הבלשנית צ'י לו, כתבה מאמר בJstor (מתוך התרגום של דפנה לוי) בשם: "למה התחלנו לדבר"?, כלומר, ברור שהדיבור התפתח מתוך איזה אילוץ אבולוציוני, ואם כן מדוע היינו צריכים אותו, "אומרים שזו הבעיה הקשה ביותר במדע"? אחרי שהיא חוזרת על תיאוריות "מלות הקריאה" של המאה היט' (שהדיבור התחיל מקריאות כמו אאוץ' וכדו') כאילו התגלו אתמול, היא גילתה את הבעיה של העת החדשה:
"בזמנים מודרניים יותר, היו אלה התיאוריות הלא-דרוויניסטיות במפורש, אך רבות השפעה, של נועם חומסקי על אודות יכולת השפה המולדת "המפתיעה בשלמותה", שכאילו תוכננה על ידי "האדריכל האלוהי", שנעצו סכין בלבה של הבעיה. למעשה, הן עקפו במשך זמן רב כל דיון רציני במקורות הדיבור האנושי, על ידי כך שפשוט התעלמו מן השאלה".
ובכן, עולם המונחים של הבלשנית תופס צד: "הנחה שהשפה התפתחה ממלות קריאה", להלן "דיון רציני", "תיאוריות אחרות", להלן "דיון לא רציני", ובבחינת "כאילו". חומסקי אמר רק את האמת הפשוטה, או לכל הפחות את הטיעון הרציני, ששום הסבר "הדרגתי" לא באמת מסביר אלא רק פורס את הבעיה.
וכאן מגיעה צ"ל אל התגלית שלה:
"בואו נודה – התפתחות השפה האנושית גם אפשרה לנו לעוות ולשנות את האמת – כלומר, לשקר…
הונאה, כמו גזילת מקורות המזון של אחרים, קיימת גם בקרב בעלי החיים. אבל אף שיש מינים מסוימים שפיתחו מערכות תקשורת יעילות שיש בהן קווי דמיון לראשית התפתחות השפה, מעולם לא נולדה שפת חיות של ממש. למה?"
דבר ראשון, אנחנו לא יותר מהחיות, הדיבור שלנו מאפשר לנו לשקר, וזו הנקודה שלו, החיות התחילו בעיקרון לתקשר, אבל לא המשיכו, למה? זה הרי טבעי שימשיכו וידעו לדבר?
"בעלי חיים כמו שימפנזים, הם מטבעם תחרותיים… עצם החיים החברתיים התחרותיים שלהם, שבהם לסימנים יש ערך רק אם הם אמינים וניתן לבטוח בהם (כמו שפת גוף), היא שמונעת מהם לפתח כושר שפה כלשהו, פשוט משום שהם לא זקוקים לו.
חיי החברה של בעלי החיים עשויים להיות עשירים לא פחות משל בני האדם, אבל התפתחות הדיבור האנושי מאפשרת רק לנו להונות אבל גם לחלוק סיפורים עשירים ומעוררי רגש יותר ולבנות שיתוף פעולה חברתי".
כך, לא פחות ולא יותר, חיי החברה של בעלי החיים עשוים להיות עשירים לא פחות משל בני האדם, ברור שכשג'ירפה מרגישה מועקה היא הולכת לפסיכולוג, וכשלזברה יש רגשי אשמה היא מקבלת על עצמה לעזור לגור קטן, וכך הלאה. הבעיה שלנו בני האדם, שהתפתחנו שקרנים, מתוך חוסר תחרותיות, ולכן ירדנו לדיוטא זו של המצאת השפה, שתעזור לנו לשקר…
ובכן, כך הפכה הבלשנות ממקצוע, לעוד סרח עודף של קשקשת הפסיכולוגיה האבולוציונית, בה אפשר להסביר כל דבר בעזרת כל דבר.
אמנם, בניגוד להנחת היסוד שלי, שפסיכולוגיה אבולוציונית באה רק להסביר כל דבר בכל דרך שנרצה, נראה שאצל אנשי מדע מכובדים, היא לפעמים מעוררת שאלות של ממש, בדומה ל"שאלה הקשה במדע" של צ"ל: למה התחלנו לדבר, כך למשל הפסיכולוג פרופ' ג'פרי זקס מסנט לואיס, פותח את מאמרו "המשכיות מוזרה", בשאלת מליון הדולר: "לאורך ההיסטוריה האבולוציונית מעולם לא ראינו מונטאז', מדוע אם כן העין שלנו מציתת לאפקט המונטז' והעריכה שעליו בנויה הטכניקה של הסרטים"??? אני לכשעצמי כפסיכולוג אבולוציוני בגרוש, יכול בלי מאמץ להמציא סיטואציות רבות בהם דמיון משלים עזר לפענח את תמונת המצב בשטח, וזה כנראה מוכיח שלא הבנתי בכלל את העיקרון הסודי של פסיכולוגיה אבולוציונית, מתי אומרים מה שבא, ומתי מכריזים שזו השאלה הגדולה במדע.
כך למשל סטיבן לאו, ראש המרכז לחקר הדת בבריטניה, פיצח בקלות אלגנטית את כל הרעיון של דת בכלל או של אמונות בפרט (במאמרו הנושא את השם המעודן: "האמונה בישויות על טבעיות היא שקרית לחלוטין ושקרית"), בני אדם נוטים להאמין בסוכנים בלתי נראים, ו"מדענים החוקרים את המדע הקוגנטיבי של הדת", מסבירים, לדבריו, כי הדבר היווה יתרון גדול לאבותינו, למשל, בשבתם סביב המדורה, ובשמעם רשרוש מאחורי השיחים, עמדה להם תכונת ה"סוכנים בלתי נראים" כדי לזהות ש"יש שם מישהו", כלומר יש שם איזה חיית טרף או ניאדרטלי אחר המאיים.
שוב, אין צורך להסביר את אפסותו של הסבר זה, אפילו מבחינה ענינית גרידא, הרי 'יתרון' זה נהפך בשניה אחת ל'חסרון', כאשר הדבר עצמו שבאנו להסביר, כלומר אמונה באל, בשד, במלאך, שלפי הנחת ה'מדענים החוקרים את המדע הקוגנטיבי של הדת' לא קיימים, גורמת לסיכון לא פחות, אם האדם יסמוך על יצור קיים ויפעל על פיו, ידמיין שדיבר איתו, או להיפך, יחשוש מפניו ויברח היישר לידיו של יצור שבמקרה כן קיים. סתם הבלים שאין להם סוף ולא עיקר.
לפילוסופים יש תעסוקה אין סופית, תמיד יוכלו להתביית על איזו תכונה של נפש האדם, לצאת מהנחה מיתממת שהנפש נוצרה משינויים אקראיים של גוש חומר, ולפצוח בקושיה הגדולה במדע התורנית: מוהאן מאטן, פרופ' לפילוסופיה באוניב' טורונטו, במאמרו "ממתק לעינים", ישב על המדוכה, "מה היתרון ההסתגלותי שנתנה לנו האבולוציה, בהנאה מיופי"? לאחר משא ומתן מעמיק הוא הצליח להסביר, איך זה משפר את מיומנויות התפיסה של התינוק, ומה עם מבוגר? על זה בא הסבר נפרד שנשלף מהשרוול השני.
ההיסטוריון האוסטרלי-לונדוני אבן ג'וד סטארלד, הוא כנראה האיינשטיין של הפסיכולוגים האבולוציוניים, תגלית המאה שייכת לו, במאמרו "הזרים", הוא פיענח סוף סוף את השאלה, מדוע כל הימנים האלו לא מעוניינים לספח את כל הפליטים מהעולם השלישי? זה הרי כה פשוט, "האבולוציה תכנה אותנו להתנער ולהפנות את גבינו לפליטים", ויש גם מחקר בקופי רזוס "שהם קצת קרובים שלנו", שהם מרגישים הזדהות עם הקבוצה שלהם, מי בכלל חשב אחרת? כששואלים מהיכן בא המצפון, התשובה היא שהאבולוציה תכננה אותנו באופן אלטרואיסטי, לקיום ושגשוג המין, כששואלים מהיכן באה ההתנגדות למצפון, גם זה האבולוציה תכננה, כדי שלא ישגשג יותר מדי, האבולוציה נתן והאבולוציה לקח יהי שם האבולוציה מבורך. זה באמת נשמע כמו מנטרות דתיות. אין שום התייחסות לנפש האדם לכח הבחירה שלה ולהשקפות ודעות האנושיות, שלא בהכרח כולן תוצר של איזו סיטואציה לפני מליארד שנה. קוראים לזה "זלזול באינטלגנציה", ולא ברור למה זה תמיד מגיע מצד פרופסורים ואנשים שחושבים את עצמם מלומדים.
בדברי הסיום של סטארלד, מסתתרת ההשלכה המסוכנת של צורת חשיבה בנאלית זו: "ככל שאנו מבינים יותר את המודלים של המוח וכיצד הם מקבלים החלטות, כך יהיה קל יותר לעקוף אינסטינקטים שאין להם משמעות בעולם כיום", בשלב ראשון אתה לוקח דעה של אנשים או חלק ממבנה הנפש שלנו, מחשבותינו והשקפותינו, ו'מסביר' אותם כתוצר של איזו שגיאה בשכפול שקרתה לפני כך וכך שנים, בשלב השני אתה מטיף לנו לחשוב כמוך כי זה בסך הכל "עקיפת אינסטינקטים שאין להם משמעות בעולם כיום", זה יכול להיות דעתי האישית בקשר לפליטים, זה כולל גם את אמונתי באלהים, ומאיים לבלוע את הכל, אין שום דעה חסינת המודל האינסופי בעל הרעב התמידי הזה. ומדוע שלא אוכל לטעון שגם החשיבה האבולוציונית אינה באמת דעתו של הפרופסור, אלא ביטוי לאיזה שהוא מנגנון שיסודו בסיטואציה עלומה שהעניקה לאיזה ציד דמיוני יתרון??
ככל שאנו מנסים לנבור בין מאמרי הפסיכו"א, אנו מגלים שיאים חדשים של טפשות וחוצפה, פילוסוף אחר, מייקל מיטשל מאוניב' טאפטס מסצ'וסטס, במאמרו בעל הכותרת הדייקנית "למדע אין כמעט מה לומר על אינטואיציות מוסריות", פותח באמירה:
"במשך מאות שנים, פילוסופים משתמשים באינטואיציה מוסרית כדי להבין את האתיקה. כיום, כמה מדענים חושבים שהם מצאו דרך להשתמש בפסיכולוגיה ובמדעי המוח כדי לערער רבות מהאינטואיציות הללו, ולקדם סדר יום מוסרי משלהם. אם המדענים האלו צודקים, על הפילוסופים להשאיר את הכורסה ואת הראש במעבדה – או להיכנס לפרישה".
ובכן, כל הדיון על המוסריות, מה טוב ומה רע, יסודו בסופו של דבר באינטואיציה, בצורה בה אנו רואים ומרגישים את הדברים ("פילוסופים של המוסר עושים זאת כל הזמן"! מאשים מ"מ ואף מצרף לינקים 'מרשיעים'…), ואם באמת ה"מדענים" המשתמשים במדעי המח, מסבירים את האינטואיציה שלנו כהפרשה תהליכית של שכפולים, הרי בהחלט יש להשאיר את הראש במעבדה ולהיכנס לפרישה. אין טעם בדיונים בכלל. כולל הדיון הזה.
אגב, למי שתמה, איך יתכן שישנה הפרעה נפשית הגורמת לאנשים להתעורר בלילה ולפעול מתוך שינה, ('סהרוריים'), שזו מן הסתם אחת השאלות הגדולות במדע, הרי יש לנו תשובה מן המוכן, מאת חוקר המח ד"ר פיליפ ג'אקל, במיקוד גאוני, התשובה כולה נתונה כבר בכותרת של המאמר: "סהרוריות היא תוצאה של מנגנון הישרדות נעלם", לאחר כל מיני דוגמאות ו"פרופסורים אומרים שכנראה…", "מלומד פלוני אמר ש…, המסקנה היא שאיפה שהוא בהיסטוריה שלנו, הסהרוריות העניקה לנו יתרון, אופס, ועכשיו הכל מובן…
ברור שהרגישות האנושית לסוגיה לא עוזרת לנו לשרוד ולא להתרבות, להיפך, עדרים של זומבים שורדים הכי טוב, החרקים שורדים יותר טוב מבני אדם, אין שום מתאם בין הישרדות לבין רבות מן התכונות היחודיות לנפש האדם, והנסיון לעשות כאילו מסבירים משהו ע"י סדרת הנחות שרירותיות על "משהו שקרה פעם למישהו", נלעג.
ראה גם: מאין הופיעה יכולת הדיבור האנושית?