ענף הפסיכולוגיה האבולוציונית הינו אופנתי מאד בזמננו, ענף זה מתאפיין ב'פסיכולוגיה בגרוש' ברמות קיצוניות. למעשה מדובר בתרמית חסרת משמעות, כל התנהגות שהיא ניתן להסביר באיזו סיטואציה אבולוציונית, אין שום משמעות וערך ל'הסבר' שיכול להסביר כל דבר.
מנהלי אתרים או מפרסמי מאמרים שמחים מאד לפתוח בכותרת כמו 'מדוע גברים נמשכים לבלונדיניות', כל סופר בדיוני יכול להמציא איזו סיטואציה בה הרגל אנושי כל שהוא 'מספק יתרון', וחסל סדר אנושיות, נפש, הגיון, תכונות אנושיות. הכל תוצר של אי אלו סיטואציות דמיוניות ש'התרחשו' בעבר.
ברור ללא כל ספק, שלו גברים היו נמשכים לנשים שהשם שלהן מתחיל באות A, היה ניתן להסביר בלי שום בעיה הסבר אבולוציוני מרתק, על הגבר הנמצא בצרה וקורא לאשתו, ומכיון שאבותינו הלקטים ציידים היו בעלי שפה פגומה וחסרה, ההיגוי הנפוץ והשימושי היה נח ביותר וכך יכלו לקרוא לאשה לשירותם/ להצלתם/ להעמדת ולדות בדרך המהירה ביותר. ה'צורך' שלנו להתנצל במדה ואנו דורכים על רגל של מישהו, מגיע בלי ספק מהתרחשות אבולוציונית עתיקת יומין, בה כאשר קוף זוטר היה דורך על רגלו של השימפנז הראשי בטעות, הוא היה משוסע לגזרים. לעומת זאת אם היה לנו צורך לא להתנצל במקרה כזה, גם הוא היה 'מוסבר' בקלות – כאשר קוף זוטר היה דורך על הרגל ומתנצל, היה מראה בזה רכרוכיות ולא מוצא נקבות…
אין קץ לדברי ההבל שכל ילד קטן יכול להמציא בשעות הפנאי, המדהים הוא שענף מדעי כביכול צומח מהשטויות האלו, וכל מאמר שמכבד את עצמו העוסק בהתנהגות כל שהיא טורח (האמת שאין צורך בשום טירחה) להמציא הסבר אבולוציוני מפולפל ועלוב גם יחד.
ד"ר גיל גרינגרוז, הפסיכולוג האבולוציוני שירד לעומק תופעת הצחוק והתרומה האבולוציונית העצומה שלה לאבותינו בימי קדם, כותב את המשפטים הנפוחים דלהלן: "פסיכולוגיה אבולוציונית היא דיספליצינה שאינה עומדת בפני עצמה, ספונה במגדל השן האקדמי. המצב האידיאלי לפסיכולוגיה אבולוציונית הוא להיות תחום הדומה לסטטיסטיקה. תחום שכל אחד צריך ללמוד, לפחות באופן בסיסי, ואחר כך הוא מיושם במחקרים השונים. בעיקרון, לפסיכולוגיה האבולוציונית יש פוטנציאל לשפוך אור על כל תחום בפסיכולוגיה ובמדעי החברה בכלל.. אפשר לומר ש"שום דבר בפסיכולוגיה לא הגיוני אלא בראי הפסיכולוגיה האבולוציונית"… ".
ויש גם דוגמא לתרומה העצומה של התחום הנפוח:
"בחילות בוקר… מתרחשות בתקופה הכי רגישה בהריון שבה העובר נמצא בתקופה הקריטית של פיתוח איבריו והוא הכי פגיע למומים שונים. האם יש קשר בין הדברים? רוב המאכלים שנשים מפתחות תחושות דחייה כלפיהם הם מאכלים עם רעלנים שונים כגון קפה, בשר, עופות, דגים ואלכוהול. והנה, דווקא אצל נשים שסובלות מבחילות בוקר, שיעור ההפלות הטבעיות הוא הנמוך ביותר. המסקנה היא, שיש כנראה יסוד להניח שבחילות הבוקר נועדו להגן הן על האם והן על העובר מהרעלות מיותרות, על ידי פיתוח תחושות בחילה ודחייה למאכלים שמכילים רעלנים".
וואו! קודם כל, אין צורך לפנות דוקא לאבולוציה, התכנון והשכלול של הגוף והמנגנונים השונים הוא עובדה נפרדת והיא הבסיס לכל הביולוגיה והרפואה. ההסבר שכל פרט נוצר בתקופה בה ההישרדות היתה תלויה בהיווצרותו המקרית, זו התרומה המיוחדת של האבולוציה, אותה מרחיבים הפסיכולוגים האבולוציוניים גם לכל ההתנהגויות האנושיות, ועל כן עלינו להניח שאי שם באותו שלב בהתפתחות האדם, היו אבותינו הקדם ניאדרטליים רגילים לשתות קפה, ורק הנשים שבמקרה קפה עשה להן בחילה צאצאיהן שרדו!! מדהים, מעניין באיזה שלב באבולוציה היה צורך ביצירת תיאוריות טפשיות כדי להישרד, וזו האדפטציה שתסביר את הטבע המוזר של פסיכולוגים אבולוציוניים… גם מבחינה מחקרית העיקר חסר מן הספר, האם באמת ההפלות הטבעיות בימינו מקורן ב'רעלנים' כדוגמת קפה ובשר? אם לא, כפי שיש להניח, הרי שאין שום קשר בין הבחילה לבין אי ההפלות.
(מעניין, שהפסיכולוג האבולוציוני טורח לציין שעדיין לא מצא הסבר אבולוציוני לעובדה שהאשה נהנית מקיום יחסי מין, קשה להאמין איך מי שמסביר כל שטות בהסבר טפשי כל שהוא, לא מבין שההנאה של האשה הופכת אותה לזמינה יותר וממילא לפוריה יותר).
פרופ' לילה גלייטמן, חברת אגודת הפסיכולוגים האמריקאית, בכנס של האגודה, עסקה בשאלה איך בני אדם לומדים שפה, וכיצד חרשים שלא דברו במשך שנים יכולים ללמוד שפה במהירות, ויש לה יופי של הסבר: "התפתחותה של ה-NSL מספקת, לדברי גלייטמן, דוגמא לאיכויות הטבעיות של השפה ולהתפתחותה המהירה יחסית תוך זמן קצר. "שפה אינה זקוקה לעידנים כדי להתפתח", סיכמה גלייטמן, "רק לשלושים או ארבעים שנה – ובמונחים אבולוציוניים מדובר בחלקיק שנייה". נראה כאילו למלה 'אבולוציה' יש אפקט מאגי…
אורן חסון הקדיש מאמר שלם בשם "האדם אינו אי" (כאן עמ' 36) בו הוא מנסה לקעקע את הפסיכולוגיה ה'ישנה' הרואה את הנפש כאי של יחודיות, כל עוד היא כזו אינה אלא "תיאוריה מרגשת – אבל לא מדע"… "הפסיכולוגיה האבולוציונית היא האסכולה היחידה בפסיכולוגיה שאינה מנותקת משאר המדעים, מכיון שכך היא גם היחידה ההופכת את הפסיכולוגיה למדע ככל מדע אחר, 20 שנה מאז היווסדה מתקיימת הפסיכולוגיה האבולוציונית כמעט רק באקדמיה…", (ובינינו טוב שכך).
לעומתו ד"ר ערן שיפרמן באודיסאה, מטיל ספק בכל 'ענף המחקר' הזה, וטוען שהבסיס המדעי שלו רעוע.
להלן קטעים מדבריו:
"מדוע גברים אונסים נשים? כותרת מחקר שכזו מעוררת עניין רב הן בתקשורת, הן בקהל הרחב והן בקרב גופים האחראיים על מימון מחקרים. חוקרים רבים ניסו ומנסים לענות על השאלה הזאת, אולם תחום מחקר מסוים מתייחד בטענה, כי על מנת לשפוך אור על שאלות מסוג זה עלינו לנבור בהיסטוריה של התנהגות המין האנושי ולחפש אחר הסברים אבולוציוניים. זהו התחום המוכר כפסיכולוגיה אבולוציונית…
ההנחה המרכזית של הפסיכולוגיה האבולוציונית היא, שמחקר היסטורי של התנהגות ההומו סאפיינס יאפשר לנו להבין כיצד הפסיכולוגיה האנושית המודרנית התעצבה והתגבשה, שכן הכישורים הקוגניטיביים של האדם המודרני הם המורשת של אבותיו בני תקופת האבן…
ברוח זו הפסיכולוגיה האבולוציונית תוהה, מדוע נשים מעדיפות גברים עשירים, מדוע גברים מעדיפים בלונדיניות, ומדוע אסור להאמין למה שהורה לא-ביולוגי אומר לנו. הפסיכולוגיה האבולוציונית אף שואלת, האם יש הסבר אבולוציוני לאלימות, לרצח ולמלחמה, ואיזה תפקיד משחקים צחוק או רכילות בהתפתחותן של חברות אנושיות. כך, למשל, פסיכולוגים אבולוציוניים העלו את הטענה, כי ילדים תמיד יעדיפו לשחק עם מכוניות צעצוע או כדורים, בעוד שילדות ידבקו בצעצועים נייחים, עדיף בצבע ורוד, בשל הבדלים בעיבוד מידע חזותי שהינם תולדה אבולוציונית. כיוון שגברים היו ציידים, הם מתוכנתים להעדיף עצמים הנמצאים בתנועה, ואילו אצל נשים, שהיו לקטות, מערכת הראייה מתוכנתת להעדיף עצמים נייחים ולשים דגש על צבע, בעיקר גוונים אדומים המסמלים בשלות של פרי.
השכיחות של כתבות במדיה הפופולרית המתארות מחקרים של הפסיכולוגיה האבולוציונית הולכת וגדלה בעשור האחרון. העיסוק בשאלות מרכזיות מאוד בחיינו העניק לפסיכולוגיה האבולוציונית חשיפה פומבית נרחבת ואיפשר להסברים אותם היא מספקת להכות שורש בתודעה בציבורית.
אבל, אם הרמתם לפחות גבה אחת וכיווצתם גבין שני, הרי שאתם בחברה טובה. מה שלכאורה נראה כמדע צהוב וסנסציוניסטי, נחשב בדיוק ככזה גם בקרב ביולוגים רבים.
הביקורת אינה מופנית כלפי מושאי המחקר של הפסיכולוגיה האבולוציונית, אלא מתמקדת באופן שבו דיסציפלינה זו מתמודדת עם מושאים אלה, והכלים שבהם היא משתמשת לשם כך. אם להחזיר לפסיכולוגיה האבולוציונית באותו מטבע צהוב שבו היא משתמשת לעתים, הרי שמבקריה טוענים כי היא למעשה פרוזה מדעית, המבוססת על גירסה בדיונית וסנסציוניסטית של התיאוריה האבולוציונית…
מהר מאוד התברר כי הסוציוביולוגיה נחצית לשני מחנות: האחד, הקרוב יותר לביולוגיה, נצמד לעקרונות העשייה המדעית וסיפק תובנות חשובות. המחנה השני ניצל את נפיצות העיסוק בהתנהגות האנושית והתמקד באמירות סנסציוניות עם מחויבות מוגבלת יותר למתודה המדעית. למרבה הצער, הסוציוביולוגיה הצהובה היא זו שחלחלה לדיון הציבורי…
לדוגמה, הפסיכולוגיה האבולוציונית טוענת כי בכי הוא תוצר אבולוציוני, שנועד לגרום לאחרים להרגיש אמפתיה כלפינו ברגעים מסוימים באופן יעיל ומהיר יותר מאשר תקשורת מילולית, או שהצחוק קדם להופעת השפה, ולכן שיחק גם הוא תפקיד מרכזי בהעברת מסרים לא מילוליים בין פרטים. יש גם פסיכולוגים אבולוציוניים הטוענים, כי נופים ירוקים עם נהרות וגופי מים אחרים נראים לנו יפים יותר מנופי טבע אחרים, כיוון שאבותינו ואמהותינו הלקטים-ציידים זיהו באזורים אלה שפע של מזון.
כדי לייצר את שלל התובנות והמסקנות הללו, הפסיכולוגיה האבולוציונית מבקשת להגדיר אילו תכונות קוגניטיביות הן אדפטציות, כלומר, תוצר ישיר של ברירה טבעית או ברירה מינית. בעוד שתחומים אחרים בפסיכולוגיה מנסים להבין כיצד המערכת הקוגניטיבית וההתנהגותית האנושית עובדת, הרי שהפסיכולוגיה האבולוציונית שואלת מדוע מערכת זו עובדת כך. תחת משימה זו הפסיכולוגיה האבולוציונית תיארה אדפטציות פסיכולוגיות דוגמת הבדלים זוויגיים (בין המינים) בהעדפת בני זוג, או קנאה, ותיאורים אלה אף תורגמו לעתים לשיטות טיפול קליניות וזכו ליישומים בתיאוריה משפטית.
כדי להבין מדוע הפסיכולוגיה האבולוציונית לא מצליחה להתנער מהרכיב הסנסציוני שבה, עלינו לרדת לעומקן של הביקורות המוטחות בה בקרב הקהילה המדעית…
הביקורת השנייה – והמשמעותית יותר – מגיעה מצד ביולוגים, המוצאים פגמים רבים באופן שבו פסיכולוגים אבולוציוניים מבינים את התיאוריה האבולוציונית ומחילים אותה על מושאי מחקרם.
מבחינה מדעית אין עוררין על כך שהמטא-תיאוריה שאליה מכוונת הפסיכולוגיה האבולוציונית – הבנת הפסיכולוגיה מפרספקטיבה אבולוציונית – הינה הכרחית. אבל בו-בזמן עולה השאלה: מדוע אנו זקוקים לדיסציפלינה המתמקדת בהומו סאפיינס בלבד? הרי כל המינים חולקים עם הומו סאפיינס את הצורך למצוא פתרונות לאותן בעיות: שיחור מזון, מציאת בן זוג לרבייה, איתור מחסה, טיפול בצאצאים וכו'. ענפי מחקר כמו אקולוגיה התנהגותית ופסיכולוגיה השוואתית מספקים הסברים מפורטים לאופן שבו אבולוציה פתרה את הבעיות האלה בקרב עשרות מינים.
מנגד, ההתמקדות הבלעדית של הפסיכולוגיה האבולוציונית בבני אדם והיעדר דיון במינים אחרים מונעים מחוקרים בתחום לספק מבט השוואתי בין המינים, שהינו הכרחי להשגת מטרות הדיסציפלינה.
כתוצאה מההתמקדות הבלעדית בבני אדם נוצר עיוות נוסף המגביל את המחקר: הפסיכולוגיה האבולוציונית מתעסקת באופן כמעט בלעדי בתופעות שלהערכתה קשורות לחיים החברתיים של האדם, כמו נישואין, גזענות, טאבואים חברתיים, וכן הלאה. אין בתחום כל התעסקות באדם כפרט, כיחיד, כנהוג בתחומים אחרים של הפסיכולוגיה. הפסיכולוגים האבולוציוניים מניחים, אמנם בצדק, שהתכונות שנועדו לסגל את האדם לחיים יעילים במבנה החברתי, הן אלו האחראיות להתפתחות המסחררת שהבדילה אותו משאר בעלי החיים, ולכן תכונות אלה ראויות למחקר לצורך הבנת הפסיכולוגיה האנושית. אבל זו הנחה צרה מדי: חברתיות אינה תנאי הכרחי ומספיק להתפתחות קוגניטיבית נחשונית. ישנם מינים חברתיים רבים מאוד בטבע, והם מאופיינים ברמות שונות מאוד של התפתחות קוגניטיבית. מכאן שלתכונות חברתיות כשלעצמן יש אכן משקל לא מבוטל בתמהיל הקוגניטיבי שהוביל לעיצובו של המוח האנושי, אך הן אינן התכונות היחידות, ולבטח אינן מספיקות.
אך הביקורת הביולוגית אינה עוצרת כאן ומוסיפה וטוענת, כי הפסיכולוגיה האבולוציונית אינה ריגורוזית (קפדנית) דייה וחוטאת במה שנקרא בתיאוריה האבולוציונית סיפורי "ככה-זה": טווייה אוורירית ורטרואקטיבית של סיפור אבולוציוני סביב עדויות גסות וחלקיות של מציאות ביולוגית מורכבת, הדורשת מהקורא מידה לא מבוטלת של דמיון מלווה בפשרות לוגיות.
סיפורי ככה-זה צמחו ממקבץ סיפורים קצרים שרודיארד קיפלינג סיפר לבנותיו, שבהם הוא מתאר כיצד הקרנף בורך בעור מקומט, הנמר בחברבורותיו, ועוד. לפי סיפורי קיפלינג דבשת הגמל, למשל, ניתנה לו כעונש על עצלותו, עקשנותו וסירובו לעזור לחיות משק אחרות בעבודתן הקשה. השד שכישף את הגמל כפה עליו לעבוד ואמר לו, כי דבשתו החדשה תאפשר לו לעבוד ברצף מבלי לאכול, וכך הוא יכפר על השתמטותו מעבודה.
בהיותו מספר סיפורים, קיפלינג נתן דרור לדמיונו ומעולם לא חויב לעמוד בקריטריונים מדעיים. מדענים, לעומת זאת, אינם יכולים להרשות לעצמם חירות פואטית שכזו, וכדי לייצר את התובנות שלהם אודות טבע האדם, הם נעזרים בתיאוריות ובמודלים. אך למרות שהפסיכולוגיה האבולוציונית הינה דיסציפלינה מדעית, יש בה שיעור גבוה מדי של הסברים שדומים לסיפורי ככה-זה. דוגמה מובהקת היא ההסבר שניתן בפסיכולוגיה האבולוציונית לשילוש האפל (dark triad), מונח בפסיכולוגיה המאגד יחד נרקיסיזם, פסיכופתיה ומקיאווליזם. לפי ההסבר המקובל בתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית, שלוש תכונות אלו מהוות בסיס לאסטרטגיית הזדווגות המתחילה בגיל צעיר, מאופיינת בריבוי שותפים ואינה בוחלת בעידוד לבגידה.
בין המקומי לאוניברסלי
ביקורת מרכזית כנגד הפסיכולוגיה האבולוציוניות, המצדיקה את התיאור שלה כדיסציפלינה של סיפורי ככה-זה, טוענת שהיא לוקה בחסר במדד הבחינוּת. רכיב הכרחי בכל תיאוריה מדעית הוא הדרישה שזו תציע הסברים בני-בחינה, כלומר, הסברים שיאפשרו תכנון ניסויים לאישוש התיאוריה או להפרכתה. החסמים המונעים מהפסיכולוגיה האבולוציונית לייצר מודלים בחינים נובעים מכמה מהגדרות היסוד של התחום. בראש ובראשונה, כבר ראינו שהעלאת טיעון אבולוציוני על סמך עדויות ממין אחד ויחיד היא מתודה בעייתית. הבעייתיות מחריפה מכיוון שבניגוד לביולוגיה האבולוציונית, הנהנית משלל של ממצאים ארכיאולוגיים קדומים, לפסיכולוגיה האבולוציונית אין ממצאים מספקים לבחינת השינויים בהתנהגות ובקוגניציה האנושיות לאורך הדורות. הומו סאפיינס מאופיין בתחלופה דורית ארוכה מאוד – 25 שנים, ולכן מחייב תצפית מדעית ארוכה ביותר, סוג של מאמץ מדעי שהפך כבר לחיה בסכנת הכחדה במדע המודרני. אם נניח, במקרה המתירני ביותר, שבידינו תצפיות מדעיות אמינות מ-150 השנים האחרונות, הרי שאנו עוסקים בשישה דורות בלבד.
אפשר היה לקוות שלפחות התצפיות המשרטטות תמונה של הפסיכולוגיה של האדם המודרני, יספקו לנו את המידע הנדרש. אך לא כך הוא הדבר. הרוב המוחץ של אותן תצפיות מתמקד באופן בלעדי בתת-קבוצה מאוד קטנה של המין האנושי, שכן ניסויים פסיכולוגיים לרוב מתקיימים בתוך קמפוסים של אוניברסיטאות, ולכן המשתתפים בהם הם בדרך-כלל סטודנטים צעירים, לבנים, ממעמד סוציו-אקונומי בינוני-גבוה במדינות מתועשות. בכך חוטאת הפסיכולוגיה האבולוציונית חטא כפול, הן לתיאוריה האבולוציונית הדורשת ריבוי מינים וריבוי דורות, והן להגדרותיה שלה עצמה. שכן בעודה מצהירה כי היא מחפשת אחר אדפטציות גלובליות, בקרב כל בני האדם, היא חוקרת אך ורק את חומר הגלם הניסויי הזמין לה.
במצב זה קשה להבחין בין נטייה תרבותית מקומית לבין אדפטציה ביולוגית אוניברסלית. למשל, האם אכן מרבית הילדות בעולם מעדיפות את הצבע הוורוד, וכל הגברים החיים היום על פני כדור הארץ נמשכים לבלונדיניות, או שאלו הן העדפות תרבותיות מקומיות? ואם לא, מה הטעם בחיפוש אחר הסברים אבולוציוניים למשיכה לבלונדיניות או להעדפת הצבע הוורוד בקרב ילדות?
גבולות האדפטציה
כדי להבין לעומק את הביקורת הביולוגית על אופן יישום התיאוריה האבולוציונית במסגרת הפסיכולוגיה האבולוציונית, עלינו לבחון את מושגי היסוד המשמשים את תחום המחקר. האדפטציה היא הבולטת שבמושגים אלה.
אדפטציה היא תכונה תפקודית, המהווה תוצר אבולוציוני של תהליכי ברירה טבעית ומשפיעה על שרידותו וכשירותו של בעל חיים. הדוגמה המפורסמת ביותר לאדפטציה היא העין המורכבת של היונקים, שעברה סדרה ארוכה של התאמות, מנקודת המוצא הקדומה של שכבה שטוחה רגישה לאור ועד למבנה כדורי רב-שכבתי ומורכב, המאפשר תפיסת עומק וצבע. כמו העין, כל אדפטציה הינה תוצר אבולוציוני מורכב שעוצב בתהליך ארוך ודינמי לאורך מיליוני שנים, שבמהלכם שינויים מינוריים, כמו מוטציות גנטית, גררו שינויים באופן שבו תכונה מסוימת מתבטאת. אם שינויים אלה משפרים את היכולת לבצע פעולה בתנאים הסביבתיים הקיימים, הרי שהתכונה עשויה לעבור הלאה לדורות הבאים בלחץ הברירה הטבעית.
הפסיכולוגיה האבולוציונית גורסת כי התנאים הסביבתיים שאליהם היו חשופים אבותינו, הם שעיצבו את המוח שלנו ואת הפסיכולוגיה שלנו, כפי שהם עיצבו את עינינו. מדובר בהנחה לגיטימית, אך האופן שבו היא מנוסחת בפסיכולוגיה האבולוציונית שם מכשול בפניה. הבעייתיות הראשונה נובעת מעצם העובדה, שהחוקרים בתחום אינם מתייחסים לאבולוציה בתור תהליך רציף וארוך ביותר. במקום זאת, הפסיכולוגיה האבולוציונית מתמקדת בשתי נקודות זמן בלבד: זו של ימינו אנו ונקודה אמורפית במעמקי הפליסטוקן – תקופה גיאולוגית שתחילתה לפני 1.8 מיליון שנים והיא נמשכת עד לפני 10,000 שנה. עמדה זו מבוטאת היטב באחת האמירות המפורסמות של תחום המחקר: "גולגולותינו המודרניות מאכלסות מוח של תקופת האבן". אם כן, הפסיכולוגיה האבולוציונית מתעלמת מהעובדה ההכרחית, שאבותינו השתנו במהלך הפליסטוקן ובמהלך תקופת הציידות-לקטות, ולכן אין להתייחס לרצף מאות הדורות של הפליסטוקן כמקשה אחת.
כדי להבין את מסלול התפתחותה של אדפטציה אנו חייבים לדעת משהו אודות תנאי המוצא שלה, של המוח ושל הסביבה, ועל השינויים ההדרגתיים שחלו בכל אלה. חיבור פשטני של נקודת מוצא ונקודת סיום כדי לייצר הסבר אדפטיבי, כפי שעושה הפסיכולוגיה האבולוציונית, חוטא למציאות. מאות-אלפי השנים המפרידות בין ההומו סאפיינס הקדום לבין האדם המודרני, הם המצע להתרחשותם של התהליכים שאותם הפסיכולוגיה האבולוציונית מנסה להראות. בהכרח, טווח זמן זה אופיין בשינויים הדרגתיים רבים: תנאי האקלים השתנו באופן דרמטי, אירועי הגירה גדולים התרחשו מספר פעמים, הקבוצות הלכו וגדלו וגררו עימן שינויים באופן שבו פרטים והחברות בהן הם פועלים משפיעים זה על זה, חברות של ציידים-לקטים הפכו לחקלאיות ואז לתעשייתיות, חומרי גלם חדשים נוספו בקביעות למאגר מוצרי היסוד שלנו, וכד'. לכך יש להוסיף שהשפעות התנאים הסביבתיים על האדם לאורך שני מיליוני השנים האחרונות גרמו לשינויים התנהגותיים שבעצמם השפיעו על הסביבה, וחוזר חלילה.
מכאן שאין, ולא יכולים להיות, גירוי או סיטואציה שנשארים קבועים לחלוטין על פני מאות-אלפי שנים. בהיעדר קביעות שכזו, ניתוח של יחסי הגומלין בין סביבה למטען הגנטי, מהסוג שמציעה הפסיכולוגיה האבולוציונית, הינו בלתי אפשרי: אם הגירויים משתנים כל העת, כיצד התפתחו בתגובה אליהן אדפטציות מוגדרות ומובהקות?
לכן, קשה מאוד לדמיין תוצרים אבולוציוניים מהסוג שעליהם מדברת הפסיכולוגיה האבולוציונית. על רקע השינוי התמידי במערכת הגירויים והסיטואציות שבפניהן ניצב האדם הקדמון, המוח האנושי נדרש ליצור תגובות מהירות, אמינות ויעילות בתוך זמן קצר, בקנה מידה של דורות ספורים. תוצרים אבולוציוניים אלה לא יכולים להיות אדפטציה, שהיא תולדה של אבולוציה הדרגתית ביותר, הנמשכת מיליוני שנים. אך הפסיכולוגיה האבולוציונית מתעקשת על שימוש כמעט בלעדי באדפטציה כהסבר אבולוציוני. מבחינת החוקרים בתחום, רק אדפטציה יכולה להסביר מדוע, לדוגמה, ברוב המוחץ של החברות האנושיות יש טאבו על גילוי עריות…
המחלוקת על המוח
הבעייתיות שמזהים הביולוגים בשימוש של הפסיכולוגיה האבולוציונית במונח אדפטציה, איננה תמה כאן. הפסיכולוגים האבולוציוניים גורסים כי האדפטציות המוחיות הן מודולות (Modules), המוגדרות לשלל המשימות אותן אנו מבצעים. למה הכוונה? מודולות הן מעין מתחם פיזי תָחום במוח, שבתוכו מתבצעות פעולות הרלוונטיות למשימה אחת ויחידה. הכניסה למתחם מוגבלת – רק סוג מוגדר של מידע נכנס; והיציאה מווסתת גם היא – רק סוג מוגדר של עיבוד מתבצע בה. הפסיכולוגיה האבולוציונית טוענת כי אדפטציה לשיחור מזון, כמו הימנעות ממזון רעיל, אינה רלוונטית לפעולות במסגרות אחרות, דוגמת חיזור. לפיכך, מוחנו מורכב מריבוי אדפטציות ייעודיות המשרתות מטרה אחת בלבד.
כשמתמקדים במין אחד בלבד קל להגיע למסקנה כי המוח מורכב מהרבה יחידות נפרדות ועצמאיות, שהתפתחו כאדפטציה לתנאים ולמשימות פרטניות, כגון שפה, דת, הימנעות מגילוי עריות, איתור רמאים או ציוץ בטוויטר. ואכן, הפסיכולוגיה האבולוציונית לוקחת את ארכיטקטורת המוח ומסיקה ממנה, כי העיקרון המעצב את המוח הוא מודולריות מבנית ולא מודולריות תפקודית, דהיינו, רשתות עצביות של התנהגות נתונה חייבות לכלול רק רכיבים הסמוכים פיזית זה לזה.
טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם ידע נוירולוגי. אמנם למוח ישנה העדפה לקבץ לאתר מוגדר תאי עצב המעורבים בהוצאה לפועל של תגובה מוגדרת, מסיבות פיזיקליות גרידא, אך רשתות – שהן כוח העבודה האמיתי של מערכות עצביות – אינן מגבילות עצמן לשימוש ברכיבים מקומיים. מכאן עולה שהמוח עובד לפי עיקרון של חלוקת עבודה תפקודית, ולא מבנית. ידע פסיכולוגי וידע נוירולוגי כאחד אכן חשפו מערכות קוגניטיביות מורכבות, המייצרות כמה וכמה התנהגויות שונות החולקות מנגנון אחד.
רדוקציה גנטית
בעיה מרכזית נוספת של הזרם המרכזי בפסיכולוגיה האבולוציונית הוא ההכרה בגנטיקה כשחקן היחיד במגרש התורשה וההסבר האבולוציוני. עמדה זו עומדת בסתירה לידע ביולוגי עכשווי, המראה כי תורשה היא תהליך רב-ממדי שבו גנים הם שחקן אחד מני רבים. בין היתר, מתעלמת הפסיכולוגיה האבולוציונית מאפיגנטיקה – תהליכים מולקולריים שמתרחשים מעבר לרמת הגן ומשפיעים על האופן שבו הגנום מתורגם לייצור חלבונים – כמו גם מתהליכי ברירה ברמת הקבוצה וממנגנוני העברת מסורות וידע באמצעות התרבות והשפה. ההתעלמות הזאת יוצרת בהכרח תמונה חלקית ומגמתית.
החוקרים בתחום דבקים בעמדות אנכרוניסטיות של המחקר הגנטי משנות השבעים, המשקפות תלות בטיעונים רדוקטיביים, לפיהם כל התופעות הפיזיקליות באשר הן ניתנות להסבר על-ידי שימוש ביחידות הפיזיקליות הבסיסיות ביותר של תחום מחקר נתון.
הבעייתיות של הרדוקציוניזם נחשפת במלוא עוזה בדיון אודות קוגניציה והתנהגות, כיוון שהתופעות הפסיכולוגיות מבוססות על קשרים בין רמות ארגון הנפרדות לחלוטין זו מזו. רמות ארגון אלו מאופיינות בשלל תכונות אמרגנטיות (emergent properties): תכונות המופיעות ברמת ארגון חדשה של חומר, שאינן יכולות להיות מוסברות על-ידי היחידות המרכיבות אותה. דוגמה בולטת לתכונה אמרגנטית היא אינטליגנציית הנחיל (swarm intelligence) – היכולת של קבוצה לפתור משימות שכל אחד מהפרטים החברים בה לא יכול לפתור בכוחות עצמו, אלא רק על-ידי מאמץ קולקטיבי.
אם כן, התנהגות לא יכולה להיות מוסברת באופן בלעדי על-ידי גנים, שכן ישנו עושר של תוצרים ביולוגיים, מולקולריים, תאיים, פיזיולוגיים, אקולוגיים ותרבותיים, המפריד ביניהם ומונע יצירה של קשר חד-ערכי ביניהם. לדוגמה, הפסיכולוגיה האבולוציונית גורסת כי הגן FOXP2 הוא שחקן מרכזי באבולוציה של השפה. טענה זו מבוססת על תצפיות ניסוייות מוגבלות ומתעלמת מהעובדה, ששפה היא תופעה קוגניטיבית משוכללת להפליא המורכבת מעושר רב של אבני בניין. לפיכך, צמצום ההסבר של הפסיכולוגיה האבולוציונית לטענה כי מוטציות או שינויים בשכיחות אללים באוכלוסייה גוררים שינויים בהתנהגות – מבלי להתייחס, למשל, לאבולוציה תרבותית – שקול לסיפור ככה-זה.
הבנה מלאה יותר של תהליכים אבולוציוניים רואה בהם סדרה עוקבת ומתמשכת של כִוונונים וטעויות בלתי-צפויות. שינויים גדולים וסוחפים של מערכות שלמות הינם נדירים מאוד, ולכן קשה להניח שתופעה קוגניטיבית או התנהגותית הופיעה במלואה, בדיוק בתזמון הנכון ובדיוק עם המאפיינים המושלמים, כדי לפתור בעיה שהסביבה הציגה בפני אבותינו. כשאנו חוקרים מערכת כה מורכבת, שומה עלינו לנקוט גישה הוליסטית, הרואה את המכלול כולו ולא רק את חלקיו, ולבחון כיצד סך ההתנהגויות והתפקודים הקוגניטיביים נמצאים ביחסי גומלין דינמיים ורציפים האחד עם השני.
הפרימטולוג פרנס דה ואל (de Waal) סיפק דוגמה לכך בביקורתו על ספרם של תורנהיל ופאלמר אודות האבולוציה של אונס, שנכתב על סמך תצפיות שהשניים ערכו בחרקים. ההשלכה שהם עשו מחרקים לבני אדם הייתה עיוורת למורכבות הגבוהה עשרות מונים של ההתנהגות האנושית לעומת זו של חרקיהם. כדי להיחשב אדפטציה אבולוציונית, אונס צריך להיות בעל בסיס גנטי נפרד מזה של העדפות מיניות אחרות ומזה של התנהגויות אחרות, כמו אגרסיביות או התנהגות כפייתית. תורנהיל ופאלמר לא תיארו ניסוי המדגים נבחנות גנטית של אנסים; הם לא הדגימו כיצד אונס מעלה את כמות הצאצאים של אנסים; הם לא נתנו הסבר מדוע גברים אונסים את בנות זוגם או את צאצאיהם; והם התעלמו מהעלויות הכרוכות בביצוע אונס – ענישה, הסיכון שהנתקפת תפגע באנס, מחלות מין וכו'.
ביקורות אלו מבצרות את הביקורת המדעית כנגד הפסיכולוגיה האבולוציונית ומחזקות את הטענה, כי חלק מהסבריה הם יותר פרוזה בסגנון סיפורי ככה-זה מאשר עשייה מחקרית העונה על קריטריונים מדעיים נוקשים…
עד כאן שיפרמן, וכדאי לקרוא גם את יהודה בלו, המפריך את הקלישאה המוכרת ש"אונס הוא תוצר אבולוציוני", בתחילת דבריו הוא כותב: "התיאוריה של הפסיכולוגיה האבולוציונית הגורסת שקיים מסד כזה, הינה שגויה. אנסה לשכנע את הקוראים כי האמת לצידי בדרך ההיגיון בלבד, מאחר שנמנעת ממני היכולת להפריך תיאוריה זו, הואיל ותיאוריות בפסיכולוגיה נבנות כך שלא תהיינה ניתנות להפרכה"… אכן, פורמלית אי אפשר להפריך, אבל להציג את הדברים במלא רדידותם וחוסר ביסוסם, אפשר גם אפשר.
ואי אפשר בלי: אהד וילק – אדם שיש לו רק פטיש…
מה שהזוי בממציאי הפסיכולוגיה- אבולוציונית, זה שהם מניחים שכל יתרון זניח שהיה רלוונטי לפני מאות אלפי שנים משפיע עלינו היום.
אבל הרי בימינו אסור באיסור חמור לטעון או לרמוז שיש הבדל כלשהו בין גבר לאישה ואם רק נשנה את ההתניות החברתיות נהיה בגן עדן של פמיניזם ושוויון.
אז בעצם הטיעון הוא, שהעובדה שפעם הזדמנו לאבותינו בלוטים עם קליפה קוצנית גורמת לנו עד היום להעדיף דברים מסוימים, אבל העובדה שהאישה עוברת הריונות קשים וארוכים ולידה כואבת לא השפיעה עליה כלל! והיא בעצם גבר (או להיפך) עם הבדלים חיצוניים קלים…….
שטויות. תיאורטיקנים פיזיקליים תרמו לרוב הממצאים הקריטיים בתחום הפיזיקה, המכניקה הקוונטית ובנוסף בתחום הכימיה ובכלל במדעים הקשיחים. האבולוציה היא ההסבר לכל חלקיק ורגש בספקטרום הנוכחי שלנו. כל הגבולות נקבעו ע"י התנודות בתהליך האבולוציה, החל מעיצובינו הפיזי ובוודאי עד "רגשותינו", ביטויים כימיים וזיכרון פיזי כימי של ווריאציות של קולטנים וחומרים אחרים במוחנו ובגופינו. כל דבר שאתה מכיר היום – מקורו באבולוציה, למעשה, כל אטום ומבנהו עוצב לאורך האבולוציה. הבעיה של הפסיכולוגיה הרכה והקלאסית, היא חוסר החפיפה בין סגנון הפרקטיקנים לבין המדעים הקשים, שמסבירים באבסולוטיות תוצאות של תהליכים אבולוציונים. אני אומנם מוקף בפסיכולוגים בחיי היום יום, אבל הם נרתעים קשות ממדעים קשים, רובם ככל הנראה כתירוץ לעצלנות להבין את הנושאים לעומק. פסיכולוגיה אבולוציונית היא הנסיון התיאורטיקני להבהיר תובנות פסיכולוגיות קלאסיות מודרניות בעזרת הנסיון לייצר קורלציה לתהליכים אבולוציונים – ותו לא. מכיוון שהשפעות האבולוציה נבנות לאורך תקופות אין סופיות, קשה, עד בלתי אפשרי (פרדוקס מדידת אבולוציה) לצייר את הפראדיגמות ההצעתיות מול מחקרים כפי שאתה מכיר מעולם האקדמיה הפרקטית.
הפתיח שלך 'שטויות' בא לתת כותרת, או משהו כזה?
המשפט שלך:
מבטא את האמונה שלך, האם יש לך דרך להוכיח או לבסס אמונה זו?