פיירבהנד – להציל את האנושות מהמדע
הפיסיקאי והפילוסוף פול קארל פיירבנד (Feyerabend , נפטר 1994), מתלמידיו של קארל פופר, הושפע מתומאס קון ומדיויד בוהם, במאמרו: להציל את האנושות מהמדע (1974), קורא תיגר על הגישה המדעית.
גב"ח מתארת:
בספרו "נגד המתודה" סקר פיירבנד את ההסטוריה של העשייה המדעית והסיק שאף פעם לא היה כלל מתודולגי אחד שנשמר תוך הפרקסיס המדעי. ההבחנה הזו לא נובעת רק מתוך אוסף של עובדות הסטוריות אלא – כהכרח אפריורי אפיסטימי כמתחייב מתוקף העובדה ששום מערכת כללים פורמלית לא יכולה ולעולם לא תוכל להקיף את כל טווח הדימיון והיצירתיות האנושית. אין מדע טהור,המדע מושפע תמיד מכל מה שאנושי –כולל המרכיבים הכאוטיים שנמצאים באדם מעצם היותו חלק מהטבע. המדע מעולם לא התקיים במנותק מכל האספקטים הקיומיים האחרים של האדם: מטפיסיקה, דת, אידאולוגיה, הזיות טירוף, תעמולה, התלהבות ורטוריקה. כל אלו ממלאים תפקיד מכריע במהפיכות מדעיות. נובע מכך, שלא תתכן ראציונליות אוניבסלית. גם לא במדע. טיבה של הפעילות המדעית – הוא אנרכיסטי ביסודו, כמו כל עיסוק אנושי אחר- ולא אמורה להיות למדע סיבה למונופול על הראציונליות.
פיירבנד מבקש לעשות הפרדה פורמלית בין המדינה למדע, שיאפשר לו להשפיע על החברה באותה מידה בלבד שקבוצת לחץ פוליטית או אחרת מורשית להשפיע על החברה..לדעתו , אין הבדל מהותי ממש מאדם הפשוט למומחה המדעי. המדע אינו כפי שהוא מנסה לצייר את עצמו בבחינת ספר קודש שרק אנשי דת יכולים להבין אותו. הוא גישה אינטלקטואלית, והתקדמותו ההתקדמות תלויה ברעיונות חדשים ובחוש אינטלקטואלי: ויצא נשכר אם יפתח את שורותיו גם למי שלאמגיע מתוך הממסד. מנגד, דיסיפלינות אחרת צריכות לתבוע את כבודן ומקומן בשיח
אבנר כהן, מתאר מן הזוית שלו את הדברים (מתוך: 'מחשבות' 44):
"המהפכה המדעית", העלתה מעמד חדש: המדענים — (או הפילוסופים של הטבע). המדענים הכריזו על עצמם כחושפי סודות הטבע ונעזרו לצורך זה ב״מתודה המדעית”, האמורה לפלס למדע את הדרך לידיעה האמיתית והבלתי משתנה, בכך התייחד המדע משאר האמונות…
במקביל לכך החל המדע להופיע כניגודה של הדת. בעוד הדת מעונינת לעשות נפשות לדוגמות שלה, הרי המדע מעונין באמת בלבד. התמסדותה של דעה זו הצמיחה את הדרישה לאוטונומיות המדע, או למה שידוע כיום יותר בשם ”חופש אקדמי”. ההבחנה היונית הוסטה איפוא להבחנה שבין מדע לאידיאולוגיה (או מדע לאמונה)…
חשיבותו ויחודו של פאול פיירהבנד היא בכך שהוא דוחה מסורת פילוסופית מקודשת זו מכל וכל. אין דרך אחת לידיעה כי אם דרכים רבות. המדע לגביו אינו אלא אידאולוגיה נוספת, אחת מני רבות, המציעות את מרכולתן בחברה. בדומה לכל האחרות, גם זו (המדע) מספרת ״סיפורי מעשיות״, גם זו שואפת להפיץ את הדוגמות שלה, גם זו נאבקת על השפעה וכח, וגם זו מנסה לדכא את כל מתנגדיה ויריביה. אך הצרה עימה — לדעת פיירהבנד, שהיא מתקשטת בנוצות לא לה.
בעוד כל שאר האידאולוגיות מוכרות אמונות, מכריז המדע על עצמו כמוכר אמיתות. "סיפור המעשיות״ העיקרי של המדע הוא בעלותו על המתודה לידיעה.
בספרו (Against Method 1975) טוען פיירהבנד, שאין שום כלל מתודולוגי, — ותהא אמינותו האפיסטמית אשר תהא, — אשר אינו מופר במהלך היצירה המדעית בזמן זה או אחר. זאת אנו למדים מההיסטוריה של המדע. מצב זה אינו מקרי כי אם הכרחי. הוא לא נובע מכך שהמתודולוגיות הקיימות אינן מספיק טובות, אלא משום שהן אינן מסוגלות בעקרון להיות טובות מספיק, באופן שיהלום את מורכבות המחשבה והדמיון האנושי. המדע מעולם לא היה טהור והוא לא יכול להיות כזה. הוא מושפע מכל אותם דברים שנותנים טעם וענין לחיי אנוש: דת, מטפיסיקה, אידאולוגיה, הזיות טירוף וכו׳. יתירה מזאת, תעמולה, התלהבות ורטוריקה ממלאים תפקיד מכריע במהפיכות מדעיות, ולעתים הם באים בשעה שחסרים טיעונים. המסקנה מכך היא שהצלחותיו של המדע, שבמובן מסוים הינן עדות להישגי השכל האנושי (רציונליות), אינן יכולות להיות בעצמן מתוארות במסגרת של קנון כללי כמו רציונליות.
פיירהבנד, אם כן, רואה את הפעילות המדעית היוצרת כפעילות אנרכיסטית ביסודה. העקרון היחידי שנשמר בהיסטוריה של המדע הוא העקרון האנרכיסטי של ׳׳הכל הולך״. בדומה לשאר סוגי האנרכיזם — הפוליטי והדתי — גם האנרכיזם האפיסטמולוגי הינו ביטוי למאיסה בסדר הקיים, הבא לביטוי במוסדות הקיימים… האנרכיסט האפיסטמולוגי עוין את ה׳׳מדע הנורמלי" וחסר ההשראה של זמנו, ומנסה לפרוץ דרכים חדשות לידיעה באמצעים שנחשבים לבלתי מקובלים ואף ׳׳גסים": דמגוגיה, תעמולה ופסיכולוגיית המונים…
חישבו על התפקיד שהמדע ממלא כיום בחינוך. ״עובדות" מדעיות נלמדות בגיל מוקדם מאוד, בדיוק באותו אופן שבו נלמדו "עובדות" תאולוגיות לפני מאה שנה. אין שום מאמץ לעורר בתלמיד יכולת בקורתית, שתאפשר לו לראות דברים מתוך פרספקטיבה. כמעט כל המקצועות המדעיים הנלמדים בבית-הספר הם בגדר לימודי חובה. פיסיקה, הסטוריה, אסטרונומיה, חייבים למידה ואינם יכולים להיות מוחלפים ע״י מאגיה, אסטרולוגיה או חקר אגדות. אין באים לתלמידים ואומרים כי יש אנשים המאמינים שהארץ נעה סביב השמש, ואילו אחרים מאמינים שהארץ היא כדור ריק המכיל את השמש, כוכבי השבת וכוכבי הלכת. מה שאומרים הוא: הארץ מסתובבת סביב השמש, מי שאומר אחרת הוא אידיוט.
באוניברסיטאות המצב אפילו גרוע יותר. שכן כאן האינדוקטרינציה שיטתית יותר. אין זה נכון שאין בקורת כלל; החברה ומוסדותיה, למשל, מבוקרים בחומרה רבה ביותר — ולעיתים קרובות בצורה מאד לא הוגנת — החל משלב ביה״ס היסודי, אך המדע מוצא מכלל הבקורת. ככלל מקבלת החברה את שיפוטם של המדענים באותה דרך ארץ שהתקבל שיפוטם של בישופים וקרדינלים עד לפני זמן לא רב. החברה המודרנית היא קופרניקנית משום שאנשי המדע הם קופרניקנים ומשום שמקבלים את הקוסמולוגיה שלהם ללא ערעור, כשם שלפנים קיבלו את הקוסמולוגיה של הכנסיה. כך, למשל, התנועה של ה״דה-מיתולוגיזציה״ מונעת במידה רבה ע״י הרצון למנוע התנגשות בין הדת לרעיונות מדעיים. שהרי אם תהיה התנגשות בין השניים, יופיע המדע בוודאי כצודק והדת לא. תמשיכו בכיוון זה ותראו שהמדע נעשה כיום עריץ בדיוק כפי שהיו בעבר האידאולוגיות שנגדן נלחם. ואנא מכם, אל תלכו שולל אחר העובדה שכיום איש אינו עולה על המוקד בגין הצטרפותו ל׳׳מינות" מדעית. לעובדה זו ולמדע אין שום קשר. זה קשור לאיכות הכללית של התרבות שלנו. אך עדיין נאלצים אפיקורסים במדע לשאת בסנקציות החמורות ביותר, אשר תרבות סובלנית-יחסית זו מחזיקה בידה.
אך כלום אין תאור זה בלתי הוגן לחלוטין? האם לא הצגתי את הנושא בצורה מסולפת מאד, באמצעות טרמינולוגיה מגמתי ומעוותת! האם אין אנו צריכים לתאר את מצב העניינים בדרך אחרת לגמרי?
אמרתי שהמדע נעשה נוקשה, ושהוא חדל להיות אמצעי לתמורה ושחרור, אך כל זאת מבלי לומר שהוא גילה את האמת, או חלק גדול ממנה. מתוך התבוננות בעובדה נוספת זאת — יקשו המערערים — אנו נוכחים שנוקשות המדע אינה נובעת ממשאלות אנוש, כי אם מונחת בטבע הדברים עצמם. שכן ברגע שגילינו את האמת כל שנותר לנו לעשות הוא ללכת בעקבותיה.
חשיבה ישנה-נושנה זאת אינה מקורית כלל. משתמשים בה תמיד כאשר אידאולוגיה מסויימת מבקשת לחזק את אמונתם של ההולכים בעקבותיה. אמת היא מלה יפה ונייטרלית, אף אחד לא יכחיש שיאה לומר אמת ומכוער לומר שקר; הכל יסכימו עם אמירה זאת אף בלי להבחין לאן עמדה כזאת מובילה…
העובדה שלמדע יש תוצאות יכולה להיחשב לטובתו רק אם תוצאות אלה הושגו בעזרת המדע בלבד וללא כל עזרה מבחוץ. הצצה בהסטוריה מגלה שהמדע כמעט ולא השיג אף אחת מתוצאותיו בדרך זו. כאשר קופרניקוס הציג השקפה חדשה אודות היקום הוא לא נועץ באיש מקודמיו המדעיים, הוא התיחס למטורף פיתגוראי דוגמת פילולאוס (Philolaos). הוא אימץ את השקפותיו והגן עליהן כנגד כל כללי המתודה המדעית; המכאניקה והאופטיקה חייבות רבות לבעלי המלאכה והאומנים; הרפואה למילדות ולמכשפות. אפילו בתקופתנו אנו נוכחים כיצד התערבותה של המדינה יכולה לקדם את המדע: כאשר הקומוניסטים הסיניים לא נרתעו מדעת המומחים, וציוו להחזיר את הרפואה המסורתית לאוניברסיטאות ובתי החולים, היתה זעקת-שבר בעולם כולו שהנה המדע בסין עומד לפני חורבן.
מה שקרה היה בדיוק ההיפך: המדע הסיני התקדם והמדע המערבי למד ממנו. ככל אשר נביט אנו רואים שהתקדמות מדעית גדולה נבעה תמיד מהתערבות חיצונית, שבאה להכריע במאבק נגד הכללים המתודולוגיים הבסיסים וה״רציונליים" ביותר. הלקח הוא פשוט: אין בנמצא ולו גם נימוק משכנע אחד שיכול לתמוך בחשיבות הבלתי רגילה שנזקפת כיום לזכות המדע בחברה. המדע יצר דברים רבים, אך גם אידאולוגיות אחרות, עשו כן. המדע לעיתים קרובות התקדם באופן שיטתי, אך כך גם אידאולוגיות אחרות, וחוץ מזה אין שום חוקים נוגשים שמוחזקים בכל תנאי: אין "מתודולוגיה מדעית" שאפשר להשתמש בה כדי להפריד מדע מכל השאר. המדע הוא רק אחד מתוך הרבה אידאולוגיות שמניעות את החברה, ויש להתייחס אליו בהתאם. אילו מסקנות אנו יכולים להסיק מתוצאה זו?
מסקנה החשובה ביותר היא שחייבת להיות הפרדה פורמלית בין המדינה למדע, בדיוק כשם שקיימת עכשיו הפרדה פורמלית בין מדינה לדת. המדע יכול להשפיע על החברה באותה מידה בלבד שקבוצת לחץ פוליטית או אחרת מורשית להשפיע על החברה. אפשר להוועץ במדענים אודות פרויקטים חשובים, אך את חריצת הדין הסופית יש להשאיר לגופים המייעצים שנבחרים באופן דמוקרטי. גופים אלה יורכבו בעיקרם מלא-מומחים.
האם האיש הפשוט יוכל להגיע לשיפוט נכון? ברוב המקרים כן; שכן היכולת, הקשיים וההצלחות שמייחסים למדע מוגזמים במידה רבה. אחת החוויות היותר מרעננות היא לחזות כיצד עורך דין, שאינו מומחה, מוצא חורים בעדויות, לרבות עדות-טכנית של המומחה המתקדם ביותר. מדע איננו ספר חתום שנעשה מובן רק לאחר שנים של אימון. מדע הוא גישה אינטלקטואלית, אשר נראית קשה ועמוקה רק בשל מסע שיטתי של עירפול מצד אנשי המדע, אך יכולה למעשה להבחן ע״י כל מעוניין. מוסדות המדינה אינם צריכים להסס אף לרגע לדחות שיפוט של מדענים — כאשר יש להם סיבה לעשות כן. דחייה כזו תחנך את הצבור הרחב ובכך תהפוך אמינה יותר, ואולי זה אף יביא להתקדמות. בחושבנו על השוביניזם הניכר של המימסד המדעי אנו יכולים לומר: יותר מקרים נוסח ליסנקו (Lysenko) — יותר טוב (לא התערבותה של המדינה במקרה של ליסנקו מעוררת התנגדות, אלא ההתערבות הטוטליטרית, המחסלת את מתנגדיה במקום לאפשר להם ללכת בדרכם הם).
—
לד"ר איתי שניר יש בטן מלאה גם על בתי הספר, לדעתו כבר בית הספר שאמור להיות מוסד המספק כלים, הופך למוסד המעצב דמות ברוח עדרית ממסדית, במאמר שהתפרסם בהעוקץ הוא כותב:
"בית הספר הוא אחד המוסדות המושמצים ביותר בזמננו. בבית הספר מוטחות לא רק ביקורות פדגוגיות (שלפיהן הוא מספק רק צורה אחת של למידה ומעקר חוויות למידה אחרות, שאינן מתאימות לתבנית הבית ספרית), אלא גם ביקורות פסיכולוגיות (למשל שבית הספר משעמם ומדכא יצירתיות), ביקורות כלכליות (בתי הספר לא יעילים ולא מכינים את הצעירים לעולם העבודה בן זמננו) ואחרות. בהקשר הישראלי, חשובות במיוחד גם הביקורות הפוליטיות (שלפיהן בית הספר משחק תפקיד מרכזי בתהליכי המיליטריזציה וההקצנה הלאומנית שעוברים על החברה הישראלית), והביקורות החברתיות (שלפיהן בתי הספר מנציחים ואף מגדילים פערים חברתיים באמצעות תהליכי הסללה ומיון)…
פירושה המילולי של המילה היוונית scholè, שממנה נגזר שמו של המוסד, הוא "זמן חופשי". אבל אין הכוונה לזמן פנוי, המוקדש למותרות ומיועד לבעלי פנאי, אלא להיפך – זהו זמן משוחרר, המופקע מרשות האליטות שיכלו לממן חינוך פרטי לבניהן ומועמד לרשות הילדים כולם, כלומר נעשה ציבורי. בבית הספר מושעים באופן זמני קשריהם של הצעירים למדינה ולמשפחה, כלומר לסדר החברתי הבלתי שוויוני, וכל אחד מהם הופך להיות תלמיד כמו כל אחד אחר. בה בעת, בית הספר משחרר גם את הידע והמיומנויות בכך שהוא מפקיע אותם מרשותם של אלה הרוצים לשמור אותם לעצמם ומעמיד אותם לרשות כל התלמידים באופן שווה…
מובן מאליו שרוב רובם של בתי הספר הקיימים היום, בארץ ובעולם, אינם פועלים על סמך הנחה זו. הם לפיכך בתי ספר מרוסנים, מנוטרלים – מוסדות שעובדים בשירות החברה, הכלכלה והשלטון ולא בשם היכולת של כל תלמידה ותלמיד ללמוד כל דבר. מגמה זו של נטרול בית הספר מחריפה בשנים האחרונות, עם האצת תהליכי החדירה של תאגידים, גופים פרטיים ומנגנונים שלטוניים לתוך בתי הספר".
ראה עוד: האם הדרך היחידה להגיע לידע על המציאות היא המדע המערבי?