התורה מצווה אותנו לקחת בחג הסוכות, יחד עם עוד כמה מינים, גם את 'פרי עץ הדר'. חכמים זיהו אותו עם 'אתרוג'.
אמנם, מכיון שהשם אתרוג אינו במקרא, וכנראה מאוחר (לפי רמב"ן, מארמית), יש להניח שעד שנכנס שם זה לשימוש, היה לפרי זה שם אחר.
ואכן, מסורות קדומות מזהות את ה'תפוח' המקראי באתרוג, את הפסוק 'ריח אפך כתפוחים', מבאר התרגום כאתרוג, ומובא בתוס' שבת פח. וכן על הפסוק ראה בני כריח שדה פי' רב בתענית כט: כריח שדה של תפוחים, וכתבו התוספות: כריח אתרוגים. וכן הכתוב עוד בשה"ש 'תחת התפוח עוררתיך', קשה לבארו על התפוח (Apple), שכן זה אינו גדל באקלים של מרכז א"י משום שהוא זקוק לקור, ויותר סביר שהכוונה לעץ הדר, שריחו מעורר ומשכר, ואף הדימוי 'ריח אפך כתפוחים' מתכוין כנראה לכך שלכל עץ האתרוג יש ריח טוב, ולא רק לפרי. ואכן הכינוי של האתרוג אצל היוונים הוא 'תפוח מדי' או 'תפוח בבלי'. (למרות שבלשון חכמים בד"כ תפוח אינו אתרוג, הכוונה ללשון המקרא, או לדברי חכמים כשהם מבארים את המקרא). כל הדרשות בשיר השירים רבה על תיאורי התפוח, מתאימות רק לאתרוג (שאין לו צל, שנצו קודם לעליו, זמן גמר פירותיו, ועוד, ר' סה"י לר"ת חלק החדושים רסג). פליקס (עצי פרי למיניהם, הוצ' מס 1994, עמ' 139) דוחה את זיהוי התפוח המקראי עם האתרוג, אך אינו מבאר איך תואר כגדל באיזור חברון ועל גב ההר (חמש מקומות בישראל נקראו על שם התפוח, ואף אחד מהם אינו בצפון).
והנה על הכתוב 'ריח בני כריח שדה', אמרו חכמים כריח גן עדן, ונראה שפירושו של רב בתענית שם אינו רחוק מדרך זו, שכן בתרגום שלפנינו על הכתוב ריח אפך כתפוחים, נאמר: כריח תפוחין דגינתא דעדן. ובאמת אם גוזרים את האתרוג מהמלה רגג, שפירושה נחמד, הרי הביטוי 'עץ נחמד' מתאר בתורה את פרות גן העדן. ובאמת כך טבעו הוא, שדר באילנו כל השנה, כפי שסופר על גן עדן, בו לא היו עונות חריש וקציר וזרע, וגם טעם עצו ופרי שוה כפי שסופר על עצי עדן גן האלהים, והנוגע בעלי ההדרים מריח מיד את ריחם המשכר (שכנראה על זה הולכים השבחים שהזכירו לריח התפוחים). לפי רבי אבא דמן עכו בב"ר טו ז היה האתרוג פרי עץ הדעת טוב ורע, (וצליל רמז יש למצוא בשמו 'פרי עץ הדר'. ההודים מאמינים כי האתרוג מקודש לאל הדעת והחכמה, ר' אסף גור פירות א"י, 1974, עמ' 185, כמה מסורות של ההודים, מזכירים מאד את הידוע לנו על אברהם, ויש רגלים לסברא כי בני הפילגשים אשר נתן להם אברהם מתנות (שמות טומאה) ושילחם קדמה, הפיצו את אמונת ברהמין וסרווסטי, שהם שיבוש של אברהם ושרה), השווה גם הכינוי הלועזי לאתרוג 'פרי גןעדן'.
יש לכך גם הקשר סמלי, אדם הראשון היה כתינוק שנולד, תינוק תמיד אוכל מתוק, רק עם התבגרות אדם אוכל דברים חריפים ומתובלים. האתרוג הוא מריר וחמוץ, ואף תינוק לא ירצה לאכלו, הטעם שלו הוא ע"י עירוב של טוב עם 'רע'. (ראה ברכות מ. שאילן שאכל ממנו אדם הראשון, האוכל ממנו סימן שיש לו דעת, כלומר התינוק מקבל דעת באותו שלב שמתחיל לאכול מאילן זה, לפי הדעה שם חיטה).
המקדש נחשב בבחינת מקומו של גן עדן, וגם כדרך לתיקון ולשחזור מציאות גן העדן, בגן העדן שומרים הכרובים לבל יקרב האדם, ובמקדש, האדם הקרב אל הכרובים ימות, מלבד הכהן הגדול, וכנבואות יחזקאל שלעתיד יצא נהר ממקום המקדש וריפא את כל סביבותיו.
השימוש בפרי שדורש אקלים טרופי, ובעלים הגדלים על מים, מזכיר את גן העדן שהיה בעל אקלים טרופי ממוזג ומים בשפע, וזו הסיבה שגם בגן עדן 'גר זאב עם כבש', מפאת השפע הגדול. ועבודת הסוכות היא לעורר שפע מים וברכת היבול. ניסוך המים משלים את 'ואד יעלה מן הארץ', ר' הע' 366. חקל תפוחין קדישין הקבלי, הוא גן העדן, שדה של אתרוגים. הגר"א או"ח תקפג ח, כותב: "כריח שדה מתרגמינן חקל תפוחין", כוונתו לתרגום של הזהר.
ומפני מה נקרא הדר? רגליים לסברא, שזה משום שעיקרו יופי והידור של מראה וריח, ואינו נאכל כמות שהוא. ולכן גם לא נמנה בשבעת המינים שנשתבחה בהם א"י.
לאחרונה רווחה דעה שהאתרוג לא היה קיים בתקופה הקדומה בא"י, אלא יובא מפרס מאוחר יותר. כך טולקובסקי ("פרי עץ הדר" הוצ' מוסד ביאליק תשכ"ו) סובר כי האתרוג הובא רק בשלהי התקופה הפרסית, לעומתו פלדמן (צמחי התנ"ך, הוצ' דביר תשי"ז) וחוקרים לועזיים אחרים (גאליזיו פרארי ודה קנדול) סוברים כי האתרוג הובא לישראל רק במאה השישית לפנה"ס. ואילו Goor וכן Moldenke ו-Anderson סוברים כי האתרוג היה ידוע בארץ גם בתקופות קדומות יותר, אנדרסון מציין כי את האתרוג נטעו בגנים התלויים בבבל בתקופה קדומה מאד. כך הארכיאולוג הצרפתי לורה זיהה ציורי אתרוגים במקדש בכרנך שבמצרים משנת 1500 לפני הספירה, וכן טען כי מצא אתרוגים בקברים מצריים (מובא אצל טולקובסקי, המטיל ספק בעדותו, כמו גם בעדות נוספת של ארכיאולוג צרפתי שזיהה אתרוגים במצרים).
גור ונורוק דיווחו על זרעי אתרוגים שנתגלו בעיר הבבלית ניפור (קילרמן מצא בניפור גרעיני אתרוג מהתקופה השומרית, הזיהוי כאתרוג אושר ע"י פרימל, ראה אסף גור, שם, לדברי גור: "רוב חוקרי התנ"ך וחוקרי הטבע של א"י מקבלים כיום את הדעה כי פרי עץ הדר הוא האתרוג"). אך מנגד טענו חוקרים אחרים שאין הוכחה שהאתרוג אכן גדל בבבל, ולא שהאתרוגים הובאו כמנחה למלך. כך שמסקנות המחקר אינן חד משמעיות. החוקרים מודים שהאתרוג היה בערב בימי יציאת מצרים, ומערב למצרים או לסיני אין הדרך רחוקה כל כך, ושיירות מצויות. (על כ"ז, ראה: Goor, A. & M. Nurock, 1968. The Fruits of the Holy Land. Universities Press, Jerushalaim. Moldanke, H.N. & A.L. Moldenke, 1952. Plants of tha Bible. Chronica Botanica Compani, Waltham, Massachusettes. Anderson, D.A., 1979. All the Trees and the Woody Plants of the Bible. Word Books, United States. P. 100, 175. זהר עמר, צמחי המקרא, ירושלים תשע"ב, עמ' 111-108). בקפריסין נמצאו עקבות הדרים מ1200 לפנה"ס, ההדר המצוי באותו זמן היה אתרוג (Hjelmqvist, Hakon, Some economic plants and weeds from the Bronze Age of Cyprus, Studies in Mediterranean Archaeology 45.5 (1979)). בגן המלכותי שבאתר רמת רחל בירושלים, בארמון בו נמצאו בעבר החותמות למלך, מתקופת המלך חזקיהו, נמצאו שרידי אבקת צמחים (Pollen) של אתרוג, ביחד עם שרידי ערבה והדס (Langgut et al., Fossil pollen reveals the secrets of the Royal Persian Garden at Ramat Rahel, Jerusalem, Palynology Volume 37, 2013).
אך גזירת השם 'אתרוג' מן הפרסית, במדה והיא נכונה, אינה מוכיחה על איחורו של הפרי, אלא על איחורו של השם, הוכחות מן השתיקה, אין להן מקום כאן, כך מביאים מדברי תיאופרסטוס, המתאר את פאר האתרוג בפרס ומדי, ולא מזכירו בא"י. אך תיאופרסטוס היה כבר בתקופה ההלניסטית, בה לכל הדעות היה האתרוג בשימוש לסוכות, ואם רוצים לדעת על דבר מידת הדיוק או ההבנה שלו בנוגע לא"י, הרי כך הוא כותב על היהודים:
"הסורים, שהיהודים מהוים חלק מהם, גם עכשיו מקריבים קורבנות חיים בהתאם לסגנון העלאת הקורבנות הישן שלהם; אם היינו מצווים להעלות קורבן באותה הדרך היינו נרתעים מכל העסק. כי הם לא סועדים מהקורבנות, אלא שורפים אותם לגמרי בשעת לילה ושופכים עליהם דבש ויין, הם במהרה הורסים את המנחה, כדי שהשמש הרואה-הכל לא תביט על הדבר הנורא. והם עושים זאת כשהם צמים בצהרי היום. כל אותה שעה, בהיותם פילוסופים מטבעם, הם משוחחים על האלוהות, ובלילה צופים הם בכוכבים, מתבוננים בהם וקוראים לאלוהים בתפילה".
פליקס כותב "לפי מסורת קדומה זהה עץ ההדר עם האתרוג שצורתו הוטבעה במטבעות החשמונאיים ובפסיפסים קדומים… יש הסבורים שניתן לזהות את האתרוג בציורים מצריים מהמאה הטו' לפנה"ס ואמנם נראה שזרעי האתרוג הובאו לארץ יחד עם שאר הבשמים הטרופיים מן המזרח ושהשימוש בו לצורך מצוות נטילת המינים הביא לריבוי תפוצתו בארץ זמן רב לפני היוונים והרומאים… נראה איפה שהמסורת על זיהוי האתרוג עם עץ הדר היא מהימנה", (עולם הצומח המקראי עמ' 66, חי וצומח בתורה עמ' 218, עולם התנ"ך ויקרא כג, וראה בספרו עצי פרי למיניהם עמ' 152 שדוחה את זיהוי האתרוג כביכול באצטרובל הארז, שהרי גם זה אינו מצוי בארץ, ועוד שאינו פרי אלא סרק).
פליקס מראה כי היו עוד מינים שהתקיימו כאן בוודאות, אע"פ שלא מצאו להם שרידים ארכיאולוגיים (ובפרט האתרוג שנצרך רק לפעם אחת בשנה). וראה גם בויקי בנוגע לתאנה:
אך יש המתעלמים מכל העדויות ההיסטוריות, ומציירים היסטוריה אך ורק ע"פ שרידים ארכיאולוגיים, כך דפנה לנגוט: "נראה כי מהגן המלכותי בקיבוץ רמת רחל בו ישב נציגה של האימפריה הפרסית (ששלטה במחוזותינו לפני כ-2500 שנים), זלג רעיון גידול האתרוג אט אט אל המסורת היהודית, הוא החל את דרכו כמוצר אקזוטי המופיע לראשונה בגינות פאר (כמאתיים שנים מאוחר לגן ברמת רחל החלו להופיע לראשונה שרידי אתרוג גם בגינות הנוי של עשירי רומא ופומפי), ובשלב מסוים, ככל הנראה סביב המאה הראשונה לספירה, התקבע במסורת היהודית כאחד מארבעת המינים אותם אנו מצווים ליטול בחג הסוכות, ביחד עם הערבה, ההדס והלולב." כנראה היא מכחישה גם את עדותו של יוספוס, על תקופה הקודמת בדורות רבים לתיארוך שלה (ואף את המטבע שטבע שמעון החשמונאי אחר כיבוש יפו מהיוונים ב136 לפנה"ס, בו טבע את האתרוג, כסמל לאומי), בהתאמה לגינות פומפי כמובן.
טענת ההיעדר של האתרוג, יוצרת בעיה גם למאחריו, שכן אין ממצאי אתרוגים, או כמעט ואין, גם מהתקופות הפרסית ההלניסטית והרומית, והרי בתקופות אלו הכל מודים שהאתרוג שימש בסוכות, וגם התיאורים בחז"ל מעידים על תפוצתו, לדברי המשנה, בסיום החג חוטפים את האתרוגים מן הילדים ואוכלים אותם, מה שמלמד שלכל אחד היה אתרוג אישי, ואפילו לילדים. גדעון ביגר ונילי ליפשיץ במאמרם 'האתרוג – האם הוא פרי עץ הדר'? (בית מקרא, תשרי-כסלו תשנ"ז), כותבים כי בבדיקה של שרידי עץ לבניה בא"י, נמצאו שרידים של עצים שונים, וגם עצי פרי כמו תאנה, רימון, ועוד, אך לא של אתרוג. אלא שלדבריהם, אין אפילו דוגמא אחת של אתרוג, עד המאה ה19, ואיך יתכן הדבר?
ביגר וליפשיץ אכן כותבים כי יש מקום להניח שהאתרוג מתקופת בית שני אינו האתרוג שאנו מזהים כאתרוג. (למרות הציורים על המטבעות ובפסיפסים, התיאורים של תיאופרסטוס, והתיאורים הבוטניים שלו בתלמוד. האתרוג נחשב כסמל לאומי, עוד קודם ל'מגן דוד'), אבל סתמו ולא פירשו מה הוא כן האתרוג, ובהנחה שאינו תאנה או רימון, הרי גם על האתרוג 'האמיתי' תחול הקושיה מדוע אין אנו מוצאים את שרידיו? (קושיה זו תחול גם על כל טענה אחרת לזיהוי הדר בימי הבית הראשון, מכיון שלא סביר שמדובר באחד מהמינים המוכרים בשמם, שוב איה אזכוריו? ואיה שרידיו?). יתכן שאין להביא ראיה משרידים של עצים לבניה, שכן הדרים אינם טובים לבניה, נדיר מאד שהם מגיעים לנפח ראוי לשמו. חרוב, שקמה, תאנה, עשויים לייצר קורות. נכון שאף הרימון אינו מגיע לנפח, אבל לו היה יחוד שנחשב כעץ יבש מאד, ואת הפסח למשל היו צולים על שפוד של רימון. כך או כך, כאמור, כל טענה מן ההעדר, היא חסרת ערך, כל עוד אינה מציעה פירוש אחר, שלגביו אין העדר. ומכיון שאין כזה – הרי אין דין האתרוג שונה.
עיקר הטענה הקושרת את האתרוג לפרס, מסתמכת על ה'מהיכי תיתי', מדוע שפרי שנפוץ בעיקר בפרס, או אולי רק בפרס, יהפוך לפרי מרכזי בחגיגות בישראל במאה ה12 לפנה"ס? ואם קלה המסורת בעיני הטוענים כן, הרי יבארו דין האתרוג כפי שביאר הכוזרי דין ממחרת השבת, סמכותה של הסנהדרין. אמנם אין אנו דוחים את המסורת בגילא דחיטתא. אם ישנה קושיה רצינית ומבוססת, אי אפשר להתעלם ממנה, ויש לבדוק ולדון, אבל לא בסברות של 'מהיכי תיתי'.
נראה שהאתרוג לא שימש למאכל בא"י בתקופות קדומות, ולכן אין פלא שלא מוצאים את שרידיו. האתרוג גודל בפרדסים מיוחדים עבור מצוות הסוכות, בדיוק כמו בימינו. בזמננו מספר פרדסים של אתרוגים מספיקים ללמעלה ממליון איש. עקב התנאים המיוחדים שהוא צריך, מן הסתם היו פרדסים מפורסמים, כנראה באיזור ירושלים, והם שדות התפוחים שמדבר עליהם שיר השירים בערגה. שרידי הפרדסים האלו, אם יימצאו, לא יהיה זה בסקרים לאורך רחבי הארץ, אלא אם יתמזל מזלו של החופר בדיוק באותו מקום, ואולי הוא באמת ברמת רחל (הגיוני ומתאים שבבית השני יחדשו את המקום בו היו בבית הראשון).
ובנוגע לשאלת ה'מהיכי תיתי', הרי לפי מה שהראינו, האתרוג נחשב אצל קדמוננו לפרי גן העדן, ודברי ימי ישראל אינם מתחילים, לא בימי שפן הסופר, ואף לא בימי יוצאי מצרים. גן העדן היה מוכר וידוע במסופוטמיה (ב'חותם גן העדן', המצוי במוזיאון הבריטי, מן האלף השלישי לפנה"ס, רואים איש ואשה מבועתים משני צדיו של עץ, ענפי העץ נראים ככפות תמרים, שניהם שולחים יד אל שני פירות התלויים בעץ, הפירות מארכים ויכולים בהחלט להיות אתרוג, מאחוריהם ניצב נחש זקוף מעל ראשה של האשה), והרי מוסכם שהאתרוג היה מוכר עכ"פ בניפור, בתקופה הבבלית הקדומה, שהיא התרבות הקדומה והמפותחת ממנה השתלשלו התרבויות המסטופוטומיות. וספר היובלים (טז ל) מתאר את אברהם לוקח אתרוג, על כן אפשרי הדבר בהחלט שבגנים המשוכללים של בבל, הגידה המסורת הנאמנה זאת, כי האתרוג הוא הוא פרי גן עדן. אבותינו ירדו למצרים עם מסורות רבות, המלאות ידע ברצון ה' ובחוקיו ובדרכי עבודתו, וגם על גבורתו ופועל ידו בימי קדם. וממילא בודאי אפשרי והגיוני שלכן ציותה התורה עליו, וגם לא היתה צריכה לפרש שמו. ויתכן באמת שהיו תקופות שהיה קשה להשיגו בא"י, אבל שמו וענינו היה ידוע לאבותינו בקבלה, ואם בשלהי תקופת בית ראשון הידלדלה עבודת המקדש האותנטית, בפרט בישראל, הרי בימי שיבת ציון העלו איתם מבבל שפע של חריצות הכנעה וחכמה כדי לייסד את הכל מחדש.
כפות התמרים, הם שם שמגיע רק ברבים, כמו: משקפיים, מספריים. יתכן שזה משום שכפות התמרים נתפסות כמרובות פרטים, כשהן פתוחות. ואף יתכן שהתורה נוקטת כך, משום שהמראה של כל החוגגים במקדש אוחזים בכפות, נראה באופן סמלי כאילו כולם נושאים כפיהם לשמים, 'נישא לבבנו אל כפים אל אל בשמים'.
'ענף עץ עבות', הוא ענף המוצב כאילו הוא צומח מכפות התמרים, הגבוהות והדקיקות, והוא הפכן, הוא עבות, הוא מקיפן וחופה אותן. בכך אנו מחברים את הגודל והעצמה המרשימים של הלולב, כגזע חסון, עם הפוריות וההדר של ההדס. מלבד זאת, ענף עץ עבות מקביל לפרי עץ הדר, במשקל, ובצורה המרומזת והמתארת.
למעשה, המין המזוהה בבירור היחיד הוא כפות תמרים, שכן גם 'ערבי נחל' הם יותר תיאור מאשר זיהוי מין. יתכן שהמינים האלו מרמזים את הבטחת הארץ לנודדים, במדבר עשויים למצוא הנודדים תמרים, השכיחים בנוות מדבר (ומתואר בתורה שבני ישראל הגיעו בתחילת נדודיהם לנוה מדבר עם תמרים), ואותם הם מכירים, ואף משתמשים בהם לסיכוך סוכותיהם, ועוד שימושים רבים (בתלמוד מנויים שימושים רבים מאד לסיבי וקליפות הדקל, שכן זה היה מצוי מאד בבבל, ולכן גם יש שמות רבים ושונים למוצרי הדקל למיניהם). יתכן גם שהדקלים הזכירו להם את סיפורי האבות, שבאו מבין הנהרות, מקום שהדקלים הם מרכיב מרכזי בחיי התזונה והכלכלה. והנה באחזם את כפות התמרים, הצעירות שאינן ראויות עוד לשימוש, אבל בעלות רושם הן, כחנית עצומה. מבטיח להם ה', כי אלו ילופפו בצמחים, אשר אין לראותם במדבר אלא בחלום ובפאטה מורגנה ('אתן במדבר הדס'…), ענפים עבותים מזה, ופירות הנשמעים דמיוניים מזה, ועמם ערבי נחל, הגדלים על גדול הנחלים בארץ נחלי מים, וגם רבות על גדות הירדן, גבול הארץ. וראו בני ישראל את עצמם כאברהם אבינו הנודד בחולות אל הארץ המובטחת, כשזכרונות בבל העתיקה מלוים אותו. ואחרי כל מה שנתגלגל עם בני יעקב, שוב באים בני ישראל אל הארץ דרך המדבר (ואף האריכו מאד מסלולם, כדי להיכנס מאותו מקום בו נכנסו האבות, אברהם, ויעקב, אל הארץ, ממזרח, במעבר הירדן), וכשמגיעים הם לפני ה', שמחים לפניו שמחה גדולה, עם ארבעת המינים האלו (ואולי גם הליפוף של ענף העבות, הכיר את הסיפור על גן העדן, עם האקלים הממוזג והשווה, המלא בשפע של מטפסים ופירות ארוגים זה בזה עד למלוא האופק).
עוד מאמרים על סוכות:
דוקא כתוב שהתינוקות היו אוכלים את האתרוגים, ונחלקו (סוכה מ"ו:) אם רק התינוקות או גם הגדולים.
תינוקות של המשנה זה ילדים, ולא תינוקות בלשוננו
וגם בזה פשט המשנה שהמבוגרים חוטפים, ומ"מ זה לא לאכילה אלא לשעשוע
כפות תמרים בא תמיד בלשון רבים, בדיוק כמו אחות וחמות, שגם הם כנראה דומות למשקפיים.
האם לדעת מו"ר 'אחות' היא לשון רבים?
או שנתכוין בבדיחותא?
(יקה צריך להסביר ליקה את הבדיחה…)
התכוונתי בבדיחותא, להעיר את תשומת לבך לכך שכפות אינו לשון רבים, בדיוק כמו אחות, וכך פירשוהו חז"ל, מלבד רבי יוחנן בן ברוקה.
אני נמשכתי אחרי רבינו הזקן רד"צ הופמן הכותב שכפות הוא לשון רבים
ובמקום שרדצ"ה חולק על דברי חז"ל הלכה כבתראי.
רק שכחת שאני מאוחר לו.
חז"ל לא פירשוהו שהוא לשון יחיד. אלא דרשו שכיון שכתוב בלא ו' כך "כפת" ואפשר לקרוא "כַּפַּת" משמע לשון יחיד כלומר שבא ללמדנו על יחיד אף שנקרא בלשון רבים לפי הניקוד. וכמו כל האזרח ישבו בסוכת שמשמע לשון יחיד בגלל שכתוב בלי ו' ואפשר לקרוא "סוּכַת". וכמו שסוכות לשון רבים כי קוראים בחולם בניגוד לכתיב כך כפות בפשטות לשון רבים. ואף שיש "אחות" הנה אחות יש רק אחות ותו לא כפות יש לנו ביחיד כף ונזכר בכל מקום כפות כשהכוונה לשון רבים(עם ו') "כפות זהב שתים עשרה" "כפות רגלי הכהנים" "ושתי כפות ידיו". ועוד ועוד, ממילא "כפת תמרים" בפשטות לשון רבים. רק שנכתב כאמור בלא ו' ונדרש כאילו הוא לשון יחיד. ולבטח שחז"ל לא דיברו על כל המקומות האחרים שנזכר כפות ואמרו שהוא לשון יחיד רק כאן בשל חסרון הו' דרשו כן וכנ"ל, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו.