לחץ לגירסת הדפסה

סגנון התורה מורכב הוא מאין כמוהו, הגם שניתן להבינו בקלות, אף בקריאה ראשונה, של ילד בבית הספר ('בן חמש למקרא'). בולטת המורכבות, המשווה תחושת עומק, והמעוררת ענין רב, יחד עם מתח ותהיה, גם בעיני חכמים ורגילים בתורה, או חוקרים ומלומדים.

החזרות וההקבלות של ביטויים וחצאי משפטים, יחד עם מורכבות המבנה שבסגנון התורה, יצרו אשליה אצל חוקרים שבדורות האחרונים, כאילו מדובר כאן במבנה מלאכותי. ביצאם מהנחה כי אין מקום למורכבות ולעומק בטקסטים שמזמן קדום. ברור שהנחה זו שגויה היא, וחלקים רבים בתורה סותרים אותה במפגיע. המורכבות מכה כבפטיש על פני כל המנסים לייחס לתורה רעיונות פשוטים ושטחיים, המסרים בתורה מורכבים ומסובכים. רובד הפשט הפשוט של הקריאה אינו מספיק בכדי לבאר את התורה. גם במקום שהמספריים אינם יכולים לספק הסבר אלטרנטיבי.

ברצוננו להראות שהמורכבות והחזרות על מוטיבים, היא חלק מובנה ומתוכנן בתורה. דבר אותו אנו רואים לאורך כל התורה, והוא חלק מהמאפיינים המוכיחים את אחדותה והיותה טקסט אחיד בלתי ניתן לחלוקה. אך קל יותר להיווכח בקיומו, בפרשה קטנה וסגורה. לפני שניגש לתורה, נדגים את השיטה הכיאסטית,[1] מפרק בתהלים, שהתפרסם דוקא בצורה של ציור: תהלים סז', ובו שבעה פסוקים:

1. אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה
2. לדעת בארץ דרכך בכל גוים ישועתך
3. יודוך עמים אלהים יודוך עמים כלם
4. ישמחו וירננו לאמים כי תשפט עמים מישור ולאמים בארץ תנחם סלה
5. יודוך עמים אלהים יודוך עמים כלם
6. ארץ נתנה יבולה יברכנו אלהים אלהינו
7. יברכנו אלהים וייראו אתו כל אפסי ארץ:

כפי שקל לראות, צורת המנורה בה מקובל לצייר פרק זה, היא הצורה הטבעית בה מועתק הפרק כשהוא מופרד לפסוקיו. הסדר של הפרק מתוכנן מלכתחלה בצורה כזו, הצלע האמצעית (4) מסתיימת במלה 'סלה', כאות למרכזיותה. ואילו הצלעות האחרות מקבילות כל אחת עם זו "שבצד השני של המנורה". הצלעות 3- 5 הקרובות אל השיא, שוות מילולית (ומכילות שש מלים), 2-6 מדברות על הארץ (שש מלים), ו1-7 על ברכת ה' (שבע מלים, ונופל בהם 'יאר' על 'יראו'). סה"כ במזמור 49 מלים (האר"י טען שבפסוק האמצעי יש 49 אותיות, אך הוא הסתמך על כתיב מלא במלה 'תשפוט' ו'מישור').

מעשי ה' המתוארים במזמור גם הם שבעה: יחנן, יברך, יאר פניו, יודיע דרכו, יושיע, ישפוט, ינחה.

גם בכינויי העמים יש סדר:

כל גויים (ידעו)

עמים.. עמים (יודו)

לאומים.. עמים.. לאומים (ישמחו וירננו)

עמים.. עמים (יודו)

אפסי ארץ (יראו)[2]

מכאן ברור שסדר הדברים אינו רק סדר עניני בין קטע לקטע, אלא סדר כולל ומתוכנן מראש, שנראה רק בהקבלה של כל הפרטים בפרק. ונשוב לפרשה קטנה שבתורה, פרשת המקלל, בויקרא כד' י' – כב':

"ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי: ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אתו אל משה ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן: ויניחהו במשמר לפרש להם על פי ה': וידבר ה' אל משה לאמר: הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השמעים את ידיהם על ראשו ורגמו אתו כל העדה: ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו: ונקב שם ה' מות יומת רגום ירגמובו כל העדה כגר כאזרח בנקבו שם יומת: ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת: ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש: ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו: שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו: ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת: משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה כי אני ה' אלהיכם: וידבר משה אל בני ישראל ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה וירגמו אתו אבן ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה".

הפרשה הקטנה הזו נראית כמלאה חזרות, קפיצות ענין, כפילויות, ונוסחאות שונות. אלא שעיון מדוקדק מגלה שהפרשה מתוכננת בכוונה תחילה לצורה זו.

המעשה נפתח בשבעה תיאורים הפותחים בו' הפעולה:

1. ויצא בן אשה ישראלית
2. והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל
3. וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי:
4. ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל
5. ויביאו אתו אל משה
6. ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן:
7. ויניחהו במשמר לפרש להם על פי ה':

הפירוט של שם אמו במשפט שלפני האחרון, מוכיח שהסדר מתוכנן בצורה מקבילה, כיאסטית. אין שום סבה לקטוע בין ההבאה למשה לבין ההנחה במשמר, בשם אמו של המקלל. אם לא ששבעת הפעולות האלו מתוכננות בצורת המנורה (כינוי מליצי לשיטה הכיאסטית). לפיכך צלע 2 מקבילה לצלע 6 תיאור אביו – ותיאור אמו. צלע השיא היא 4 תיאור חטאו של המקלל, הצלעות 3-5 הם הפעולות שקדמו לחטא ושאחריו. ואילו הפתיחה "ויצא" אינה אלא ניגוד ל"ויניחוהו", הלה יצא מגדרו ועשה ככל שעלה על לשונו, לכן הונח ונעצר.

המשך הפרשה כולל מבנה בתוך מבנה:

וידבר ה' אל משה לאמר:

1. הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה
2. וסמכו כל השמעים את ידיהם על ראשו
3. ורגמו אתו כל העדה:
4. ואל בני ישראל תדבר לאמר

איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו: ונקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח בנקבו שם יומת: ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת: ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש: ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו: שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו: ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת: משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה כי אני ה' אלהיכם:

5. וידבר משה אל בני ישראל
6. ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה
7. וירגמו אתו אבן

ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה".

הענשת המקלל מתוארת בשבעה שלבים, שלשה שלבים בדברי ה' למשה, שלשה שלבים בביצוע, ובאמצע: ציווי לדבר אל בני ישראל.  (וגם תיאור זה נמצא במסגרת של פתיחה לדבר אל בני ישראל, וסיום שבני ישראל עשו כאשר נצטוו). אין בין השלבים הקבלה כיאסטית, אלא חזרה על אותם השלבים, כאשר נצטוו – כן עשו.

פרשת הציווי שבאמצע מורכבת גם היא ממבנה כיאסטי משוכלל:

איש כי יקלל אלהיו – ונשא חטאו!

ונקב שם ה' – מות יומת

רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח

בנקבו שם – יומת:

ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת:

ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש:

ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו:

                                                          שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן

כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו:

ומכה בהמה ישלמנה

ומכה אדם יומת:

משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה

                                         כי אני ה' אלהיכם:

מטרת הפיסקה הזו: הדגשה שאין הבדל בין גר לבין אזרח (החוקים האלו כבר נאמרו במשפטים, אלא ששם לא נכתב שהם שוים בין גר לאזרח), למרות שהמקלל היה בן איש מצרי, הוא נושא בחובות כשם שהוא זכאי לזכויות. לו היה מכה איש את בהמתו או אותו היה משלם באופן מדוייק, ולכן הוא גם נענש במיתה על קללת האלהים. "משפט אחד" תרתי משמע.

לשם התקבולת המוצלבת, נכתבו פעמיים בכפילות בולטת דיני מכה אדם ומכה בהמה. שלשת המשפטים נכתבו בראשונה בפירוט, ובשנית במלים קצרות יותר, כחזרת סיכום. כשם שראינו שמכה אדם משלם במדוייק, וכן מכה בהמה, וכן ההורג אדם יומת, כך המקלל אלהים יומת. הפוגע ייפגע. וגם משפט הסיום "כי אני ה' אלהיכם" הוא קיצור של משפט הפתיחה, הכולל גם הוא את שני השמות האלו.

אין שום ספק שכל מה שנראה בפרשיה זו ככפילויות וחזרות או קפיצות, אינו אלא חלק מהמבנה המתוכנן שלה. מן המקום הזה בו בולטים הדברים, נלמד לשאר המקומות בתורה, שאינם צירופי מקרים, אלא חלק מאחידות ראשונית ומתוכננת היטב. שאינה יכולה בשום אופן להיווצר מצירופים אקראיים.

כן יש להעיר כי הדמיון הלשוני בין פרשה זו לפרשת המקושש (במדבר טו') אינו נובע מתאונות עבודה של גירסאות, אלא משימוש מכוון במוטיבים מסויימים, לפי קו החשיבה של התורה שיש קשר בין האירועים הדומים, ושהם מיייצגים את אותם רעיונות. כשם שמעשה אבות סימן לבנים, והתורה נוקטת בכוונה לשונות דומים, כך מעשים הראשונים סימן לאחרונים.

השיטה של הוספת דברים, תוך שמירה מכוונת על דמיון לדברים הקודמים, אינה מאפיין של תאונות עבודה, אלא של צורת הכתיבה. דבר זה רגיל בכל המקראות, ורק מי שאין לו מושג וידיעה בלשונם יטעה בזה. כמדומה שאף אחד לא חושב שספר מלאכי מורכב מקטעי תעודות, אבל גם אצלו אנו מוצאים למשל:

"ואתם סרתם מן הדרך.. אינכם שומרים את דרכי.. הוגעתם ה' בדבריכם.. כל עושי רע.. הנה בא.. כאש מצרף". (בפרק ב' וראש ג').

"למימי אבתיכם סרתם מחקי ולא שמרתם.. חזקו עלי דבריכם.. עושי רשעה.. הנה היום בא בוער כתנור". (גם הדברים הבאים בחלקו השני של ג' שומרים על אותם שלשה מוטיבים וצמדים).

הנביאים מוסיפים דברים היכולים להיראות נפרדים ובלתי קשורים, אבל הם משלבים מלים מנחות, צמדים וביטויים מקבילים, הקושרים את הדברים בחוט אחד. מקור כל צורת הכתיבה הזו הוא בתורה.

לעתים הסדר הכיאסטי אינו מושלם מבחינה סימטרית, אבל גם כך ניתן לעמוד על המבנה המכוון:

  ויקרא כא, טז-כד

וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל אהרן לאמר

איש מזרעך לדרתם אשר יהיה בו מום

לא יקרב להקריב

לחם אלהיו:

כי כל איש אשר בו מום לא יקרב

איש עור או פסח או חרם או שרוע:  או איש אשר יהיה בו שבר רגל או שבר יד:  או גבן או דק או תבלל בעינו או גרב או ילפת או מרוח אשך: 

כל איש אשר בו מום..

את לחם אלהיו

לא יגש להקריב…

..כי מום בו..

וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל:

בארבעה מקומות החסרנו מספר מלים, כדי להקל על תפיסת המבנה. אבל עדיין ברור שהפרשה תוכננה כך, לפתוח באזהרה, כשבמרכז פירוט המומים, ולסיים באזהרה בסדר הפוך.

השיטה הכיאסטית, מתפרסת על פני פרקים ופרשיות. כך זכריה פותח את פרק ז'

במשלחת הבאה לחלות את פני ה',

ועוסקת בשאלה אם לבכות בחדש החמישי,

והפרק מסתיים בתיאור הפרת ציויי ה' בימי בית ראשון.

פרק ח' פותח בנבואות נחמה, שהן הפסגה של המבנה הזה.

מובאים ציווים חדשים לימי שיבת ציון,

דברי ה' שבעתיד צום החמישי יהיה ליום טוב,

ולעתיד לבא יבואו גויים רבים לחלות את פני ה'.

ברור ששני הפרקים האלו תוכננו כך, וסודרו בכוונה תחילה, אף שנבואות הנחמה אינן המשך הענין ונראות כקטע בפני עצמו, הן חלק מהמבנה. שיטת הסידור והכתיבה הזו כוללת תיאורים היסטוריים, נבואות, ציוויים הלכתיים, ומשלבת את כולם למבנה אחד. דבר המצוי מאד בתורה.

כשם שברור ש"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" אינו שילוב של שתי גירסאות שהאחת דברה על האזנת השמים והשניה על שמיעת הארץ, כך צריך  להיות ברור בכל המקומות בהם ישנה כפילות לשם הקבלה, שמדובר במבנה מתוכנן ולא ב'עריכה' שכל עצמה אינה אלא רשלנות. גם בתקבולות האלו בין הפרשיות וחלקיהן, נמצא את הנרדפת (Synonymous) הניגודית (Antithetic) והמשלימה (Synthetic).

השימוש ב'אסוננס' אינו מסתכם בלשון נופלת על לשון בצורת חרוזים, אלא גם בצלליות עדינות, הקשורות לצורת מבטא, כשם שהמשפט "הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון" (ישעיהו יז'יב'), נושא בעצמו אופי של נהמה, כך נמצא לאורך התורה משפטים החורזים ומשרשרים מבטאים ועיצורים בעלי אוירה המתאימה לתוכן. ואת כל אלו נראה בפירוש התורה.(כמו: "גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב", "ונשבר או נשבה", "וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו", "קרשיו קרסיו", "בשגם הוא בשר", "מזה בידך ויאמר מטה", "ותכלינה שבע שני השבע ותחילנה שבע שני הרעב", "ופסח על הפתח", ועשית לאהרן ולבניו ככה ככל אשר צויתי אותכה", "שלח העז את מקנך", "ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר", "וירא את הקיני.. ושים בסלע קניך").

המורכבות הזו  מכה על קדקדם של כל הפרשנויות המדברות על גלגולים ומעברים, לשונות שנדדו, וביטויים שהוחלפו. 'עריכה' כזו, או 'עיבוד' אחר. מבנה התורה והסדר הפנימי שבה מוכיח בצורה ברורה את אחדותה, מבלי שום דרך אחרת.[3]

להבדיל מן הפירוש העוסק בכללי לשון שאין להם יסוד בשפה הקדומה, ניתן להתבונן מה רוצה לומר מחבר הספר, ומה הרוח הכללית העולה מדבריו. תחת להתמקד בניתוח מדוקדק של משפטים שהוצאו מהקשרם, ושל הטיות פעלים, כדוגמת הדיון על המלה "היליכי" ותקניותה. יש לשים לב שמלה זו בסך הכל נופלת על "היניקי". וכך בפרק לאחר מכן, הדיון על ארחו ורבעו של הצירוף "מ-זה", ייותר אם נביט למקבילו: "מטה".

עם ידע מינימלי על התרבות, אפני הכתיבה, הדעות, והיסטוריה, של עמי קדם. נקבעו הלכות גדולות מכח דקדוקי לשון מדומים, ונתקבלו באמונה שלמה. מבלי שנותרה יכולת לְיֶדַע או להבנה לעקור את האמונות האלו.

אין לך שגיאה פרשנית גדולה יותר מאשר הנסיון של ההיצמדות ל'פשט' במובנו הטכני, המונחים והדברים באו בתורה כדי להתפרש פירוש הענין, המורחב הרבה יותר מן הפשט.

הניתוח האנליטי אינו רק חוטא לכוונה, אלא אף מנוגד לה. התורה משתמשת בכוונה תחילה בלשונות דו משמעיים, בכפל טעמים ונימוקים, ובשינוי וגיוון. כך קל להראות שהביטוי 'שכב אותה שכבת זרע', משתמש במלה 'שכבת' באופן דו משמעי. כך גם קריאת שם העיר באר שבע על שם השבועה, בצירוף שבע הכבשות. או המשפט 'ויכתום עד החרמה', כאשר חרמה הוא גם שם מקום. וכך הלאה. בדיוק כפי שהאטימולוגיה העממית משתמשת בשני מובנים בכוונה תחילה, כדוגמת ביהכנ"ס אלטניי שול בפראג ששמו שימש גם במובן של 'על תנאי' שול, מבלי להיכנס לשאלה מה היא המשמעות הראשונית, ברור שבזמן מסויים שתי המשמעויות שמשו יחדיו בכוונה תחילה.

לא ניכנס כאן לכל פרטי הויכוחים המשמימים של אלו שחסכו לעצמם את הצורך בלנסות להבין את הכתוב, אלא נלמד את התורה תיבה אחרי תיבה, למען יוסרו השאלות מאליהן. וראה קאסוטו, בנוגע למעמד הר סיני:

"נראה כי המחבר נרתע מלהשמיט כל שבריר של ידיעה הקשור למעמד נכבד זה. הערפול והרפיון במבנה הסיפור שנגרמו בכך ודאי שלא נעלמו מעיני המחבר, ואולי תוצאה זו אפילו היתה רצויה לו כבבואה ספרותית לריבוי המשמעויות של המאורע".

הרעיון הוא מובן מאליו ומודגש בדברי חכמים בהרבה מקומות, אבל כשיטה עקבית פותחה זו על ידי משה דוד קאסוטו, ושמור לו על כך שכר שיחה נאה (אמנם, בלי אמונה ברורה במקור האלהי של ההתגלות והתורה, הפירוש תמיד יהיה חסר ערך. הוא יהיה פירוש של 'מחבר' של 'תפיסת עולם', ולא של התגלות האל כדבר שבמציאות, על כל המשתמע מכך. 'דיווח' ו'יצירה' הם שני הפכים, וגם השילוב של שניהם משלב שני הפכים). בעקבות קאסוטו הלכו רבים בדורינו.

יש שיעלו ספק בנכונות הדיוקים והרמזים בעמקי שפה. כדעת אבן עזרא וסיעתו. אבל דוקא החקירה הרחבה יותר של דרך הכתיבה והיחס לטקסט אצל הקדמונים, מאשרת את דעת המדקדקים. לא באופן של הכרח, אלא באופן שמצינו את השיטות האלו עומדות וחיות אצל הקדמונים. על כן הרשות נתונה לפרש כך בדרך הפשט. כל שהדברים מעידים על עצמם בעקביות.

ונוסיף כאן דוגמא מוכרת אחת, שגם מלים הנראות באות בתמימות להשלים הענין, יש בהם רמזים מעניינים, שהנביא לא טורח כרוכל לפרש, ורק המעמיק ימצאם.

במלכים ב' ד' שואל אלישע את השונמית "היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא", ונענה: "בתוך עמי אנכי יושבת". תשובתה מלמדת על ענוותה ושפלות רוחה שלא בקשה דבר, אך קל לשים לב שלא ענתה במדוייק לשאלה. היא לא ענתה שאינה צריכה דבר, אלא שכעת בתוך עמה היא יושבת.

והנה לאחר שנים רבות, בעת רעב גלתה האשה לארץ פלשתים, ולאחר שהות של שבע שנים חזרה לארץ, והלכה לצעוק אל המלך על ביתה ושדה שנחמסו. באותה עת ישב גיחזי אצל המלך יהורם, שביקש לדעת את מופתי אלישע, ואכן צירוף המקרים המופלא הזה גרם למלך שיעשה לכבוד הנביא ומופתיו, וציוה להשיב לאשה מיד את כל נכסיה וגם את כל התבואה שהעלתה השדה בימי היעדרה (שם ח'). הרי שכשעזבה את עמה, גרם לה דבר הנביא "לדבר לה אל המלך". ואין ספק שהכתוב הקודם בב' ד' מתכוין לרמוז לכך.

אמנם יש להסתייג, שלפעמים הפירוש המדוקדק הוא בדומה ל'הענקת המשמעות' של ויקטור פראנקל, רוצה לומר, גם אם הדברים היו כתובים אחרת היה אפשר למצוא בהם משמעות. אך אין זה גורע ממטרת הפירוש, שכן אינו מתיימר לטעון כי היה צורך לכתוב את הדברים דוקא כך ולא אחרת. כמובן עלינו להיזהר בהעמסת הקבלות יתר, או לכל הפחות להתייחס אליהן כאפשרות גרידא. עם זאת, חכם הוא המבין רמזים, וטיפש לא. הטיפש טוען בצדק ש'אין הוכחה', אבל החכם הבין את מה שרצו לומר לו. ודי לחכימא ברמיזא. מי שיחפש רק פירושים ש'אפשר להוכיחם' בהכרח יפסיד הרבה מהתוכן המקורי של הדברים. חכמים העדיפו להגדיש את הסאה לכאן ולא לכאן, ובלבד שיסייגו דבריהם דרך 'אולי'. וכן יש לזכור, שהרוצה לחוות טקסט או סיפור, אינו בהכרח מחפש את ה'כוונה' שבטקסט, אלא את הצורה בה הוא חווה את המציאות המתוארת, או המלים הבאות בשימוש.

הערות:

[1] בעברית יש משתמשים בביטוי 'תצלובת' או 'תקבולת צולבת', הדוגמא הקלאסית היא:

שופך דם האדם

באדם דמו ישפך

[2]כך גם במזמור כט', שני הפסוקים הראשונים פותחים באותה מלה, ושם ה' חוזר בהם פעמיים. כך גם שני הפסוקים האחרונים. ביניהם באה רשימה של 7 שבחים ל"קול ה'" כשהשבח האמצעי, רגלה של המנורה, כפול בארכו מכולם.

[3]השיטות האלו ממש שהשתמשו בהם התורה והנביאים, משמשות בימינו בהעברת מסרים חזותית. המכיר קצת את שיטותיהם של במאי סרטים, ימצא שם את הסצינה הפותחת שמקבילה לסצינה המסיימת (ייתכן גם ברקע, בצבע, בפסקול, בתוכן). את הסצינות הקודמות לרגע השיא, כשהן חוזרות לאחריו, בצורה 'מתוקנת'. המשפט שנאמר בחלק המותח והבלתי מיושב, נאמר שוב כשהענינים מסתדרים, בצורה מתוקנת ומשלימה. כי במקרה של דברים הנתפסים כחוייה חזותית, השיטות האלו ברורות, ועד ימינו נתפסות כיצירה מתוחכמת. ואילו בעניני ספרות אין רגילים לחוותה בימינו בצורות כאלו. אך דברי התורה נכתבו למען ייקראו בפני קהל, פעמים רבות מאד, וייתפסו כעבודה שבלב. ולא רק כהעברת הנתונים.