עשה ולא תעשה, איך מרמים במדעי האקולוגיה ואיך לא

אני רגיל לטעון כי הפשע במדע לא משתלם. אם אתה מחליט לזייף תוצאה, לדווח על נסיונות או על מדידות שלא היו ולא נבראו וכדומה, הרי שאחת מהשתיים – או שאתה מזייף תוצאה חשובה, מודיע שמצאת תרופה לסרטן או בנית מחשב קוואנטי, ואז מיד 500 מעבדות בעולם אצות לשחזר את התוצאות שלך ותוך שנה אתה נחשף, מוקע ונבעט אל מחוץ למערכת, או שתדווח על תוצאה שולית שלא מעניינת אף אחד – את זה איש לא יטרח לבדוק, אבל הדבר היחיד שהרווחת יהיה הגדלת רשימת הפרסומים שלך במאמר או שניים. אי לכך אני סבור שהיחידים האמורים לזייף תוצאות הם אלו הרוצים להתקבל או להתקדם במוסדות נחשלים שבהם רק סופרים פרסומים ולא מסתכלים כלל על איכותם.

ובכן, מתברר שישנם יוצאי דופן.

הבחור החביב שבתמונה כאן הוא ג'ונתן פרויט, מטאור בשמי האקולוגיה. האיש הפציע כדוקטורנט באוניברסיטת טנסי לפני כעשר שנים, ומאז פרסם יותר ממאה מאמרים שזכו לתשומת לב גדולה ולאלפי ציטוטים. לאחר הפוסט-דוקטורט שלו באוניברסיטת קליפורניה הוא נחטף כלחמנייה טרייה לתכנית יוקרתית של ממשלת קנדה וקיבל משרה מרופדת בתקציבי מחקר לרוב באוניברסיטת מקמאסטר.

פרויט הוא חוקר עכבישים המתמקד, אם תרצו, בפסיכולוגיה או בסוציולוגיה שלהם. עכבישים ככלל הם יצורים מתבודדים השונאים את בני מינם, אבל ישנו מספר מועט של מיני עכבישים חברותיים, כאלו המתארגנים במושבות, בונים ביחד רשתות ענקיות ומחלקים ביניהם תפקידים – חלק צדים אוכל, חלק מטפלים בצאצאים וכן הלאה. האקולוגים מתעניינים מאד בצורה בה מתבצעת חלוקת המשימות הזו וכיצד היא משפיעה על ההצלחה של הקבוצה כולה. כדי לאפיין התנהגות הם מודדים כל מיני גדלים כמו "אומץ" או "אגרסיביות". כדי למדוד אומץ, לדוגמה, מפחידים את העכביש (נושפים עליו אויר, מתברר שזה מפחיד אותם מאד) ואז מודדים כמה שניות לוקח לו להתאושש ולחדש את פעילותו, אגרסיביות נמדדת לפי כמות השניות שלוקח לו להגיב כאשר מציגים בפניו טרף וכו' וכו'.

בסופו של יום, פריין של כל המדידות האלו הוא איזשהו גליון אקסל עם המון מספרים שמציינים כיצד התנהג כל עכביש ביחס לכל אחד מהגירויים שהוצגו בפניו. פרויט היה איש השטח: הוא צד או גידל את העכבישים וערך את המדידות, ואת גליונות האקסל שלו היה מספק לשותפיו ולשותפותיו אשר ביצעו את הניתוחים הסטטיסטיים. התוצאות היו נפלאות, המאמרים התקבלו בקלות וכולם היו מרוצים מאד.

לפני כמה חדשים התברר לאותם שותפים, לזוועת לבם, שהתוצאות היו – כולן או כמעט כולן – מזויפות. פרויט ידע איזה סוג של התאמות עורכי המחקר מקווים לקבל, ופשוט ארגן את המספרים כך שיספקו את הסחורה. כשטרחו השותפים שלו להציץ במספרים שבקבצי האקסל חשכו עיניהם: הם גילו שכדי ליצור מתאם (קורלציה) בין התנהגויות של שני עכבישים, הבחור העתיק את טור התוצאות של עכביש א' לעכביש ב' וכדי שלא ישימו לב הוסיף 3 לכל המספרים. במקרה אחר התברר כי מספר השניות עד להתאוששות העכביש היה המון פעמים 67 או 34 או 90 או 45 או כל צמד אחר של מספרים הסמוכים זה לזה במקלדת.

מה שקורה מאז הוא בלגן אחד גדול. שותפי המחקר של פרויט התארגנו והחלו לעבור על תוצאות הגלם, מאמר אחר מאמר, ולרבים מהם כבר הוצאו הודעות נסיגה, כלומר הכרזות של המחברים והעורכים לפיהן תוצאות המחקר אינן אמינות. במקביל הבנאדם שכר צבא עורכי דין שמנהלים מלחמת מאסף נואשת, מאיימים על כל מי שמצייץ בנושא בתביעות ומנסים באופן כללי להשתיק את העניין. נקווה שהם לא קוראים עברית.

הנה הנקודה המעניינת. למרות שמדובר בזיוף גס של נתוני הגלם, כל העסק התפוצץ רק בגלל הדלפה. מישהו שזהותו לא נתגלתה – אני מניח שמדובר בסטודנט מחקר של פרויט, או אדם אחר שעבד במעבדה שלו – יצר קשר עם אחת משותפותיו והדליף לה את הסוד.

זה גורם לי לתהות מה הדבר אומר על התחום המדעי כולו. פרויט מצא את הדרך להכות את השיקול שהצגתי לעיל – הוא זייף תוצאות בלי חשבון, ואלמלא ההדלפה היה יכול להמשיך בקריירה הנפלאה שלו עד זקנה ושיבה. איך זה יכול להיות? איך אדם יכול להציג תוצאות שמצד אחד נראות לכולם מאד חשובות, אבל מאידך איש אינו טורח לשחזר אותן?

כנראה הסוד הוא בכך שתובנות כלליות בסוג כזה של אקולוגיה אינן מתקבלות על ידי חזרה על אותם ניסויים שוב ושוב, אלא על ידי אינטגרציה של תצפיות וניסויים שעורכים הרבה אנשים בהרבה מערכות – אחד צופה בעכבישים, אחר בציפורים, שלישי בנמלים ועוד. כתוצאה המערכת יכולה "לבלוע" טענה יוצאת דופן על סוג ספציפי של צמחים או בעלי חיים, בלי לפגוע בתובנות הכלליות האלו, פשוט כותבים בספרי הלימוד משהו כמו "אמנם פלוני אלמוני קיבל תוצאה אחרת עם חיה פלמונית, אבל לא ראו את התופעה הזו מאז" וממשיכים הלאה.

מסקנה – אם אתם מחפשים לרמות, צריך לדעת לא רק איך (למה להוסיף 3 ולא פיי חלקי e? למה לא להוציא מספרים שלמים אקראיים ממטלב?) אלא גם איפה. בהצלחה.