האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

עשר השגיאות של איתן בר

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

איתן בר, מציג ‘עשר טענות נגד תורה שבעל פה’.

לפני שנתייחס לטענות, ננסה להסביר במה מדובר.

מחקר התלמוד והתורה שבעל פה קיים כבר יותר ממאתיים שנה, נכתבו בתחום זה מאות רבות של ספרים מפורסמים, ועשרות אלפי מאמרים מדעיים פורסמו בנושא. תחום המחקר הזה עוסק בשאלות כבדות משקל, ונכללו בו פולמוסים רבים וחשובים. כמובן שישנו ספקטרום של דעות, שמרניות מול רדיקליות, ואסכולות שונות.

ה’טענות’ של בר, מתעלמות מכל תחום המחקר הזה של ‘חכמת ישראל’, מבלי שמץ של מושג על החומר המדעי והמחקרי, לא מדובר במישהו שלמד את החומר והוא מתבלבל או לא מבין, מדובר בהתפרצות מגוחכת לדלת פתוחה, של מישהו שאין לו שום מושג על מה הוא מדבר, זה אפילו לא ‘בורות’, זה סתם ג’יבריש.

ערוץ IGOD הוא ערוץ תעמולה, והוא פונה אל אנשים שאין להם מושג. לא רק סטודנט למדעי היהדות יגחך על הדברים, גם תלמיד שסיים תיכון, יבין בכחות עצמו שמדובר בבדיחה. אך דוקא מכיון שמדובר בערוץ תעמולה, מחובתינו לספק את הידע לכל המעוניין, הקושי העיקרי הוא איך להסביר עד כמה ה’טענות’ פשוט לא מתחילות ולא מתחברות, מאיפה מתחילים להראות את זה.

בגדול השגיאות מחולקות לשני סוגים: 1) כשל לוגי, גם אם הטענה היתה נכונה, היא לא מוכיחה את מה שרוצה בר להוכיח ממנה. כמו: “אני אוכיח לך שהתיאוריה של איינשטיין לא נכונה, כי עובדה שיש התחממות גלובלית”, גם אם נניח שיש התחממות גלובלית, זה לא קשור לתיאוריה של איינשטיין. 2) בורות, סילוף טקסטים, עיוות נתונים, בלי קשר למסקנה שרוצה בר להוציא, הוא פשוט לא מבין ולא יודע על מה הוא מדבר, הוא כמו תוכי מאולף שחוזר על טקסטים. 

נפתח בטענה הראשונה: התורה שבעל פה לא מוזכרת בתנ”ך.

בר טוען, כי המושג ‘תורה שבעל פה’, לא מוזכר בתנ”ך ואף לא בספרים החיצונים, ומכאן שהם לא הכירו אותו.

האמנם?

המושג ‘תנ”ך’ לא מוזכר בתנ”ך, האם זה אומר שבזמן התנ”ך לא היה תנ”ך?

דרויאנוב מספר, שפעם הגיע יהודי ל’רב מטעם’, וסיפר לו על לידת בנו, שאל ה’רב’: ואיך קראת לו? השיב היהודי: דן (בהברה ליטאית נשמע כמו ‘דון’ – שם של נהר ברוסיה), התרגז ה’רב’: לאיפה הגענו? אתה קורא על שם הדון, כמו הגויים, חברך יקרא על שם הוולגה, וחבר של חברך עוד יקרא ‘יוסף’ על שם סטאלין!

אם אתה לא מכיר את השפה העברית, ואת הטקסים המקראיים, חבל שתתרגז…

האמונה במשיחיותו של ישו, היתה לפי חלק מהדעות, אמונתם של מחברי הבשורות, שאכן חיברו את הטקסט של הברית החדשה, אבל הם לא קראו לטקסט הזה ‘ברית חדשה’, וגם לא ‘בשורות’, אלו ביטויים שאנו מוצאים רק אצל פאולוס, כמו הכינוי ‘נוצרי’ למאמיני ישו, שהוא מאוחר. אבל זה לא בגלל שלא היו נוצרים, שלא היה הטקסט של ה’ברית החדשה’, וכו’, אלא בגלל שהם לא נקראו כך. צריכים פשוט להכיר את השפה.

ובכן, בניגוד לדברי איתן שהכינוי ‘תורה שבעל פה’ מקורו בתורה בעל פה. בטקסט הבסיסי של התושבע”פ, במשנה, לא מוזכר בכלל הביטוי ‘תורה שבעל פה’. אך מכיון שהמשנה מכילה מאות ואלפי פרטים שאינם בתורה שבכתב, ברור שהיא תורה שבעל פה. הכינוי הזה ‘תורה שבעל פה’ לא היה קיים בזמן המשנה. למרות שהמשנה וההלכה שבעל פה, היתה קיימת כמובן.

מדוע?

הסיבה מאד פשוטה, משום שהמונח ‘תורה’ שימש כינוי לתורה שבעל פה. המשנה באבות א א אומרת: משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, וכו’, יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח מסרו לשמעיה ואבטליון וכו’. מה הם מסרו? את התורה שבכתב? משה לא נתן אותה ליהושע, אלא לכל העם, לכהנים ולכל זקני ישראל, זה מפורש בתורה עצמה. שמעיה ואבטליון לא היו צריכים את שמעון בן שטח שיתן להם את הספר של התורה, הספר היה אז קיים בכל מקום, גם אצל השומרונים, גם אצל כתות ים המלח, וגם מתורגם ליוונית בספריית אלכסנדריה ובכל מקום ואתר. ה’תורה’ היא התורה שבעל פה.

גם בתנ”ך, התורה מוזכרת מאות פעמים, אבל קל להוכיח שרוב האזכורים – הם לתורה שבעל פה, כשהנביא רוצה לצטט מספר התורה, הוא מזכיר את “ספר התורה”, “ספר תורת משה”, או “ספר ה'”, אבל כשהוא מדבר על ה’תורה’ סתם, הוא מדבר על משהו ששומעים מפי איש מסויים, ולא על ספר.

מלכים ב יז אומר:

“שִׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבֹתֵיכֶם וַאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים”

מלאכי ב אומר:

“שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו”

ירמיהו יח אומר:

“כי לא תאבד תורה מכהן”

חגי פרק ב מתאר איך שואלים תורה מהכהנים:

“שאל נא את הכהנים תורה לאמור: הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל שמן ואל כל מאכל היקדש? ויענו הכהנים ויאמרו לא:

זו תורה שבעל פה, כי המקרה הזה לא כתוב בתורה.

כפי שנראה בהמשך, גם בתורה עצמה מפורש שהתורה – היא בעל פה, כשיש שאלה – פונים אל הכהנים, לא אל הטקסט. משה העמיד שרי עשרות ושרי מאות שיהיו שופטים – לפני שהיה בכלל טקסט.

האמירה של איתן שהזכרת המונח תושבע”פ בתושבע”פ היא ‘כשל לוגי של הסבר מעגלי’, מגוחכת, לא מדובר כאן בהסבר, אלא בשאלה עובדתית.

האמירה של הרב הירש, שאי אפשר להבין את פסוקי התורה בלי ידיעה מוקדמת של התושבע”פ, היא נכונה מאד וחשובה לענינינו. לא רק שהתורה והנביאים מעידים על כך שהתורה היא דבר שנמסר בעל פה, אלא שזה גם מוכח מתוך התורה עצמה. כל חוק מסתמך בהכרח על המציאות הנוהגת בזמנו, מרכיב בסיסי בדיני חוזים הוא היחס בין החוזה לבין מה שמקובל בזמן כתיבתו, החוזה מסתמך ונשען ממילא על ה’מקובל’ בשוק ובשטח, נתונים רבים שלא מוזכרים כמובן בחוזה, אבל הם משליכים על מעמדו המשפטי. כיום בית המשפט יכול לבדוק בקלות מה ‘מקובל’, אבל במדה וחוזה שנכתב היום, יבא לשימוש בעוד 3000 שנה, לא נוכל לדעת מה היה מקובל בזמן כתיבת החוזה, אא”כ יהיה לנו תיעוד להקשר הרחב של המושגים המשפטיים בחוזה, תיעוד כזה הוא בהכרח מחוץ לחוזה, ובמדה והוא עובר הלאה זה ע”י לימוד ומסורת. התורה אומרת שאדם צריך לשלם ‘כמוהר הבתולות’, – אבל כמה זה ‘מוהר הבתולות’??? זה היה מקובל בזמן מתן תורה, וידוע לכולם, לא היה צריך להגיד. אבל כיום איך אנחנו יכולים לדעת מה היה מקובל אז? רק על ידי מסורת שעוברת מדור לדור, הרי בכל דור בתולות מתחתנות ומקבלות מוהר, כך עוברת המסורת על שיעור מוהר הבתולות בתורה שבעל פה.

זה הוא ידע מסורתי, הקיים בכל תרבות ובכל אומה, אי אפשר להבין טקסטים מימי הביניים, בלי לדעת הרבה דברים על הרקע שלהם, הרקע הזה היה ידוע לבני התקופה, ותועד במסורות שונות בעל פה ובכתב, זה הוא ידע מקדים, רקע, הרחבה, שעל פיו מובנת הכוונה האותנטית של הטקסט, ועל פיו ניתן להבין את ההקשרים הרחבים, ואת המשמעות המדוייקת של המושגים כפי שהובנו. טקסט לבדו אינו יכול לספק הבנה מלאה. וכך בכל טקסט מכל תקופה, ובודאי טקסט כמו התורה שהוא בן 3300 שנים.

אם כן, הטענה הראשונה של בר בטלה לחלוטין, התורה שבעל פה מוזכרת פעמים רבות מאד בנביאים, הנביאים מדברים על לימוד תורה מפי חכם או כהן או נביא, ורק לפעמים על לימוד מתוך הספר.

הטעות המרכזית של בר היא, שהוא מחפש מונח מסויים שהינו מאוחר, ולא נמצא לא רק במשנה, אלא גם כמעט לא מוזכר בתלמוד, זה הוא אנכרוניזם במיטבו.

ונעבור  ל’טענה’ השניה: משה שואל את ה’ שאלות בהלכה.

מה שבר אומר זה כך: איך אתם יכולים לטעון שמשה קיבל דברים מה’ בעל פה, ולא רק בספר, הרי במפורש רואים בתורה שהוא שואל ומקבל תשובה בעל פה?

יש פתגם, של אדם שמתקשרים אליו באמצע הלילה, הערתי אותך? “מה פתאום? הייתי בכל מקרה צריך לקום כי הטלפון צלצל”…

בר מביא ארבע דוגמאות של תורה שבעל פה, שכשמשה לא יודע משהו הוא שואל ומקבל תשובה בעל פה. ו’מוכיח’ מכאן שאין תורה שבעל פה, כי אם היתה כבר, לא היה צריך עוד לשאול.

כלומר, בר מניח שמשה קיבל בעל פה את הכל מראש, לפני כל השנים האלו שנאמרו כל הפרשיות שבתורה.

זו הנחה שגויה.

אכן מוכח בתורה, שמשה קיבל בעל פה דברים מה’ לאורך כל הארבעים שנה.

ובדיוק כמו בארבעת המקרים האלו, ברור ומוכרח שהיו עוד מקרים, וכי כל הארבעים שנה לא היו מקרים של שאלות? לפי המתואר בתורה בני ישראל צבאו על משה מהבוקר עד הערב עם שאלות, מה עשה משה כששאלו אותו משהו שלא כתוב בתורה? אמר ‘לא יודע – תעשו מה שבא לכם’?

האם יתכן שבמשך ארבעים שנה, הסתפקו בני ישראל במשפט ‘לא תעשו כל מלאכה’, כדי לדעת מתוכו כל מה שמותר ואסור לעשות בשבת? לא היתה שום שאלה?

התורה עצמה מספרת שמשה ביאר את התורה, ‘בעבר הירדן בארץ מואב – הואיל משה באר את התורה הזאת’ (דברים א ה).

ברור כשמש שהיו הרבה שאלות, ושמשה ענה עליהן תשובות. לתשובות האלו קוראים היום ‘תורה שבעל פה’. אבל אז לא היו צריכים את הכינוי הזה, קראו להם ‘תורה’, כי מעולם לא חשבו ש’תורה’ הוא רק הטקסט הכתוב. הטקסט הכתוב ניתן לבני ישראל רק ביום מותו של משה, אבל מדובר על התורה הרבה קודם לכן, כבר אצל אברהם נאמר ששמר ‘תורותיו’ של ה’ (בראשית כו ה), האם הוא קיבל ספרים? לא, הוא קיבל דברים בעל פה, וה’תורה’ שבטקסט המקראי היא תורה שבעל פה. להבדיל מ’ספר התורה’, שהוא רק חלק מהתורה, ולא כולה.

לפני מתן תורה, ה’ גוער בעם “עד אנה מאנתם לשמור מצוותי ותורותי”? (שמות טז כח). הדברים שנצטוו בעל פה, הם התורה.

ברור אם כן, שה’שאלה’ של בר אינה שאלה, אלא להיפך, הדגמה לתורה שבעל פה. הדגמה לעקרון המוכרח וההגיוני, שהאנשים שקבלו את התורה, קבלו הסבר נרחב על כל נושא ונושא, ואם לא קבלו אותו הם היו צריכים לדרוש אותו, כדי להיות מסוגלים לקיים אותה.

ומכאן  לטענה השלישית: לא מוזכרת בתנ”ך תורה שבעל פה.

זו  וריאציה נוספת של הטענה הראשונה, אנחנו כבר יודעים שהמונח ‘תורה שבעל פה’ לא מוזכר בתנ”ך, וגם המלים “Oral Torah” לא נמצאות בתורה, וגם לא “التوراة الشفوية”, הבנו. עכשיו טוען בר גם על התוכן של תורה שבעל פה, כלומר על ‘חוקים שלא כתובים בתורה אלא עברו במסורת על פה’:

לפי בר, ה’ בדבריו השונים המובאים בתנ”ך לא מתייחס לעולם לחוקים שלא כתובים, אפילו לא פעם אחת.

גם לא אישי התנ”ך השונים, אף מלך או כהן, או אף מחבר מקראי, לא מקיימים חוקים שלא כתובים בתורה, שעברו במסורת. לא לומדים או מלמדים חוקים כאלו, לא שופטים על פי חוקים כאלו, ולא נענשים על הפרת מצוות כאלו.

חבל שהוא לא הבטיח כאן מליון שקל, כי אין לדברים שלו כיסוי אפילו לא עבור אגורה.

התנ”ך כולו מלא בהתייחסויות לחוקים שלא כתובים, ל’תורה’ שנמסרת רק בעל פה, כבר בהתייחסות לטענה הקודמת ראינו את הפסוק ‘עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי’ (בראשית כו ה), כלומר ה’ מפנה את הקורא ל’תורה’ שהיתה ביד אברהם, ונמסרה לו בעל פה, ואברהם שומר אותה.

עוד לפני מתן תורה, ה’ מצוה את בני ישראל חוקים, ואומר ‘למען אנסנו הילך בתורתי אם לאו’ (שמות טז ד). מדובר כאן על תורה שניתנה בעל פה.

וגם אחרי מתן תורה, התורה מדברת על תורה שבעל פה, שהמשפט מתנהל על פיה: ‘ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם… על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה’ (דברים יז). כלומר בעתיד, כשתהיה לך שאלה, ולא תמצא את התשובה בטקסט של התורה, תשאל את החכמים, את הכהנים, והם ישפטו ‘על פי התורה אשר יורוך’, לא התורה הכתובה, בשביל זה לא צריכים לעלות לעיר הבירה, על פי התורה שבעל פה, שנשמעת מפיהם, שהם יורו.

בר טוען שיהושע לא מדבר על תורה שבעל פה, אך בספר יהושע כתוב: “רק חזק ואמץ מאד לשמר לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי אל תסור ממנו ימין ושמאל” (יהושע א ז), ספר התורה, אינו ציווי של משה ליהושע, הוא ספר שנמסר לכל זקני ישראל, מדובר כאן על הדברים שציוה משה את יהושע, בעל פה, ולכן נאמר עליהם ‘לא תסור ימין ושמאל’, כפי שמצווה התורה על הוראת חכמים (דברים יז).

ישעיהו (נא) אומר ‘תורה מאתי תצא’, האם הכוונה לספר התורה? הספר לא צריך לצאת מישעיהו, הוא נמצא בארון הספרים, הוא מדבר על התורה שבעל פה שהוא מלמד.

האם דוד מדבר על תורה שבעל פה? אכן, בתהלים פרק עח נאמר: “ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל אשר צוה את אבותינו להודיעם לבניהם: למען ידעו דור אחרון בנים יולדו יקמו ויספרו לבניהם: וישימו באלהים כסלם ולא ישכחו מעללי אל ומצותיו ינצרו”, תהלים מדבר כאן על התורה שנצטוו ישראל ‘להודיע לבניהם’, למען ידעו דור אחרון ‘ויספרו לבניהם’, לא מדובר כאן על ספר, אלא על דברים שמספרים, אב מספר לבנו, כדי ש’לא ישכחו’.

דוד המלך מתאר את עצמו לומד את התורה בעל פה ומתאמץ לא לשכוח:

בשפתי ספרתי כל משפטי פיך… בחקתיך אשתעשע לא אשכח דברך… זמירות היו לי חקיך בבית מגורי… ראה עניי וחלצני כי תורתך לא שכחתי” (תהלים קיט).

אגב, הושע אומר מפורש שלא כל התורה נכתבה, ‘אכתוב לו רובי תורתי’ (הושע ח יב). גם ישעיהו (כד ה) מדבר על התורה בלשון רבים ‘עברו תורות’.

אבל לא מדובר רק על אזכורים והפניות, התנ”ך מלא בתיאורים רבים מאד של הסתמכות על חוקים שבעל פה, משפט על פיהם, ואף ענישה על פיהם.

כיצד מקיימים גאולת שדות? בתורה שבכתב לא נאמר, אבל השופט בועז, יודע כיצד:

וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו וזאת התעודה בישראל: ויאמר הגאל לבעז קנה לך וישלף נעלו: ויאמר בעז לזקנים וכל העם עדים אתם היום כי קניתי את כל אשר לאלימלך ואת כל אשר לכליון ומחלון מיד נעמי: וגם את רות המאביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו עדים אתם היום” (מגילת רות פרק ד).

בתורה מוזכר דין גאולת שדות, אבל לא מוזכר אופן הקנין, הנביא מתאר כי צורת הקנין הזו, של השדה, וגם של האשה היבמה נעשה על פי ‘זאת לפנים בישראל’, כך היו מבצעים גאולה ותמורה, מסורת שבעל פה.

דוגמא של איום בעונש על הפרת  חוק של תורה שבעל פה, בירמיהו יז:

“כה אמר ה’ השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלם: ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת וכל מלאכה לא תעשו וקדשתם את יום השבת כאשר צויתי את אבותיכם”.

הנביא מבדיל בין הוצאת משא, ובין מלאכה, שכן לשאת חפץ זו אינה מלאכה, זה איסור נפרד, שלא כתוב בתורה שבכתב, ואנו למדים אותו מן התורה שבעל פה. למרות זאת הנביא מזהיר על האיסור ‘כאשר צויתי את אבותיכם’, ואינו מזכיר את ספר התורה.

הרחבה על איסורי שבת שהיו מקובלים בתקופות קדומות כפי שמוכח מן הנביאים ומעוד עדויות קדומות, בספרו של פרופ’ י”ד גילת ‘פרקים בהשתלשלות ההלכה’, עמ’ 249 ואילך, למשל: איסור תחומין, איסור דיבור דברי חול בשבת, המוזכרים כבר בנביאים, וגם בעדויות חיצוניות אחרות.

גם יחזקאל מזהיר את הכהנים מכח הלכה מן התורה שבעל פה:

“וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו כסום יכסמו את ראשיהם: ויין לא ישתו כל כהן בבואם אל החצר הפנימית” (יחזקאל מד).

בתורה שבכתב מוזכר אמנם איסור שתיית יין, אבל לא מוזכר איסור גידול (שילוח) פרע. זו הלכה מן התורה שבעל פה.

דוגמאות כאלו יש למכביר. אך נשאל נא את עצמנו, מה אומרים חוקרי ההיסטוריה והתלמוד, הרי חוקרים אלו אינם אנשים מאמינים, האמנם אין להם דעה בנושא? האם ישנו חוקר שקבע כדוגמת בר, שאין בתנ”ך שום אזכור של תורה שבעל פה?

אין ולא היה חוקר כזה, להיפך, יש הסכמה בין החוקרים שבתנ”ך מוכח מעל לכל ספק שהיתה תורה שבעל פה.

ד”ר שאול ברקלי, בספרו ‘סיכום חוקי התורה’ עמ’ 37 כותב:

“יש למצא כמה וכמה מקומות במקרא שמהם אפשר להסיק כי הרבה חוקים ומנהגים מן התקופות הקדומות שאינם נזכרים במקרא היו נשמרים על ידי בני ישראל כתורה בעל פה בכח המסורת. כך למשל נאמר בספר הברית בקשר עם חוק אמה עבריה “ואם לבנו יעדנה כמשפט הבנות יעשה לה” ואין החוק מפרש מהו משפט הבנות, אין כל ספק כי החוק סומך כאן על נוהג מסוים שהיה מקובל בעם, ואינו רואה כל צורך לפרטו במיוחד. והוא הדין לגבי היתר הגירושין, בספר משנה תורה נאמר חוק זה רק דרך אגב ובעקיפין, אגב האיסור להחזיר את האשה הגרושה לאחר שנשאה לאיש אחר אף כאן יש להניח שמנהג הגרושין היה מקובל בעם”… (סיכום חוקי התורה, ד”ר שאול ברקלי, עמ’ 37 ועמ’ 15).

בר אומר שעזרא לא מכיר בתורה שבעל פה, אבל בספר עזרא מתוארת האמנה שחתמו עליה ראשי העולים, ובה יש גם חוקים שאינם בתורה, וברור לעזרא שהם חובה, וכפי שאומר פרופ’ מרדכי זר כבוד “האמנה מכילה מצוות מן התורה ומצוות שאינן בתורה”, (אנציקלופדיה מקראית ערך אמנה).

פרופ’ גילת בספרו הנ”ל עמ’ 206 כותב:

“התבוננות אובייקטיבית בספרות התלמודית ובמקורות ההלכה, מוכיחה… יש הלכות קדומות המגיעות עד לימי מתן תורה… הלכות רבות נמסרו איש מפי איש בקבלה ויסודן בהררי קודש, אולם אחרות נוצרו ונקבעו בשל נסיבות הזמן וחילופיהן”.

פרופ’ שלום אלבק, בספרו מבא למשנה כותב:

“עקבות תושבע”פ בין בביאורים ובין בחוקים ומנהגים חדשים אנו מוצאים גם בנביאים ובכתובים… וכל זה כלול במושג תורה שבעל פה, עקבות תורה זו וסימניה אנו מוצאים גם בספרים חיצונים… כל זה מוכיח כמה גדול היה כוחה של תורה שבעל פה כבר בזמן החשמונאים הראשונים עד שהקיפה חוגים שונים בעלי השקפות רחוקות ומנוגדות… הדעה היסודית על קדמות התורה שבעל פה ועל מסירתה מדור לדור נתאשרה לנו גם ממקורות אחרים, מעתה נוכל לאמור שההלכות והמנהגים שבספרים החיצונים בין אלו המתאימים להלכה שלנו ובין אלו המתנגדים לה עדים הם לקיום הלכה ראשונה בזמן קדום ולהמשך התורה שבעל פה מן הנביאים ועזרא ונחמיה עד חכמי המשנה“.

פרופ’ עזרא ציון מלמד, (שהיה פרופ’ למקרא באוניב’ העברית’), כותב בספרו ‘מבא לספרות התלמוד’, בפרק מיוחד על ‘קדמות התורה שבעל פה’:

“מכל הפרטים שהבאנו: ממצוות שנזכרו בבראשית, מחיי האבות. מקיום בני ישראל בגלות מצרים ואי התבוללותם, מסיפורי התורה. מסתומות שבתורה ומספקותיו של משה, מכל אלה למדים אנו שהיו בעם דינים ומשפטים, מסורות ומנהגות, שחלק מהם היו ידועים אף להדיוטות וחלק מהם לשופטים בלב. אלא הם חוקים בלתי כתובים הרווחים בכל עם בראשית התפתחותו התרבותית. אלא שבישראל היו חתומים בחותמו של הקדוש ברוך הוא שנגלה על אבות האומה”.

כפי שכותב מלמד, ‘החוקים הבלתי כתובים’ קיימים בכל עם, החידוש של התורה שבעל פה אינו בעצם קיומה, אלא בתוכן שבה, שהיא מצטרפת לתורה בכתב שניתנה מפי ה’, אבל עצם העובדה שיש חוקים בעל פה מעבר לטקסטים הכתובים, היתה ברורה בכל אומה ולשון. המושג ‘החוקים הבלתי כתובים’ היה רווח גם ביוון ורומי.

פילון, שחי באלכסנדריה בימי הבית השני, עוד לפני ישו, מעיד על המסורת בעל פה ועל מרכזיותה:

“מנהגים הם חוקים שלא נכתבו, הכרעות של אנשי קדם אינן חרותות בלוח אבנים או בניירות שעש יאכלם, אלא בנפשותיהם של אלה שיש להם חלק באותה החוקה. כי מלבד הנחלות חייבים הבנים לרשת מהוריהם את מנהגי האבות שעל פיהם נתחנכו ושעמהם חיו מילדותם, ואין לזלזל בהם משום המסורת הבלתי כתובה”, (פילון, “משה”).

לטעון שמעולם לא היתה תורה שבעל פה, זו טענה מגוחכת, שאין לה שום בסיס ואסמכתא, ואף דעה מחקרית לא תגבה אותה.

גם הנצרות עצמה לא התיימרה לטעון כך, וישו מסתמך בהרבה מקומות על התורה שבעל פה, לכך מוקדש פרק בחיבורו של פרופ’ דוד פלוסר, שהתמחה בחקר הנצרות, ‘המקורות היהודיים של הנצרות‘, הפרק השלישי עוסק בקשרים בין דברי ישו לתורה שבעל פה, והפרק העשירי עוסק בקשרים שבין המדרש והברית החדשה. מסתבר שישו עצמו הסתמך הרבה פעמים על התורה שבעל פה, וגם הברית החדשה יונקת רבות מן המדרשים של חכמים.

כדאי לציין כי פאולוס מצטט מן התורה שבעל פה כדבר מחייב, וכך הוא כותב:

– “נְשֵׁיכֶם בַּכְּנֵסִיּוֹת תִּשְׁתֹּקְנָה כִּי לֹא־נִתְּנָה לָהֶן רְשׁוּת לְדַבֵּר כִּי אִם־לְהִכָּנֵעַ כַּאֲשֶׁר אָמְרָה הַתּוֹרָה: וְאִם־חֶפְצָן לִלְמֹד דָּבָר תִּשְׁאַלְנָה אֶת־בַּעְלֵיהֶן בְּבֵיתָן כִּי־חֶרְפָּה הִיא לַנָּשִׁים לְדַבֵּר בַּקָּהָל” (הראשונה אל הקורינתים, יד, 34-35).

היכן “אמרה התורה” שאין לנשים רשות לדבר בקהל שבכנסיות?

אין שום זכר לדבר בתורה שבכתב אלא בתורה שבעל פה, פאולוס היה תלמיד של רבן גמליאל או של רבן שמעון בנו, ובודאי למד מפיו את המשנה, האוסרת לתת שררה לאשה.

וכפי שאמר ישו, לפחות לפי מתי כג 23: “הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים יֹשְׁבִים עַל־כִּסֵּא משֶׁה׃ לָכֵן כֹּל אֲשֶׁר־יֹאמְרוּ לָכֶם שִׁמְרוּ וַעֲשׂוֹּ…”

לסיכום, יש הסכמה בין החוקרים, שבתנ”ך משתקפת תורה שבעל פה באופן עקבי, חוקים בעל פה שאינם כתובים היו בכל אומה ולשון, ובודאי גם בישראל. ואף הנצרות לא הכחישה זאת.

טענה רביעית:- התורה שבכתב כותבת שהיא כוללת הכל.

בר טוען כי הברית בסיני היא כמו חוזה, כשיש חוזה אי אפשר לטעון שיש גם חלק בעל פה.

שאלה: במעמד הר סיני ניתן איזה טקסט שיכול להיות חוזה?

לא, ניתנו אמנם לוחות הברית, אבל גם הנצרות לא טוענת שרק אלו הדרישות של ה’, אלו עשר דרישות עיקריות, אבל לא הכל. כל השאר ניתנו – למשה, משה היה על ההר ארבעים יום וארבעים לילה, הוא לא ירד משם עם חוזה, הוא ירד משם  עם הרבה ידע בעל פה. עד לערבות מואב, ארבעים שנה, לא מוזכר בשום מקום שמשה נתן לבני ישראל טקסט כל שהוא. לעומת זאת מוזכר כל הזמן שהוא לימד אותם, בעל פה. הרעיון שתורה שבכתב היא חוזה, אינו נכון, הברית נכרתה בעל פה. התורה שניתנה בערבות מואב, ארבעים שנה לאחר מכן, מתארת את אירוע הברית, אבל היא לא החוזה.

הסיפור צריך להיות בדיוק להיפך: תאר לעצמך שאתה יושב עם מישהו ומסכם איתו בעל פה במשך שעות רבות פרטים של עיסקה, אחרי שהכל ברור אתם ממנים מישהו, נניח יוסי כהן, שהוא שמע את הכל והבין ויודע והוא יהיה ה’בורר המוסכם’, ואז כותבים זכרון דברים בו כתוב מפורש כי בכל מקרה של ספק הולכים אל הכהן. האם יעלה על הדעת לטעון: ‘היי, זה לא כתוב בזכרון דברים’? לא, הסיכום והחוזה העיקרי הוא בעל פה, והבורר המוסכם, הכהן, הוא זה שקיבל את הדברים בעל פה.

היו דברים שמשה נצטוה לכתוב, כמו מלחמת עמלק, מסעי בני ישראל, “לזכרון בספר”, אבל הם לא היו חוזה. כשנאמר בשמות כד “ויכתוב משה את כל דברי ה'”, אין הכוונה – כל הדברים שה’ אמר לו מאז ומעולם, אלא את כל דברי ה’ האלו האמורים באותו פרק, משה כתב את החוקים הראשונים ‘המשפטים אשר תשים לפניהם’, אבל לרגע אף אחד לא העלה על דעתו שהמשפטים האלו הם היחידים שיהיו לבני ישראל. משם ואיך ניתנים כל הזמן עוד ועוד חוקים ומשפטים.

כשנאמר למשה אחרי חטא העגל (שמות לד כז) כתב לך את הדברים כי על פי הדברים כרתי ברית אתך ואת ישראל, מדובר על כתיבה אישית של משה, “כתב לך”, הברית כבר נכרתה, ‘כרתי ברית’, על פי הדברים – שנאמרו בעל פה. משה כתב לעצמו לזכרון, אבל שוב, גם בתורה ברור ומוכח שהחוקים שנאמרו בפרק לד הם לא ‘כל הברית בין ה’ לישראל’, ואחריהם לא יבואו עוד חוקים. רוב החוקים שבתורה נאמרו ‘אל משה לאמור’, ללמד את בני ישראל, בעל פה. בלי שום זכר לכתיבה, או לחוזה.

הפסוקים שבר מביא בתור ראיות, ולא עוד אלא שמוסיף עליהם שכאילו נכתבו במיוחד לכבודו, פשוט לא קשורים. כמו הילד שלא יודע במבחן, ואומר ‘מכבי תל אביב’.

בדברים לא ח נאמר: ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים, האם יש ויכוח על זה שמשה כתב את התורה? האם זה רלבנטי לשאלה אם יש גם מסורות והסברים בעל פה? העובדה שדוד מצוה את שלמה המלך ‘ללכת בדרכיו ככתוב בתורת משה’, מלמדת את בר ש’אין תורה שבעל פה’? וכי כל מי שאומר שצריכים לשמור את התורה, בא לומר שאין תורה שבעל פה. הרי התורה שבעל פה היא לא איזו תורה מתחרה, היא פירושים והרחבות של תורת משה, והיא בעצמה גם תורת משה.

איך למדו תורה במדבר? התשובה מתוארת עשרות פעמים בספר התורה, למשל בויקרא פרק כא:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

איך ידעו למשל את הלכות קרבן הפסח?

במדבר פרק ט:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח

משה לא נתן להם טקסט כתוב, אלא דיבר איתם והסביר להם, האם כשהוא דיבר איתם הוא נצמד רק למלים שנכתבו אח”כ בתורה? ברור שלא, הרי היו להם שאלות והוא יכל להסביר ולבאר להם בצורה מפורטת ומורחבת, ולא רק את הפסח. כל הדינים שקיימו בני ישראל במדבר, לא קיימום מתוך טקסט, אלא מתוך לימוד והאזנה לדברי משה. כך ניתנה התורה, בעל פה.

איך למדו בני ישראל למשל את הלכות נדרים?

במדבר פרק ל:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה’.

אם משהו לא היה מובן בהלכות נדרים, או מישהו רצה לדעת עוד פרטים, הוא יכל לשאול את משה. משה דיבר והסביר את כל התורה בעל פה. לא היה שום ספר. וכך לגבי כל התורה.

איפה ניתנו החוקים?

אומרת התורה בויקרא כו:

אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה’ בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה.

משה היה ארבעים יום וארבעים לילה בהר וקיבל את החוקים, במשך ארבעים שנה הוא לימד אותם בעל פה, וקראו להם ‘התורה’, כתיבת ספר התורה היא לעדות ולזכרון, אבל אף אחד לא חשב שהיא כוללת הכל, כל מה שהועבר במשך ארבעים שנה. ושלמשל, כל השבתות במשך ארבעים שנה, 52 שבתות בשנה, לא ידעו כלום על שבת מעבר ל’לא תעשה כל מלאכה’. התורה כותבת ברור מאד, שבמקרה שלא יודעים מה ההלכה – פונים אל החכמים, השופטים, הזקנים, והם אלו שעונים.

לסיכום, בר טוען טענה מגוחכת, כאילו אם מוזכר במקום אקראי מציאות התורה שבכתב, זה מוכיח שאין תורה שבעל פה. ולעומת זאת מתעלם מהתיאור ההיסטורי שבתורה שבכתב עצמה, שהתורה היא התורה שניתנה בעל פה, ונלמדה למשה בעל פה בהר סיני.

הטענה החמישית: היעדר רציפות.

בר טוען, כי מציאת הספר בימי יאשיהו, מוכיחה שלא היתה רציפות, כי אם היתה תורה בעל פה מה הבעיה לקיים את הפסח כמו שצריך, ומדוע לא קיימו אותו מימי השופטים? ולכן זו ‘סתירה לוגית רצינית’…

לא יאומן עד כמה ניתן לנסות להתל במאזינים.

טענת היעדר הרציפות של תורה שבכתב, שהיא זו שמוכיחה את התורה שבעל פה. הופכת אצל בר לטענה נגד התורה שבעל פה…

יאשיהו מתואר בנביא כהולך בדרך ה’ מנעוריו, עוד לפני מציאת הספר, איך ידע את דרך ה’? האם לא קיימו את מצוות ה’ מעולם עד ‘מציאת הספר’? ברור שהדברים היו ידועים בעל פה, הרי כשהספר נמצא, שולח המלך משלחת לחולדה הנביאה, וזו מאשרת את האמור בו, כלומר, היתה ידיעה בעל פה על דרך ה’.

היעדר רצף בתורה שבכתב, יכול להתבאר רק מתוך ההנחה והידיעה שהתורה התנהלה על פי החכמים הזקנים הכהנים השופטים והנביאים, ולכן כשהיתה שאלה פנו אליהם, ולא אל הטקסט.

התיאור של בר כאילו לא קיימו את הפסח עד אז, הוא שקרי, הרי אצל הסבא של יאשיהו, חזקיהו, גם מתוארת חגיגת פסח גדולה. זה הוא סילוף של הכתוב, הפסוק אומר ‘לא נעשה כפסח הזה’, הסיבה היא שבספר דברים מתוארת החובה שכל העם יעשו יחד את הפסח בעיר הבחירה, וזה לא התקיים מכיון שבעם היה פיצול גדול מאד עוד מימי השופטים, שהתבטא בפירוד המלכה ובמרידות אפרים כבר בימי דוד. רק בימי יאשיהו, כשממלכת ישראל הוכנעה, עשו כל עם ישראל את הפסח, ככתוב בספר דברים. אין כאן שום קשר לרציפות המסורת בעל פה.

הטענה הששית: ליהדות אתיופיה ‘לא’ היתה תושבע”פ

הטענה כולה בנויה על כשל לוגי מהותי.

נניח שיהודי אתיופיה לא הכירו את התורה שבעל פה, לא מסרו אותה, לא זכרו אותה, ולא ידעו עליה, זה אומר שהיא לא היתה?

מסורת בעל פה צריכים לשמר, לזכור, ולהעביר, העם היהודי שהיה מוצב איתן בארצו עשה זאת, יכול להיות שקבוצות קטנות שנאלצו לעזוב אותו ועברו רדיפות מאד קשות מצד הנוצרים במשך מאות רבות של שנים שכללו רצח והמרה בכפיה, לא זכרו את המסורת. זה מוכיח שהיא לא היתה קיימת?

וכי העובדה שיש היום הרבה יהודים חילוניים שלא מתעניינים בתורה שבכתב ושבעל פה, מוכיחה כביכול שהן לא קיימות?

אמנם האמת היא בדיוק להיפך. יהודי אתיופיה אולי לא ידעו את כל ההלכות, או לא בדיוק בצורה בה התגבשו בקרב קהילות אחרות, אבל הם כן האמינו שיש תורה שבעל פה, ולא חשבו שהתורה היא הטקסט בלבד.

האתיופים מאמינים שהתורה נקבעת על פי מסורת הקייסים שלהם, המסורת נקראת ‘היימנות’, והיא בעצם המסורת על תורה שבעל פה:

היימנות (געז: (ሃይማኖት  היא הכינוי הנפוץ לתיאור כלל חוקי ומנהגי הדת והאמונה, הלכה ומחשבה, שהיו נהוגים בעדת ביתא ישראל. המונח לקוח משפת געז ומקורו במילה הארמית “הימנותא” שפירושה “אמונה, ההיימנות בעלת מאפיינים מרכזיים המזכירים יותר את הלכות היהדות הרבנית ואת ההלכה הקדומה שהייתה נהוגה בארץ ישראל בתקופת בית שני, מאשר את היהדות הקראית.

ההיימנות מבוססת על פירוש בעל-פה לכתבי הקודש, מועברת מדור לדור ומעניקה סמכות ללא עוררין לחכמי הדת בקביעת ההלכה. (ויקיפדיה).

כלומר, הקהילה האתיופית מחזיקה גם היא במסורת על התורה שבעל פה.

הציטוט ממיכאל קורינאלדי, הוא סילוף או אי הבנה של הטקסט, קורינלדי אומר:

“מקורות התורה שבעל פה אינם ידועים להם כי בבית שני נתחברו”.

לא התורה שבעל פה, אלא המקורות הספרותיים שנכתבו בימי הבית השני, המשנה ומדרשי חכמים, לא היו ידועים להם, הם התנתקו קודם. אבל עצם המסורת שבעל פה, היתה ידועה ומוכרת להם והיא חלק בלתי נפקד מהדת שלהם.

אם יש מנהגים של יהדות אתיופיה שסותרים את ההלכה המקובלת, זה כמו עוד הרבה חילוקי דעות בין עדות שונות ביהדות, התורה שבעל פה היא כללית, ולא יכולה למנוע חילוקי דעות.

לסיכום, מדובר בשקר מוחלט, האתיופים מאמינים בתורה שבעל פה, והם מצטרפים לשרשרת ההוכחות לקיומה.

הטענה השביעית: אורים ותומים וצדוקים

מדובר בעצם בשתי שאלות, כל אחת מצחיקה יותר מחברתה.

1) בשמות כח מתוארים האורים והתומים, ששמשו לתת תשובות ישירות מאלהים כאשר הופנו אליהם שאלות מהעם, זה מוכיח שלא היתה תורה שבעל פה, אחרת בשביל מה צריך את האורים והתומים?

2) הכהנים הפכו להיות הצדוקים, איך יכול להיות שהם לא האמינו בתורה שבעל פה?

ובכן, את הרעיון של שאלה 1 ניתן להרחיב: בשביל מה צריך תורה שבכתב בכלל, אפשר לשאול כל דבר את האורים והתומים…

בשמות כח לא כתוב שום דבר על שאלות ששאלו את האורים והתומים, נכון שבהמשך התורה והנביאים אנו רואים ששאלו לפעמים באורים, אבל לא שאלות הלכתיות, אלא שאלות של יציאה למלחמה וכדו’.

הרעיון של התורה הוא לא שיבואו לשאול. אם לא היתה תורה לא היינו יודעים מה לשאול… ‘האם כדאי לא לעשות מלאכה ביום הרביעי?’, אדוני הכהן, נראה לך שכדאי לעשות חג שאוכלים בו מצות?

צריכים לתת את התורה כדי שידעו אותה ויקיימו אותה, השאלות הן רק מקרה פרטי שמתעורר, וכאמור התשובות מגיעות מתושבע”פ, שלא כוללת רק מקרים פרטיים, אלא הביאור הנכון והצורה בה מקיימים את הרעיונות של התורה. אי אפשר לחכות עם זה עד שמישהו ישאל…

ובפרט שהאורים והתומים לא היו קיימים הרבה שנים, התורה לא יכולה לבנות על משהו זמני, רק המסורת יכולה להחזיק הרבה זמן, ככל שעם ישראל קיים, כמו שמבטיחה התורה ‘כי לא תשכח מפי זרעו’.

ולגבי שאלה 2, ראשית כל מדובר בפייק, לא נכון ש’הכהנים הפכו להיות הצדוקים’, הרבה מגדולי הפרושים היו כהנים, גדולי הלוחמים נגד הצדוקים בדור הראשון היו יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, יהודה בן טבאי היה כהן גדול, ושמעון בן שטח היה גיס של ינאי הכהן הגדול, המלכה שלומציון שהיתה התומכת הגדולה של הפרושים, היתה ממשפחת הכהונה החשמונאית. רבים מן התנאים היו כהנים.

שנית, השאלה ‘מדוע הצדוקים דחו את התורה שבעל פה’ מגוחכת, בדיוק כמו שאיתן בר מקבל כסף מן המיסיון כדי לדקלם טיעונים ‘נגד’ תורה שבעל פה, יכולים אנשים בכל דור ובכל תקופה לאמץ דעות שונות ומשונות מחמת אינטרסים שונים. במקרה זה, הסיטואציה ההיסטורית שהולידה את המלחמה בתורה שבעל פה, היתה קשורה בהוצאת לעז על יוחנן כהן גדול שאמו נשבתה במודיעין, מה שפוסל אותו מלכהן ככהן גדול, איסור שקיים רק בתורה שבעל פה. זה גרם ליוחנן להילחם בתורה שבעל פה ובחכמיה.

הטענה השמינית: ידע מדעי בחז”ל

לטענת בר, המדע סותר את התורה שבעל פה.

הוא מביא לכך 12 דוגמאות.

1) בדיקת אשה בתולה ע”י הושבתה מעל חבית יין, 2) שבת עח מריחת דם עטלפים על העיניים מעבירות מחלות, ידוע כיום שמגיע מהפרעונים, וגם באיסלם, 3) לפי בכורות ז העטלף מטיל ביצים, 4) בכורות נט הרעם בחיכוך שבין העננים וכוכבי השמים, 5) שבת קז כינים נוצרות מזיעה ובשר, 6) חולין קכז עכבר שחציו בשר וחציו אדמה, 7) חולין מה קנה הנשימה מתפצל לריאה כבד ולב, 8) דם נעכר ונעשה חלב, 9) רש”י מזכיר את הסירנות, 10) לפי ברכות כח יש 18 חוליות בעמוד השדרה, 11) ריפוי מכלבת יומא פד לצוד צבוע לפשוט לו את העור ולכתוב את הלחש קנטי קנטי קלירוס, 12) ב”ר כ ההריון של הקיפודה 3 שנים.

הטענה כולה היא כשל לוגי, אם בר מאמין בתורה שבכתב, הרי הוא יודע שהמדע סותר לכאורה גם את התורה שבכתב, לפי המקובל במדע כיום העולם לא נברא בששה ימים, ועוד הבדלים ידועים בין מה שכתוב בתורה ובין המדע.

לכן, אם בר סובר שכאשר מתעורר קושי כזה זו הוכחה שהתורה לא אלהית, עליו לזנוח גם את התורה שבכתב. ואם הוא סובר שיש להתאמץ וליישב, או לבאר שהדברים לא כפשוטם, או להטיל ספק במוסכמות מדעיות, הוא מוזמן לעשות זאת גם לגבי תושבע”פ.

אדם מאמין, ועוד מיסיונר, שמכריז שאם משהו סותר את המדע לכאורה, זה מוכיח שאינו אלהי, הוא קצת כמו מי שגר בבית מזכוכית וזורק טילי נ”ט…

הברית החדשה מספרת שישוע לקח שדים והכניס אותם בחזירים, האם המדע מקבל את זה? והאם לדעתו של בר זה מוכיח שהברית החדשה היא פייק?

אמנם, ההנחה של בר, שכל משפט שמוזכר בגמרא בעניני מדע הוא נמסר מסיני, שגויה. אף אחד ללא חושב כך, למשל, הדוגמא של ‘דם נעכר ונעשה חלב’, הרי זו מחלוקת תנאים, אף אחד אינו סובר שהסבר זה נמסר מסיני.

ולכן, אין שום קשר לתורה שבעל פה. השאלה של ידיעת חכמים בעניני טבע ומדע היא שאלה חשובה שלא קשורה בכלל לנושא שלנו. עם זאת נציין בקצרה:

1) הבדיקה הזו דוקא מתאימה לידע של המדע המודרני, שאלכוהול נכנס למערכת הדם וניתן לזהות אותו ע”י הרחת הפה, כך מזהים היום נהגים ששתו, כי האלכוהול הוא חומר נדיף ונספג בדם במהירות. נכון שבשביל לזהות את הריח מהפה ע”י הרחה אנושית צריכים מומחיות מאד גדולה, אבל כמו שאנו רואים אצל הגששים הבדואים יש אנשים שהיתה להם רגישות מאד גדולה. ד”ר מרדכי הלפרין שהוא גניקולוג האריך להסביר מדוע הבדיקה הזו היא ריאלית ואפשרית. הקביעה של בר שהמדע לא יאשר את זה – שקרית.

2) הגמרא בכלל לא עוסקת ביעילות הפעולה הזו, היא עוסקת בשיעורי הוצאה בשבת, איסור טלטול בשבת מתחיל מכמות שיש בה שימוש, ולכן הגמרא כותבת שדם בכמות שמספיקה לשימוש המקובל הזה, נחשב אסור בטלטול, כי יש לו שימוש ושווי.

עם זאת, אין שום ידיעה שזה ‘פגאני’, אפילו אם זה היה בשימוש במצרים, יתכן שיש איזה מין עטלף שיש בדם שלו חומר שיכול לרפא, אולי חלבון מסויים, או חומר אחר.

3) הזיהוי של ‘עטלף’ הקדום עם ה’עטלף’ המודרני אינו וודאי, יתכן שבעל המאמר שם לא זיהה אותו עם העטלף שלנו – באט, אלא עם חיה אחרת, יש  זיהויים שונים לעטלף, ראה זהר עמאר מסורת העוף, יש סבורים שה’עטלף’ הוא מה שמכונה כיו ם תנשמת.

4) הרעם באמת מקורו בחיכוך, הברק הוא התפרקות של מטען חשמל סטאטי הנמצא בעננים, ההתפרקות נגרמת כתוצאה מחיכוך בין שני סוגים שונים של קרח שצבור בהם, והחיכוך הזה משחרר את האלקטרונים מהאטומים, וגורם לברק ולרעם.

5) לא כתוב בגמרא שכינים נוצרות מזיעה ובשר, כתוב שאינן פרות ורבות. יש באמת כינים שמתרבות ברבית בתולים, ולא ברור על איזה כינים נאמרה ההלכה הנ”ל.

6) כנראה מדובר בעכבר שמתפתח בתוך בוץ והבוץ מהווה לו בית גידול.

7) לא כתוב בתלמוד שקנה הנשימה מתפצל לשלש. זה מגוחך, הם שחטו ופירקו בהמות באופן קבוע. כתוב שיש שלש קנים, שתיים לריאות ואחד לכבד, לא כתוב ששלשתם הם קנה הנשימה.

8) כל נוזל בגוף מגיע ממערכת הדם, גם החלב, יש קשר הדוק בין הדם ובין החלב, שטיינזלץ כותב בביאורו לנדה “החלב כמו כל הפרשה של בלוטה בגוף מיוצר כאשר תאי בלוטת החלב משתמשים במרכיבים המסופקים דרך מערכת הדם, כגון סידן חלבונים שומנים וסוכר’.

9) יש יונקים בין יצורי הים, כנראה שאחד היונקים היה נראה דומה גם לצורת אדם, אולי מרחוק, בכל מקרה זה פירוש שמציע רש”י, ולא חלק מתורה שבעל פה.

10) המספר של 18 חוליות לא כולל את חוליות הצואר וחוליות העצה, אלא רק את החוליות בגב.

11) במשנה שם דוקא מדובר על הפקת נסיוב לכלבת, האכלה מחצר כבד של הכלב הנושך, אבל במקרה שכבר הזיהום התפשט, והנסיוב לא יכול לעזור, מוזכרת האפשרות של קמיע. קמיע היה סגולה מקובלת במשך הרבה דורות, בכל  מקרה הוא לא חלק מתורה שבעל פה. לגבי קמעות בנצרות נכתב בויקיפדיה:

“מקורם של הקמעות בנצרות הוא עוד מראשית דרכה ובמהלך השנים הלך והתרבה השימוש בקמעות ככל שהחל וגדל מספר חסידיה של הנצרות. “

ראה שם הרחבה.

12) במדרש שם מדובר על קיפוף ולא על קיפוד, זו טעות דפוס, כך מוכח מהטקסט שמחלק שם בין שרצים ליונקים, והקיפוד הוא שרץ, ואילו הקיפוף הוא מין שהוזכר בתלמוד כמה פעמים כחיה משונה. אותו מאמר נמצא בבכורות ח. ושם מדובר על קיפוף ולא קיפוד.

לסיכום: בר לא מגלה הבנה יתירה בשאלות שלו, בכל מקרה אין שום קשר לתורה שבעל פה. ובודאי שאדם מאמין באלהיות התורה אינו שופט אותה לפי סתירות מול המדע.

הטענה התשיעית: גזענות ומעמד האשה

גם כאן נכשל בר בדיוק באותם שני הכשלים מה’טענה’ הקודמת.

1) התורה שבעל פה היא גזענית – אך גם בתורה שבכתב ניתן למצוא דברים שנראים כגזענות, וגם בברית החדשה, האם משום כך יכחיש בר את סמכותם, או שינסה להסביר? התורה מצוה להשמיד את עמלק, האם לפי בר זה אומר שהיא לא אלהית?

2) ציטוטים של רבנים – האם הם מוכיחים נגד תורה שבעל פה? כל מה שרב בתל אביב ב2020 אומר הוא חלק מהתורה שבעל פה? ואם אני אצטט אנטישמיים נוצריים זה יוכיח משהו נגד הנצרות או נגד ישו?

נתייחס ראשית לענין מעמד האשה.

אשה משועבדת לבעל, אכן. לא רק בהלכה אלא גם בכל אומה וללשון ובכל מערכת משפטית, מהות הנישואין היא התחייבות הדדית. נכון שהחובות של הנישואין הן מותאמות לתרבות, אבל ברור שנישואין הם שעבוד הדדי, התורה מחייבת את הגבר ב’שארה כסותה ועונתה’, חכמים הוסיפו את הכתובה שהוא  פיצוי לאשה במקרה של גרושין או מוות, וגם לאשה יש התחייבויות. גם במשפט הישראלי לשני הצדדים יש מחוייבות לנישואין, ובמדה ואחד הצדדים מתכחש למחויבות זו, יש לכך השלכות במקרה של גרושין, זכויות, הורות, וכו’.

כיום למשל מקובל שנשואין מהוים חלוקה ברכוש, אז כן, בן הזוג ‘חייב’ לבן הזוג השני חצי מהרכוש שלו, כי נישואין זה שעבוד הדדי רב משמעות.

בזמן שהגבר היה בד”כ מפרנס עיקרי, מלאכות הבית היו על האשה. כיום ששני בני הזוג יוצאים לעבוד, וגם ההיקף של מלאכות הבית קטן מאד, הרבה פעמים משכורות בני הזוג יכולות לממן עוזרת בית, ואם לא הם מחלקים ביניהם את צרכי הבית. בד”כ כביסה ובישולים הם החלק של האשה.

ולגבי כפיה על חובות, לכל חוק יש אמצעי כפיה, כיום הכפיה היא ע”י קנסות או כלא, בעל שלא משלם מזונות יספוג קנסות ואולי גם ישב בכלא. בעבר היו אמצעים יותר אגרסיביים, מי שהצטיינה בכך במיוחד היתה האינקויזיציה שהמציאה הנצרות. אבל גם כאשר החוק מזכיר שניתן להכות בשוטים, מדובר בהגדרה תיאורטית, אין בשום מקום תיאור, ואפילו לא אחד, של הכאת מישהו בשוטים כדי שיקיים את חובתו. גם בחוק הישראלי נכתב שעל ‘העלבת עובד ציבור’, אפילו ע”י תנועת גוף, העונש המירבי הוא חצי שנת מאסר. האם בעוד אלפי שנה יקום מיסיונר וידמיין שכל פעם שאדם התרגז על עובד ציבור או עשה פרצוף לא מכובד לידו הוא הוכנס לכלא לחצי שנה? עונשים כבדים עשויים להיות מוטלים באופן פורמלי גם על ‘שוטטות’, ‘הפרעת הסדר הציבורי’, ועוד, אלו רק סעיפים הממחישים את כוונת החוק, ולא באמת ענישה ריאלית המבוצעת בפועל.

כמובן שה’כפיה אפילו בשוטים’ המוזכרת בספרות הקדומה, אינה מתייחסת רק לנשים, גם את האיש כופים ‘אפילו בשוטים’ על חובותיו. אין שום קשר למעמד האשה.

כמו כן חשוב מאד לציין, לגבי הרמב”ם בהלכות איסורי ביאה, שאיתן לא הבין כלל את כוונתו. הרמב”ם אומר ‘כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה’, אין כוונתו חלילה בניגוד לרצונה, כפי שהוא כותב במפורש בהלכה אחרת שם, הכוונה היא שמבחינת דיני צניעות  אין בכך בעיה, בניגוד לדעות של חכמים שאסרו קירבה בצורות שונות אחרות, דעה שהתקבלה ע”י הנצרות (ומכאן ‘תנוחה מיסיונרית’).  הרמב”ם מתיר זאת, בהסכמת שני הצדדים כמובן.

האיסור לאשה לשיר בציבור או לחשוף חלקים מגופה, הוא מדיני צניעות, הצניעות היא ערך דתי. אין שום קשר למעמד האשה אלא לערכים של צניעות וקדושה, התורה דורשת מהגבר מאמץ לא פחות גדול בעניני צניעות, איסור אוננות, איסור הסתכלות על נשים, וכל דיני ההרחקות. גם הברית החדשה דורשת כיסוי ראש לנשים, כדלהלן.

האמירה שאשה ‘חמת מלא צואה’, לא מדברת על אישיותה של האשה, אלא עוסקת בפן הלא רציונלי של תאוות המין, המשיכה למקום שממנו מופרשים צואה ודם, היא לא מובנת בשכל, וכדי להרחיק את האדם מן החטא, חכמים שיקפו את המוזרות שבדבר. כמה גנרלים איבדו את כסאותיהם, מלכים הפסידו מערכות, ואנשים מכובדים ונשיאים הפכו למנודים, בשביל רצונם העז לגעת או להגיע למקום זה שאינו מקום נקי או מושך מבחינה רציונלית הגיונית.

איתן מצטט את רבי יהושע שאומר שאשה ‘מסריחה מטבעה’, וזה הוא סילוף. רבי יהושע נשאל מדוע האשה צריכה להתבשם, באותו זמן לא היה מקובל אצל גברים להתבשם. ריח של זיעה לא נחשב כריח רע, והיו מתרחצים הרבה פחות מאשר כל אדם היום, גם מי שנמצא באוטובוס בירושלים. הכוונה כנראה לריח של הפרשות הגוף הקשורות במיניות, שזה חלק מתכונת הפוריות של האשה. רבי יהושע מסביר ע”י משל, האדם נברא מאדמה, אדמה אינה מתקלקלת, האשה נבראה מגוף האדם, חומר אורגני כשהוא מתקלקל ריחו רע מאד. ככל שההיתרבות והיצירה יותר משמעותיות, הריח במקרה של קלקול יותר קשה לאדם. האשה מטבעה פוריה, ונוצרה מתוך גוף של אדם, ולכן להפרשות המין שלה יש ריח בולט, וכדי להסוות זאת היא מתבשמת. כך לפי רבי יהושע על פי המציאות בת זמנו.

התיאור של נשים עצלניות בבדיקה, מתאר כנראה מציאות מסויימת שנשים לא היו רגילות לבדוק אחרי חמץ. הרי לא נאמר שאין לתת להם לבשל או לכבס כי הן עצלניות, מדובר על מלאכה מסויימת שלא תאמה את ההרגלים שלהן. יש אצל חכמים הרבה משפטים מאפיינים כלפי גברים ונשים, ומובעים בהם מעלות וחסרונות, בלי פוליטיקל קורקט.

מכיון שבר מצטט מן הברית החדשה, נרחיב את היריעה, ונראה מה חשבו ישו ומחברי הברית החדשה על נשים, והאם זה מפריע לבר להיות נוצרי טוב ונאמן ואף מיסיונר:

ההלכה אוסרת על אשה לשיר בציבור, אבל הברית החדשה אוסרת לנשים גם לדבר בצבור:

“נְשֵׁיכֶם בַּכְּנֵסִיּוֹת תִּשְׁתֹּקְנָה כִּי לֹא־נִתְּנָה לָהֶן רְשׁוּת לְדַבֵּר כִּי אִם־לְהִכָּנֵעַ כַּאֲשֶׁר אָמְרָה הַתּוֹרָה: וְאִם־חֶפְצָן לִלְמֹד דָּבָר תִּשְׁאַלְנָה אֶת־בַּעְלֵיהֶן בְּבֵיתָן כִּי־חֶרְפָּה הִיא לַנָּשִׁים לְדַבֵּר בַּקָּהָל” (הראשונה אל הקורינתים, יד, 34-35).

נשים חייבות להיכנע לגבר –

“הַנָּשִׁים הִכָּנַעְנָה לְבַעֲלֵיכֶן כְּמוֹ לַאֲדֹנֵינוּ׃ כִּי הָאִישׁ הוּא־רֹאשׁ הָאִשָּׁה כַּאֲשֶׁר הַמָּשִׁיחַ הוּא רֹאשׁ הָעֵדָה וְהוּא מוֹשִׁיעַ שֶׁל־הַגּוּף׃ אֲבָל כַּאֲשֶׁר תִּכָּנַע הָעֵדָה לַמָּשִׁיחַ אַף כֵּן־הַנָּשִׁים לְבַעֲלֵיהֶן לְכָל־דָּבָר” (אל האפסים, ה, 22-24).

האישה נחותה מהגבר –

“וְכֵן גַּם־הַנָּשִׁים תִּתְיַפֶּינָה בְּתִלְבּשֶׁת נָאָה בְּבשֶׁת פָּנִים וּצְנִיעוּת לֹא בְּמַחְלְפוֹת הָרֹאשׁ לֹא בְזָהָב לֹא בִפְנִינִים וְלֹא בְּמַלְבּוּשִׁים יְקָרִים׃ אֶלָּא בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים כָּרָאוּי לַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּחֲרוּ לָהֶן יִרְאַת אֱלֹהִים׃ הָאִשָּׁה תִּלְמַד דּוּמָם בְּכָל־הַכְנָעָה׃ וְאֵינֶנִּי נֹתֵן רְשׁוּת לָאִשָּׁה לְלַמֵּד אַף לֹא לְהִתְנַשֵׂא עַל־הָאִישׁ אַךְ תִּדּוֹם׃ כִּי אָדָם נוֹצַר בָּרִאשׁוֹנָה וְאַחֲרָיו חַוָּה׃ וְאָדָם לֹא נִפְתָּה כִּי אִם־הָאִשָּׁה שָׁמְעָה לְקוֹל הַמֵּסִית וַתָּבֹא לִידֵי עֲבֵרָה׃ אֲבָל תִּוָּשַׁע בְּלִדְתָּהּ בָּנִים אִם תַּעֲמֹדְנָה בָּאֱמוּנָה וּבָאַהֲבָה וּבַקְּדֻשָּׁה עִם־הַצְּנִיעוּת” (אל טימותיוס, ב, 9-15).

אסור לנשים להתלבש יפה רק בהכנעה לגבר –

“כֵּן גַּם אַתֶּן הַנָּשִׁים הִכָּנַעְנָה לְבַעֲלֵיכֶן וְכָךְ אִם יֵשׁ שֶׁאֵינָם מְצַיְּתִים לַדָּבָר יִקָּנֶה לִבָּם לֹא עַל־יְדֵי דִּבּוּר אֶלָּא עַל־יְדֵי הִתְנַהֲגוּת הַנָּשִׁים: בִּרְאוֹתָם אֶת הִתְנַהֲגוּתְכֶן הַטְּהוֹרָה הַמְלֻוָּה בְּיִרְאָה: וּפְאֵרְכֶן אַל יְהֵא פְּאֵר חִיצוֹנִי שֶׁל מַחְלְפוֹת שֵׂעָר וַעֲדִי זָהָב וּבְגָדִים: אֶלָּא הָאָדָם אֲשֶׁר בְּסֵתֶר הַלֵּב הַפְּאֵר הַבִּלְתִּי נִשְׁחָת שֶׁל רוּחַ עֲנָוָה וּשְׁקֵטָה אֲשֶׁר יְקָרָה הִיא מְאֹד בְּעֵינֵי אֱלֹהִים: כָּךְ הִתְקַשְּׁטוּ בֶּעָבָר גַּם הַנָּשִׁים הַקְּדוֹשׁוֹת וְהַמְיַחֲלוֹת לֵאלֹהִים בְּהִכָּנְעָן לְבַעֲלֵיהֶן: כְּשָׂרָה אֲשֶׁר שָׁמְעָה בְּקוֹל אַבְרָהָם וְקָרְאָה לוֹ אָדוֹן, וְאַתֶּן נִהְיֵיתֶן בָּנוֹת לָהּ, אִם אַתֶּן עוֹשׂוֹת אֶת הַטּוֹב וְאֵינְכֶן פּוֹחֲדוֹת פַּחַד. (איגרת פטרוס הראשונה, ג, 1-6).

אישה חייבת לכסות את ראשה ולא היא מנוולת, האישה נבראה עבור האיש –

“וּרְצוֹנִי שֶׁתִּהְיוּ יֹדְעִים שֶׁרֹאשׁ כָּל־אִישׁ הַמָּשִׁיחַ וְרֹאשׁ הָאִשָּׁה הָאִישׁ וְרֹאשׁ הַמָּשִׁיחַ הוּא הָאֱלֹהִים׃ כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל אוֹ יִתְנַבֵּא וְרֹאשׁוֹ מְכֻסֶּה מְנַוֵּל הוּא אֶת־רֹאשׁוֹ׃ וְכָל־אִשָּׁה אֲשֶׁר תִּתְפַּלֵּל אוֹ תִתְנַבֵּא וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ אֶת־רֹאשָׁהּ הִיא מְנַוָּלֶת כִּי שָׁוָה הִיא לִמְגֻלָּחָה׃ כִּי הָאִשָּׁה אִם־לֹא תִתְכַּסֶּה גַּם תִּתְגַּלָּח וְאִם־בִּזָּיוֹן הוּא לָאִשָּׁה לָגֹז אוֹ לְגַלֵּחַ אֶת־שְׂעָרָהּ תִּתְכַּסֶּה׃ אָמְנָם הָאִישׁ אֵינֶנּוּ חַיָּב לְכַסּוֹת אֶת־רֹאשׁוֹ כִּי הוּא צֶלֶם אֱלֹהִים וּכְבוֹדוֹ וְהָאִשָּׁה הִיא כְּבוֹד הָאִישׁ׃ כִּי אֵין־הָאִישׁ מִן־הָאִשָּׁה כִּי אִם־הָאִשָּׁה מִן־הָאִישׁ׃ גַּם־לֹא־נִבְרָא הָאִישׁ בַּעֲבוּר הָאִשָּׁה כִּי אִם־הָאִשָּׁה בַּעֲבוּר הָאִישׁ׃ עַל־כֵּן הָאִשָּׁה חַיֶּבֶת לִהְיוֹת אוֹת מִשְׁמַעְתָּהּ עַל־רֹאשָׁהּ בַּעֲבוּר הַמַּלְאָכִים׃ אֲבַָל אֵין הָאִישׁ בְּלֹא אִשָּׁה וְאֵין הָאִשָּׁה בְּלֹא אִישׁ בָּאָדוֹן׃ כִּי כַּאֲשֶׁר הָאִשָּׁה מִן־הָאִישׁ כֵּן גַּם־הָאִישׁ עַל־יְדֵי הָאִשָּׁה וְכָל־אֵלֶּה מֵאֱלֹהִים׃ שִׁפְטוּ־נָא בְנַפְשְׁכֶם הֲנָאֲוָה לְאִשָּׁה לְהִתְפַּלֵּל אֶל־הָאֱלֹהִים וְרֹאשָׁהּ מְגֻלָּה׃ וַהֲלֹא תִלְמְדוּ מִנּוֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם כִּי אִישׁ אֲשֶׁר יְגַדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ חֶרְפָּה הִיא לוֹ׃ אֲבָל הָאִשָּׁה כִּי תְגַדֵּל שְׂעָרָהּ פְּאֵר הוּא לָהּ כִּי־נִתָּן לָהּ הַשֵּׂעָר לְצָנִיף” (הראשונה אל הקורינתים, יא, 3-15).

בר טוען שההלכה גזענית כי היא אוסרת לאכול עם גוי בבית, אבל הגמרא לא אוסרת לאכול עם גוי אלא לאכול עם עובד כוכבים ומזלות, מי שעובד אלילים. וזה איסור מהתורה:

“פן תכרת ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהם וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו” (שמות לד טו).

בר מצטט את הגמרא שאומרת ‘בשר חמורים בשרם’, אבל הוא בבורותו לא יודע שזה פסוק בנביא: ‘בשר חמורים בשרם’ (יחזקאל כג כ)…

אפרופו גזענות, הנה ה’סובלנות’ של איתן בר, שמסביר בפירוט מדוע היהודים ומי שלא מתנצר הם בני שטן ותומכי השטן:

וכמובן, איתן בר המלא בסובלנות, מלביש לכלב שלו טלית ותפילין ומפרסם את התמונה בפייסבוק שלו:

השיטה שהאיסור ‘לא תרצח’ נאמר ביהודי, אינה אומרת שמותר להרוג גויים, אלא שהאיסור הזה שבעשרת הדברות מתכוין ליהודים כמו עוד הרבה איסורים בתורה שמודגש בהם ‘אחיך’. המשפט ‘טוב שבגויים הרוג’ מתייחס לאומות ספציפיות שנהגו עם ישראל ברצחנות, וכמו שנאמר ‘טוב שברופאים הרוג’, ואין הכוונה שבאמת יש להרוג כל רופא, והרבה מגדולי ישראל, תנאים ואמוראים וגם חכמים בהמשך, היו רופאים. הכוונה היא שלפעמים אפילו אם מישהו נראה לך מאד טוב, עדיין יכול להיות שהוא מרושע. למשל, איתן בר.

 

ונחתום בטענה העשירית, שהיא באמת שיא של נקודת שפל: יש חילופי גירסאות במשנה!

בר בטוח שהוא ‘גילה את אמריקה’, והוא מחזיק במשהו נפיץ ש’רבנים לא אוהבים לדבר עליו’… יש שלש כתבי יד שונים של המשנה. בהשראת הנצרות, הוא חושב שמדובר בשלש נוסחאות, כמו הבשורות של הברית החדשה למשל, שיכול להיות פרק שלם שנמצא כאן ולא נמצא בנוסח המקביל.

אבל מדובר בידיעה בסיסית, שכל מי שמתחיל ללמוד תלמוד יודע אותה, הרבה פעמים יש ספק בנוסח של המשנה, אין ‘שלש תורות שבעל פה’ כפי שבר מדמיין, יש טקסט אחד שיש בו חילופי גירסאות שהרוב המכריע שלהן הוא זניח וקשור בכתיב – כמו ‘כותבין’ או ‘כותבים’. העיסוק בזה הוא משהו שרבנים מאד אוהבים לדבר עליו, התלמוד בעצמו הרבה פעמים מביא שתי גירסאות של המשנה ודן איזו הגירסא הנכונה. בצד המשניות שכל ילד לומד בהם, יש מדור ‘שנויי נוסחאות’, ובו מובאות נוסחאות של כתבי יד, אגב, יש הרבה יותר משלש כתבי יד, יש המון כתבי יד, רוב שנויי הנוסחאות אינם משמעותיים, רק ענין של כתיב, אבל יש בהם באמת שינויים משמעותיים שיכולה לפעמים ההלכה להשתנות על פיהם.

מה עושים? לומדים, זה חלק מלימוד התורה, הפוסקים מביאים את הגירסאות השונות, ומכריעים ביניהם בשיקולים וראיות שונות. להלכה תמיד נפסקת מסקנה שמכריעה בין הגירסאות. ולפעמים יש מחלוקת הפוסקים ומכריעים ביניהם.

ושוב, מי שגר בבית מחמאה, שלא יבנה בתוכו כור אטומי. כמות חילופי הנוסחאות בברית החדשה, היא מאות אלפים, מלבד העובדה שארבעת הבשורות, הן גירסאות עצמאיות, עם סיפור אחר, ולא רק חילופי כתיב, לכל אחת מהבשורות יש המון המון נוסחאות. וביניהן גם הבדלים משמעותיים מאד.

זו חוברת שהמיסיונרים הוציאו:

עם כל הקושי למצוא את הגירסא הנכונה, אין לזה שום קשר לתורה שבעל פה. אגב, גם בנביאים יש חילופי גירסאות מעטות, האם לכן איתן בר לא מאמין בנביאים?

לסיכום, כל הטענות של בר הן בורות מגוחכת, אף משפט מהמשפטים שהוא מפריח כאן לא יכול להישמע ע”י אדם מלומד, בשום ספר מחקר לא תמצאו אותם, מדובר בדברי הבל של מיסיונרים, שאף אדם לא טורח להתייחס אליהם.

4.3 11 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
20 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
מתנאל
מתנאל
28 days ago

שלום קודם כל יישר כח לכם על פעולכם מצילים נפשות ממש תודה רבה! רציתי להעיר הערה קטנה לגבי כמה שורות שקראתי במאמר: “אם יש מנהגים של יהדות אתיופיה שסותרים את ההלכה המקובלת, זה כמו עוד הרבה חילוקי דעות בין עדות שונות ביהדות, התורה שבעל פה היא כללית, ולא יכולה למנוע חילוקי דעות. הציצית של האתיופים אותה ציצית, התפילין שלהם אותם תפילין, בלי תורה שבעל פה אין שום דרך לדעת מה זה תפילין.” למיטב ידיעתי לאתיופים לא היו לא ציצית ולא תפילין,רק בארץ הם קיבלו את זה עליהם. אשמח שתעדכנו אותי אם טעיתי.

פלוני
פלוני
1 month ago

איפה ניתן לשמוע את ד”ר מרדכי הלפרין על עניין בדיקת הבתולים עם היין?
אגב, זכור לי שבכתובות שם מביאים שהמקור לבדיקה הוא מהנביא והסיבה שבתחילה בסוגיה רבן גמליאל בדק את הבדיקה אם היא עובדת היא כי הוא לא ידע אם הוא יצליח לבצע אותה כראוי (מה שמתאים לעניין הרגישות.. שייתכן שלא ידע אם הוא רגיש מספיק) ורק אז ניסה את העניין בפועל עם הזוג שבאו אליו

פלוני
פלוני
1 month ago

בנוגע ל’טענתם’ השניה: קצת התבלבלתי\לא הבנתי את ההסבר. מצד אחד מפורסם וידוע שמשה רבינו קיבל את הפירוש בעל פה לכל המצוות במתן תורה, מצד שני יש דברים שמשה היה צריך לשאול את הקב”ה בהמשך. אז עולה השאלה למה משה היה צריך לשאול אם הכל כבר הוסבר לו בעל פה במתן תורה? וגם כתבתם: האם יתכן שבמשך ארבעים שנה, הסתפקו בני ישראל במשפט ‘לא תעשו כל מלאכה’, כדי לדעת מתוכו כל מה שמותר ואסור לעשות בשבת? לא היתה שום שאלה? הרי ברור שהיה להם שאלות ומשה רבינו לכאורה היה צריך לדעת את כל התשובות שהרי הקב”ה לימדו את הכל במתן תורה… Read more »

Last edited 1 month ago by פלוני
פלוני
פלוני
1 month ago

מה הכוונה “יתכן”
יש מקומות שמשה שואל ללא צורך?

פלוני
פלוני
1 month ago

אבל יש על כך מקורות שמשה קיבל את כל הביאור במתן תורה…

“וידבר ה’ אל משה בהר סיני לאמר, מה עניין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצות נאמרו מסיני אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני.” (ספרא בהר פרשה א’)

פלוני
פלוני
1 month ago

למה רק תורה שבכתב? הרי “כללותיהם ודקדוקיהם” בדרך כלל לא נאמרים בתורה שבכתב

פלוני
פלוני
1 month ago

אוקי תודה.
אבל בנוגע למדרש מדובר רק בכללים ולא במצוות עצמם וכי ניתן ללמוד את כל המצוות ע”י שלוש עשרה המידות? ללא שום מסורת?

LEOR
LEOR
1 month ago

מאמר מדהים ממש. לימד אותי המון ונתן חומר רב למחשבה. כל הכבוד לרב יהושע ענבל! זו עבודת קודש.

ישעיה ב.
ישעיה ב.
1 month ago

לפי מעשי הש’ כב, 3 שאול התרסי למד תורה שבע”פ ודקדוקיה של ר’ גמליאל, לא של ר’ שמעון בן גמליאל.

אריה
אריה
1 month ago
Reply to  ישעיה ב.

תלוי לפי איזה עד נוסח. יש שינויי נוסחאות בין כתבי היד. כרונולוגית זה מסתדר יותר עם ר’ שמעון בן גמליאל. ברוב כתבי היד זה ר’ שמעון בן גמליאל.

אריה
אריה
1 month ago

הטענה השמינית היא בדיוק לפי הדגם שתעמולני BDS משתמשים בו. הרבה שקרים וגידופים שמסופרים ברצף ואין זמן או יכולת להפריך אותם בזמן אמת בגלל הכמות שלהם והמהירות שבה הם נשלפים. איתן בר היה חבר בכנסיה המתודיסטית בעברו – זאת כנסיה תומכת BDS אגב. אותם שיטות, אותם טביעות אצבע, אותם האנטישמים.

אריה
אריה
1 month ago

הטענה הראשונה שלו בטלה מהטעם הפשוט שלא צריך להיות דובר צרפתית כדי לחוות deja-vu.
קיום המונח הטרמינולוגי הוא לא תנאי הכרחי לקיומו של דבר. זה ממש כאילו שכמסיונר הוא מבקש מהתומכים שלו להתרגל לוותר על יכולת החשיבה הביקורתית והעצמאית שלהם ולהתמסר למסרים של מנהיגי הכת.

20
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x