פטריארכיה פמיניסטית

הפסיכולוג ד"ר גבריאל בוקובזה, מחבר הספר 'הדרמה של הגבריות החדשה', מדגים את הרוע שבפמיניזם, במאמרו 'ליפול מקצה הפטריארכיה', להלן חלק מתוכן דבריו:

הדוגמה הפטריארכלית מציבה את הגבר כתוקפן אולטימטיבי, ואת האישה כקורבן. גברים נחשבים על ידה כבעלי פוטנציאל לאלימות, בין אם מסיבות ביולוגיות, חברתיות או אישיותיות. העדויות לאלימות גברים מועלות ללא הרף: גברים נלחמים בצבא, שליטים גברים שולחים את עמיהם למלחמות, ישנם יותר גברים רוצחים מנשים רוצחות. תפישת העולם הזו משפיעה במישרין על החלטות במציאות ועל גורלות של בני אדם. כך למשל, גברים שהורשעו במעשי אלימות יקבלו עונשים חמורים יותר מנשים שהורשעו באותה עבירה. ההצדקה היא שלראשונים אלימות היא לכאורה טבע ויש להענישם קשות על כך, בעוד שלאחרונות זו תאונה או תוצאה של נסיבות יוצאות דופן שיש לקבל בהבנה. במקביל, גברים שיואשמו באלימות כלפי בני משפחתם יקבלו יחס נוקשה וחמור – הכולל את הוצאתם מבתיהם והרחקתם מילדיהם, גם ללא ראיות או משפט. זאת משום שתפישת העולם מסבירה שניתן לצפות מהם לאלימות בכל רגע, ולכן מספיקה הטלת אשמה בכדי לחרוץ את דינם. במקביל, אֵם אלימה תקבל יחס מכיל וסלחני, וכמעט שלא יעלה על הדעת להענישה בהרחקתה מילדיה.

עובדות סותרות הנוגעות לסוגיית האלימות לא יילקחו בחשבון. העובדה שגברים נשלחים לצבא בלית ברירה מתוקף תפקיד חברתי שיועד להם ושקשה לחמוק ממנו לא תקבל הכרה. העובדה שנשים מנהיגות אחראיות לשליחת צבאות למלחמה או לפעולות אלימות אחרות לא פחות ממנהיגים גברים – תקבל משמעות שולית. העובדה שגברים הם קורבנות לאלימות פיזית בשיעורים גדולים הרבה יותר מנשים בכל חברה – לא תקבל התייחסות, או שתשמש כעדות נוספת לאלימותם של גברים, ללא הבחנה בין קורבנות לתוקפים. מזווית אחרת, העובדה שמחקרים מכל העולם ומישראל הראו שגברים ונשים נוהגים באלימות פיזית בבית בשיעורים דומים – לא תישמע כלל. נתונים אלה מוסתרים מעין הציבור, משום שהם מאיימים על תפישת העולם המתעקשת לראות בגבר את הצד האלים היחיד במשוואה. בשיאה של גסות הלב יושמו גברים שהותקפו פיזית על ידי נשים, או שפגעו בעצמם, או שנפגעו מינית, ללעג ולקלס, שהרי הם אפילו לא נמצאים במשבצת הנכונה שייעדה להם הפרדיגמה.

הגיון זה פועל באופן דומה בנוגע לכסף והון. מן המפורסמות שעשירי העולם הגדולים ביותר הם רובם ככולם גברים. זהו נתון נכון, אך הוא מייצג שברירי אחוזים בודדים מהגברים בכל חברה. למרות זאת, נעשה בו שימוש כדי לטעון שלכל הגברים יש יתרון בחלוקת ההון. העובדות המנוגדות שאינן מסתדרות עם הפרדיגמה – מודחקות ומושתקות. כך למשל, הרוב המוחלט של גברים בעולם אינו בעל משאבים עצומים אלא עובד לפרנסתו כל חייו ולא מצליח לצבור רכוש רב; רובם כפוף למרותם של בעלי ובעלות ההון; מאות מיליוני גברים במדינות מתפתחות הם עניים, ומתפרנסים משכר של בין 50 ל 100 דולר לחודש; בביקורי האחרון באפריקה ערכתי רישום משכורות של אנשים שפגשתי. אני זוכר איך באוגנדה התגאה בפניי בעליו של "בודה-בודה" – מונית אופנוע מקומית, במשכורתו. הוא הרוויח כמעט 100 דולר לחודש מעבודה סיזיפית בדרכים, ועוד השוויץ בכך שאין הרבה גברים בעיירה שמתקרבים אליו במשכורתם. מגברים יש ציפייה מעוגנת בדת ובחוק להיות מספקים ולממן כל דבר עבור בנות זוגם וילדיהם; רבים מהם עובדים קשה מאוד אך אינם הנהנים העיקריים מפרי מאמציהם; אחרים מוותרים על זמן יקר עם בני המשפחה כדי להבטיח פרנסה יציבה; בנוסף, גברים עובדים בעבודות מסוכנות, שלעתים שכר גבוה בצדן, אך גם סכנת פציעה ומוות. עובדות אלה ואחרות רבות כלל אינן נלקחות בחשבון, משום שאינן מסתדרות עם הדוגמה.

בעניין הכסף, הפרשנות הפטריארכלית קוצרת הצלחות פנומנליות על בסיס מידע כוזב או מוטה. כך למשל, הטענה שגברים מרוויחים שכר גבוה יותר בעבור אותה עבודה נעשתה לעובדה שאין עליה מחלוקת. החישוב נעשה באמצעות השוואת ממוצעי השכר של כל הגברים והנשים העובדים במדינה. חישוב זה מציג את הגברים כבעלי משכורת ממוצעת גבוהה יותר, שכן הם עובדים יותר שעות, לאורך יותר שנים, ובמקצועות מכניסים יותר. אולם נדיר עד בלתי אפשרי למצוא משרות שבהן עבור אותה הגדרת עבודה יקבל גבר משכורת גבוהה יותר רק בשל זכריותו. אני עובד כעשרים שנה במגזר הציבורי במגוון עבודות כמרצה ומטפל. מעולם לא ראיתי בתלוש השכר שלי שורה שבה מופיעה תוספת זכריוּת, וכסף בצדה. להפך, בישראל נקודות זיכוי מגדריות במס הן פריווילגיה השמורה לנשים בלבד. המיתוס המומצא על פער השכר מעורר זעם בקרב נשים שחשות שנעשה להן עוול. אי אפשר להאשים אותן. זה אכן היה צריך להכעיס נורא, לו רק זה היה נכון.

 מה לגבי סקס? הפרדיגמה הפטריארכלית רואה בגבר מקרבן, נצלן, ואנס. העובדות שמובאות לתמיכה בכך הן כי יש מקרים שבהם גברים אונסים. זה נכון. משרד המשפטים האמריקאי דיווח כי בארה"ב נפגעים בכל שנה כ-0.1 אחוז מהאוכלוסייה מאונס. מדובר ב 170 אלף איש – נשים וגברים, והם נפגעים בעיקר על ידי גברים. בישראל ישנם, על פי נתונים של דוברות שירות בתי הסוהר, כ-1100 אסירים השפוטים בגין עבירות מין, מכל הסוגים. אלה נתונים חמורים שיש לפעול כדי לצמצמם. אולם הם רחוקים מלהוות הוכחה לכך שאוכלוסיית הגברים הבוגרים – המונה מיליונים – הם אנסים פוטנציאליים. הרוב המוחלט של הגברים לעולם לא יכפה יחסי מין על אדם אחר. אולם כאן שוב, הפרדיגמה הפטריארכלית אינה שמה לב לעובדות. הגבר מוצב בעמדת המקרבן המיני המעודד את "תרבות האונס" המדומיינת. בתל אביב הושק השנה קמפיין חוצות בחסות העירייה שבו נראים גבר ואישה מבלים בדייט, ובצללית מראים את הגבר תוקף את האישה מינית. הטקסט לא משאיר מקום לדמיון ומפציר בגבר "אל תהיה הגבר הזה". למרות השיעור הזעום של מורשעים בעבירות מין, רוח הזמן מאפשרת, באופן מקומם, לערוך פרופיל של תוקפן מיני לכל גבר.

תפישה זו מטילה כתם על הגברים כולם, ויש לה השלכות אינספור. פסיכולוגים ממין זכר למשל, צריכים לקבל אישור על כך שהם אינם עברייני מין, אם ברצונם לעבוד עם ילדים. אפשר לחיות עם החוויה הלא נעימה – ועברתי אותה פעמיים במשך השנים למען הבטחת ביטחונם של הילדים. אולם מדוע פסיכולוגיות אינן נדרשות לעשות זאת? ובכן, בישראל, אין בספר החוקים עבירת אינוס שיכולה להיות מופנית כלפי אישה שכפתה יחסי מין על גבר. לפי הדין הפלילי המקומי אישה אינה יכולה לאנוס גבר, נער או ילד. האשמה כזו לא תעלה בקנה אחד עם הנרטיב המקובל ולכן היא אינה קיימת. זו שערורייה, משום שבכל שנה אנו שומעים על נשים הפוגעות מינית בילדים ובנערים. אולם הנרטיב הפטריארכלי הכוזב משתיק את האפשרות הזו, ומפנה את חיציו כלפי גברים בלבד.

אפשר להביא עוד עדויות אינספור בנוגע לכרעי התרנגולת עליהן מושתת הסיפור הפטריארכלי, חוסר ההסתברות שלו, והנזק שהוא מסב לחברה. אולם יש להפנות את המבט לנקודה משמעותית נוספת. כל עוד מחזיקים בתפישת העולם המוטית הזו, נבלמים שינויים פוטנציאליים אפשריים בהגדרות המגדר וביחסים מיטיבים בין המינים. כך למשל, תפישת עולם הרואה באישה קורבן תמידי מחלישה את מעמדה ומונעת את העצמתה. מעבר לכך, היא מסתירה את העובדה שנשים רבות הן בעלות כוח ושואבות כוח מהמבנה החברתי הקיים. שאלו את עצמכם מי הם אלה שדואגים לביטחון ומשלמים בחייהם, בונים בתים, מפנים את הזבל, סוחבים משאות, סוללים כבישים, מפרנסים, ודואגים לרוב תנאי הנוחות של החיים המודרניים – ומי מרוויחות מכך. מעבר לכך, היא מסתירה את העובדה שישנן נשים שמדכאות גברים ולעתים גם נשים אחרות בדרך. ההיסטוריה של הפמיניזם מלאה בדוגמאות שבהן נשים חזקות שאבו מעמד וכוח על חשבונן של נשים חלשות מהן. התנועה הפמיניסטית בישראל, למשל, נשלטת בעיקר בידי נשים יהודיות, אשכנזיות, ילידות הארץ, אקדמאיות, סיסג'נדריות, מהמעמד הבינוני ומעלה. בנוסף לכך, הפרדיגמה הקיימת משליכה על גברים תכונות שליליות ביותר אשר, מעוררות תגובות של התנגדות,מגננה וכעס. אין פלא שכאשר מספיק זעם כזה מצטבר, אנו עדים לריאקציות אולטרה שמרניות כמו אלה שהתבטאו בבחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות בארה"ב.

כמו כל פרדיגמה, גם התפישה הפטריארכלית נאחזת היטב בכיסאה, ואינה בוחלת באמצעים כדי לשמר את מעמדה. כל מי שיצא נגדה יחווה היטב את נחת זרועה. כאשר צוות מחקר בראשות החוקר מורי שטראוס מצא כי אלימות במשפחה מאפיינת נשים וגברים במידה שווה, הוא הפך יעד להתקפות אישיות ולהשמצות. פאט מרשל, נשיאת הארגון הקנדי למניעת אלימות נגד נשים, טענה ששטראוס בעצמו מתעלל באשתו. היא התנצלה בפניו לאחר זמן מה. סוזאן שטיינמץ – האישה בצוות של שטראוס – קיבלה יחס חמור עוד יותר: נשלחו אליה הודעות על הטמנת פצצות בביתה ואיומים הופנו כלפי ילדיה. לאחר שהחוקר האמריקאי וורן פארל פרסם את ספריו על מיתוס הכוח הגברי הוא זכה למטר גינויים ולהפגנות תוקפניות קבועות בהרצאותיו. גם לי הייתה הזכות לחוות טעימה מכך. כאשר יצא ספרי "הדרמה של הגבריות החדשה" שעוסק בחוויה הגברית, ספגתי מגוון קללות ואיומים ברשתות החברתיות. באחת הפעמים קיבלתי איום מפורש שיכתבו למקום עבודתי שאני תומך בפגיעה מינית בנשים. במקרה אחר התקשרה פעילה פמיניסטית בכירה ומוכרת לאחד מערוצי הטלוויזיה והפצירה באנשיו "לא לראיין את שונא הנשים הזה".

כאשר כתבה אולמפ דה גוז' בשנת 1791 את הסעיף הראשון בהצהרת זכויות האישה שאמר כי "האישה נולדת בת חורין ונותרת שוות זכויות לגבר" היא יצאה כנגד דיכוי חברתי על בסיס מגדרי. כאשר בל הוקס התייחסה לפמיניזם כאל "תנועה לסיום הסקסיזם, הניצול הסקסיסטי, והדיכוי", היא הלכה בדרך דומה. אולם הפרדיגמה הפטריארכלית הפסיקה זה מכבר לעסוק במאבק בדיכוי המגדרי. במקום להמשיך ולאתר מקרים של דיכוי כזה, גם ביחס לגברים, ולהיאבק בהם, היא עוסקת בשימור עצמי ובניסיון להגדיל כוח ולשלוט במשאבים.

משום שהפרדיגמה הפטריארכלית כה רעועה, בוקעות ממנה סתירות חדשות לבקרים. כל מה שצריך הוא להתבונן ולראות. כך למשל, היא יוצאת כנגד מתן זכויות הוריות שוות לאבות גרושים בתואנה שהאם עדיפה על האב כהורה. אך בו בזמן היא תומכת במתן זכויות לגברים הומוסקסואלים להביא ילדים לעולם. כלומר, גברים מסוג אחד אינם רשאים להיות הורים מעורבים בעלי זכויות, וגברים מסוג אחר כן. באופן דומה, כאשר הגיע המאבק על ביטול חזקת הגיל הרך לכנסת – נעמדו ארגונים המחזיקים בתפישת עולם זו על רגליהם האחוריות והתנגדו במלוא כוחם. זאת למרות שמטרת ביטול החזקה היא תמיכה בגברים שמעוניינים במעורבות בקשר עם ילדיהם מחד גיסא, והעצמת נשים, כך שיהיו פנויות לתפקיד שאינו אך ורק אימהי, מאידך גיסא. באופן דומה, כאשר התעורר השנה דיון בכנסת בנושא תלונות שווא בהקשר של אלימות במשפחה, מנעו אותם ארגונים את קיומו למספר ימים. זאת אף שסינון טוב יותר של תלונות שווא יבטיח טיפול מדויק ויעיל יותר של המשטרה בתלונות אמיתיות.

תומס קון הראה בספרו כי כאשר מספיק אנומליות וסתירות מצטברות ביחס לפרדיגמה, משהו מתחיל להיסדק בה. אנו אמנם רחוקים מהיום בו הפרדיגמה הפטריארכלית תיפול שדודה לארץ, אפשר אף לומר שהיא בשיא כוחה כיום, אבל נראה ששעון החול שלה התהפך. אירועים פחות סבירים מאלה כבר קרו בהיסטוריה. אחרי הכול, אפילו האפיפיור בכבודו ובעצמו, כאשר הוא יוצא למסעותיו, כבר איננו חושש ליפול מקצה העולם השטוח.

במאמר נוסף שלו בהארץ כותב בוקובזה:

 מראשית האנושות היה גופם של גברים מטרה לגיטימית לאלימות פיזית קשה. שדה הקרב הוא אמנם הזירה הקיצונית ביותר, אולם אלימות מופעלת על הגוף הגברי גם ביומיום

השנה: 1200 לפני הספירה. המקום מצרים. כתובת עתיקה מתארת את תוצאותיו של ניצחון בקרב: "פינים של גנרלים לובים: שישה. פינים שנחתכו מחיילים לובים: 6,359. הרוגים סיציליאנים, פיניהם נחתכו: 222; הרוגים יוונים, פיניהם הוענקו למלך: 6,111". בתמציתיות רשם השליש את מה שנחשב מהותי לניצחון צבאי מאז ומעולם: פגיעה בגברים ובסימני הגבריות של האויב.

זו הכרה בלתי נעימה לגברים, שמראשית האנושות היה גופם מטרה לגיטימית לאלימות פיזית קשה. שדה הקרב הוא הזירה הקיצונית ביותר, אם כי אלימות מופעלת על הגוף הגברי גם ביומיום. כאשר בשבוע שעבר הוכה מציל במלון באילת על ידי אשה ובני משפחתה, עסקו כולם בשאלה אם הוא העליב את בתה ומה מידת אחריותו לתקרית. הדיון בחוסר הלגיטימיות למכות שספג ממנה היה חרישי. מדוע הרשתה לעצמה להרים עליו יד במקום, נניח, להתלונן? התשובה – משום שהוא גבר ואפשר לחבוט בגופו בלי לתת על כך את הדין.

באותו שבוע לכדה המשטרה אב שנעלם עם בנו בן השמונה למשך ימים אחדים. ברקע היה סכסוך גירושים עצוב. האב עשה דין לעצמו ולכן המשטרה היתה חייבת להתערב. הוא עמד להעביר את הבן לאמו, וזו דיווחה על כך למשטרה וכך הקלה על עבודתה. למרות שההתנהלות היתה שקטה שלפו אותו הבלשים ממכוניתו, אזקו אותו והשכיבו אותו על הכביש, לעיני בנו. אך זה עוד כלום. בעודו כבול ומוצמד לאספלט הגיע שוטר נוסף והכה אותו באגרופיו בפלג גופו העליון. מדוע? תשובה: משום שאפשר להכותו בלי לתת על כך את הדין. השריף בא לעשות סדר וקודם כל הוא מרביץ לגבר. בדיון בבית המשפט טען בא כוח המשטרה שאין אינדיקציה להפעלת אלימות, אף על פי שסרטון המתעד את המכות כבר רץ ויראלית ברשת. השופט לא עשה מזה עניין.

בחזרה לשדות הקרב. אלה המקומות שבהם גברים נתבעים להקריב את חייהם ממש. תמיד הקריאה לעשות זאת טבולה במסרים של גבורה ותהילה, אחרת מי המשוגע שירצה בכך. "מתוק וצודק למות למען המולדת", כתב המשורר הרומי הורטיוס ("Dulce et decorum est pro patria mori"). הפתוס הזה כה עוצמתי, שלאורך ההיסטוריה הוא מצליח שוב ושוב לגייס גברים צעירים למשימה. מעטים מהם מבינים מראש שהם נשלחים להיות קורבנות יותר מאשר גיבורים. שהאלימות שמצופה מהם להפעיל, תופעל עליהם באותה המידה.

השנה: 1965. המקום וייטנאם. ארצות הברית מחליטה על פלישה קרקעית. המפקדים בשטח מצוּוים לספור גופות של חיילי אויב הרוגים, כדי להניח את דעתם של מקבלי ההחלטות בפנטגון. בדיוק כמו בכתובת המצרית הקדומה הם טורחים באיסוף אובססיבי של סטטיסטיקת מוות משדות הקטל. כאשר המספרים נמוכים, הם מוסיפים את מספרי האזרחים שהרגו בדרך.

הסיפור הזה מובא בסדרה המופתית "מלחמת וייטנאם" של רשת PBS. היוצרים קן ברנס ולין נוביק מנכיחים בה את הקלות שבה נשלחו גברים למותם, משני הצדדים. את היכולת של המדינות להכיל כל כך הרבה גברים מתים לאורך שנים רבות. את המניעים שלא ייאמנו לשליחת החיילים לחזית. למשל הווידוי של בכיר במערכת הביטחון האמריקאית כי הפלישה הקרקעית ב–1965 נעשתה כדי "למנוע השפלה אמריקאית". על סמך הטיעון הרגשי הזה נשלחו רבים כל כך אל מותם. מדוע? כי אפשר להפוך גברים לבשר תותחים ללא סיבה מוצדקת.

ההמשך ניתן לקריאה במקור.

ולמי שלא מסתפק בטקסט כתוב, ישנן גם המחשות באשר לתהומות האיוולת שהפכו לסטנדרטים במערב…