לחץ לגירסת הדפסה

יגאל בן נון, שכבר התמחה בשליפת שפנים מהכובע, או בסתם קש וגבבא, שלח את ידו לנושא חדש: “חיתוך עורלה דמוני או ברית תאולוגית“.

כמנהגו, הוא פותח את הדברים ב’מסקנה’, כלומר בקביעה שרירותית חסרת כל בסיס:

מנהג חיתוך העורלה מקורו כנראה באמונה עממית שנובעת מפחד מנזקיהם של שדים בזמן מסע במדבר ומהגנה מפני השד שתוקף מבוגרים שלא ביצעו את אקט פעולת חיתוך עורלתם לפני צאתם לדרך.

קביעה זו לא אומרת כלום, מכיון שאינה מסבירה מה פתאום העלו על דעתם אותם המבוגרים שהשד יתקוף אותם אם לא ביצעו את אקט פעולת החיתוך? בן נון מקשר את המילה ליציאה לדרך, כמובן על סמך הסיפור בספר שמות על בנו של משה, אבל לא באמת מסביר משהו בנושא. ברור, שאם אנשים חשבו שייענשו ע”י שד/אלוהים על כך שלא מלו, הרי שהאמינו שיש צורך למול, ושוב חזרנו לנקודת ההתחלה.

כדי להצדיק את קביעתו כי מדובר במבוגרים בלבד, הוא משנה את נוסח הפסוק “ותכרות את ערלת בנה”, ל: “ותכרות את ערלתו”, כלומר, ציפורה מלה את משה, למה? ככה. כדי לסרס עוד מקור על מילת ילודים. (בן נון משתמש בביטוי ‘חתן דמים’ כדי להסיח את הסיפור על מילת משה, בזמן שחתן דמים יכול באמת להתפרש על משה שתמורת החתונה עמו הוצרכה להקיז דם בנה).

בן נון מחבר את המילה לסצינה מיתולוגית של בליעת אדם:

“בשנת 1933 התגלו באתר הארכאולוגי של אַרסְלָן-טָאשׁ (חַדַתוּ) שבצפון סוריה שני קמֵעות כנעניים עם כתובות השבעה. הקמיעות נועדו להיות תלוים על הצוואר וכוללים כתובות מתוארכות למאה ה-7 לפני הספירה, קרוב למועד חיבורו של ספר דברים.. על אחד מן הקמעות מצוירת מפלצת היברידית: גוף אדם עם רגלי עקרב וראש נחש.. המפלצת נראית בולעת את האדם עד לאבר מינו בלבד. קמע שני מתאר חיה רובצת בולעת אדם שרק רגליו נותרו מחוץ ללועהּ. שני הקמיעות מעידים יותר מכל על מידת תפוצתו של המנהג ועל דרכי ההתגוננות מפני שדים.. סצנת השד שבולע אדם מראשו עד לאיזור אבר מינו הייתה כה נפוצה עד ששימשה השראה לציירים באירופה במאות ה-13 וה-14 ביצירותיהם של קופו די מרקוואלדו וג׳וטו די בונדוני (יום הדין). מקורות חזותיים עתיקים אלה, יחד עם האגדות התלמודיות מחזקים את ההסבר הדמוני של ברית המילה”.

אך אין שום רמז בכל המקורות האלו שחיתוך הערלה אמור להגן מפני המפלצת, העובדה שהמפלצת מתוארת (לפעמים) כבולעת אדם עד חציו, לא קשורה בהכרח לצורך במילה, זו תיאוריה של בן נון שאין לה שום בסיס. נכון הדבר שאגדת חז”ל תיארה את הכתוב “ויבקש ה’ המיתו” כמלאך שביקש לבלעו, ויתכן שיש קשר להויה זו, אבל אין שום מקור מחוץ למקרא וחז”ל המקשרים או הנותנים רמז לכך שמילה קשורה בפחד משדי דרכים. המקור היחידי המקשר בין מילה לבליעה, הוא מקור התולה את המילה במצות אלהים, ואת הבליעה/בקשת המתה כעונש של אלהים.

“על פי עדויות אלה, קיימת הסכמה רחבה במחקר שהאקט שעשתה ציפורה נועד להרחיק שדים המופיעים במקומות מסוכנים וגורמים למותו של גבר שלא נימול”.

אין עדויות ואין הסכמה, פשוט שטות.

“בספרי המקרא מופיע המשפט “וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן” כשישים וחמש פעם.. בכל המקרים האלה אף פעם לא הוזכרה ברית המילה. העדר גורף בהזכרת מילת היילוד אינו מקרי, ולהערכתי יש סיבה לכך. הציווי התאולוגי במחזור סיפורי אברהם בספר בראשית (פרק יז, ט-יג) התחבר רק בסוף התקופה הפרסית”.

לא מפתיע שבן נון משקר ביודעין, הביטוי ותהר ותלד בן מופיע כצורתו רק 5 פעמים, ובוריאציות שונות עוד 13 פעמים, סה”כ 18, מתוכן אחת למשל נמצאת בדברי הימים, שהתחבר בתקופה הפרסית. כמובן שהראיה מעיקרא שגויה, רוב התיאורים האלו באים בתוך יוחסין, וברשימות היוחסין אין מקום לתיאורים כמו ברית מילה. אם באמת כל התיאורים שבמקרא למילה הוכנסו בתקופה הפרסית מדוע לא הוכנסו גם תיאורים כאלו בצמידות ל’ותהר ותלד בן’?

מכןא מגיע בן נון לקביעה האבסורדית והשקרית:

“האזכורים למילת העורלה במקרא אינם רבים וכולם מתייחסים למילת מבוגרים. בספר יהושע (ה, ד-ה) ובסיפור אונס דינה (בראשית לד) לא מוזכרים תינוקות ולא מוזכרת ברית.. כתוצאה מכך אפשר לשער שכל מלכי ישראל ויהודה, מן המלך דוד עד צדקיהו ומירובעם בן נבט עד המלך הושע, אף מלך לא נימול.. יתר על כן, כל הנביאים מעמוס והושע דרך ישעיהו בן אמוץ, ירמיהו ויחזקאל ועד זכריה ומלאכי, לאף נביא לא כרתו את העורלה. לאורך כל ימי המלוכה וברוב התקופה הפרסית תושבי ממלכות ישראל ויהודה לא מלו את ילדיהם”.

יש כאן רשימה מכובדת של אנשים ש”לא מלו”, אבל מנין? על מה בונה בן נון את המסקנה? “האזכורים למילת העורלה במקרא אינם רבים”, איך מגדירים ‘רבים’? אם נקבע שרירותית שכל מקום שמוזכרת מילה הוא מאוחר, מה הטעם לנסות ולחקור, אם מניחים מראש בלי שום אסמכתא?

האמנם כל האזכורים “מתייחסים למילת מבוגרים”, בספר יהושע מוזכר “שוב מול את בני ישראל”, מדובר על מילה משלימה לכל אלו שלא מלו במדבר, בסיפור אונס דינה לא מדובר על מילה תקנית, אלא על רעיון של בני יעקב להחליש את הכנענים ע”י טיעון שלהתחתן עם אדם אשר לו ערלה חרפה היא לנו, ומכאן שהישראלים מהולים תמיד. בתורה מוזכרת המילה הרבה פעמים, החל מיצחק, דרך כל ציויי הפסח השונים. ספר יהושע פרק ה’ מאריך בתיאור המילה כתנאי לפסח כפי חוק התורה. האומות הסובבות את ישראל מתוארות בנביאים פעמים רבות כ’ערלים’, בשופטים (יד ג: ויאמר לו אביו ואמו האין בבנות אחיך ובכל עמי אשה כי אתה הולך לקחת אשה מפלשתים הערלים? טו יח: ועתה אמות בצמא ונפלתי ביד הערלים) ובשמואל (ש”א יד ו: “ויאמר יהונתן אל הנער נשא כליו לכה ונעברה אל מצב הערלים האלה”. ש”א יז כו: מי הפלשתי הערל הזה. שם לו: והיה הפלשתי הערל הזה. ש”א יח כה: קניית בת המלך במאה ערלות פלשתים. ש”א לא ד: שלף חרבך ודקרני בה פן יבואו הערלים האלה ודקרני. ש”ב א כ: “פן  תשמחנה בנות פלשתים פן תעלזנה בנות הערלים”), על סמך מה “יש לשער” שכל המלכים והנביאים לא מלו? (הביטוי ערל מוזכר גם בחבקוק ב טז, ישעיה נב א). האם זה נקרא שהאזכורים “אינם רבים”? הייתכן שכל ההסתכלות הפשוטה הזו בתוך הסיפורים הקדומים של שופטים ושמואל שהגויים הם ‘ערלים’ היא המצאה מאוחרת?

הדבר הוא בדיוק להיפך, מילת מבוגרים היתה צריכה למצוא מקום הרבה יותר נרחב מאשר מילת תינוק שנעשית באופן אוטומטי עם לידתו. מילה בגיל מבוגר היתה מביאה לכאלו שמתנגדים, לדיון ולתוכחות בענין.

אחרי ש”הוכיח” בן נון את דבריו ע”י קביעה שרירותית, כל מה שחסר הוא רק להמציא הסבר:

“נשאלת השאלה למה אימצו היהודים אקט אלים זה כסמל לברית תאולוגית וכמגדיר זהות. האם היהדות לא יכלה לנטוש את מנהג ברית המילה לזכרים, כפי שהיא נטשה את קורבנות הדם?”

את בורותו ממשיך בן נון בכתבו:

“מחבר מחזור סיפורי אברהם בספר בראשית מדגיש שהברית בין ה’ לעמו חלה גם על בני הבית שאינם שייכים למשפחה, לנוכרים ולעבדים: “יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ” (בראשית יז, יב-יג). בנוסח זה אין הסבר מדוע הברית קשורה דווקא בחיתוך העורלה אך מודגש שהיא לא מתקיימת על בסיס אתני”.

בעוד מדובר על עבדים הנטפלים למשפחת הישראלי, האם זה אומר כי אין המילה מתקיימת על בסיס אתני? כמו כן עבדים נחים בשבת האם זה אומר שהשבת אינה ניתנת לישראל על בסיס אתני?

“בסוף ימי המלוכה מונה ירמיהו את העמים שבקרבם התקיימה מילת העורלה, אך אינו מזכיר מילת תינוקות ביהודה ולא את הברית עם יהוה: “נְאֻם יהוה: וּפָקַדְתִּי עַל כָּל מוּל בְּעָרְלָה: עַל מִצְרַיִם וְעַל יְהוּדָה וְעַל אֱדוֹם וְעַל בְּנֵי עַמּוֹן וְעַל מוֹאָב וְעַל כָּל קְצוּצֵי פֵאָה הַיֹּשְׁבִים בַּמִּדְבָּר כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב” (ירמיהו ט, כד-כה). העורלה מוזכרת בנאום זה כדבר שלילי, והנביא כולל את היהודאים לצד עמים רבים בין הנימולים”.

מה שלא תהיה כוונת ירמיהו כאן, ברור מדבריו שביהודה היו מלים, ושהגויים כונו ‘ערלים’. וכי מה קשורה כאן מילת תינוקות??? בניגוד לדבריו שבזמן ירמיהו לא היו מלים, ברור מכאן שהיו מלים ביהודה, וכוונת ירמיהו להוכיח את ישראל, שיש עוד נכרים שמלים, ומעשה המילה לא מבטיח להם זכות נצח, כנגד אלו שחשבו שהחורבן לא יבא לעולם. ואף שהיהודים הם המהולים, הם עדיין ערלי לב, צריכים למול גם את ערלת הלב כפי שאומרת התורה. אדם שמהול ועובד עבודה זרה, דומה לערל.

גם ביחזקאל ברור שהגויים ערלים והיהודים מהולים, כפי שהוא מקלל בפרק כח: “מות ערלים תמות”, ביחזקאל (לב – לג) אדום ועילם תובל נסיכי צפון ומצרים כולם ערלים יורדי שאול (תיאור המתפרס ע”פ שני פרקים), ביחזקאל (מד) בני הנכר הם ערלי בשר.

בקצרה, אין שום סיבה ומקור לקחת עשרות פסוקים מפורשים ברצף מכל התקופות, בתורה בחלקים הסיפוריים ובחלקי החוקים, ביהושע, שופטים, שמואל, ירמיהו, ישעיהו, יחזקאל, דברי הימים, ולהחליט שהכל בדוי מן הלב, בלי שום בדל ראיה, מלבד סיפור על חיתוך מפחד שדי מדבר, שנולד ע”י סירוס פרשה בתורה עצמה…

בן נון כותב:

“את המילה ביצעו בעזרת אבן צור, דבר שיכול לרמוז על עתיקותו של המנהג: “וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת” (יהושע ה, ג)”.

גם צפורה מלה בצור, מה שמלמד שראשיתו של המנהג בתקופת האבן – לפני כיבוש הארץ, מציאות המילה ידועה מאותו זמן כבר במצרים, כך שאין טעם להכחיש ולאחר את המילה בלי שום סיבה והצדקה.

כמובן שאי אפשר לו לבן נון בלי לחזור לתיאוריות השפנים המפורסמות:

“הסתייגות מפתיעה ביותר ממנהג המילה נמצאת במקרא עצמו. מחברי ספר דברים מחוגו של שפן בן אצליהו בחלו במנהג הדמוני והציעו להמירו בהתנהגות מוסרית. במקום מילת העורלה הציעו את מילת הלב:  “וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם”, “וּמָל יהוה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ״ (דברים י, טז; ל, ו). משמעות התיקון הסרה רוחנית, ולא פיזית, של הרוע מלבו של האדם. המרה זו מתבררת להערכתי לא כמטאפורה אלא כהמשך להתרסה המוחצת של הנביאים נגד הפולחן הכוהני דוגמת הסתייגותם מקורבן הדם במזבחות לכפרה על חטאים”.

כמובן שמדובר בהמצאה גרידא, הדרישה למילת ערלת הלב של התורה והנביאים היא התוכן הפנימי של ברית המילה, שכן ברור שאין לה’ ענין בחיתוך הבשר גרידא, אין זו קריאה לביטול המילה, לשון דברים והנביאים מלמדת שחוק המילה היה לפניהם, ירמיהו אומר “המולו לה’ והסירו ערלות לבבכם”, ברור שהיה לפניו לשון התורה “המול לכם כל זכר”. בדיוק כמו בקרבנות, שכל הנביאים קראו לתוכן פנימי בהם, אך לא לביטולם, שמואל הנביא שהקריב בעצמו קרבנות והיה משרת במשכן אומר “שמוע מזבח טוב”. וכך בדיוק לגבי המילה, המצוה הפיזית של חיתוך הערלה, אינה אלא טריגר לברית עם ה’ שהיא בלב.

ברור ש’מסקנת’ בן נון:

“עד לתקופה הפרסית כלל לא ברור אם מלו את מרבית התינוקות או רק מבוגרים במקרים מיוחדים לפני סכנה צפויה. עדות לכך אנו מוצאים אצל אוסביוס מקיסריה (339-265) המצטט את פילון מגבל (140-65) שמתאר את המילה כאקט להרחקת פגע רע: כשפרצה מגפת דֶּבֶר שהשחיתה נפשות הקריב קרונוס את בנו יחידו לאוראנוס אביו, מל את עצמו והכריח את בני בריתו לכרות את עורלתם כדי להרחיק את המגפה”.

מגוחכת, האם עדות שהכנענים לא מלו, מוכיחה שגם היהודים לא מלו עד לתקופה הפרסית? (אגב, ישנה סברא שהמיתוס הכנעני המובא בדברי פילון, הוא הד למעשי אברהם שחי בכנען, מל את עצמו ואת בני בריתו, ואף הקריב את בנו).

מאמרון זה שלו מצטרף לשאר מאמריו שאין בהם שום בדל נסיון להוכיח את הדברים, אלא הפרחת חלומות בעלמא.