נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

על נסים והתגלות א – מתן תורה

הנס וההתגלות הם יסוד מרכזי באמונת ישראל.

 

על נסים והתגלות א – מתן תורה

הנס וההתגלות הם יסוד מרכזי באמונת ישראל.

ידועים דברי הרמב"ם:

 "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף… ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים… וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת, ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי? שנאמר: הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה", (הלכות יסודי התורה פרק ח).

הרמב"ם עצמו, לא האמין בכישוף כידוע, ולא חשב שאפשר לעשות אות ומופת בלט וכישוף. יש לשים לב שהרמב"ם אינו אומר שאין להסיק מהאותות והמופתים מסקנות, אלא מבדיל בין הוכחה מהמופתים ש'יש אחריה הרהור ומחשבה', ובין הוכחה מההתגלות 'שאין בה דופי'.

מבחינת החויה של האמונה, ברור שדבריו של הרמב"ם צודקים, המופתים הם הוכחה עקיפה, וההתגלות היא הוכחה ישירה. אדם המקבל מסר מבנו האובד, במדה ויוכח לו שמדובר בבנו, הוא ישתכנע, גם אם ההוכחה תהיה מדעית עקיפה, כגון בדיקת דנ"א או בדיקה גרפולוגית של כתב היד. אך אינה דומה חויה זו, למסר שבא לו על ידי התגלות בלתי אמצעית עם בנו המדבר אליו.

אך מבחינה פילוסופית או מדעית, ניתן לטעון שנסים שאין להם שום הסבר טבעי, נמצאים ברמת יכיחות גבוהה, כמו בדיקות דנ"א לזיהוי קשר גנטי. יותר מאשר חויה של התגלות בלתי אמצעית שבסופו של דבר היא אינטואיטיבית. ואף דברי הרמב"ם לא באו להכחיש זאת, אלא להבהיר מה היא החוייה הרצויה של האמונה, שכן אין דבריו מופנים כלפי המכחישים את התורה, באיזו דרך קל לשכנעם, אלא כלפי המאמינים, מה היא חויית האמונה הנכונה.

ברור שהחויות המכוננות והעליונות שלנו כבני אדם הן אינטואיטיביות, החלק המשתמש בלוגיקה ובהגדרות הינו נמוך יותר, ואף האדם עצמו מתייחס אליו לעתים בבוז. הפרדוקסים של זנון קובעים שאין תנועה או שהארנב לא ישיג את הצב, אך החיים ואף המציאות אינן רק ביטוי של הלוגיקה. המציאות האמיתית הקרובה אלינו היא החויה הנפשית הבלתי אמצעית, והיא זו שמשפיעה גם על השימוש שאנו עושים בלוגיקה. בנפש מתרחש הדבר האמיתי, משם יוצאות ההחלטות, ומשם נובעים כחות חזקים המסוגלים לגרום לנו לשעבד את גופינו, לעשות מאמצים כבירים, עבור מה שהנפש רוצה. המפגש של החלק הזה עם האל, הוא חויית האמונה המוליכה את העם היהודי.

אך התורה אינה משעינה את דרישתה רק על ההתגלות:

"שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים:

הנהיה כדבר הגדול הזה? או הנשמע כמהו? השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש, כאשר שמעת אתה, ויחי?

או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסת באתת ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדלים, ככל אשר עשה לכם ה' אלהיכם במצרים לעיניך?

אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו". (דברים ד).

כמו בדברה הראשונה המשלבת את שני הגורמים יחדיו: אנכי ה' אלהיך – אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כך גם ממרחק של ארבעים שנה, מצביע משה על שתי הנקודות: ראשית השמיעה, ושנית המופת. המופת הוא זה שמוכיח את אמיתות הקול ששמעו, אבל האמונה היא בשמיעת הקול, כשם שאב שמשתכנע באמצעות מופת שהעומד לפניו הוא בנו האובד, לא יחווה בשיחתו עמו, או בחיבוקו ואהבתו, את בדיקת הדנ"א, אלא את הקשר הבלתי אמצעי עם בנו.

שני הגורמים לאמונה משלימים זה את זה, עוד עמים וקבוצות טוענים שהתרחשו בהם נסים, אך אף אחד לא טוען שנוצר קשר מוחשי בין הנס שקרה ובין המסקנה המוסרית הערכית או המסר הדתי, נניח שדת כל שהיא היתה טוענת שהשמש רקדה לפני כל העם במשך יום שלם, או שאחד מראשי הדת היה קוסם עצום, מה זה אומר לנו? מה התוכן של הכח שאולי נגלה כאן? המופתים שעשה ה' לישראל, אין הם אלא המעטפה של התוכן שניתן בהתגלות. כל המופתים היו כמין הכנה והזמנה לצורך ההתגלות, בכדי לחלץ את ישראל ממצרים, להשמיד את אוייביהם, ולהפחידם למשך כמה דורות למען יניחו להם להגשים את רצון האל (ראה רמב"ם שם), אבל בתוך המעטפת הזו, היה התוכן המהפכה הרוחנית והדתית שהאל בעצמו אמרה בדרך לא טבעית. ולולי התוכן היו כל הנסים חסרי פשר ומשמעות.

אמנם יש לציין, שלהבדיל מאירועי יציאת מצרים שהיו אירועים ממשיים פיזיים, באירוע ההתגלות ישנו גם רובד סובייקטיבי, לא האש והקולות, אלא המשמעות של האירוע. החוייה של דיבור עם האל "פנים בפנים". לכל האירועים הפיזיים אין ערך אמיתי ללא השיפוט הסובייקטיבי. חומר היורד מן השמים, או ים הנבקע הוא בסך הכל עובדה פיזית, המשמעות קיימת מבחינתינו.

כל אירוע היסטורי תלוי במדה מסויימת במשמעות הסובייקטיבית של הצופה. אין לנו ספק על אירוע הכרזת מגילת העצמאות בתל אביב בה' אייר תשח', אבל מה היתה המשמעות שלו? מנין לצופה שהעומד היה בן גוריון והוא התכוין באמת להקים מדינה? אולי היתה זו מהתלה? אולי היו אלו שחקנים שהתאמנו על הצגה חדשה ל'הבימה'? מעבר לעובדות הפיזיות תמיד קיימת המשמעות האנושית. כושר השיפוט של הנוכחים באירוע, קבע ככל הנראה שזו הכרזה רצינית על מדינה רצינית. כך האירוע של מתן תורה, כלל גם את האלמנט של ההתגלות, שמשמעותו תלויה בכושר השיפוט של העומדים שם.

ממרחק היסטורי, אין בידינו כמובן לשחזר מה הרגישו, או בכלל איך מרגיש לשמוע ולחוש את אלהים. אנו יכולים רק לעמוד על ההקשר של ההתגלות, לראות שאחרי שנקבל את העובדות הפיזיות של אירועי יציאת מצרים ושמיעת הקול מתוך האש. יש להן משמעות רוחנית. שהתורה הביאה לעולם מהפכה עצומה, ששינתה את פני האנושות מבחינה רוחנית.

מצד אחד אפשר לעקוב אחרי ביטול האלילות, שהביא לביטול ולקריסת המשטרים הקדומים שהיו עריצים ולא אנושיים. ומשם להתפתחות המוסריות עד להומניות המודרנית. התפתחות זו נשענה לאורך כל הדרך על חוקי התורה, המתחשבים בגר ובשונה, ומחנכים את האדם להתחשבות על בסיס מוסרי ולא רק חוקי.

ומן הצד השני אפשר לעקוב אחרי קורות עם ישראל, שגורלו אינו מציית לכללי הטבע, הוא גולה מארצו ושב וחוזר אליה פעם אחר פעם. מופץ בעולם בכל התקופות ובכל המקומות. תמיד מלוות אותו השנאה מצד אחד וההערצה מצד שני. הוא עומד תמיד בשורה הראשונה של התורמים לאנושות בדרכים שונות. והיחידי שמחזיק בדתו תקופה כה ארוכה. כאשר כל התכונות האלו כתובות בתורה מראש.

שיפוט סובייקטיבי שלנו מביא אותנו לאמונה הזו, שההתגלות הזו היתה דבר ה'. הנסים והדברים הלא טבעיים מאפשרים לנו לקבל את הדיווח שתועד בזמן המאורעות, ולקבל את כושר השיפוט של אבותינו, שלא בהצגה מבויימת הם עמדו. בדיוק כמו שמבט לאחור על רגע הכרזת מגילת העצמאות, מלמד אותנו שלא מדובר היה בהצגה, שכן האנשים העומדים שם אכן הקימו את המדינה, נלחמו עליה, ופעלו בה. האל שהתגלה בסיני, הקים את עם ישראל בדרך לא טבעית, נלחם עליו, ופעל בו, הרבה יותר מכל מה שעשה מישהו למען עם בהיסטוריה. טביעות ידיו של האל בולטות סביב עם ישראל מרגע היווצרו ועד היום. האל התגלה לראשונה בסיני, ומאז מתגלה לאורך כל הדרך.

כאמור, אנו ממרחק של דורות, איננו יכולים לשחזר את ההוד של ההתגלות ולחוות אותה כפי שחוו בני ישראל בזמנו, מי שיש ספק בלבו, עדיין יכול להישאר באמונה שיש בה דופי אם יתהה רק על מהות ההתגלות וענינה, דבר שאיננו מבינים על בוריו. אך המופתים הגדולים עדיין עומדים, מבלי שום יכולת של פרשנות חילופית, משלימים הם את שאיבדנו ממרחק הדורות, אין דרך אחרת להסבירם, מעולם לא יצא עם של עבדים בכח הזרוע, ובודאי לא מתוך האימפריה הגדולה שבעולם, ללא שום כח צבאי, ללא הנפת חרב אחת. מעולם לא שירת הים כך עם נרדף בהתפנותו מפניהם ובהטביעו את כל אויביהם, מעולם לא חי שום עם במדבר, בלי מקורות מים ומזון. ארבעים שנה שחוקי הטבע הופרו עבור כל העם (ראה פירוט : נס  וטבע ביציאת מצרים), מאורעות בלתי נשכחים שתועדו מיד בתורה, ואחריה בכל הספרות שנכתבה מימי יהושע והלאה. על התיעוד ההיסטורי ראה : יציאת מצרים בהיסטוריה, ובספרות ישראל.

האל דיבר אל כל העם, "אנכי ה' אלהיך", ההר כולו בער באש ועשנו כעשן הכבשן. כדי שדיבור יגיע לשני מליון אנשים יש צורך בקול לא טבעי. אנשים העומדים במצב נורמלי לא מצטופפים יותר מ3 במ"ר אחד, מה שאומר של2 מליון איש יש צורך ב660 דונם, שטח שהיה אמור להקיף את הר סיני עצמו, שהיה ריק מאדם. דיבור אנושי  שנשמע למרחקים כאלו, ועוד נחשב לקולו של אל, לא נשמע סביר. משה, אגב, היה כבד פה וכבד לשון וערל שפתיים.

האירוע נערך לאחר התראה מראש, של שלשה ימים. הסבר פופולארי טוען כאילו הר סיני היה הר געש, אלא שבמציאות ההסבר לא אפשרי, אין ולא היו בכל מדבר סיני הרי געש בתקופה ההיסטורית. כמובן שאם היו בני ישראל סביב הר געש בעת התפרצות, לא היינו זוכים להיות כאן, ההתפרצות הגעשית הרסנית ומשמידה כל נוכח במרחק קילומטרים, וגם מי שלא נשמד מורעל מחמת האפר הגעשי המכיל רעלנים רבים. אירוע של התפרצות געש היה לכל היותר אסון הומניטרי שהיה נזכר כחלק ממכות מצרים ולא כהתגלות האל. בזמן התפרצות ישנה אפילה מוחלטת כלילה בלי ירח, אין רואים דבר. ישראל חנו סביב הר סיני כשנה אחרי ההתגלות. כמובן שגם בימי קדם ידעו מה הוא הר געש, וידעו על התפרצויות געשיות, לא היה מקום להפוך תופעה מוכרת זו ל"מתן תורה". ולומר לאותם אנשים שהיו שם: "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם".

בדורינו, כשרוב ככל הטענות נגד אמיתות ההיסטוריה המקראית כבר הוזמו, ואם ישנן השערות שעדיין לא הופרכו, הרי בודאי מעולם לא הוכחו. אין למכחישי המקרא לסמוך אלא על המטריאליזם, באופן אבסורדי, דוקא הרובד הנסי המובנה בסיפור התורה, שאין דרך לפרשו מבלי להכחישו באופן חד משמעי, משמש כגורם שלא לקבל את ההיסטוריה הזו.

יהושע גוטמן כותב: "מעבר ים סוף לשני מליון נפש בלילה אחד, ונדידתם של אוכלוסים עצומים כאלה במדבר במשך ארבעים שנה, הם מן הדברים שאינם מתקבלים על הדעת" (אנצ"מ ערך אוכלוסיה).[1]

שמואל ליונשטם כותב: "ברור שאין המנין של 600,000 מנין ממשי בתנאי הקיום שבמדברות סיני", (אנצ"מ ערך יציאת מצרים).[2]

שמואל ייבין כותב: "יש כמה קושיות מן הסברה שאנו רשאים להקשותם על המסורת המשתקפת בס' יהושע: בראש ובראשונה כיצד יתכן במדבר החרב הכנת מסע מתוכנן ומשוכלל כזה כנגד ערים בצורות, ומלכים הפוקדים על צבאות מאורגנים בלא שום ראש גשר בארץ נושבת.. אמנם משהו מעין הכנה בראש גשר כזה בערבות מואב מתואר בראשית הספר, אולם היש די בזה? וכיצד ערך משה את תכנית מסעו הצבאי על עבר הירדן המזרחי במדבר ממש?", (אנצ"מ ערך כיבוש הארץ עמ' 82).

י"ש ליכט כותב: "עלינו להניח מציאות היסטורית ממשית מאחורי העדות המקראית על שעבוד מצרים, יציאת מצרים ושהות ישראל במדבר. אלא שאין ביכלתינו לשחזר מציאות זו מבחינה עובדתית", (אנצ"מ ערך תורה עמ' 488).[3]

וראה דוגמאות נוספות במאמר 'האמת הגדולה על בקורת המקרא'.  במאמר על נס וטבע ביציאת מצרים, לגבי נסיונות ההסבר השונים לנסי יציאת מצרים וקריעת ים סוף.

דיויד יום קבע: "שום עדות אינה מספקת כדי לבסס את התרחשותו של נס, אלא אם העדות היא כזו שלטעון כי היא שקרית יהיה בחזקת נס פלאי עוד יותר מן הדבר שהיא טוענת כי התרחש". אלא שקביעה זו היא הנחת המבוקש, לו באמת אין לנו שום מושג האם קיימים נסים או לאו, הרי שעדות תקינה וקבילה תהיה מספיקה בכדי לקבוע שהתרחש נס. רק אם אנו מניחים שאין ולא ייתכנו נסים, נצטרך עדות שרק נס יכחישה. לו באמת ייתרחש נס, הרי שיום מנע מעצמו את האפשרות לדעת עליו, שהרי לא יקבל בנושא אפילו עדות של מליון בני אדם, ולפיכך זו היא הנחת המבוקש. מי שבאמת שואל את עצמו האם התרחשו נסים, יקבל עדות אמינה בנושא.

פרופ' אהוד לוז, במאמרו על תרומתו של ליאו שטראוס למחשבת ישראל, כותב:

"טענתו העיקרית של שטראוס כלפי ביקורת המקרא המודרנית שראשיתה בשפינוזה, ובמיוחד כלפי אותו חלק של ביקורת המקרא הקרוי 'הביקורת הגבוהה' (זו העוסקת בדרך התהוותו של הטקסט המקראי) היא שביקורת זו אינה שואפת להבין את המקרא הבנה היסטורית אמיתית, כלומר כפי שהובן על ידי מחבריו ועורכיו, אלא הבנה טובה יותר.

המקרא מציג עצמו כפרי של התגלות. התגלות היא נס. פירוש הדבר, שבטרם אנו פותחים את המקרא עלינו לקבוע עמדה באשר לאפשרותם של נסים. ביקורת המקרא יוצאת מתוך הנחה דוגמטית שאלוהים כל יכול אינו קיים ועל כן התגלות ונסים הם דבר מופרך. המסקנה שיוצאת מן ההנחה הזאת היא שהטקסט המקראי איננו מה שהוא מתיימר להיות, כלומר הוא אינו אותנטי. כדי להבין את המקרא, יש לרדת אל שורשיו ההיסטוריים האנושיים על ידי על ידי פירוקו של הטקסט לחלקיו תוך שימת לב להקשרים השונים שבתוכם הם נוצרו ולאידיאולוגיה המונחת בתשתית של כל אחד מהם. הנחה זו של "הביקורת הגבוהה" , על פי שטראוס, איננה ניתנת להוכחה. היא היפותיטית בלבד ומסקנותיה מסופקות. שהרי הפילוסופיה, ואין צריך לומר: המדע המודרני, אין בכוחם להפריך את אפשרותה של ההתגלות בדיוק באותה מידה שאין בכוחם לבססה".

ואחר שאנו מכירים בהיסטוריות של האותות והמופתים, שבים אנו לחוות את אמיתת ההתגלות הזו המהווה תוכן של כל מעשי ה' ומופתיו בשמים ובארץ. וכאמור מראש בתורה: אם נשאל לימים ראשונים, למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ, ומקצה השמים ועד קצה השמים, נראה כי לא נהיה כדבר הגדול הזה, ולא נשמע כמהו, שום עם לא טען ששמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש אל העם כולו או רובו, ושהדברים תועדו בזמן המאורעות בספר על ידי העם עצמו.

כל הטענות הקשורות בדברי האלים השונים, במדה והם מתועדות בקירוב לזמן המאורעות, תמיד נוגעים הם ליחידים, או באופן שנתון לפרשנויות שונות. רק סיפורים שנולדו דורות רבים אחר המאורעות, יכלו לספר כרצונם, וגם באלו נדיר למצוא התגלות של האל לעם, כי דבר שידוע שאינו מתרחש, לא מספרים עליו בד"כ אף כסיפור ממרחק של זמן.

ולגבי התוכן העיקרי של ההתגלות, תכנית אלהית עבור ישראל ועבור העולם כולו לחוקת עולם מעתה ועד אחרית הימים, הרי אין שום אומה בעולם מלבד ישראל וההולכים בעקבותיה שמציעים תוכן כזה אפילו בתורת טיעון. כל ההצעות האחרות הן פרי רעיונות אנושיים, ולא מתיימרים להיות דברי האל שנאמרו באופן ברור ומלא ואף הוכתבו על ספר ככתבם וכצורתם. כפי שראינו במאמר: מתן תורה בהיסטוריה.

(עדכון: כאן נכתב: "מתן תורה אינו רק אירוע, אלא אירוע בעל השלכות מאד מהותיות שבהכרח נובעות ממנו. כשאנו מדברים על המהפכה הצרפתית, אנחנו לא יודעים רק על כיבוש הבסטיליה, או על הגיליוטינה, אלא על הערכים המיוחדים שהונחלו לצרפתים במהפכה זו, ובהמשך לכל התרבות המערבית. האירוע יצר פירמידת השלכות מאד גדולה. להבדיל מסיפורי השמש הרוקדת, הירח הנחצה, וכו' שלא יצרו כלום, אלא להיפך, מדובר בתופעות שנוכסו לאמונות שהיו קיימות מעיקרא. יש בעולם המון נוצרים ומוסלמים, הדתות האלו קיימות, ומכחן אפשר לפרש כל מיני תופעות טבע או סתם תופעות דמיון. זה לא דומה למתן תורה שהוא האירוע המכונן")

ידיד הפנה אותי לדברי חוקר הדתות המפורסם פרופ' מירצ'ה, הכותב בספרו 'מיתוס השיבה הנצחית' ("הספר יכול היה להיקרא מבא לפילוסופיה של ההיסטוריה") עמ' 93:

“אין ספק שמושג ההתגלות מצוי…בכל הדתות….אולם התגלויות אלה התרחשו בזמן המיתי, ברגע העל-זמני של הראשית…אך פני הדברים שונים כליל בהתגלות המונותיאיסטית. זאת התרחשה בתוך הזמן, בתוך המהלך ההיסטורי: משה קיבל את ה”חוקים” ב”מקום” מסוים וב”מועד” מסוים… רגע ההתגלות של האל בפני משה נותר עם זאת רגע מוגבל וקבוע היטב בזמן. וכיון שהוא מייצג באותו הזמן תיאופניה (התגלות האל), הוא מקבל כך ממד חדש: הוא נעשה בעל ערך במידה שהוא כבר איננו הפיך, במידה שהוא אירוע היסטורי”.  

יחיד הוא מתן תורה במעטפת שלו, ואף בתוכן שלו.  ואין פלא שרוב האנושות מאמינה בקיומו ומבססת את חייה עליו (ע"פ הסקרים מ2012 53% מאוכלוסיית העולם מאמינה במתן תורה בסיני, ובעולם המערבי מאמינים בו 84% מהאוכלוסייה).[4]

להמשך: על נסים והתגלות ב – בדתות אחרות

וראה: נס וטבע ביציאת מצרים.

הערות:

[1] מחקרים עדכניים קובעים כי לפי עדות הצמחים והסלעים היה האקלים שוה לימינו בכל מדבר סיני גם בימי יצי"מ, ראה: ד.מ. לוי, מקרא וארכיאולוגיה עמ' 237. מדבר סיני הוא מקום צחיח ויבש לחלוטין מתוך מחקרים של שרידי הצמחים שבו עולה ש"הצומח בתקופת הברונזה הקדומה והתיכונה היה דומה לצומח המצוי באיזור היו… המסקנה המתבקשת מכך היא שתנאי המקרו-אקלים לא השתנו במשך 5000 השנים האחרונות" (ליפשיץ וויזל, סיני, הוצאת משרד הבטחון עמ' 520).

בנוגע לנושא שלנו, כותב ההיסטוריון של המזרח הקדום  פרופ' מיכאל הלצר: "לפי מפקד שנערך ב1937 – שנת שיא בצפיפות אוכלוסיית המדבר עד אז – היה מספר התושבים בדרום חצי האי סיני כ2,500 נפש מכלל 18,000 תושבי חצי האי. מכאן, שדרום חצי האי אינו מסוגל לאכלס מספר רועים גדול לפרק זמן ממושך מחמת תנאי הטבע" (עולם התנ"ך שמות עמ' 116). המדובר על תנאי המאה ה20, כאשר מכוניות ואוטובוסים חוצים את המדבר. קבוצות בדואים המלקטות מזון, מונות כמה עשרות רוכבי גמלים. עם של מאות אלפים אינו יכול לשנע לעצמו מזון בלי מערכת תובלה מודרנית, אפילו היה ניתן ללקט היכן שהוא מזון. תובלה כזו עולה יותר מכל המזון שנאכל במזרח התיכון באותם שנים, וצבאות מודרניים כושלים בהובלת מזון במדבר לאספקת צבא החונה שם חדשים מספר.

[2] גם כאן אין מקום לפרשנות, הפרשנות ש'אלף' פירושה משפחה, גם אם היתה מתאימה לפירוש המלה הספציפית 'אלף', אינה רלבנטית לסיפור של התורה, הכוללת כמה וכמה מנינים המגיעים ל603,000 בערך, וכן התיאור של עם הכובש את הארץ וממלאה. (מעבר של 2 מליון איש בלילה אחד אינו יוצא מגדר הטבע, בזמננו אנו רואים בעולם מדי פעם הפגנות ואסיפות אליהן מגיעים כחצי מליון איש במשך כמה שעות, ממלאים כיכר וכמה רחובות, ולאחר מכן מתפזרים במשך שעות מספר (כאן דווח על למעלה ממליון איש שהגיעו להפגנה בוושינגטון, ותוך מספר שעות התפזרו, ב2002 הפגינו בקראקס שבונצואלה למעלה ממליון איש, בינואר 2015 התאספו 2 מליון איש בכיכר הרפובליקה פריז להפגנה שקטה במשך מספר שעות). אין שום ספק שגם במצרים עצמה היו מאות אלפי עבדים נעים ממקום למקום על פי הפקודות לבניית ערי המסכנות השונות, ובני ישראל היו למודים משמעת וסדר של תנועה לפי פקודות וכדו').

[3] וכך הסבר זה 'מוכיח' את עצמו: "אין לקבל כפשוטם את הכתובים המדברים ביחידה הכוללת שבטים אחדים, כגון הדגל (במ' א נב, ב ב-לג, ועוד), זו אינה הולמת את המציאות של התקופה שקדמה למלוכה בישראל, לפי שמגמות הפירוד השבטי והעדר סמכות מרכזית בקרב השבטים לא הניחו מקום לאחדות צבאית כוללת. בימי הנדודים ואף בתקופת ההתנחלות היו היחידות בישראל חפשיות להכריע אם להיענות לקריאה למלחמה אם לאו (שופטים ה ב, ט, טו, יז, ועוד) היציאה למלחמה היתה איפה פרי שיקוליו של השבט" (אנצ"מ ערך צבא, עמ' 651).

אכן, הוכרע כי אין תיאור שבטי ישראל במדבר הולם את המציאות שלפני תקופה המלוכה, הוכח כי במדבר היו בני ישראל ב"העדר סמכות מרכזית", ומפורש בכתובים (ספר שופטים) כי בימי הנדודים (?) ואף בתקופת ההתנחלות היו היחידות חפשיות להכריע אם להילחם! מה לו לכותב להיטפל למונח "דגל" אם הוא "כפשוטו" או לאו, בשעה שאת כל ספר התורה המתאר סמכות מרכזית ויציאה למלחמה משותפת בימי הנדודים, להבדיל מימי השופטים, הוא מוחק מעיקרו, בהסתמך על "הוכחות" מ.. ספר שופטים?

הספור בתורה לפיו התקיימו במדבר שש מאות אלף איש יוצאי מצרים במשך תקופה ארוכה איננו מדעי ואיננו יכול להתקבל ע"י המדע, מכיון שאין לו שום הסבר טבעי. המדע איננו יכול לשלול את הספור, אך גם איננו יכול לדון בו. המדע חייב להתעלם ממנו, וכשהוא מנסה לשחזר את התקופה הוא חייב לצייר לעצמו קבוצה קטנה הרבה יותר. ומכאן מתחילה פעולת שרשרת, מכיון שהיתה זו קבוצה קטנה, אי אפשר שניצחה עמים רבים ועצומים, מכיון שלא נצחה, בעל כרחינו שבני ישראל התערבו בהם, מכיון שספר פלוני אינו מספר כך, על כרחינו שהוא נערך במגמה מסויימת, לאחר ההנחה שהוא נערך נוכל למצוא גם סימנים לכך, וכך הלאה. וראה: מנין לנו שבני ישראל מנו באמת שש מאות אלף?

לא רק לגבי התורה, אלא גם בנביאים הוכחשה ההיסטוריה בכל  מקום שזו העידה על דבר לא טבעי, ראה למשל מ"צ סגל: "יש במגלה עצמה כמה פרטים שנראים רחוקים מהמציאות הריאלית.. השתלשלות פרטי המעשה ושילובם זה בזה כסבה ומסובב ואריעת המאורעות דוקא באותו רגע המתאים כדי להביא לידי התוצאות הנדרשות מאת המחבר, היינו מפלתו של המן וגדולתו של מרדכי והצלת היהודים, כל אלו אינם רגילים להתרחש כך בחיים המציאותיים, הם שייכים יותר לעולם האגדה והדמיון מאשר לעולם הקר והקשה של המציאות הפרוזאית", (מ.צ. סגל, מבא המקרא עמ' 723).

קתלין קניון (בספרה "חשפנו את יריחו" עמ' 200), לאחר שהיא מתארת כי חומות יריחו מתקופת כבוש בני ישראל נעלמו ואינם, היא מוסיפה: "יכולים אנו לצייר לעצמנו את בני ישראל מסובבים את העיר וזורעים פחד בלב התושבים עד שביום השביעי כאשר רעמה באזניהם תקיעת השופרות כבר ניטל כל רצונם להילחם, אולם אין בידינו ראיות עובדתיות למה שגרם לחומות להתמוטט, יכולים אנו לנחש כי רעידת אדמה היתה זו, והחפירות הראו כי הללו הרסו כמה מן החומות הקודמות אולם אין זו אלא השערה, מדרך הטבע ראו הישראלים בחזיון כזה את יד אלהים המסייעת להם". זאת למרות שהיא קובעת בפרוש כי "עלינו לקבל את העובדות העיקריות שבספור כיבוש יריחו כאותנטיות", אין זה מפריע לה לתאר את בני ישראל מסובבים את העיר שבעה ימים ותוקעים בשופרות, וברגע התקיעה בשופרות לפתע אירעה רעידת אדמה.. והישראלים הנאיבים "מדרך הטבע" ראו את יד אלהים ברעידת האדמה שחלה בעיתוי מקרי בהחלט..

וכך בכל מקום בו העדות מדברת על דבר לא טבעי, אנוס המטריאליסט להכחישה. לא מסקנותיו מביאות אותו להכחשה, אלא להיפך, הנחת המטריאליזם מביאה אותו להכחיש, וחוזר חלילה.

[4] טענה נוספת שרגילים להשתמש בה 'פעם אנשים היו פרימיטיביים'. אך חשוב להבין, שאנו עוסקים בדברים שאינם נתונים לפרשנות. תרבויות ואמונות משתנים במשך הדורות, תפיסת עולם ופרשנות של המתרחש בעולם, הן אכן תלויי תרבות, אבל במה שלא תלוי בפרשנות, אין להניח שחל שינוי ברמת האינטלגנציה האנושית.

המח של אנשים לפני אלפיים שנה או שלשת אלפים שנה, היה אותו מח כשלנו כמובן. היכולת המנטלית והשכלית לא השתנתה. אם היינו יורדים למצרים העתיקה, ומנסים לרמות סוחר בשוק, ממש לא היינו יוצאים יותר חכמים ממנו. העובדה שאותו סוחר לא יודע כלום על המבנה של האטום, או על חשמל, לא נוגעת כלל לערמומיותו, לפקחותו, להבנתו את המתרחש סביבו בשוק. יכולת ההמצאה, הכשרון, התפיסה, של צייד לפני אלפי שנים, אינה פחותה כלל משל סטודנט ממוצע בימינו. האדם הוא אותו אדם. בשביל זה חשוב מאד להבחין בקריטריון של מה שנתון לפרשנות, ובין עובדות היסטוריות שאינן נתונות לפרשנות.

ואם לתת דוגמא מהזמן האחרון, לא כולנו מאמינים בסיפורי חסידים. סיפורי החסידים מלאים בכל מיני דברים מופלאים שעשו האדמורי"ם, כמובן שהעובדה שאנשים סיפרו או האמינו לא מחייבת אותנו לקבל את הסיפור, שכן הפרשנויות של נס ומופת כזה או אחר הן תלויות תרבות. אבל העובדות ההיסטוריות עצמן, אינן נתונות לפרשנות. העובדות הבסיסיות, כמו שמותיהם של האדמורי"ם השונים, מקומות מגוריהם ופעולתם, הנדידות, המחלוקות, הארגונים שהקימו, וכדו', אינם נתונים לפרשנות ולכן הם חלק מההיסטוריה.

ראה עוד: האם אפשר להסתמך על עדויות של אנשים 'פרימיטיביים'?

וכן: בשביל רעיונות על טבעיים אני רוצה הוכחה יותר חזקה.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות