פסיכולוגיה ודת – יריבות?

ד"ר רות אנגל אלדר, פסיכולוגית החוקרת שנים רבות את מימד הרוח שבאדם, (פירסמה מספר ספרים, ומלמדת במכללת יזרעאל), לטענתה הפסיכולוגיה המודרנית צמצמה את האדם לגוף ונפש בלבד, תוך התעלמות מן הרוח. עם זאת היא לא מסכימה להגדרת הפסיכולוגיה כמונגדת לדת, ומציגה את שרשיה והתפתחותה מתחילה, ועד ההתפתחויות החדשות בזמננו.

ב2015 התפרסם ספרה 'כחה של הרוח':

" הספר  קורא תיגר על הפסיכולוגיה הקלאסית, שעיוותה את תפיסת מהות האדם וייעודו כבסיס לשלמות נפשית. בחלקו הראשון של הספר נמצא כיצד הגבילה הפסיכולוגיה את קיומנו ל'גוף ונפש' והכחידה בנו את המימד של 'רוח האדם'.
מהי 'רוח האדם'? מהן עוצמות העל והכוחות המטפיזיים, הטמונים בה והמשתקפים בתולדות האנושות בדמותם של נביאים, שליחים, רבנים, אנשי דת ומורים רוחניים? האין לראות בהם את מה שמהווה חלק טבעי מהוויתנו אנו? וכיצד משתלבת 'רוח האדם' כחלק מתורה הסוחפת את העולם של 'הפסיכולוגיה רוחנית'?
חלקו השני של הספר הוא מעשי וכולל צעדים מפורטים בדרך לכינונה מחדש של הרוח וכוחות העל שלה כחלק מהוויתנו. ההעצמה האישית המובחנת בין זו של האיש לזו של האישה, היכולת להשיג מטרות, לחולל תמורות ושינויים ולחיות בקרבת יתר אל העצמי היחודי שלנו – כל אחה הם חלק מההשגים אליהם נגיע במיצוי של הרוח שבנו".

כאן ניתן לקרוא פרק מתוך הספר העוסק ב"התפתחות מחשבות חטא, עוון ורגשות אשם".

ובאתר המטרה אמת ישנו קישור ותקציר לריאיון שנערך עמה על הספר.

מעניין מאד מאמרה באימגו תחת הכותרת "הפסיכולוגיה כאתגר מדעי לדת – האמנם?", בו היא כותבת:

ה"פסיכולוגיה" צמחה במסגרת השינויים הדרמטיים  שעברה החברה האנושות מציביליזציה דתית למדעית. תחומי הדעת השונים שהתקיימו, מאז, בתולדותיה של החברה האנושית  עוברים שינוי ומקובעים תחת מרותו של המדע וחוקיו. הדת ששלטה בחשבת האדם, ערכיו , מושגיו ודרכי התנהלותה של החברה לא רק שלא השתלבה בתפיסה המדעית החדשה, אלא נתפסה כמאיימת עליה. על רקע זאת ניתן להבין את צמיחתו של "מדע" חדש, הפסיכולוגיה, בעלת מושאי התייחסות  שבחלקם חפפו לאלו בהם עסקה, עד אז, הדת: ה"הוויה המנטאלית" של היצור האנושי ו"צרכיו הפנימיים" אשר נוסחו, עד אז, במסגרת התפיסה הדתית, במונחים של  "צורכי הרוח" ובפסיכולוגיה, לעומת זאת, כ"צרכיו הרגשיים " של האדם (spiritual vs. emotional needs ). בהתאם, תפיסת מהות האדם משתנה כיציר הבריאה והשתקפותה של האלוהות והמקיים בהווייתו את הגוף, הנפש והרוח למי שקיומו כפוף לפירושים פסיכולוגיים – מדעיים ובכללם, ההתרחשויות הפנימיות שבנפש האדם.

האדם הוערך כמי שהיה כבול ב"מחשכיה " של הדת במקומה מציעה התרבות החדשה של תקופת ההשכלה עמדות שכלתניות – מדעיות ופתיחת צוהר המחשבה אל  " אורה של התבונה". בתוך מרקם זה צומחת ה"דת" החדשה בדמותה של הפסיכולוגיה המספקת מענה  לצרכים שנענו, עד אז,  על ידי הדת והאמונה.

צמיחתה של ה"פסיכולוגיה כמדע"

סופה של המאה ה- 19 מסמנת את הולדתה של הפסיכולוגיה בגישתו המדעית של ווילהלם וונדט, ( Willhem Wundt) המקים את המעבדה הפסיכולוגית הראשונה. גישתו תצפיתנית כשהוא נשען על דווח אינטרוספקטיבי של המטופל לגבי רגשותיו בביצוע פעולות (Schultz,1975) .

ה"פסיכואנליזה", מונח אותו טבע זיגמונד פרויד, הייתה הראשונה להעמיד  כמטרה את חקר מבנה האישיות והטיפול בהפרעותיה כשבראשיתה נבחנה כתחום בהתמחות רפואית. אנו מוצאים בעבודתם המשותפת של  פרויד וברואר ,בשנים 1880-1894 , כיצד הפרעות נפשיות , כהיסטריה, נתפסות כאנלוגיות למחלות ( Breuer, J. & Freud, S,1985 ). החותם הרפואי ניכר בתפיסות היסוד של הפסיכואנליזה ובמהפך שהיא יוצרת מאז בגישה אל נפש האדם והפרעותיה.  עיקרו ביצירת הקשר ותרגומם של אספקטים התנהגותיים – רגשיים למונחים סומאטיים – גופניים. מכאן גם יצירתו של  מושג ה"לא מודע" על ידי פרויד , שהוא יצרי- גופני מטבעו, לא רציונאלי ומורכב מדחפים חזקים , מולדים, שבמידה רבה מבארים את מבנה האישיות והפרעותיה. כך גם הגישה אל תהליך הריפוי באמצעותו ובסיועו של האנליטיקן, המנתח, המכוון את עבודתו לנקז מתוך הלא מודע את התחושות, המשאלות, ההתנסויות כמקור לתחלואיה של הנפש והבאתם אל המודע. ראשיתה בגישה רפואית ובכלים המספקים תשובה מדעית- גופנית בדמותם של האינסטינקטים והיצרים כ"אנרגיה" המניעה את ה"מטריה", החומר, הפנימיים לאדם והכפפתם לחוק הבסיסי של ה"מדע" של "סיבה ותוצאה". קונפליקטים, משברים, הפרעות מנטאליות- רגשיות הנם תוצאה של מקור בלתי גלוי בדמות ה"תת מודע" ומסה של נסיבות וטראומות שחווה האדם אך גונן על עצמו על ידי "מנגנוני הגנה" שאפשרו לו "להתרחק" מהם למרות השפעתם הנמשכת בחייו. מכאן הוקש כי ה"תובנה", כפרי של מפגשים שלוו, לעיתים, בהיפנוזה והחדירה , על הכאב הכרוך בכך, אל אותן התרחשויות בחיי האדם תבאנה לתובנות ובעקבות כך גם תתרומנה לתהליך הריפוי של המטופל. הדרך לזיקה של סיבה ותוצאה נסללה. על יסודות אלו באו הגישות שצמחו, בהמשך, כדי לספק אלטרנטיבות להסבר חלופי ושונה. כולן, עם זאת, נשענו  על תפיסת היסוד של קיום  "סיבתיות" למתרחש בנפש האדם.

הריאקציה כנגד הדת

הפסיכולוגיה, על זרמיה השונים , בחקירתה את הרקמה המנטאלית של האדם נשענה על שני מושגי יסוד שהגדירו את ההוויה האנושית  ה"גוף" וה"נפש" שמקורם בברית הישנה. המימד הנוסף של  ה"רוח" האנושית הוכחד בהיותו מזוהה עם הדת והאמונה הדתית, על תכולתה שנדחקה וחלקם של מדעני הנפש ראו בה  "הפרעה פסיכיאטרית".

כבר במאה ה-18 מזהה  Hoffman ,  1776-1822 את האמונה הדתית עם "מצב נפשי" מיוחד כשבמאה ה- 19 היא מוצאת את עצמה מוכללת בספרות פסיכיאטרית כמחלה, במיוחד תופעות החזיונות, שמיעת קול ה' ..

באותן שנים ( (1780-1869, מוציא Schubert לאור את חיבורו, שפורסם לראשונה ב- 1814 ,ב- 1862  ומחדש ב 1966, Traumes" "Die Symboliz des במסגרתו מובחנות יחידות קיום "נחותות" של האדם הנוטות לספיריטואליזם שיש בכוחן להניע נשמות עליונות או נחותות בעולם כשלעומתן עומדת ההוויה הגבהה של התודעה המזוהה גם עם המצפון:

"היחידות האורגאניות הנחותות של הגוף האנושי.. הן הרגישות להשפעת הספיריטואליזם..ויכולות להניע נשמות נחותות או עליונות לעולמות הרוחניות, כך שהקול המנוגד שאנו שומעים בתוכנו המייעץ לנו למעשים ולמחשבות שאינן תואמות את הללו, הן החלק הנורמאלי שבנו ובאישיותנו ומזוהה עם המצפון שיכול להנחות את התודעה לטוב או לרע" ( Schubert, G, H, 1966, P.242).

ה"דת" והאמונה הדתית שהיו מושרשים בחייו של האדם הופכים לגורם מאיים על הפסיכולוגיה או כדברי Paul Vitz:

"אכן, הדת היא כעת הגורם המאיים המשמעותי היחיד ( לפסיכולוגיה, המחבר) ואפילו נושא שהוא בבחינת טאבו. האפשרות שנהייה בעליהם של תשוקות לא מודעות לאם, רצח אב, תשוקות הומוסקסואליות.. כל אלו התקבלו. אולם כתשוקה תת מודעת לאלוהים ותשוקה תת מודעת לישועה , אפשרויות אלה הן כיום..בלתי מקובלות (Vitz.,P, 1977, p. 72)

ניסיונות גישור ופישור בין ה"פסיכולוגיה" ו"הדת"

ההתנגשות שראתה ה"פסיכולוגיה" בינה לבין וה"דת" והביקורת שהיא מתחה על ה"ספיריטואליזם" והרוחניות הצמיחו, מעבר לביטול ולזלזול שבהם, שלוש מגמות תגובה:

1. נעשה ניסיון למצא "גשר" בין הדת והפסיכולוגיה במסגרת תורתו של יונג, לדוגמא
   הועלו סימני שאלה וקושיות לגבי הצגתה של הפסיכולוגיה כ"מדע" דוגמת זו המופיעה בגישת גרין
   נטענו טיעונים, שבאו מהצד הדתי, להוכחת קיומה של  ה"רוח" והאבסורד הכרוך בצמצום הקיים לחומר בלבד

שארט (Charet.F.X.,1993) ,  רואה ביונג  מייצג  המעבר מעמדה דתית לגישה פסיכולוגית ובאמצעותו מציע גישה המסבירה את ההתנגדות הקשה של הפסיכולוגיה לדת.

קארל גוסטב יונג שחי בין השנים 1875-1961, נחשף בילדותו המוקדמת לסביבה ולחינוך דתי עם הדים של גישות "מטריאליסטיות- מדעיות" ,כשהפילוסופיה נסוגה ל"שולי החשיבה" תוך העצמת כוחה של החשיבה המדעית. האווירה הכללית קראה תיגר וביקשה למגר את הדת והאמונה שנתפסו כמאיימות על המדע ועל "החוק הטבעי" שבבסיסו. היסטוריונים  הציגו את דמותו של ישוע כ"תוצר של סביבתו" תוך מתיחת ביקורת על חייו ודחייתן של  ישויות טרנסצדנטאליות. הספרות, מהרבע השני של המאה ה-19 מתאפיינת בנושאים המתמקדים ב"אמוציונאלי, דמיוני, בעל חושי ובעל טבעי המספקים מענה,עם דחייתה של הדת, לצרכיו ה"נחותים" של האדם הזקוק לכך כמקור לריגוש, להיחשפות לעל טבעי, כאמצעי להתנתקות מהמציאות החושית, העכשווית והמטריאליסטית, זאת  בדומה לדת שענתה על צרכים אלו (ראה למשל דברים  מיצירתו של גיתה, "פאוסט", 1808 ואחרים)..

יונג, כפסיכולוג, וכמי שהוכשר ולמד את התחום שצמח מלימודי הרפואה, יצר תפיסה פסיכיאטרית מיוחדת על פיה הוא מודה בקיומם של מדיומים בעלי כוח תת מודע ספיריטואלי – רוחני ושביכולתם לצפות את ההתפתחות העתידית. מבחינה זו הוא מעניק הסבר פסיכיאטרי- רציונאלי למה שנתפס כזר לפסיכולוגיה. יתר על כן, הוא רואה בדחיית האל מאפיין מיוחד של פסיכולוגים המונעים מ"דחיית האב" ומתיקים זאת, באופן לא מודע, לאלוהים. יונג נתמך בתיאוריות הפסיכולוגיות כדי לגשר על פני העולם הספיריטואלי – רוחני ממנו צמח בהשפעתה של חשיבה מדעית.

במקביל, פותחו גישות המסכלות את ניסיונה של הפסיכולוגיה לראות בעצמה "מדע" כשאר המדעים דוגמת הניתוח האנאליטי שעושה גרין, ( ( Green.c.d,1999,שבחיבורו הוא יוצא מהרכיבים המאפיינים גישה מדעית ומנתח, בהתאם לכך, את הפסיכולוגיה:

ההנחה הראשונית בכל גישה מדעית היא קיומה  של ה"מטריה" , החומר, האובייקט בו הוא עוסק, מכאן גם ה"מטריאליזם" שהחל לרווח במחשבה המתחדשת של האדם והעומדת בניגוד ל"ספיריטואליזם" שאפיין אותה טרום שליטת המדע. ככל אובייקט הריהו מתקיים בחלל ובזמן וכפוף לחוקי המדע של סיבתיות ו"אנרגיה", שהחליפה את מונח ה"כוח" שבגישת גליליאו, וכשבמשולב יצרו את ה "אקטיביות הסיבתית".

הפסיכולוגיה הציעה במקביל ל"חומר" שבמדעי הטבע, את ה"תודעה" ( mind) המסבירה את ההתנסויות הנפשיות שבמודעות האדם (consciousness). אולם,לטענת גרין, בשונה ממדעי הטבע, שנותרו בגבולות חוקי המדע ועם הגדרות מדויקות וקוהרנטיות להסברתן של תופעות, הפסיכולוגיה "גלשה" לתחום מושגים מיתולוגי ומטאפיזי.

הגישה הנוספת  שבאה, בדרך כלל, מצידם של אנשי דת, הציגה את האבסורד הכרוך בצמצומו של עולמנו למטריה והצגת הוכחות לקיום ה"רוח". לצורך זה בחרנו להביא מהדברים המופיעים באנציקלופדיה הקאתולית (1912), בין השאר על ידי הארכיבישוף של ניו יורק:

ההוכחה האפיסטמולוגית רואה בתודעה ריחוק מהחומר וברעיונות ריחוק ממולקולות . גופים חיצוניים נתפסים רק על ידי התודעה וכשכולם נגלים לנו רק במונחים של פעילות חשיבתית. כך שהמטריאליזם, ללא החשיבה האנושית, "נופל" לתוך אבסורד.

ההוכחה התיאולוגית נשענה על העובדה שגם מבחינה מדעית "החומר אינו יכול לארגן את עצמו". מאידך היקום כולו משקף ארגון , חוקיות וסדר המחייבים קיומה של האינטיליגנציה הגבוהה ביותר.

הטיעון המוסרי, במקביל לדחייה הצומחת מתוך הרציונאליזם המדעי עצמו, התבסס על כך שבמגבלותיו של עולם מטריאליסטי אנו מכחידים, מראש, את  הבסיס למוסר ולקודים אתיים כאחריות, מחויבות, חסד וכו' ומובילים לכאוס מוחלט שביסודו הפראגמאטיזם הניהליסטי, האנטי חברתי והאנטי הומני.

שלילת הדת והספיריטואליזם- הרוחניות והניסיון להתנקז אל תוך מבני דעת מדעיים חייבו מענה פוזיטיבי ביחס לתכולת מושא זיקתו של המדע החדש, ה"נפש". כאן נקלעה הפסיכולוגיה לקושי בהיעדרה של תשובה שיכלה לעמוד בקריטריונים מדעיים באופן שיצר סבך של מושגים בעלי פרשנות שונה.

פרויד, אביה של המהפכה החדשה במחשבת האדם , "מפציר" בנו שלא לתהות אחר תוכן מושאה של הפסיכולוגיה, ה"נפש" האנושית:

"בקרוב יהיה לכם ברור מהו המנגנון הנפשי: אך אני מפציר בכם לא לשאול מהו החומר ממנו הוא מורכב. זהו לא נושא שיש בו עניין פסיכולוגי. הפסיכולוגיה יכולה להיות שוות נפש בנוגע לכך כמו, לדוגמה, שהאופטיקה יכולה להיות בנוגע לשאלה אם דפנות הטלסקופ עשויות ממתכת או מקרטון" ( Freud,S., 1970,p.103) . האומנם? האופטיקה יכולה לספק תשובות לחומר ממנו עשויות דפנות הטלסקופ גם אם בעיסוקה השגור אינה מאזכרת זו. יתר על כן העוסק ב"רפואת הגוף", כאנלוגיה קרובה יותר לעיסוק ב"רפואת הנפש" ,לא יוכל להתנער מלספק תשובות לגבי האורגניזם הגופני שבו הוא מטפל. הגירסא על פיה ניתן לטפל גם מבלי להבין את תוכנו ומובנו של מושא הטיפול, כ"דפנות הטלסקופ" מתנסחת בהוראה הבאה של פרויד: " המטפל יטפל במטופל נושאן של הבעיות, בגינן הגיע לטיפול, מבלי שהוא מבין את העומד מאחורי האפקטים והקשיים שהוא מעלה". (הדגשת המחבר)

אין תמה, אם כך, שה"ביהביוריסטים", על בסיס האבסורד העולה מכך העמידו כמטרה את הניסיון להעניק  אופי מדעי לנפש ולמדע העוסק בה, הפסיכולוגיה בהסתמך על גילויי התנהגותה הניתנים לצפייה ולמחקר. ב- 1919, כותב ווטסון, אביה של הפסיכולוגיה הביהביוריסטית (Watson.J.B.,p.32)  "המרחק אליו אנו נורים על ידי רקע אלים הוא כמעט ולא ייאמן.. אחת הדוגמאות לכך היא האמונה הדתית שלכל אינדיבידואל יש נפש המובחנת מהגוף..אף אחד לא נגע מעולם בנפש, או ראה  אותה.. הביהביוריסט שואל: מדוע איננו הופכים את מה שניתן להבחנה לתחומה של הפסיכולוגיה. בואו נגביל עצמנו לדברים שניתן להבחין בהם, להגדיר חוקים הנוגעים אליהם. כעת מה ניתן להבחנה? אנו יכולים להבחין בהתנהגות- מה שהאורגניזם אומר, עושה… לאמור זה לעשות כלומר להתנהג"

האומנם תפיסה דיכוטומית בין הפסיכולוגיה לדת?

פרויד עצמו צומח בתוך מרקם של דפוסי חשיבה , היונקים מתוך אלפי שנים של דומיננטיות דתית. התיזה הפסיכואנאליטית שהוא יוצר באה לספק, כאמור, מענה המשתלב בתוך המרקם החדש של דפוסי חשיבה מדעיים. השאלה הנשאלת היא, כיצד ניתן להסביר, בהיעדרה של "מטריה" , של סובסטנס כמושא להתייחסות, את התיזה על פיה מחולקת הנפש לשלוש "מחלקות" המקיימות תהליך דינאמי רציף של קשר בינן?

מקור ההבחנות של פרויד, בתפיסת ההוויה המנטאלית, יונקת מתוך המקורות של הברית הישנה ובעקבותיה, הברית החדשה כששתיהן מבחינות בין קטגוריות ה"גוף" ו"הנפש". המימד הנוסף, של ה"רוח", בזיקתו אל האדם, במקורות, אינה זוכה להתייחסות, בהיותה מקושרת, ישירות , אל ההכרה בקיום האל.

מימד נוסף, הנוגע לפרויד, ה"אדם"וה"איש". הדיכוטומיה שיצר פרויד בין "גוף" ו"נפש", תוך שהוא אינו מתייחס אל המימד ה"רוחני", הושפע גם מהמימד האישי, של פרויד כאדם.

פרויד היה יהודי שדוגמת יהודים אחרים בתקופתו, ראה בזיקתו הלאומית – גרמנית בסיס לזהותו ובכתביו, כמעט ולא התייחס ליהדותו. למרות הזיקה אל המקורות בכלל, ההבחנה בין גוף ונפש מופיעה בברית החדשה , עם התייחסויות מצומצמות יותר, בהשוואה לברית הישנה, אל ה"רוח". פרויד שביקש, לעיל, ש"לא לשואלו מה פירושה של ה"נפש", ינק את משמעותה ממקורות אלו אולם את הדיכוטומיה ניתן ליחס  לנטייתו, אולי הלא מודעת, להעדיף את המופיע בבירור בברית החדשה , " נפש וגוף", בעיקר כש"לנפש" העניק, רק מאוחר יותר,את הפרשנות ה"מיוחדת"שלו, בעלת האופי המדעי, לכאורה.

יצירתם של מושגים חלופיים "לגיטימיים" יותר מבחינה מדעית מחזירים אותנו, בכל זאת, אל המקורות ואל תפיסות היסוד של ההוויה האנושית בניסוחן בספרי הברית הישנה והחדשה.

מהי משמעות הווית האדם על פי אותם מקורות שהכתיבו ועיצבו את פני האנושות משך אלפי שנים ושמתוכם צומחת "דת חדשה" בדמותה של הפסיכולוגיה? ראשיתה של בחינה זו בשאלה מטרימה ביחס לתרומה, אם ובכלל, שנפיק מבדיקת מושא ההתייחסות של הפסיכולוגיה, הלוקה בחסר ובהיעדר התייחסות,לנושא זה, במרביתן של הגישות שצמחו ושבמרכזן עמדות טיפוליות חדשות . התכנים שיעלו מתוך חזרה אל המקורות יהוו נדבך בגישה החותרת לדבוק במושא זיקתה, קרי המרקם הפנימי שבאדם, בדמותה של ה"פסיכולוגיה הרוחנית" המכה שורשים בתחומה של הפסיכולוגיה (Engel-Eldarׂ).

במאמר אחר מוסיפה אנגל אלדר סיכום:

הרקמה הרוחנית המחודשת בדמות האדם

הפסיכולוגיה הרוחנית צומחת מתוך שלביה המוקדמים של הפסיכולוגיה – הפסיכואנליזה והפסיכולוגיה ההומניסטית. זרם זה יוצא כנגד "האני העליון" בתורת פרויד וכנגד האדם כערך מוחלט בתפיסה ההומניסטית, ומכונן מחדש את הרוח, כפי שהיא מופיעה במקורות של המקרא והברית החדשה: גוף, נפש ורוח. העשייה הטיפולית, בדמות הפסיכותרפיה הרוחנית, מקדמת את הפסיכולוגיה מעבר למקומה של הגישה ההומניסטית והאקזיסטנציאליסטית הרואה באדם ערך או יוצר ערכים. הרוחניות מכוונת את המטפל ואת המטופל למימוש ייעודו הרוחני ולמיצוי מחדש של המשמעות הייחודית לו בקיומו הארצי.

(ראה: גרין, ד' (2002). מדוע הפסיכולוגים אינם מדברים על הנפש? נפש, רבעון לפסיכולוגיה, 4).

ראויה לעיון גם סקירתה: ההתפתחות משמעותה של ה"רוחניות" מהפסיכולוגיה הקלאסית לפסיכולוגיה הטראנס-פרסונאלית

במאמר: על שאלת קיום "הרוח" בפסיכולוגיה, מרחיבה אנגל את היריעה:

 …הדת והאמונה הדתית שהיו מושרשים בחייו של האדם הופכים לגורם מאיים על הפסיכולוגיה או כדברי וויטז (Vitz, 1977, P. 72):

"אכן, הדת היא כעת הגורם המאיים המשמעותי היחיד [לפסיכולוגיה, המחבר] ואפילו נושא שהוא בבחינת טאבו. האפשרות שנהייה בעליהם של תשוקות לא מודעות לאם, רצח אב, תשוקות הומוסקסואליות… כל אלו התקבלו. אולם תשוקה תת מודעת לאלוהים ותשוקה תת מודעת לישועה, אפשרויות אלה הן כיום… בלתי מקובלות".

עמדת יסוד זו, המוצגת כאן בתמצית, הייתה לדפוס חשיבה רווח של התנגדות לדת בשמם של המדע והשכלתנות.

האבסורד שנוצר עקב כך באושיות קיומה של החברה נגע במשמעותם של הערכים והאמת ההופכים למעורטלים ויחסיים. אנו מוצאים ביקורת זו, בין השאר, בכתביהם של בובר וקירקגור. ביקורתם מכוונת לא רק לעיקור ועקירת משמעותו של הערך אלא גם ישירות, כנגד הפסיכולוגיה.

המוסר והערכים כתלויים בקיום האל

בובר טען כי ישנה זיקה מתחייבת והכרחית בין מוסר וערכים לבין קיום האל. הוא סקר את ניסיונותיהם של פילוסופים בתולדות המחשבה האנושית להעניק משמעות מוחלטת לערכים. בתוך סקירה זו הוא התייחס לתורת האידיאות של אפלטון, שיצאה חוצץ כנגד הניסיון להעניק משמעות יחסית לערכים וראתה במהותו של הערך את מוחלטותו. בהתבסס על אפלטון, טען בובר כי אובדנה של המוחלטות הצמית את הערך מכל משמעות. או במילים אחרות, טענתו הייתה כי אובדנו של האל מעולמו של האדם מותיר את האדם ללא ערך וללא מוסר.

בובר טען כי ראשיתם של העם היהודי, המוסר והעולם – בהבחנה שבין הטוב והרע ובזיקה של הפרדה זו אל אלוהים:

"משפט וצדק, אישורו של היושר והכרעתו של העוול… הצריכה לשמש דוגמה לחברה האנושית. לא הסדר הקוסמי הוא שיקבע, אלא אדוניו, אדון השמים והארץ, הוא שהורה ליצורים האנושיים מעשה ידיו, כי יבדילו בנפשם בין הטוב והרע, כמו שהוא עצמו, בבריאת העולם, הבדיל בין האור והחושך" (בובר, תשכ"ב, עמ. 304).

בובר סבר כי מבוכת הדור נובעת מצמיחת הגישה המדעית, אשר ניסתה לדבריו לכרוך את הפילוסופיה והפסיכולוגיה באספקטים ביולוגיים-מוחשיים. בנימה סרקאסטית במידת מה הוא ציין כי ניסו לראות בעולם הרוח הונאה, אשליה או "סובלימציה". ביקורתו נגעה במיוחד לכך שלדידו תפסה הפסיכולוגיה את מקום הדת (שם, עמ. 306).

העולם המוסרי שאותו ביקר בובר התאפיין באופיים היחסי של ערכים, בנטייה להמעיט במשמעותם בחיי האדם ובשקיעת המוחלטות אל מול פלורליזם ערכי, סובלנות דמוקרטית והגנה על זכויות הפרט לקיום אינדיבידואלי ולבחירה אישית, שהוערכה כנכונה כל עוד אין בה כדי לפגוע במרחב הקיום של הזולת.

גישת בובר לערכים התבססה על הדת ועל יחסיו של הפרט עם אלוהים, עם המוחלט. הוא טען כי רק בהתקיימות מתוך מלאות בהוויית המוחלט ובזיקה בלתי ממצעת עמו יכול האדם להגיע להכרעות הנכונות. במילים אחרות, בובר יוצא כנגד הגישה הרואה בממסד הדתי ובמצוות את אלו המאפשרים זיקה שבין האדם לאלוהים. לדידו, האדם המצוי בקשר עם האל חווה תחושת מלאות ואהבה אליו, מעין התעלות, שאינה נשענת על גורמים מתווכים בינו כאדם לבין אלוהיו. הזיקה האישית אל המוחלט מבוססת על ה"החלט" של המערכת הערכית: "גם כשהיחיד קונה לעצמו קנה מידה של החלט שהונחל לו במסורת דתית ורואהו כשלו, מן ההכרח שזה יחזור ויחושל ביקוד האמת של זיקתו המהותית האישית אל המוחלט, כדי שיזכה לתוקף אמיתי" (שם, עמ. 299). הבורא הוא המקור לכל ערכינו המוסריים ורק ביחסיו עם הכוח הנצחי יכול האדם לגלות את הערכים, לגלותם אך לא לבוראם (בובר, 1971).

פרספקטיבה נוספת של התנגדות לתוצרי הגישה המדעית מופיעה במשנת קירקגור (Kierkegaard). הנחת היסוד שלו הייתה שכל גישה מדעית צריכה להיות גישה אובייקטיבית. כלומר, על היחיד למצוא עצמו מחוץ לאובייקט, להימצא בנקודת תצפית שממנה ניתן להביט על האובייקט בשלמותו. אנו מוגבלים בכך כיצורים סופיים, ולכן, עלינו לצאת מהסובייקטיביזם, מהאמונה האישית ולא מה"ידע". כלומר, מכיוון שבני האדם אינם יכולים למצוא את עצמם מחוץ לאובייקט שהוא עצמם, להביט על עצמם בשלמות, לכן כדי לחקור את עצמם עליהם לקבל קיומו של דבר-מה טרנסצנדנטי, שהוא האל. על רקע זאת מלחמתו של קירקגור ברציונאליזם. הקיום האלוהי, הממשות החורגת מהמוחשי (טרנסצנדנטית) הנה אמת שמעבר להגיון ומעבר למושגי הטוב והרע, היא בבחינת הכרח קיומי המבאר את הקיים: "אילו אמנם היה ביכולתו של פרט קיים לחרוג מעבר לעצמו, הייתה האמת לגביו דבר מה שלם. אך היכן היא הנקודה שבה הוא מחוץ לעצמו" (Kierkegaard, 1846).

הפסיכולוגיה, לעומת זאת, נשענה על תכנים בלתי נגישים ועוסקת במושאי חקירה פנימיים שאינם מאפשרים חקר אובייקטיבי. מקורם, לדבריו, בהנחות שהמדע אינו מכיר בהן ובכללם המימד הערכי שהוא מייצג בהוויית האדם ובקיומו המוחשי כבשר ודם. הפסיכולוגים, ביומרתם לפעול כאנשי מדע, נפלו קורבן להנחותיהם כאשר הציגו את האדם כאחת החוליות הגלויות בשרשרת של תופעות בעולם הנמשל על ידי חוקי הברזל של ההכרה ואמיתות הניתנות לגילוי באמצעות ההיגיון (שכטר, תשי"ד).

לסיכום, הן לטענת בובר והן לטענת קירקגור, עקירת האל הותירה את האדם בסכסוך ובמבוכה. הערכים, אשר ינקו את משמעותם האבסולוטית, כמוחלטים, מתוך קיום האל מותירים את האדם השכלתן, בן לתקופה מדעית, בריקנות לא רק מול קיומו האישי הרוחני אלא מול העולם הערכי-מוסרי שהעניק תוכן ומשמעות לעשייתו והתקיימותו כבשר ודם. אני מציעה לראות תיאוריות פסיכולוגיות שונות על רקע הניסיון להתגבר על משבר זה.

גישור ופשרה שבין הפסיכולוגיה והדת

הפסיכולוגיה נענתה לאתגר של ריקון משמעותו של הערך בעולם שכלתני, מדעי וחסר אלוהים. נעמוד, בקצרה, על שתי דרכי התמודדות של פסיכולוגים עם הקושי שהתעורר:

1. נעשה ניסיון למצוא "גשר" בין הדת והפסיכולוגיה במסגרת תורתו של יונג, לדוגמא.
2. הועלו סימני שאלה וקושיות לגבי הצגתה של הפסיכולוגיה כ"מדע" דוגמת זו המופיעה בגישת גרין.

יונג, כפסיכולוג, וכמי שהוכשר ולמד את התחום שצמח מלימודי הרפואה, יצר תפיסה פסיכיאטרית מיוחדת, שבה נכללים מדיומים בעלי כוח תת מודע ספיריטואלי-רוחני שביכולתם לצפות את ההתפתחות העתידית (Charet, 1993). מבחינה זו הוא מעניק הסבר פסיכיאטרי-רציונאלי למה שנתפס כזר לפסיכולוגיה. יתר על כן, הוא רואה בדחיית האל מאפיין מיוחד של פסיכולוגים המונעים מ"דחיית האב" ומתיקים זאת, באופן לא מודע, לאלוהים (Jung, 1952). יונג נתמך בתיאוריות הפסיכולוגיות ובחשיבה מדעית כדי לגשר בינן לבין העולם הספיריטואלי-רוחני ממנו צמח.

התמודדות נוספת תקפה את ניסיונה של הפסיכולוגיה לראות בעצמה "מדע" כשאר המדעים. דוגמה לכך ניתן למצוא בניתוח האנאליטי שעושה גרין (Green). כפסיכולוג, וכמי שבא לגונן על הפסיכולוגיה, גרין מבקש שלא לראות בה "מדע" ולהגבילה לתחום בו היא עוסקת, בנפש האדם. גרין יוצא בחיבורו "הפסיכולוגיה של הדת" (Green, 1999) מהרכיבים המאפיינים גישה מדעית ומנתח, בהתאם לכך, את הפסיכולוגיה.

לפי גרין, ההנחה הראשונית בכל גישה מדעית היא קיומה של ה"מטריה", החומר, האובייקט בו הוא עוסק, מכאן גם ה"מטריאליזם" שהחל לרווח במחשבה המתחדשת של האדם והעומדת בניגוד ל"ספיריטואליזם" שאפיין אותה טרום שליטת המדע. ככל אובייקט הריהו מתקיים בחלל ובזמן וכפוף לחוקי המדע של סיבתיות ו"אנרגיה", שהחליפה את מונח ה"כוח" שבגישת גליליאו, ושבמשולב יצרו את ה"אקטיביות הסיבתית".

הפסיכולוגיה הציעה במקביל ל"חומר" שבמדעי הטבע, את ה"תודעה" (mind) המסבירה את ההתנסויות הנפשיות שבמודעות האדם (consciousness). אולם, לטענת גרין, בשונה ממדעי הטבע, שנותרו בגבולות חוקי המדע ועם הגדרות מדויקות וקוהרנטיות להסברתן של תופעות, הפסיכולוגיה "גלשה" לתחום מושגים מיתולוגי ומטאפיזי.

מושג היסוד של "תודעה", כמקביל ל"חומר", והצגת המניעים התת מודעים והאינסטינקטים כגורמים סיבתיים להתנהגות מצויים, לדידו, בתחום המטאפיזי.

גרין ממשיך ובוחן את המדע החדש, תוך שהוא מעניק פירוש לסובסטנס התודעתי, ה"מטאפיזי". אחד האספקטים היכולים לשוות לו מעמד "מטריאליסטי" הנן היחידות האטומיות והמטריה הקיימת במוח האדם והעומדת "מאחורי" התודעה. עם זאת, הפרשנות העולה מתוך אותה מטרייה ובעיקר הקשר שבין גוף ותודעה הנה ספיריטואלית ועל כן, טוען גרין, ניסיונות הפסיכולוגיה לראות עצמה כ"מדע הנפש" חוזר ומעמיד אותה כמיוסדת בספיריטואליזם.

הגישות הפסיכולוגיות, הפסיכואנליזה, ההומניזם ואקזיסטנציאליזם נותנות, מצידן, תשובה למשמעותם של הערכים בעולם נטול אלוהים.

החלפת האל בסופר-אגו בתיאוריה הפסיכואנליטית

צעדיה הראשונים של הפסיכולוגיה בדמותה של הפסיכואנליזה שיקפו ניסיון לעגן את המוסר כחלק מופנם בנפש האדם בדמות הסופר-אגו (1920 ,Freud). הסופר-אגו הוגדר כחלק המפקח שמניע את האדם להתעלות אל מעל לעקרון העונג, לקבל את עקרון המציאות ולפעול על פי החוק החברתי.

פרויד פירק את הנפש האנושית לשלוש יחידות והעניק להן משמעות דינאמית: הלא מודע (תת מודע), הפרה-מודע והמודע, במקביל עם הגדרת זיקת היחס בין חלקי הנפש במונחי איד, אגו וסופר-אגו והבניית מושגים המסבירים את הדינאמיקה שבין חלקיה בדמותם של מנגנוני הגנה, הדחקות וכו'.

הסופר-אגו מחליף את מקומו של האל כמי שמפקח על הרכיבים הנחותים יותר שמניעים את האדם, המפצה ומעניש בהיותו מרכזם של הערכים והרובד הקיומי אליו צריך האדם לשאוף ברצונו להיות טוב וערכי יותר.

פרויד התקשה להסביר, במונחים מדעיים, את הבחנותיו והוא מפציר בנו שלא לתהות אחר תוכן מושאה של הפסיכולוגיה, ה"נפש" האנושית:

"בקרוב יהיה לכם ברור מהו המנגנון הנפשי: אך אני מפציר בכם לא לשאול מהו החומר ממנו הוא מורכב. זהו לא נושא שיש בו עניין פסיכולוגי. הפסיכולוגיה יכולה להיות שוות נפש בנוגע לכך כמו, לדוגמה, שהאופטיקה יכולה להיות בנוגע לשאלה אם דפנות הטלסקופ עשויות ממתכת או מקרטון" (פרויד, 1920, עמ 103).

החלפת האל באדם בהומניזם

ההומניזם הדתי המופיע אצל אריך פרום (1968) מזהה את מקומו של האל כאופק, כדבר-מה שהוא מעבר לגשמיות, כלומר לרוחניות. פרום נשען על מקורות דתיים ושילבם בתורתו כתימוכין לתפיסתו. האלוהות מתבטאת, על פי פרום, בכל ספרי הברית הישנה כניגוד לגשמיות. היא מייצגת את כל שיש באדם ואת כל שאיננו בו וככזו מהווה סמל למציאות רוחנית שאנו שואפים להגשים בתוכנו גם אם לעולם לא נהיה מסוגלים לתארה ולהגדירה:

"אלוהים משול לאופק, המציב גבולות למראה עיננו. בעיני התם נראה האופק כמשהו ממשי, בר הישג, אך המבקש להשיג את האופק משול למי שמבקש לתפוס מקסם שווא של תעתועי עיניים. אנו נעים והאופק נע אף הוא. אם נטפס על גבעה, אפילו נמוכה, יתרחב האופק לעינינו, אך עדיין נשאר מה שהיה מגבלה. לעולם לא יהיה דבר של ממש, שניתן לאחוז בו" (פרום, 1968, עמ. 99).

ההומניזם הדתי אינו שולל את קיום האל ומותיר את הרוחניות על כנה. האלוהים מקבל משמעות של שאיפה והתעלות וכאתגר קבוע ובלתי מושג לאדם. הערכים אינם שאולים מתוך האל והם מתקיימים מתוך ובתוך האדם שהוא "טוב מנעוריו".

רוג'רס, כמייצגה הפסיכולוגיה ההומאניסטית נוקט בגישה דראסטית יותר בהשוואה לזו של פרויד. ה"ערכים" אינם יותר ספונים ברכיב "עליון" שבקיום האדם, המפקח וגורם לשאיפה ולהתעלות של האדם. האדם משוחרר מהזדקקותו לקיום עליון מסוג זה. רוג'רס אינו מכיר בקיום האל כמעניק משמעות מוחלטת לקיומנו היחסי ומעמיד, במקומו, את האדם במרכז ההוויה. האדם הנו הערך המוחלט ויוצרם של הערכים. הפסיכולוגיה ההומאניסטית ראתה באדם את מרכזה של הבריאה. הגשמה אישית, "פסיכולוגית האהבה" (agape) בה מקיף המטפל את המטופל (תוך שינוי מונחים אלו), הקבלה ללא תנאים מוקדמים, כל אלו נגזרו מתפיסת יסוד זו. הפסיכולוגיה ההומניסטית אפשרה, לשיטתה, לאדם לגבור על הקושי שלווה אותו בקיומו הדתי ועל זה שבתפיסה פסיכולוגית מדעית, בדמותה של הפסיכואנליזה, אשר הותירו אותו כבול אל רגשות אשם מול ערכים שמעבר לו ובהתנגשות שבין נטיותיו ורצונותיו לבינם (1980 ,Rogers).

צעד קיצוני יותר בא לידי ביטוי בפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית.

החלפת האל ב'אין' באקזיסטנציאליזם

האקזיסטנציאליזם הביא את הבעייתיות שהתעוררה עם צמיחת הפסיכולוגיה כמדע לקיצוניות בתפיסתו את העולם כריק מערכים וממוסר, נתון המוליד תחושת ייאוש וריק קיומי אצל האדם.

האקזיסטנציאליזם, דוגמת תפיסת סארטר ב"היש והאיין" (Sartre, 1943), מערטל את הקיום מנוכחות ערכית ומספק לאדם את החרות המוחלטת. האמת אינה אלא הרגע הנתון ש"כבר הוחמץ". האדם נידון לרדיפה אינסופית אחר משמעות ותוכן לקיומו כשהיא עצמה תמצית ותכלית קיומו.

ייאוש וחרדה קיומית הם הרגשות הדומיננטיים הבאים לידי ביטוי אצל קאמי (1942א, 1942ב) וסארטר (1938, 1943).

הייאוש הקיומי שהוא נחלת האדם בעידן אל-רוחני, סטרילי ומדעי מתואר על ידי אלבר קאמי בספרו "המיתוס של סיזיפוס" (קאמי , 1942ב), המשרטט את גורלו של בן דורנו. במיתוס היווני המתאר את האדם שנידון להעלות אל ראש ההר סלע כבד החוזר ונופל במדרון מזהה קאמי את חיינו, בחברה אל-ערכית שהדיחה את קיום האל וכשאנו ממשיכים בחיים חסרי תכלית, חסרי משמעות, חדורי אימה וחוסר ביטחון.

כך גם סארטר, אבי הזרם האקזיסטנציאליסטי, המתאר בספרו "הבחילה" (1938) את תחושת היתמות, השקיעה וחוסר התכלית של חיים ללא תבניות מוסר. הקיום האנושי הנו קיום של "אבסורד" ועל כן כל שנותר לאדם הוא הדחף הרגעי, הפיזיולוגי קמעא, בדומה למתואר בישותו האבסורדית של מארסו, גיבור ספרו של קאמי "הזר" (קאמי, 1942א) ובספרו של סארטר ה"יש והאין" (1943 ,Sartre).

רולו מיי (May) היה מהבולטים שבהוגי המחשבה האקזיסטנציאליסטית באמריקה וכמי שסלל נתיב חדש בפסיכולוגיה בספריו "אומנות הייעוץ", "פסיכולוגיה אקסיסטנציאליסטית" ,"גילוי ההוויה" (May, 1960), בו הוא כותב:

אין דבר כזה כמו אמת או מציאות עבור יצור אנושי חי לבד משותפתו עם, מודעתו ל, והיותו בעל יחסים עם… בעבודתנו כפסיכותרפיסטים האמת הנולדת מחדש,… ה"מורגשת באימפולסים", היא רק האמת שבאופן אותנטי מורגשת בכל מישורי ההוויה… רק לאמת זו הכוח לשנות את היצור האנושי (May, 1960, P.14).

לדידו, דיון בהיסטוריה של המטופל לא יביא לשינוי. נקודת הכובד בפסיכולוגיה אקסיסטנציאליסטית היא ב"היות שם", ב- dasein, שבו המטופל צריך להיות נוכח בסיטואציה במקום לדבר עליה או על עצמו. כמו-כן, הוא יוצא כנגד האסכולות שביקשו לראות באדם בן חורין וטוב מיסודו.

הפסיכולוגיה הרוחנית

בשנים האחרונות התפתח זרם חדש בפסיכולוגיה המשלב בין הרוחניות והפסיכולוגיה – "פסיכולוגיה רוחנית". עיקרה של פסיכולוגיה זו הוא הכינון מחדש של ההוויה הרוחנית כחלק בלתי נפרד מקיום האדם (2013 ,Engel-Eldar). תפיסה זו מוכרת גם כזרם הטראנס-פרסונאלי שבפסיכולוגיה דוגמת זו של קן ווילבור (Wilber, 2006).