נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ד"ר משה רט: עריצות העוורים – המדעניזם נגד האדם

אם תתנו למדען לבחון ספר, הוא יוכל לספר לכם עליו הרבה דברים מעניינים: על המבנה הפיזיקלי שלו, על ההרכב הכימי של הדפים והדיו, על רמת הצפיפות של המולקולות, ועל מדותיו וזויותיו המדויקות.

 

עריצות העוורים: המדעניזם נגד האדם

מאת משה רט

אם תתנו למדען לבחון ספר, הוא יוכל לספר לכם עליו הרבה דברים מעניינים: על המבנה הפיזיקלי שלו, על ההרכב הכימי של הדפים והדיו, על רמת הצפיפות של המולקולות, ועל מדותיו וזויותיו המדויקות. הוא יוכל גם לספר לכם כמה מלים וכמה אותיות יש בספר, כמה פעמים מופיעה בו כל מלה וכל אות, ומה המלה הארוכה ביותר שנמצאת בו. אבל את הדברים החשובים ביותר, הוא לא יוכל לומר לכם. הוא לא ידע מה התוכן של הספר, מה המסר והמשמעות שלו, מה העומק והדקויות הגנוזים בו. הוא לא יוכל ללמד אתכם על האופן בו משפיע הספר על עולמו הפנימי של הקורא, ואלו חוויות ורגשות הוא מעורר בו. אולי יהיה לו מה לומר לכם בנושא בתור אדם, בהנחה שהוא יודע לקרוא את השפה בה כתוב הספר, אבל לא כמדען; התוכן והמשמעות של הספר, כך יאמר לכם, אינם שייכים לתחומו של המדע, והמדע עיוור לחלוטין לקיומם. עם כל הכבוד למדע, על זה נאמר: העיקר חסר מן הספר.

ואם כך הם הדברים לגבי דבר פשוט כמו ספר, מה לגבי דברים קצת יותר מורכבים, כמו האדם עצמו, או העולם? האם המדע מסוגל למצות את כל הידע לגביהם, או שהוא מחמיץ דוקא את מה שחשוב באמת?

כולנו חיים באותו עולם, אבל אנחנו תופסים אותו בדרכים שונות. אנו חיים בו זמנית ברשות הרבים, בתחום של החוויות המשותפות לכולם, וברשות היחיד, הכוללת את החוויות הייחודיות לכל אדם בפני עצמו. אלמלא היה לנו אוסף משמעותי של חוויות משותפות, שכולנו תופסים פחות או יותר באותה צורה, לא היה בסיס לקיומה של חברה אנושית. כל אדם היה חי במונאדה מבודדת משל עצמו, ללא אפשרות לשיתוף פעולה עם אחרים. חוויות אלה, המהוות את רשות הרבים, כוללות את המידע האמפירי שאנו קולטים באמצעות החושים. אמנם לעולם איננו יכולים לדעת האם אחרים חווים את המידע החושי באותה צורה כמונו (אדרבה, יש סיבות לחשוב שלא) – אבל במבחן התוצאה המעשית, אנו מסוגלים להתייחס במשותף לעולם האמפירי, לחקור אותו ביחד, ולפעול בו באופן שיקדם את החברה. אם נמשיך עם הספר מהדוגמא הקודמת, הרי שכל אדם בריא יכול להבחין בצורתו, במדותיו, בצבעו, במרקם שלו, ובשאר הנתונים האמפיריים הקשורים אליו, גם אם אין לו מושג מה כתוב בספר.

השאלה הגדולה היא, מה קורה מעבר לאותם נתונים אמפיריים, הנגישים לכל? האם הם מהווים את כל המציאות כולה, או שמא ישנם חלקים נוספים במציאות, שהנם אמיתיים לא פחות, למרות שלא כולם מודעים לקיומם? מה קורה אם אנשים מסוימים מסוגלים לראות דברים, שאחרים אינם מצליחים לקלוט? האם בספר יש באמת תוכן ומסר, עומק ומשמעות, שהקורא המוכשר יכול להבחין בהם – או שמא אין בספר אלא חומר בלבד, דפי נייר וסימני דיו, וכל השאר אינו אלא דמיון והזיה?

האדם מטבעו מחפש משמעות. משמעות מתגלה ע"י ראיית התמונה הרחבה, וזיהוי מבנים ותבניות בתוכה. בעוד שהמדע מנתח את המציאות לחלקים קטנים כדי למצוא הסברים, הדת והפילוסופיה מסתכלים על המכלול, ומנסים למצוא משמעויות. משמעות של טקסט למשל ניתנת להבנה רק כשמתייחסים אליו כאל מכלול, ומזהים את המבנים המורכבים שבתוכו; ניתוח של טקסט לאותיותיו, ובחינת כל אחת מהן בפני עצמה, לא יובילו לשום משמעות. ואם אותו מנתח אינו מודע לשפה בה כתוב הספר, או מסרב להכיר בקיומה, לא יהיה ניתן בשום אופן להוכיח לו שהספר אכן מכיל תיאורים עמוקים, חכמים ומרגשים. כל מה שיראה לפניו הוא אוסף של קוים ונקודות.

ההיבט האובייקטיבי של המציאות, זה שכל בני האדם מכירים בקיומו, הוא אותם קוים ונקודות, אותם נתונים יבשים, מוגדרים ומכומתים היטב. אבל רוב האנשים רואים במציאות הרבה מעבר לזה. הם רואים ייעוד ותכלית, צדק ומוסר, אסתטיקה ויופי. הם מזהים הרמוניה בעולם, קולטים תהליכים של קידמה ונסיגה, ומבחינים באידיאות שמתגשמות או מתפוגגות. אנשים רבים רואים את העולם כמכלול, המעניק משמעות לחלקים השונים בו, והוא בעצמו חלק ממכלול גדול יותר, המעניק משמעות לעצם הקיום. דרך התבניות והמבנים הללו, דרך אותן הרמוניות ואידיאות, מגיע האדם לאמונה באלוהים, המקור לכל הקיים והמשמעות הסופית שלו. זהו המסר הטמון בספר של העולם, ואם כי רבים מאד חילוקי הדעות לגבי הבנתו המדויקת של אותו מסר, ורב בו הסתום על הנגלה, עדיין יש הרבה מן המשותף בין מסקנותיהם של הקוראים השונים לאורך הדורות. ואין זה מפתיע שליצירה כה רחבת היקף, יימצאו פירושים שונים ומגוונים.

אבל ישנם כאלה שאין דעתם נוחה בכל זה. הם רוצים להכיר את המציאות באופן מושלם, ולשלוט בה לחלוטין. וכדרכם של דיקטטורים, את מה שאין הם יכולים לשלוט בו, הם מנסים להשמיד. אותו דיקטטור עריץ אינו אלא המדעניזם, הגישה הרואה במדע את חזות הכל, הדרך היחידה לרכוש ידע על המציאות.

מטרתו של המדע היא להכיר את המציאות, וללמוד לשלוט בה. אבל על פי הכללים שקבע לעצמו, המציאות היחידה שהוא יכול ללמוד להכיר, היא רשות הרבים האובייקטיבית. רק מה שניתן להראות לכל אדם, ישירות או באמצעות ניסויים, הוא מה שקיים מבחינתו של המדע. המדעניסט אינו סומך על חוויות אישיות, עזות ומוחשיות ככל שיהיו. הוא פונה תמיד לאחרים כדי לקבל אישור לחוויותיו, ורק אם הוא זוכה לאישור גורף שכזה, הוא מחתים אותן בחותמת הכשרות של הקיום. אילו היה האדם קיים לבדו, לא היה הבדל מבחינתו בין חלום למציאות, בין הזיה למוחשות, בין רשות היחיד לרשות הרבים. עכשיו שישנם אנשים אחרים, הוא יכול להסתמך עליהם כדי לתחום את הגבול בין שתי הרשויות. לכאורה, דמוקרטיה, בה הרוב קובע מה אמיתי ומה לא; למעשה, דיקטטורה, בה חוויותיהם של היחידים עלולות להירמס ברגל גסה, ולזכות את בעליהן בזלזול עד אשפוז בכפיה.

דיבורים על מבנים ומשמעויות מפריעים למדעניסט, כיוון שאין הוא מסוגל לבחון אותם בכלים שלו. אי אפשר לשים משמעות על השולחן במעבדה, או להמחיש אותה באמצעות ניסוי, שיכפה את ההכרה בה על כל מי שיצפה בו. יש יותר מדי ערפול וחוסר בהירות בכל מה שאינו בגדר חומר מוחשי ומוצק, ואלו דברים שהמדעניסט אינו מסוגל לסבול. על כן מנסה המדעניסט להכחיש את קיומה של כל תופעה שאינה אובייקטיבית לחלוטין, שאינה נגישה בבירור לכל בני האדם. הוא מרוקן את העולם ממשמעות, מתוכן, מעומק, מרוחניות, מקדושה, מקסם, מהשגחה, מייעוד, מתכלית, מניסים ומפלאים. לא כולם רואים את הדברים האלה, הוא מכריז – ולכן הם לא קיימים במציאות. חותמת הכשרות של הקיום לא תוטבע עליהם. מה הם כן? דמיונות והזיות, רגשות שהאדם משליך על העולם החיצון, בעוד שהם אינם קיימים אלא בתוך ראשו. המדע מרוקן את העולם מכל תוכן מוסף, ומשאיר בו רק את היסודות היבשים, הנגישים לכולם: רק את האטומים והמולקולות, שכוחות הפיזיקה מרקידים במחול עיוור ואינסופי. רק זה מדעי, אובייקטיבי, אמיתי. כל השאר – בראש בלבד. זהו הרדוקציוניזם המדעי.

כך רוקן המדע מרשות הרבים את כל מה שאינו מקובל על כל אדם באשר הוא, ללא שיור. כל מה שמעבר לאטומים ומולקולות, נדחס לתוך התודעה הסובייקטיבית של האדם. השלב הבא הוא למחוק אותו גם משם, ולהכחיש לחלוטין את קיומה של רשות היחיד. כי המצב בו קיימות תודעות שאין לו גישה ושליטה עליהן, הוא בלתי נסבל מבחינת המדעניסט. לכן הוא תוקף כעת את התודעה עצמה. אין דבר כזה נפש, רוח או נשמה; כל מה שקיים הוא המוח, על הפעילות הנוירונית והכימית שבו. מחשבות, רגשות וחוויות, כל העומק והגובה שבאדם, אינם אלא אוסף הפרשות כימיקליות, שהמוח מפריש כשם שבלוטות השתן מפרישות שתן. "מהי אהבה?" שאלו המשוררים; הפרשה הורמונלית, עונה המדע. "מהו מוסר?" שאלו הפילוסופים; אוסף סינפסות, עונה המדע. "מהי קדושה?" שאלו אנשי הדת; דפקט אבולוציוני, עונה המדע. הלאה הנשמה, הרוחניות, הבחירה החופשית, האצילות והכבוד, הלאה קדושת החיים וצלם אלוהים שבאדם. לא כולם רואים אותם, אז הם לא מדעיים ולא קיימים. אתם יכולים לצעוק עד מחר על החוויות הקיומיות העזות והמטלטלות שלכם; עד שלא תשימו אותם במקום בו כולנו נוכל לראות ולבחון אותן – מבחינתנו הן הזיות בלבד, תוצאות לואי של תהליכים אבולוציוניים עוורים. ואם תתעקשו אחרת, נגחך עליכם, נאשפז אתכם, או נעלה אתכם על המוקד המטאפורי, כפי שנעשה לתומס נייגל, אותו פילוסוף דגול (אתאיסט לכשעצמו), שהעז לטעון לאחרונה שהתודעה אינה ניתנת להסבר בכלים המדעיים הנוכחיים.

האם אנו אכן מעוניינים בדיקטטורה של האובייקטיבי, שהמדעניזם הוא הנביא והמשיח שלה? האם אנו מוכנים לוותר על החוויות העמוקות ביותר, על החיפוש אחר משמעות וייעוד, על הקדושה והרוחניות – רק מפני שאיננו יכולים לחשוף אותם לפני כולם לקבלת אישור ממלכתי? האם אלה החשים את קיומו ונוכחותו של אלוהים בחייהם, שמבחינתם הוא מציאותי לא פחות מאור השמש, אמורים להפסיק להאמין בו, בגלל שכמה עוורים (מבחירה או מאונס) אינם מצליחים לראות אותו?

להכחיש את הנשמה שבאדם, ואת המשמעות שבעולם, זה כמו להכחיש את תוכנו של הספר. לעולם לא תצליחו להוכיח למדעניסט (המטאפורי), שטקסט מסוים מכיל את המשמעות שאתם טוענים שנמצאת בו. אפילו לא תוכלו ללמד אותו את השפה בה הוא כתוב. תוכיחו שזו א' וזו ב'! תוכיחו שצירוף האותיות הזה מהווה את המלה שאתם טוענים, ושזו אכן המשמעות שלה! אני רואה פה רק קוים ונקודות בלי שום קשר ביניהם, וזה כל מה שקיים. כל השאר הוא דמיונות בראש שלכם, שאתם משליכים על הטקסט. אתם יכולים להתרגש עד דמעות מהתבוננות בשרבוטי הדיו הללו, אבל זה לא אומר שהם באמת אומרים משהו. עובדה שגם אתם מתווכחים ביניכם מה בדיוק המשמעות פה והמסר שם, וזה סימן שאין פה שום אמת אובייקטיבית. כי רק מה שכ-ו-ל-ם מסכימים עליו – רק הוא קיים.

אבל לאדם היודע לקרוא, כל הפקפוקים הללו לא יפריעו כלל. הוא רואה בבירור את המשמעות העולה מתוך הספר, ואין לו שום ספק בקיומה, גם אם הוא האדם היחיד היודע לקרוא את הספר ואיש אינו מאמין לו. כך רואה האדם, שחברו אינו סתם רובוט או אוסף חלבונים מתנועע, והוא מזהה בו נשמה וקדושה; וכך הוא גם מבחין במשמעות העמוקה של העולם והיקום, ומנסה לגלות את סודה.

כולם מסכימים על המינימום, על הקוים והנקודות, על החלקיקים הבסיסיים. אבל אין סיבה לטעון, שאין פה משהו מעל ומעבר למינימום, שהשלם אינו מכיל יותר מסך חלקיו. צירופי אותיות, כמו גם צירופי אטומים, יוצרים משמעות בעלת עומק וגובה, שאינה נמצאת בחלקיקים לכשעצמם. אין סיבה שהפחד מטעות וערפול, או מחילוקי דעות, יגרום לנו להיצמד בקנאות למינימום המוסכם, ולהכחיש את כל מה שמעבר לו. אין סיבה שנפחד לקרוא, רק בגלל שלא כולם יודעים או רוצים לקרוא.

ולסיום, נקודה למחשבה. מי שמפקפק כל כך בחוויותיו האישיות, עד שאינו מוכן לקבל אף אחת מהן בלי אישור של אנשים אחרים – מניין לו שאותם אנשים אחרים אכן קיימים? שמא אין הם אלא עוד הזיה או דמיון, פרי יצירת התת מודע שלו, כמו בחלום? שמא הסולפיסיזם הוא הנכון? אז אם אתה סומך על החוויות שלך – למה לך אישורם של אחרים? ואם אינך סומך, מניין לך שיש בכלל אחרים?..

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of