ערן בן ישי: שכר ועונש ביהדות

דברי הקדמה

הנושא של "שכר ועונש" ביהדות, והשאלה המפורסמת – למה זה "צדיק ורע לו, רשע טוב לו", מעורר את סקרנותם של רבים, ואמנם רבים מרבותינו הציגו פתרונות שונים לעניין זה, ובמאמר לקמן לא באתי לפסוק הלכה, ולא להביע את עמדתי, אלא רק להציג את המקורות התורניים הללו בקצרה כפי שהשיגה ידי, והדברים הם בבחינת: תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד.

בריאת האדם ובחירה חופשית

• הקב"ה ברא את מין האדם – זכר ונקבה (בראשית א, כז).
• הקב"ה ברא למין האדם שׂכל ונתן לו בחירה חופשית (בראשית ד, ז; משנה תורה, הלכות תשובה, פרק ה; הרמב"ם, שמונה פרקים, פרק ח; מורה נבוכים חלק א, פרקים א-ב).

האדם – יצור טבעי וחומרי

• הקב"ה ברא טבע חומרי, וגם את האדם חומרי – וחומר בהגדרתו ובמציאותו יש לו חסרונות, ואין מדובר בעונש אלא זה פשוט מציאות האדם החומרי (שאילולא כן היה בורא אותנו מלאכים רוחניים), ולדוגמה: האדם הולך לבית-הכנסת (כלומר לדבר מצווה!), אזי הוא צריך לקום מוקדם בבוקר, וצריך לעלות במדרגות, וגם קר בחוץ, והתפילה ארוכה, וכל זה גורם לו לאי-נוחות ואפילו לצער – הרי שזה לא עונש, זאת המציאות! ויתירה מזאת אמרו חז"ל על קיום המצוות: "לפום צערא אגרא" (מסכת אבות ה, כג), ועוד אמרו: "יפה פעם אחת בצער ממאה פעמים שלא בצער" (אבות דרבי נתן ג, ו).
• וכך גם, לדוגמה, לגבי החורף והקיץ, ובחורף כידוע קר ויורד גשם, ובקיץ חם, ואין מדובר בעונש, וגשם בד"כ לא בא לעולם בשביל אדם פלוני, ולכן גם כאשר לאדם לא נוח עם הגשם (כמו למשל הולכי דרכים), כל זה לא ישנה את העובדה שהגשם לא הגיע בגללו על-מנת להעניש אותו, אלא זה טבעו של עולם שהקב"ה קבע.[1] וגם יעקב אבינו ע"ה כאשר היה אצל לבן הארמי ועבד שם, סיפר על הקשיים שעבר בזמן עבודתו, אך הקשיים הללו לא היו עונש כלפיו (שהרי יעקב היה צדיק!), אלא רק דרך המציאות, וכך הוא אומר: "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" (בראשית לא, מ), והרד"ק ביאר: "הָיִיתִי – לפי שלא הייתי רוצה לנטוש הצאן על רועה אחר תחתי, הָיִיתִי סובל חמימות השמש בַיּוֹם וְקֶרַח בַּלָּיְלָה. ונדדה גם כן שְׁנָתִי מֵעֵינָי – הן מפני הקור הן מפני שהיה לבי טרוד על הצאן, שמא יבאו זאבים לטרוף או גנבים לגנוב".
• ומכאן יהיה מובן מדוע אנו גם מוצאים שהקב"ה מצווה בתורתו על האדם להיזהר ולנהוג בהתאם לדרכי הטבע, ואומר כך: "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ" (דברים כב, ח), והרמב"ם כתב כי "ראינו שההכנה מועילה, והזמנת האמצעים מרחיקה מסכנה" (איגרות הרמב"ם, עמ' רעא, מהדורת הר"י שילת). וכך גם כאשר האדם נוהג בדרכים שהם נגד הטבע – כמו אכילת אוכל לא בריא או לטייל בחורף ללא לבוש חם וכן כל כיו"ב, הרי שיכולות להיות לכך השלכות על האדם[2], והאדם צריך לתקן את דרכיו בהתאם לטבע שהקב"ה ברא. וכאשר האדם עושה זאת מתוך כוונה תחילה, הראי"ה קוק כתב כי יש לשוב על כך בתשובה, וקרא לזה "התשובה הגופנית" וכתב כי היא "סובבת את כל העבירות נגד חוקי הטבע, המוסר והתורה, המקושרים עם חוקי הטבע. שסוף כל הנהגה רעה הוא להביא מחלות ומכאובים, והרבה סובל מזה האדם הפרטי והכללי. ואחרי הבירור שמתברר אצלו הדבר, שהוא בעצמו בהנהגתו הרעה אשם הוא בכל אותו דלדול החיים שבא לו – הרי הוא שם לב לתקן את המצב, לשוב לחוקי החיים, לשמור את חוקי הטבע המוסר והתורה, למען ישוב ויחיה וישובו אליו החיים בכל רעננותם" (אורות התשובה, פרק א).

הקב"ה לא רוצה שהאדם יעשה רע

• הקב"ה אומר לקין לאחר שרצח את הבל אחיו: "וַיֹּאמֶר: מֶה עָשִׂיתָ?! קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה, וְעַתָּה – אָרוּר אָתָּה וכו'" (בראשית ד, י).
• כתוב בתורה בנוגע למבול: "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם, וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ, וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם" (בראשית ו, ה-ז).
• כתוב בתורה בנוגע לסדום ועמורה: "וַיֹּאמֶר ה': זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד" (בראשית יח, כ).
• כתוב בתהילים: "כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע, לֹא יִתְיַצְּבוּ הוֹלְלִים לְנֶגֶד עֵינֶיךָ, שָׂנֵאתָ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן, תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב אִישׁ דָּמִים וּמִרְמָה יְתָעֵב ה'" (תהילים ה, ה-ז)
• כתוב בתהילים על הקב"ה כך: "וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ" (תהילים יא, ה).

הקב"ה רוצה שהאדם יעשה טוב

• הקב"ה מצווה: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ" (דברים ו, יח)
• הקב"ה מודיע: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב" (דברים ל, טו), והקב"ה מצווה: "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (דברים ל, יט; וראו עוד בשמונה פרקים – פרק ח).

האמונה בשכר ועונש

• כתוב בתורה: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים לב, ד).
• האמונה שהקב"ה משגיח על הכל, ונותן שכר ועונש – היא אחד מעיקרי האמונה של דת ישראל, וכפי שכתב הרמב"ם: "והיסוד העשירי – כי הוא יתעלה יודע מעשיהם של בני אדם, ואינו מַעְלִים עֵינוֹ מהם. לא כדעת מי שאמר: "עָזַב  ה' אֶת הָאָרֶץ" (יחזקאל ח, יב), אלא כמו שנאמר: "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם [לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו]" (ירמיה לב, יט). ואמר: "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ" (בראשית ו, ה). ונאמר: "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה" (שם יח, כ). זהו מורה על היסוד העשירי הזה", (הקדמת הרמב"ם לפרק חלק – היסוד העשירי).
• הרמב"ם כתב עוד: "מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור. שנאמר על הצר הצורר אתכם: וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת (במדבר י, ט). כלומר כל דבר שייצר לכם כגון: בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו. ודבר זה מדרכי התשובה הוא – שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב (ירמיהו ה, כה): עֲו‍ֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ וגו'. וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו: דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית – הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים. ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה: וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי וְהָלַכְתִּי גם אני עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי (ויקרא כו, כז-כח), כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו :שהיא קרי – אוסיף לכם חמת אותו קרי. ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הציבור עד שירוחמו מן השמים", (משנה תורה, ספר זמנים, הלכות תעניות, פרק ראשון, הלכות א-ד).

פסוקים המדברים מעניין השכר או הברכה בעולם הזה[3]

• "לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (דברים יד, כט).
• "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (ויקרא כה, כא).
• "כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ… וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי" (שמות כ, ד-ה).
• "ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר, מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם, מֵקִים מֵעָפָר דָּל, מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם" (שמ"א ב, ז-ח).

פסוקים המעידים על שכר ועונש בעולם הבא

• כתוב בתורה: "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים, וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים" (בראשית ה, כד), ורבנו בחיי בן אשר (בפירושו לתורה) כתב על אתר כי "מכאן רמז לגן עדן ולהשארות הנפש ושהיא קיימת נצחית".
• בלעם אמר: "תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" (במדבר כג, י), והרב מרדכי נויגרשל כתב כי מתוך דברי הפסוק "משמע שלכל אדם מישראל יש אחרית אחר המיתה, אחרית כזו שבעלם משתוקק להיות חלק ממנה", ("הכוזרי: עם ביאור מדרכי הלב היהודי", הוצאת 'יהדות מזוית שונה', חלק א, עמ' 147).
• מפורסמים דבריה של אביגיל (אישתו של נבל הכרמלי), שאמרה לדוד המלך ע"ה: "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ, וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע" (שמ"א כה, כט). כלומר, אביגיל מדברת עם דוד על השכר הנצחי הצפוי לו בעולם הבא, לעומת העונש הנצחי הצפוי לאויביו בכף הקלע.
• דוד המלך ע"ה מבקש מה' יתברך: "כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת. תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח" (תהלים טז, י-יא), והרי בספר תהילים גם כתוב: "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה" (תהילים צ, י), ולכן, היאך יוכל לזכות לבחינה של "נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח", אלא מדובר על השׂכר בעולם הנצח. וכ"כ ה'מצודת דוד' על אתר: "ולהיות שׂבע עד נצח מן הנעימות הנתונות בימינך והם תענוגי עולם הבא הנאהבים והנעימים".
• וכך מסיים שלמה המלך ע"ה את ספר קהלת (פרק יב): "כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ, וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים… וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה, וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ… סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם. כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה – הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט, עַל כָּל נֶעְלָם, אִם טוֹב וְאִם רָע", [ואגב, מכאן אנו למדים גם שהגוף הגשמי שב אל העפר, והנשמה הרוחנית עולה לתת את הדין (=וְהָרוּחַ תָּשׁוּב וכו') על כל מעשיה (טוב או רע), וממילא מדובר שם על מציאות רוחנית].

הגישה לפיה אין לנו השגה בדרכי השכר והעונש

• כתוב בספר איוב: "וַיַּעַן אִיּוֹב אֶת ה' וַיֹּאמַר: הֵן קַלֹּתִי, מָה אֲשִׁיבֶךָּ?! יָדִי שַׂמְתִּי לְמוֹ פִי – אַחַת דִּבַּרְתִּי וְלֹא אֶעֱנֶה וּשְׁתַּיִם וְלֹא אוֹסִיף" (איוב מ, ג-ה), וכך כתב "המצודת דוד": "אַחַת דִּבַּרְתִּי – כאומר הנה האחת אשר דברתי בראשית אמרי לקרוא תגר על אשר מסרת הכל ביד המערכה, הנה דברתי אז, אבל עתה לא אשיב עוד על דבריך להחזיק מאמרי, כי עתה רואה אני שלא מסרת ביד המערכה, אבל הכל בידיך"; "וּשְׁתַּיִם – אבל שתי השאלות אשר שאלתי לומר: אם הכל בא בהשגחה מדוע א"כ יבוא הרע על הצדיק וטוב על הרשע? הנה עם כי עדיין לא אדע תשובה עליהם, על כל זה לא אוסיף עוד לשאול כי יראתי להרהר אחריך".
• וכך כתוב בתלמוד: "אמר [משה] לפניו: ריבונו של עולם: הראיתני תורתו (=של ר' עקיבא), הראני שכרו… ראה ששוקלין בשרו במקולין… אמר לפניו: רבש"ע – זו תורה וזו שכרה? אמר לו: שתוק כך עלה במחשבה" (מנחות כט, ע"ב). והשוו עוד את הנאמר בתלמוד במסכת ברכות (ז, ע"א): "אמר ר' מאיר:… אחת לא נתנו לו (=לא גילו למשה רבנו את דרכיו של הקב"ה), שנאמר: וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן (שמות לג, יט) – אע"פ שאינו הגון. וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם (שמות לג, כ) – אע"פ שאינו הגון, וַיֹּאמֶר: לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי (שמות לג, כ)".
• וייתכן שמתאים כאן גם לצטט את הכתוב: "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי – נְאֻם ה'" (ישעיהו נה, ח).
• וייתכן שמתאים כאן גם לצטט את הנאמר בתלמוד: "אמר לו הנביא [ישעיהו]: בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת – איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד" [בתרגום: למה לך לעסוק בעניינים העליונים והנסתרים של הקב"ה? אתה תעשה את מה שהקב"ה לעשות אותך לעשות, והקב"ה יעשה כרצונו (ברכות י, ע"א)].

גישת ה"מידה כנגד מידה"

• כתוב על הלל הזקן: "אף הוא ראה גולגלת אחת שצפה על פני המים. אמר [לה]: על דאטפת, אטפוך, וסוף מטיפיך יטופון" [מסכת אבות ב, ו; וכמדומני שיש להזכיר בהקשר לדבריו של הלל גם את עניין גאולת הדם הכתוב בתורה: "פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ כִּי יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ כִּי יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם" (דברים יט, ו), כלומר למעשהו של הרוצח היתה פעולה שכנגד מצד גואל הדם], והרמב"ם בפירושו למשנה כתוב כך: "רוצה לומר – שאתה נהרג בעבור שהרגת זולתך, ואשר הרגך עתיד ליהרג. הכוונה בזה המאמר: שפעולות הרעות ישובו בראש עושיהם, כמו שאמר: 'עַווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע' (משלי ה, כב) וגו', ואומר: 'בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ [וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל]' (תהילים ז, טז), ואמרו חכמים: 'במידה שאדם מודד, בה מודדין לו'. וזה דבר הנראה לעין בכל עת ובכל זמן ובכל מקום, שכל מי שיעשה רע ויחדש מיני החמס ופחיתיות, שהוא עצמו יוזק מן הרעות ההם בעצמם אשר חידש, מפני שהוא לימד מלאכה שתעשה נזק לו ולזולתו. וכן כל המלמד מעלה שמחדש פועל טוב מן הטובות, יגיעהו תועלת הפועל ההוא, מפני שהוא מלמד דבר שיעשה טוב לו ולזולתו. ודברי הכתוב בזה טובים מאוד, אמר: כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ' (איוב לד, יא)", (וראו עוד בביאורו של הרב עובדיה יוסף למשנה זאת בספרו: "ענף עץ אבות", שם הביא עוד דוגמאות ומקורות תורניים לעניין זה).

הגישה לפיה הקב"ה מאריך אפו

• הקב"ה אומר לאברהם אבינו על היורדים למצרים: "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה" (בראשית טו, טז), ורש"י כתב על אתר: "כִּי לֹא שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה – להיות משתלח מארצו עד אותו זמן, שאין הקב"ה נפרע מאומה עד שתתמלא סאתה שנאמר (ישעיהו כז, ח): בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה".
• כתוב בספר יונה: "וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי לֵאמֹר: קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ, כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי" (יונה א, א-ב), והמלבי"ם ביאר: באר לו [=הקב"ה ליונה]: 'כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי', שעת תרבה הרעה במידה גדושה תעלה הרעה לפני ה' לקטרג, ואז בא רעתם וקטרגה עליהם, ובעת ייחתם גזר דין אז תרד הרעה שהיא הגזרה הנחרצה מלמעלה למטה. ואז עדיין לא נחרץ גזר דין, רק הרעה קיטרגה עליהם, ושלחו להוכיחם, לא להודיעם גזר דינם".
• כתוב במדרש: "מאן דאמר: רחמנא וותרן הוא – ליוותרון מעוהי, אלא מאריך אפיה וגבי דיליה", (מדרש תהילים י).

הגישה לפיה הקב"ה נותן שכר ומעניש בעולם הבא

• הרמב"ם כותב: "הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא והיא החיים שאין מוות עמהן והטובה שאין עמה רעה… וזהו הוא העולם הבא – שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו, ופרעון הרשעים הוא – שלא יזכו לחיים אלו אלא יכרתו וימותו", (משנה תורה, הלכות תשובה, פרק ח, הלכה א ואילך – ע"ש).
• כתוב בספר תהילים: "מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ, אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת, בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד" (תהילים צב ו, ח), וביאר "המצודות דוד": "כְּמוֹ עֵשֶׂב וגו' – לא יבין אשר הכוונה היא להשמידם עד עולם כי משלם להם מעט שכר צדקתם לטרדם מעולם הבא"; "בִּפְרֹחַ  – במה שהרשעים מפריחים".

הגישה לפיה הקב"ה משאיר את הרשעים בעולם כיוון שיש לכך איזה תכלית

• הרב עובדיה יוסף כתב: "אמרו בזוהר הקדוש כשנשלמים חודשיו של הוולד, והגיע זמנו לצאת לאוויר העולם, הקדוש ברוך הוא מעיין באותו הוולד אם עתיד לעשות איזה מצווה או להציל נפש אחת מישראל, או להוליד בן צדיק, כאברהם מתרח, הוא מוציאו לאוויר העולם ומפרנסו ומחייהו, וזה בשכר אותה המצווה שעתיד לעשות. ומזה הטעם אמרה ברוריה לבעלה רבי מאיר, שרצה לקלל את שכניו הרשעים שימותו, כיוון שהיו מצערים אותו, שאין לו לקללם שימותו, אלא יתפלל עליהם שיחזרו בתשובה, ולמדה כן ממה שנאמר (תהילים קד, לה): יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ, יתמו "חטאים" כתיב, ולא "חוטאים", וממילא "ורשעים עוד אינם" (ברכות י, ע"א). וכבר אמרו בזוהר הקדוש פרשת שמות (דף כ ע"ב) על הפסוק (שיר השירים ב, טז): דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים, מה השושנים קוצין מצויין בתוכם, אף הקדוש ברוך הוא מנהיג עולמו בצדיקים ורשעים, מה השושנים אלמלא הקוצים אין השושנים מתקיימים, כך אלמלא הרשעים אין הצדיקים ניכרים. דאמר רבי יהודה, במה צדיקים ניכרים, מתוך שיש רשעים, שאלמלא הרשעים אין הצדיקים ניכרים", (ענף עץ אבות, מהדורת תשפ"א, עמ' ד).

הגישה לפיה איננו יודעים את הנסתר

• מפורסם הפסוק: "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם, וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמ"א טז, ז), כלומר לפעמים אחד שנראה מבחוץ רשע הוא בעצם צדיק, ומי שנראה צדיק הוא למעשה רשע, ואת זה הקב"ה יכול תמיד לדעת, וכפי שכתוב במקרא: "אֲנִי ה' – חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת, וְלָתֵת לְאִישׁ כדרכו כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו" (ירמיהו יז, י).
• ועוד אמרו חז"ל: ביקש (=משה רבנו) להודיעו דרכיו של הקב"ה – ונתן לו, שנאמר: 'הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ' (שמות לג, יג). אמר לפניו: רבש"ע – מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו? יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו? אמר לו: משה… צדיק וטוב לו – צדיק גמור, צדיק ורע לו – צדיק שאינו גמור, רשע וטוב לו – רשע שאינו גמור, רשע ורע לו – רשע גמור (ברכות ז, ע"א).
• ועוד אמרו חז"ל: "אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון" (ברכות נז, ע"א), ובפרט שאין אנו יודעים "מתן שכרן של מצוות" (מסכת אבות ב, א), והרמב"ם כתב: "ושיקול זה (=של שכר המצוות) אינו לפי מנין הזכיות והעוונות, אלא לפי גודלם – יש זכות שהיא כנגד כמה עוונות, שנאמר: 'יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב' (מל"א יד, יג), ויש עוון שהוא כנגד כמה זכיות, שנאמר: 'וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה' (קהלת ט, יח). ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העוונות", (משנה תורה, הלכות תשובה, פרק ג, הלכה ב).
• ולפעמים מצווה אחת שהאדם מקיים כהוגן ומאהבת ה' יתברך, דיה בכדי לזכות בחיי עולם הבא, וכפי שאמרו חז"ל: "כל העושה מצוה אחת, מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ" (מסכת קידושין, פרק א, משנה י), ועוד כתוב: "רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר (ישעיה מב, כא): ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר", (מסכת מכות ג, משנה טז), והרמב"ם בפירוש המשניות שלו כתב כך: "מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצווה מתרי"ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתף עימה כוונה מכוונת העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שבארתי לך, הנה זכה בה לחיי העולם הבא. ועל זה אמר רבי חנינא, כי המצוות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה, ובעשותו אותה המצווה תחיה נפשו באותו מעשה. וממה שיורה על העיקר הזה מה ששאל רבי חנניא בן תרדיון: "מה אני לחיי עולם הבא"? והשיבו המשיב: "כלום בא מעשה לידך" – כלומר נזדמן לך לעשות מצווה כהוגן? השיבו כי נזדמנה לו מצות צדקה על דרך שלימות ככל מה שאפשר, וזכה לחיי העולם הבא".
• ויתירה מזאת אמרו חז"ל שאפילו האדם "ישב ולא עבר עבירה – נותנים לו שכר כעושה מצווה" (קידושין לט, ע"ב). ומפורסמים דברי חז"ל על כך ש"אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה" [בבא קמא לח, ע"ב; והרמב"ם התייחס עוד לעניין זה ב"איגרת השמד" (במהדורת הר"י קאפח בעמ' קיג-קיד; ובמהדורת הר" שילת בעמ' מד-מה). ובתלמוד כתוב כך על מיכה שהחטיא את ישראל בפסל: "בקשו מלאכי השרת לדוחפו, אמר להן הקב"ה: הניחו לו שפיתו מצויה לעוברי דרכים" (סנהדרין קג, ע"ב; ורש"י ביאר: "פיתו מצויה לעוברי דרכים – שהיו כל העולם מתארחין אצלו").

הגישה שלפיה הייסורין משמשים ככפרת עוונות

• הרמב"ם כותב שאדם שעשה עבירות מסוימות, וחזר עליהם בתשובה, אע"פ שכיום הוא צדיק, הוא צריך לעבור תהליך של כפרה עבור עוונותיו מהעבר, וזו לשונו של הרמב"ם: "עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויום הכיפורים תולין, ויסורין הבאין עליו גומרין לו הכפרה. ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו יסורין. ובאלו נאמר: 'וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲו‍ֹנָם' (תהלים פט, לג). במה דברים אמורים? בשלא חילל את השם בשעה שעבר. אבל המחלל את השם, אע"פ שעשה תשובה, והגיע יום הכפורים והוא עומד בתשובתו ובאו עליו יסורין, אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות. אלא תשובה, יום הכיפורים ויסורין – שלשתן תולין, ומיתה מכפרת, שנאמר (ישעיהו כב, יד): "וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָו‍ֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן", (משנה תורה, הלכות תשובה, פרק א, הלכה ד).

הגישה לפיה יש גלגול נשמות

• כתוב במסכת אבות: "רבי ינאי אומר: אין בידינו לא משלוות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים" (מסכת אבות ד, משנה טו), והרב עובדיה יוסף ביאר את המשנה הזאת בהתאם לעניין הקבלי המכונה: "גלגול נשמות", וכך כתב: "פירש רבנו עובדיה, אין בידינו כמו, לא הוה בידיה (יבמות קה, ע"א), כלומר, אין ידוע לנו מדוע דרך רשעים צלחה, כמו שאמר ירמיה (יב, א): מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה, שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד, ומפני מה הצדיקים מדוכאים ביסורין, וכמו שנאמר (קהלת ז, טו): יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ, וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ ע"כ. אלום בהגלות נגלות דברי הזוהר הקדוש והמקובלים באמונת הגלגול, תנוח דעתינו מפלאות תמים דעים. הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא. הלא עינינו רואות מה שכתוב על איוב (איוב א, א): וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע, ואף הקדוש ברוך הוא העיד עליו כן (איוב א, ח): וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע. ואחר כל הכבוד הזה, באו עליו יסורים גדולים… ומדוע? עד שגילו לנו רבותינו, שאיוב היה גלגול של תרח, שבזמנו היה תרח חוטא ומחטיא בעבודה זרה, אלא שבזכות אברהם אבינו חזר בתשובה, כמו שכתוב (בראשית טו, טז): וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם, מלמד שתרח חזר בתשובה. אך הרי החטיא את אחרים לעבוד עבודה זרה, וכבר אמרו (יומא פז, ע"ב): כל המחטיא את הרבים כמעט אין מספיקים בידו לעשות תשובה, שלא יהא הוא בגן עדן ותלמידיו בגהינם. ולכן היה צריך תרח לחזור בגלגול של איוב, וביסורים שסבל כיפר על עוונו", (ענף עץ אבות, מהדורת תשפ"א, עמ' תכח-תכט, וראו עוד בדבריו שם שהביא מקורות תורניים נוספים לבאר עניין זה).[4]

הגישה לפיה מרע יכול לצאת טוב וההפך

• לפעמים מה שנראה בהתחלה רע בסוף מתגלה כטוב וההפך, וכמו שמצאנו לגבי יוסף הצדיק, שעבר דברים קשים עם אחיו, ומכירתו לעבד במצרים, והמאסר בבור, אך לבסוף הפך לשליט על מצרים, וכמו שאמר יוסף לאחים: "אַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה – לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב" (בראשית נ, כ).
• והרמב"ם הביא עוד דוגמאות לכך, וזו לשונו: "ודמיון עניין הראשון – כגון: שיעבור גשם שוטף על ארצו, זה מקרה רע, אף על פי שסופו לטוב, מפני שהוא מרווה הארץ, ואפשר שהגשם ההוא יביא תועלת לשדהו; ודמיון עניין השני – כגון: שימצא מטמון, ויראהו איש בשעת מציאתו, וזה טוב, ואף על פי שאפשר שסופו לרע, כי זה האיש שראהו בשעת מציאת הממון ילשין בו למלך, וִיעַנֵּהו [המלך] ויבקש ממנו יותר ממה שמצא", (פירוש המשניות למסכת ברכות ט, משנה ג).

הגישה לפיה ההמון משמשים חברה ועזרה לחכמים

• הרמב"ם כתב: "מדוע המציא הקב"ה כל האנשים אשר לא יציירו מושכל לנפשם, ואנו רואים שרוב בני אדם ערומים מן הערמה, וריקים מן החכמה, מבקשים התאווה, ושהאיש החכם המואס בעולם הוא יחיד בין רבים, לא ימצא אלא אחד בדור מהדורות? להיותם משמשים לאחד ההוא, שאילו יהיו כל בני אדם מבקשים חכמה ופילוסופים נשחת תיקון העולם, ואבד מין בעלי חיים מן העולם בימים מועטים, מפני שהאדם חסר מאוד ויצטרך לדברים רבים. והיה נצרך ללמוד החרישה והקצירה ולדוש ולטחון ולאפות, ולתקן כלים למלאכות האלה כדי להשלים בהן תיקון מזונו, וכך יהיה צריך ללמוד הטוויה והאריגה כדי לארוג מה שילבש, וללמוד בניין לבנות מקום להיסתר שם, ולעשות כלים לכל אלו המלאכות, ואין בחיי מתושלח מה שיספיק ללמוד אלו המלאכות שהאדם מצטרך במחייתו לכולם צורך מוכרח. ומתי יהיה מוצא פנאי ללמוד ולקנות חכמה?! על כן נמצאו שאר בני אדם לתקן אלו המעשים הצריכים אליהם במדינה, כדי שימצא החכם צרכו מזומן, ותתיישב הארץ ותהיה החכמה מצויה, ומה טוב אמר האומר: לולי המשתגעים נשאר העולם חרב… [ויש אדם] יצווה לעבדיו לבנות ארמון כליל יופי, ולנטוע כרם חשוב, כמו שיעשו המלכים וכל הדומה להם, ואפשר שיהיה הארמון ההוא מזומן לאיש חסיד יבוא באחרית הימים ויחסה יום אחד בצל קיר מן הקירות ההם ויהיה לו סיבה להינצל ממוות, כמו שאמר: "רשע יָכִין וְצַדִּיק יִלְבָּשׁ" (איוב כז, יז). או יקחו מן הכרם ההוא כוס יין יום אחד לעשות ממנו צרי הנקרא "תריאקה", וימלט בו מן המוות איש תמים ושלם אשר נשכו האפעה. וכן מנהג הקב"ה וחכמתו אשר העביד בה הטבע, עצות מרחוק אמונת אומן, וזה העניין ביארוהו חכמים ע"ה (ברכות נח, ע"ב) אמרו: כי בן זומא היה עומד על הר הבית והיה רואה ישראל שעולים לחוג ואומר ברוך שברא כל אלא לשרתני, כי היה ע"ה יחיד בדורו", (הקדמתו לפירוש המשניות).
• הרמב"ם כתב עוד: "נבראו ההמון לעשות חברה לחכמים שלא ישארו שוממים. ואולי תחשוב שזאת התועלת קטנה, אבל היא צריכה וראויה יותר מן הראשונה, שהרי הקב"ה העמיד הרשעים בארץ ישראל כדי לעשות להם חברה ולהסיר שממון נפשות החסידים, הוא מה שנאמר: "לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה" (שמות כג, כט). וזה העניין פירשו חכמים גם כן ואמרו (ברכות פ"א דף ו): מאי כי זה כל האדם, כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה פירוש להסיר עצבו ושממון יחידותו", (הקדמתו לפירוש המשניות).

הגישה לפיה יש שכר על מצוות של אלו שהוא צאצא שלהם

• יש פעמים שבהם האדם זכאי לשכר עבור מצוות אלו שהוא צאצא שלהם, וכפי שנאמר במקרא: "כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ… וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי" (שמות כ, ד-ה), ו"האור החיים הקדוש" פירש: "וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים וגו' – פירוש שגם עושה חסד אין הקדוש ברוך הוא משלם לו כל חסדו תיכף ומיד אלא בוחר לו אופן פירעון הנאות לו לדורות והולך ופורע בכל דור אשר יצטרך אליו ויש בו דבר המעמיד הגנה והצלה עד אלפים, והוא מאמרם ז"ל (שמו"ר פמ"ד): שאם היה הקדוש ברוך הוא פורע לאבות שכרם בעולם הזה במה היו מתפרנסים בניהם בכל דור ודור ובגליות".

הגישה לפיה יש פירעון על עוון העגל לדורות

• הקב"ה אומר למשה בעקבות חטא העגל: "וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם" (שמות לב, לד), ורש"י ביאר על אתר: "וּבְיוֹם פָּקְדִי וגו' – עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העוון הזה עם שאר העונות ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפירעון עוון העגל".

הגישה לפיה הקב"ה מעמיד את האדם בניסיונות

• במקרה של ניסיון מה' יתברך לא מדובר בעונש, וזאת למרות שלאדם המצוי בעולם הנגלה זה נראה כעונש, אלא מדובר בכך שהקב"ה רוצה לדוגמה שהאדם יתפלל על משהו, וכמו שכתוב על יצחק ורבקה: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית כה, כא).
• או שהקב"ה רוצה שהאדם יתפרסם לעולם בצדקותו ולהטיב לו באחריתו, וכמו שאמרו חז"ל על אברהם אבינו: "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ע"ה – ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו ע"ה" (מסכת אבות ה, משנה ג). ובספר תהילים כתוב: "ה' צַדִּיק יִבְחָן" (תהלים יא, ה), ו"המצודת דוד" ביאר: "צַדִּיק יִבְחָן – מה שאני (=דוד המלך) נרדף משאול – לא הוא בעבור העוון, רק כן דרך ה' להבחין את הצדיק בייסורים אם יעמוד בצדקתו להטיב אחריתו ולא משנאתו אותו מייסרו".

הגישה לפיה כל סוגי הייסורין שבאים ללא כוונה – נחשבים לעונש

• כתוב בתלמוד: "אין אדם נוקף (=מקבל מכה) אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה" (חולין ז, ע"ב), והכוונה היא באדם שהלך ובלי כוונה מצידו חטף מכה ברגלו, ולדוגמה כאשר האדם קם מהספה ללכת ומבלי כוונה פוגע עם רגלו בשולחן שבסלון, אזי מדובר על עונש מלמעלה והוא צריך לפשפש במעשיו ולחזור בתשובה, [אך כמובן שאם היתה קיימת כוונה – הן מצידו של האדם עצמו או מצידו של אחר, הרי שלא בכהאי גוונא התלמוד עוסק, וישנו איסור לאדם לפגוע בעצמו או לאדם אחר לפגוע בו].
• התלמוד במקום אחר נותן מספר דוגמאות לייסורין שבאים על האדם (וכמדומני שהצד השווה שבכולם הוא שהם נעשו ללא כוונה, אך לא מדובר ברשלנות), וכך כתוב: "עד היכן תכלית יסורין?… כל שארגו לו בגד ללבוש ואין מתקבל עליו… אפילו נתכוונו למזוג בחמין ומזגו לו, בצונן בצונן ומזגו לו בחמין… אפילו נהפך לו חלוקו… אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים", (ערכין טז, ע"ב).

הגישה לפי אין השגחה על צמחים ובעלי–חיים

• לבעלי-חיים אין שׂכל כמו לבני אדם ואין להם בחירה חופשית (ואגב – גם לצמחים), והקב"ה ברא אותם וסידר להם את אמצעי הקיום והמחייה שלהם, אך הרמב"ם כותב שאין עליהם השגחה פרטית, וזו לשונו: "ההשגחה האלוהית בעולם השפל הזה, כלומר, מתחת לגלגל הירח, היא בפרטי מין האדם בלבד… אבל שאר בעלי-החיים וכל שכּן הצמחים וזולתם… אין אני מאמין בשום אופן שעלה זה נשר בהשגחה עליו, ולא שעכביש זה טרף זבוב זה בגזרת האל ורצונו הפרטי עכשיו. ולא שהיריקה שירק ראובן נעה עד שפגעה ביתוש זה במקום מסוים והרגה אותו על-פי גזירה. ולא שכאשר דג זה חוטף תולעת זאת משטח פני המים, זה בחֵפֶץ אלוהי פרטי. כל זה, לדעתי, במקרה לחלוטין"[5], (מורה נבוכים, חלק ג, פרק יז, מהדורת שוורץ; וכמדומני שיש לציין כי לאור גישה זאת של הרמב"ם מעניין לצפות בסרטים דוקומנטריים שעוסקים שמתעדים בעלי-חיים שונים במקומות גידולם הטבעיים כמו בג'ונגלים וכיו"ב).
• ועוד כתב הרמב"ם בהקשר לעניין זה: "דעה זאת אינה מחייבת אותי להשיב על השאלה: מדוע (האל) משגיח על פרטי האדם ואינו משגיח כהשגחה זאת על שאר פרטי בעלי-החיים? כי ראוי לו לשואל זה לשאול את עצמו: מדוע (האל) נתן את השׂכל לאדם ולא נתן אותו לשאר מיני בעלי-החיים?! כי התשובה על שאלה אחרונה זאת היא: "כך חָפֵץ", או "כך הצריכה חוכמתו", או "כך הצריך הטבע", (מורה נבוכים, חלק ג, פרק יז, מהדורת שוורץ).

הקב"ה הוא אל רחום וחנון

• הקב"ה הוא "מלך חפץ בחיים" והוא "זוכר יצוריו לחיים ברחמים" (מתוך התפילה של הימים הנוראים).
• הקב"ה חפץ בקיומם של החיים, וכפי שהוא מבטיח לאחר המבול: "וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם, וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ, וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ" (בראשית ט, ט-יא).
• והקב"ה אומר: "חַי אָנִי נְאֻם ה' אלוהים – אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה" (יחזקאל לג, יא).
• לאחר שהקב"ה מחליט לרחם על יושבי נינווה, יונה הנביא אומר לו: "כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה" (יונה ד, ב), והקב"ה משיב לו (לאחר שהקיקיון מתייבש ויונה מצטער על כך) ואומר כך: "וַיֹּאמֶר ה': אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ, שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד, וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה, אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה" (יונה ד, י-יא).
• וכתוב במשנה: "ובטוב העולם נידון" (מסכת אבות ג, משנה טו), וביאר פירוש רבנו עובדיה מברטנורא: "במידת רחמים".

הערות:

[1] וכמדומני שיש אף להביא כאן את דברי חז"ל שאמרו כך: "גזל סאה של חיטים והלך וזרעה בקרקע – דין הוא שלא תצמח, אלא עולם כמנהגו נוהג והולך, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין" (עבודה זרה נד, ע"ב).

[2] והרמב"ם כתב: "וממגרעותינו אנו צועקים ומשוועים, ומרעות שאנו עושים אותה בעצמנו בבחירתנו אנו מצטערים ומיחסים את זה לה', יתעלה מכך, כמו שביאר בספרו ואמר: שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם וגו' (דברים לב, ה), וביאר שלמה את זה ואמר (משלי יט, ג): אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ", [מורה הנבוכים (בתרגום הר"י קאפח), חלק שלישי, פרק, יב, ומומלץ ללמוד שם את כל דברי הרמב"ם בעיון].

[3] וזה לפי מה שאמרו חז"ל כי "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" (קידושין לט, ע"ב), הרמב"ם ביאר את העניין כך: "מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה' הכתוב בתורה – היא חיי העולם הבא, שנאמר: לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים (דברים כב, ז), והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו ארחות הצדק הכתובות בתורה היא – הכרת שנאמר: הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ (במדבר טו, לא). מהו זה שכתוב בכל התורה כולה: אם תשמעו – יגיע לכם כך, ואם לא תשמעו – יקרה אתכם כך, וכל אותן הדברים בעולם הזה כגון: שובע ורעב ומלחמה ושלום ומלכות ושפלות וישיבת הארץ וגלות והצלחת מעשה והפסדו ושאר כל דברי הברית? כל אותן הדברים אמת היו ויהיו, ובזמן שאנו עושים כל מצות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן ובזמן שאנו עוברין עליהן – תקראנה אותנו הרעות הכתובות, ואע"פ כן אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצות ולא אותן הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות, אלא כך הוא הכרע כל הדברים: הקב"ה נתן לנו תורה זו – עץ חיים היא, וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה – זוכה בה לחיי העולם הבא ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה, והבטיחנו בתורה: שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד – שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה, כגון: חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון: שובע ושלום וריבוי כסף וזהב – כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה: וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ [כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ (דברים ו, כה)]. וכן הודיענו בתורה – שאם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן כעניין שנאמר: וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט (דברים לב, טו) – שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם, הוא שכתוב בתורה: תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' וגו' וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ (דברים כח, מז-מח). נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו כלומר – אם עבדתם את ה' בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא, שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה – שנאמר כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל (קהלת ט, י). ואם עזבתם את ה' ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצוות כדי שתאבדו מחיי העולם הבא ונמצא שאבדתם שני עולמות שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין לחיי העולם הבא", (משנה תורה, הלכות תשובה, פרק ט, הלכה א).

[4] וכמדומני שיש עניין לציין כי ישנם כידוע מחקרים שנעשו ע"י חוקרים שונים בתחום זה של גלגולי נשמות, והרוצה ללמוד ולדעת יעמיק חקר בעניינים אלו.

[5] ועם זאת חשוב לציין שכבר כתוב במדרש: "בכל הקב"ה עושה שליחותו – אפילו על ידי נחש, אפילו על ידי צפרדע, ואפילו על ידי עקרב, ואפילו על ידי יתוש" (ויקרא רבה כב, ג), ושליטתו של הקב"ה מוחלטת על הכל!