האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

פרופסור אליצור בסכנה!

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

נכון, אנחנו לא קרן עזרה, אנחנו לא ארגוני מצ’ינג, אבל בכל אופן, אי אפשר להתעלם מצרה של יהודי.

פרופסור אבשלום אליצור בסכנה מוחשית.

אתם בודאי חושבים על מחלה חלילה, על הסתבכות כלכלית, אז לא, יש דברים הרבה יותר גרועים מזה, הוא הולך ליפול לציפרני האינקויזיציה הליברלית, זה אומר שיימינג, הסתה, לחץ על מקומות עבודה שלא להעסיק אותו, על הוצאות ספרים שלא לפרסם ספרים ומאמרים שלו, לגלוג על צבע השער שלו, על אשתו, מודעות בתשלום שיחפשו איפה להשמיץ אותו. זה רק מקצת מעלילות האינקויזיציה הליברלית, שאוי לו למי שהסתבך איתה.[1]

ועל מה כל זאת? הרי בינתיים הוא יושב לו בביתו שמח וטוב לב.

ובכן, השבוע, פורסמה הרצאתו בקורס למטפלים מיניים, בנושא הומוסקסואליות, הנה היא לפניכם:

זו המצגת של ההרצאה: Gaypsych2019

והתוכן? שומו שמים!

כך מסכם נועם מתוך ההרצאה:

הרצאה שעלתה אמש ליוטיוב, פרופסור אליצור סקר בהרחבה מחקרים רבים בנושא מיניות. לפי אליצור המחקרים מצביעים על כך שהומוסקסואליות היא אינה מולדת וכי היא נרכשת ועשויה להיות תוצאה של חסך או טראומה. כמו כן ציין כי הטענה שאין שינוי במשיכה המינית היא לא נכונה. בהקשר ישיר פרסם מחקר המצביע על שינוי משמעותי באוריינטציה המינית בקרב אנשים אשר פנו לטיפול ושלל את הטענה כי הנזקים הנגרמים הם מהטיפול. בהרצאה סקר בהרחבה את הנושאים “המצוקה בקרב הומוסקסואלים מחייבת התייחסות”, “האטיולוגיה: מודלים ביולוגיים מול סביבתיים”, “שינוי האוריינטציה המינית, אפשרי? אתי? רצוי?”.

בישראל רק בתחילת החודש נחשף אדם בוועדה בכנסת שעסקה בטיפולי המרה אדם הטוען כי הוא נמשך לאשתו בזכות הטיפול הפסיכולוגי שאותו הוא עבר. קדם לו אבנר ברנהיימר, תסריטאי ויוצר הסרט ההומוסקסואלי “יוסי וג’אגר”, שסיפר בשנת 2013 ל’גלובוס’ כי בזכות טיפול פסיכולוגי החל להימשך לנשים.

יצוין כי המחקר האחרון בנושא והכי גדול עד כה שפורסם ב-Science בשנת 2019 (כתב עת אקדמי של האיגוד האמריקני לקידום המדע. נחשב לאחד מכתבי העת המדעיים היוקרתיים בעולם, הובא גם בוואלה) בדק קרוב לחצי מיליון בני אדם וכך הוא קבע: “לא נמצא כל גן גאה היכול להעיד על קשר בין גנטיקה למשיכות הומוסקסואליות, מה שכן, נמצא שמשתנים לא גנטיים כמו סביבה, חינוך, אישיות משמעותיים בהרבה יותר”. כלומר, ההשפעה מהסביבה מותאמת גם לתכונות הנפשיות אותם קיבל האדם. למשל, אדם בעל רגישות גבוהה יותר יכול להיות חשוף יותר לטראומה ולפתח בעקבות כך הומוסקסואליות.

פרופסור אליצור חוקר את הנושא כבר מספר שנים. בפעם האחרונה שהתייחס לנושא, כך אמר:

“כל החוקרים המחפשים אחר הגֶן להומוסקסואליות – האמר, ביילי, פילארד, לה-ואי – מצהירים בכנות: לא מצאנו גן כזה וכנראה גם לא נמצא; כמו שאין גן לפדופיליה, לפטישיזם או לאהבת גויאבות. מדובר באינטראקציה מורכבת של תורשה וסביבה. אווזים, שמוחם פחות מורכב משלנו, בוקעים מהביצה בלי ששום גן יאמר להם למי להשתוקק, והם לומדים את זהותם המינית על פי מראהו של מי שגידל אותם. רק התינוקות שלנו, לדבריכם, ננעלו על מיניותם כבר ברחם. כמה עצוב, כמה חסר-תקווה, ולמרבה המזל – כמה חסר-שחר”.

כאשר שאלו אותו מה דעתו על טיפולים פסיכולוגיים בנושא בירור הזהות המינית, אמר:

“אני לא נותן טיפולי המרה; כשנכנס אליי בן אדם לחדר, אני בודק איתו את רצונו ונותן לנפש שלו להתפתח לכל כיוון שתרצה, בלי שיפוטיות. לא עניינכם מה אני עושה שם’. מהרגע שהמטפל והמטופל נכנסו לזה מרצונם החופשי, אל תתערבו במסע הנפשי-פנימי שמתרחש בחדר הטיפולים.”מה שאני רוצה לומר הוא שאנשי מקצוע שנעלו בחורים ‘לקבל את עצמם’ וסגרו את הדלת בפני הפלואידיות (הנזילות) של המיניות שלהם – עשו להם נזק לא פחות נורא מכל טיפולי ההמרה”.

“אם בן אדם אומר: עזרו לי, אני אישה בגוף של גבר – אנחנו מעודדים את זה שמערכת הבריאות תממן את הפרוצדורה המורכבת שתהפוך אותו לאישה. בפרוצדורה הזו יכרתו לו איברים פנימיים וחיצוניים, יתקינו לו איברים חדשים, יזריקו לו כמויות אדירות של הורמונים ואנטיביוטיקה והוא יעבור המון ניתוחים פלסטיים עד כדי סיכון חיים. כל זה בסדר לדעתם. אבל שהוא ילך לפסיכולוג ויברר מה כל כך רע בלהיות גבר – אוי ואבוי”.

להלן מתוך ריאיון לעולם קטן:

לאדם חייב להיות חלק רוחני

פעם נקלע אליצור לקונפליקט מושגי עם עצמו, כשכתב מאמר בתחום הפילוסופיה של הנפש ומצא טיעון לוגי התומך בדואליזם – כלומר שהאדם אינו רק גוף חומרי, כמו שהמטריאליזם רוצה לטעון, אלא שיש לו גם נפש.

“לפני הרבה שנים מצאתי הוכחה שהתודעה, בתור משהו שאינו חומרי, כן משפיעה על תהליכי המוח”, הוא מספר. “ההבנה הזו היא מכה קשה לפיזיקאי. היסוד של חוקי הפיזיקה הוא חוקי השימור. תחשוב על כדורי ביליארד שפועלים עליהם חוקי המכניקה: אם תכניס למערכת הזו גורמים כמו הפחד שלהם או כאב ההתנגשות – התוצאות תהיינה שגויות. זה מערך סגור לגמרי לחוקי הפיזיקה; אי אפשר להכניס עוד גורמים למערך”.

המדען תופס את האדם כאוסף כדורי ביליארד?

“חד-משמעית. הגישה הדטרמיניסטית אומרת שאנחנו סך כל הפעולות הפיזיקליות שקורות בנוירונים (תאי עצב במוח, ר”א) שלנו. אם יש רגש כמו אהבה או שנאה, או אם יש תחושה של מתוק או מר – זה היבט של תהליכי המוח, אבל לא דבר נבדל מהם. כולם סידורים שונים של פעולות נוירונים; אפשר להמיר כל תחושה לשפת הנוירונים ואז כל עולם הנפש הוא רק היבט של המוח.

“האדם ברחוב, לעומת זאת, מערבב בין גוף ונפש כל הזמן. האם חיבקה את בנה כי היא אוהבת אותו; הארנבת ברחה מהשועל כי היא פוחדת; הלכתי לאכול כי הייתי רעב. מבחינת המדע, הזיגזג הזה בין גוף ונפש מותר רק כלשון קיצור. הפחד והאהבה הם רק היבטים של פעולות נוירונים אלה.

“המדען לא יכול להתייחס אל התודעה כאל מרכיב נפרד המשפיע על המוח, אחרת הוא יסתבך עם חוקי השימור כמו חוק שימור האנרגיה או חוק שימור התֶנע. לכן היום כ-90 אחוז מהפילוסופים בוודאי יסכימו לדואליזם מתון, כלומר שיש גוף ויש תודעה הנבדלת ממנו, אבל תמיד ידגישו שאין אינטראקציה בין השניים.

“לעומת זאת, תיאוריית יחסי הגומלין בין הנפש לחומר (דואליזם אינטראקציוניסטי), המחייבת פעולת-גומלין בין התודעה למוח, היא תועבה בעיני הפיזיקאי; הוא חייב לדחות אותה, כדי שהנפש לא תשפיע על העולם הפיזיקלי הסגור”.

“אני טוען שאם לא הייתה לנו תודעה – היינו אולי בורחים, מחבקים ואוכלים באותו אופן, אבל לא היינו מתעסקים בשאלת התודעה”, הוא אומר. “לא היינו מוטרדים מהבעיה הזו במשך אלפי שנים. בעולם חומרי לגמרי, הבעיה הזו הייתה צריכה להיעלם מזמן. אבל אנחנו עדיין נבוכים מהבעיה הזו.

“אחד מהדברים שהאנושות נבוכה לגביו הוא בשאלה מדוע לפעולות שלנו נלוות חוויות. היום יש מכונות שיכולות לזהות אדום וכחול, ואנחנו לא נייחס להן ‘חוויה’. למה בני האדם מייחסים חוויה לראייתם את האדום והכחול? ולמה בכלל צריך שתהיה חוויה – הרי העולם היה נראה בדיוק אותו דבר בלעדיה? אפשר היה להתעלם מזה, לולא העובדה שהאנושות מתעסקת בזה במשך כל שנות קיומה – דבר המעיד שאכן יש אינטראקציה בין הגוף ובין הנפש”.

את הטענה הזו פרסם אליצור בשנת תשמ”ט (1989). “כתבתי באותו מאמר, שהלוואי שמישהו יפריך אותו”, אומר אליצור, “כי זה מעלה סימן שאלה על כל תמונת העולם שלי. אני לא יודע להסביר איך הפיזיקה עובדת היום למרות שאיננו מתייחסים לגורם הנפשי. רבים כתבו שאני טועה, אבל למאמר פורסמו כבר כמה המשכים, אחד מהם השנה, ועד היום אף אחד לא מצא הפרכה להוכחה זו לטובת הדואליזם”.

בעיות אינהרנטיות ללהט”בים

כל עוד פרופ’ אליצור אִתגר את האקדמיה בתחומי הפיזיקה והפילוסופיה, הוא נחשב אמנם כתיאורטיקן סורר אבל גם כבר פלוגתא חשוב ומפרה. כל הקלפים נטרפו ביחס לדבריו כשהתחיל לומר את מסקנותיו סביב הקהילה הלהט”בית. מאז שאליצור, שהיה בין השאר מרצה לפסיכולוגיה, הביע את דעתו על כך שנטייה מינית יכולה בחלק מהמקרים להשתנות, הוא הותקף כפי שלא הותקף מעולם. זאת, אף על פי שהצהיר: “באתי מאהבה. אני מוכן לצעוד בכל שנה במצעד הגאווה כדי שאיש לא ישתמש בדבריי כדי לכפות על מישהו דרך חיים שאינו רוצה בה”.

לדבריו, דווקא בעקבות התבטאויותיו גילה שיש לא מעט אנשים שרוצים לעצב מחדש את נטייתם המינית. הוא מספר שרוב הפונים אליו הם “חילונים בסביבות גיל 30”. מה מביא אותם לחשב מסלול מחדש? “הם באים מרצונם החופשי ואומרים – הייתי בעולם ההומוסקסואלי, ולא טוב לי שם”.

“יש דברים אינהרנטיים להוויה ההומוסקסואלית שלחלק מהאנשים עושים רע, וזה לחלוטין לא קשור לשאלה אם סטרייטים מקבלים אותם או אם הם חיים בחברה הומופובית או סובלנית. קורה שנער בן ה-15 נמשך לבנים וחייו אומללים גם אם הוא חי בחברה הכי פתוחה שיש, אימו מחבקת אותו ואביו מעודד אותו לצאת מהארון.

“צריך להפסיק להתייחס להוויה ההומוסקסואלית כתמונת ראי של ההטרוסקסואליות. נכון שגם בהטרוסקסואליות יש המון בעיות, הרבה יותר בגידות ממה שהיינו רוצים, אבל בהומוסקסואליות יש קשיים אינהרנטיים נוספים.

“לא פעם יושב מולי בחור חמד, חכם, רגיש ומטופח, אבל לא שיא היופי: שמנמן, ממושקף ומקריח, שאומר לי – אף אחד לא כבר מסתכל עליי, אצלנו מחפשים צעירים. ואני לא יכול שלא לחשוב כמה בחורה הייתה יכולה להתאהב בו בקלות בזכות האופי והסגולות שלו, אבל גברים – גם הומואים – הם הרבה יותר אסתטיציסטיים. הם רוצים מישהו יותר צעיר ויותר חתיך.

“לכן, הפסיכולוג שמקבל את ההומוסקסואליות כמצב נתון (ומכונה “גיי פרינדלי”) רואה כתפקידו להגיד לבחור להקשיב לדברי בן הזוג: אם תמשיך להיות רכושני, הוא יעזוב אותך לגמרי; אתה צריך לקבל את זה שהוא יהיה עם אחרים. עמית קמה, פעיל מוכר בקהילה הלהט”בית, אמר פעם בוויכוח פומבי איתי משהו בסגנון ‘זכותם של הומוסקסואלים להכניס פרטנרים נוספים למערכות היחסים שלהם; זה לא אומר שהם אינם אוהבים זה את זה, זה פשוט אחרת'”.

אליצור מזכיר את הכתבה שהתפרסמה לפני כמה שבועות ב”הארץ” שחושפת איך נראים הבילויים של הקהילה הלהט”בית. “זו כתבה קורעת לב. תקרא מה מספרים הצעירים בתל-אביב, העיר הכי פתוחה להוויה ההומוסקסואלית. איך הם מתארים הוויה של שימוש בסמים בכמויות, אונס והטרדות מיניות בכסות של חוויות וריגושים, כשבבוקר הם מתמלאים תחושת ריקנות נוראה של חיים אומללים. אחד הנערים שמצא את עצמו מנוצל על ידי זוג אומר ‘הלוואי שהיה שם מישהו להגן עליי’. הגיע הזמן גם אצל הליברלים להטות אוזן מכבדת לקול הפחות מוכר הזה של הומוסקסואלים שרוצים משהו אחר בחייהם”.

הנטייה המינית היא נזילה

אליצור הוזמן לתת בכל שנה הרצאה בנושא בחוג ללימודי המשך בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב. הוא צלל אל הספרות המחקרית והכין עבודת מחקר מקיפה, שהמצגת שלה זמינה ברשת לכל דורש בחיפוש המילים ‘הומוסקסואליות – בריאות נפש ותקינות פוליטית’.

בנוסף, הוא כתב מאמרי תגובה בעקבות ההתקפות שספג בנושא. באחד מהם כתב כך: “כל החוקרים המחפשים אחר הגֶן להומוסקסואליות – האמר, ביילי, פילארד, לה-ואי – מצהירים בכנות: לא מצאנו גן כזה וכנראה גם לא נמצא; כמו שאין גן לפדופיליה, לפטישיזם או לאהבת גויאבות. מדובר באינטראקציה מורכבת של תורשה וסביבה. אווזים, שמוחם פחות מורכב משלנו, בוקעים מהביצה בלי ששום גן יאמר להם למי להשתוקק, והם לומדים את זהותם המינית על פי מראהו של מי שגידל אותם. רק התינוקות שלנו, לדבריכם, ננעלו על מיניותם כבר ברחם. כמה עצוב, כמה חסר-תקווה, ולמרבה המזל – כמה חסר-שחר.

“כל אדם מתנסה במהלך חייו בתנודות בטעמו המיני, בתשוקותיו ואפילו בנטיותיו. מניין לקחתם את האחריות להודיע לצעיר הרוצה להשתנות ש’אין שום סיכוי’ לשינוי כזה? ומהיכן עזות-הפנים לרמוז שכל המטפלים הישראלים המדווחים בפורומים מקצועיים על שינויים בהעדפות המיניות של מטופליהם (יש לי רשימה!) משקרים?”

אליצור מציג שורה של מחקרים מתחום הגנטיקה, חקר המוח והסקסולוגיה המאשרים שהגמישות המופלאה של המוח האנושי חלה גם על ההעדפה המינית, בכל תרבות ובכל גיל. “אם ככה היו מחנכים את הנוער, ואז חלק היו בוחרים בחיים חד-מיניים, זה היה בסדר, אבל למה אתם מסבירים לו בגיל 16 שמכיוון שהוא חשב על גבר אחר אז הוא הומו שכבר לא ישתנה והוא חייב להיות ‘מחובר לעצמו’ ואין לו שום סיכוי עם נשים? כמה מהאנשים ההולכים לטיפול נזכרים במהלכו בחוויות שהדחיקו? כמה הומואים בטיפול נזכרים שבילדותם הם כן נמשכו לאיזו ילדה?

“היום פסיכולוגים מפחדים אפילו להגיד שהבקשה הזו היא לגיטימית. זו בושה וחרפה. בספרות הפסיכואנליטית יש תיעוד בשפע של מקרים שבהם נכנס אדם לטיפול כשהוא נמשך לגברים ויצא כשהוא נמשך לנשים. אנחנו לא מתפלאים כשבחבורת גברים מבודדת ללא נשים מופיעה משיכה לגברים. אז למה שנתפלא כשמתברר שזה קורה בסיטואציות אחרות בחיים, שבהן המעצור מִמשיכה הטרוסקסואלית הוא פנימי?

“זה שוב חוסר האיזון הזה: אם אטען שבנות פחות טובות בחשבון מבנים, יקפצו עליי פמיניסטיות עם סכין שלופה ויגידו – זו הבניה חברתית. אבל אם אגיד שהומו יכול להיות סטרייט, אותן פמיניסטיות יקפצו עליי ויגידו שזה לא יכול להשתנות”.

מה שקורה בחדר הפסיכולוג – לא עניינכם

“מעולם לא אירע כזאת בתולדות הרפואה והפסיכולוגיה”, כותב פרופ’ אליצור. “בקשה של אדם בוגר לשנות צדדים באופיו ובתחושותיו הגורמים לו סבל, נתקלת באיום מבחוץ על איש המקצוע שלא לעזור לו. להפוך אותו לאישה – בוודאי. לגמול מהתמכרויות, להפיג דיכאון ודחפים אלימים – לכך נוצרה הפסיכותרפיה. לגלות את ההומוסקסואליות המודחקת שלו – אחלה! אבל לחקור (יחד איתו!) את עולמו הפנימי כדי להבין מי הוא באמת ומה הוא באמת רוצה – ממה הפחד? על מה ה’עליהום’?”

בשיחתנו פרופ’ אליצור מחריף את הטון עוד יותר. “אם בן אדם אומר: עזרו לי, אני אישה בגוף של גבר – אנחנו מעודדים את זה שמערכת הבריאות תממן את הפרוצדורה המורכבת שתהפוך אותו לאישה. בפרוצדורה הזו יכרתו לו איברים פנימיים וחיצוניים, יתקינו לו איברים חדשים, יזריקו לו כמויות אדירות של הורמונים ואנטיביוטיקה והוא יעבור המון ניתוחים פלסטיים עד כדי סיכון חיים. כל זה בסדר לדעתם. אבל שהוא ילך לפסיכולוג ויברר מה כל כך רע בלהיות גבר – אוי ואבוי. איך הוא מעז להתכחש למיניות האמיתית שלו.

“קורה פה משהו מאוד לא טוב. בא אדם ואומר מרצונו החופשי – זו המצוקה שלי, ואלו רצונותיי בחיים. ובא המטפל ואומר לו – לאור מה שלמדתי אני רוצה להתייחס לרצונות שלך בכבוד ובאהדה, בוא נראה אם אפשר. מי אתם שתעזו להתערב להם?”

אנחנו מנצלים את השיחה הזו כדי לעמוד עם פרופ’ אליצור על ההבדלים בין טיפולי המרה לבין טיפולים פסיכולוגיים. “אני לא בעד טיפול המרה, אני בעד טיפול פסיכודינמי”, מדגיש אליצור. “המרה היא טיפול עם אג’נדה, שבו הפסיכולוג אומר – אני רוצה שתפסיק להיות הומו ותהיה סטרייט. יש לו מטרה בטיפול וזה כבר גורם זר. לעומת זאת, טיפול פסיכודינמי אומר ברוחו של פרויד: הכול פתוח, בוא נראה קודם מה אתה באמת רוצה. אני בעד שהמסע הפסיכולוגי יהיה חופשי ופתוח, מוכן להפתעות, ולא רק בכיוון אחד”.

אליצור אסף רשימה של פסיכולוגים ומטפלים. הוא לא שאל אותם אם הם מוכנים לעזור להומו להיות סטרייט, אלא אם יתייחסו לרצון הזה כאל רצון לגיטימי. “אספתי 40 שמות של מטפלים כאלה. כעשרה מהם התקשרו אליי במהלך השנים ואמרו לי – ‘תמחק אותי משם, לא הבנת אותי’. איזו חרפה ואיזה ביזיון. מפגן הפחדנות הזה עורר בי בחילה שלא תיאמן”. הרשימה, מדגיש אליצור, היא לפרסום ומופיעה במצגת המוזכרת לעיל.

אנחנו במערכת מנסים לראיין פסיכולוגים כאלה והם בדרך כלל מפחדים להיחשף.

“שיתביישו! הם לא צריכים לפחד. פסיכולוג שמתקיפים אותו על זה צריך להגיד – ‘אני לא נותן טיפולי המרה; כשנכנס אליי בן אדם לחדר, אני בודק איתו את רצונו ונותן לנפש שלו להתפתח לכל כיוון שתרצה, בלי שיפוטיות. לא עניינכם מה אני עושה שם’. מהרגע שהמטפל והמטופל נכנסו לזה מרצונם החופשי, אל תתערבו במסע הנפשי-פנימי שמתרחש בחדר הטיפולים.

“מה שאני רוצה לומר הוא שאנשי מקצוע שנעלו בחורים ‘לקבל את עצמם’ וסגרו את הדלת בפני הפלואידיות (הנזילות) של המיניות שלהם – עשו להם נזק לא פחות נורא מכל טיפולי ההמרה”.

אין כבישים חד-סטריים

כאמור, התגובות לעמדתו של אליצור לא איחרו לבוא. “עד היום אני מושמץ ומותקף בכל מיני רמות”, הוא טוען. “מכיוון שבחיי הפרטיים אני לא מופת של חיי משפחה, וכשסוף סוף זכיתי להיות אבא, הזוגיות שלי התפרקה – טענו כלפיי שאני הומו שמכחיש את המיניות שלו. להגיד לך שלא עלה בדעתי שאולי הם צודקים ואני צריך ללכת לנסות את זה?

“אני זוכר את אימי ז”ל מצלצלת אליי מבוהלת מהמכולת כי היו עליי השמצות ב’ידיעות אחרונות’. אדם מאחת האגודות טען שהתקשרו אליהם נערים שמדווחים שבעקבות המאמר של אליצור הוריהם מכריחים אותם להיות סטרייטים. תשובתי הייתה פשוטה – בואו לא נערב מדע בערכים. אמרו להוריכם – מבחינה מדעית נטייה מינית יכולה להשתנות, מבחינה ערכית אני לא רוצה לשנות את זה, נקודה”.

אליצור מזכיר את תגובתו של הפסיכולוג ד”ר עופר מאורר, שאמר: “לשאלה ‘האם אפשר לשנות את הנטיות המיניות’ יש תשובה חד-משמעית: אי אפשר לשנות נטיות הומוסקסואליות”. אליצור מבקש להגיב לדבריו, שדוגמתם נשמעת פעמים רבות: “אני לא מכיר פיזיקאי שאומר ‘חד-משמעית אי אפשר לסתור את חוקי השימור’, אלא – אי-אפשר על-פי הנתונים שיש בידינו היום. אז בפסיכולוגיה להגיד ‘חד משמעית’? הרי נטייה מינית יכולה להשתנות כמה פעמים בחיים”.

אבל לא רק התקפות היו; אליצור מספר על אנשים רבים שפנו אליו בעקבות הפרסומים כדי שיסייע להם בעניין. “עד היום, אחת לכמה זמן מתקשרים אליי אנשים, רובם חילונים, או מגיעים אליי הביתה”, מספר אליצור. “אחרי שעברו כל מיני חוויות, הם מואסים בסגנון החיים הזה.

“אני מבהיר מראש שאינני מטפל ואיני גובה שכר עבור הפגישה, ואז אני מפנה אותם לאחד המטפלים ברשימה שלי. המטפלים עצמם לעולם לא ידווחו לי, אבל יש לי יסוד לחשוב שלפחות חלק מהמטופלים מאוד מרוצה. אחדים חזרו והודו לי מאוד”.

בסוף דבריו כתב אליצור כי “ממש נמאס לי לראות צעירים מבולבלים וקרועים ש’מומחה’ חסר-אחריות מנסה להפוך חייהם לכביש חד-סטרי. הגיע הזמן להביא את העובדות הקליניות הפשוטות לכל מחפשי-הדרך הללו בלי שמישהו ינסה להלך עליהם אימים. המדע ממשיך להזכיר לנו שמיניות האדם היא דבר מורכב, נפלא, רב-פנים – ותמיד מסוגל להפתיע.”

מאין תבוא המהפכה האינטלקטואלית

“בסך הכול יש לי בחיים מזל גדול מאוד”, מסכם אליצור. “השיא של העוסקים בפיזיקה מגיע בדרך כלל בשנות השלושים לחייהם. אני כבר בן 62 והדברים הכי טובים שאני עושה הם עכשיו. המנחה שלי, יקיר אהרונוב, חוגג בקרוב 87, ומעולם לא ראיתי אותו כל כך יצירתי ושופע חידושים. יש לו ממני פיזיקאים ‘נכדים’ ואני כבר מקווה לעוד דור. מעבדות ברחבי העולם חוזרות ובודקות ניבויים שלנו. זה לא טריוויאלי בכלל, בטח לא במקצוע הזה”.

אליצור טוען שגם היעדר הקביעות באקדמיה היה לטובה לבסוף. “לא נראה לי שהייתי יכול לתת ריאיון כזה אילו הייתי יודע שלמחרת אצטרך להיפגש עם עמיתים מכובדים במסדרון או בקפיטריה”.

מה אתה חושב על מצבה של האקדמיה היום?

“הבעיה העיקרית שלה היא קונפורמיות ואפס מעורבות בנושאים הבוערים, לא במדעי הטבע ולא במדעי הרוח. האקדמיה הייתה צריכה לא לפחד להתריס כנגד בעלי ההון וכנגד כל ההדוניזם של התרבות התעשייתית שלנו.

“קורה משהו מאוד לא טוב לאנושות בעשרות השנים האחרונות. חלף עידן הגאונים. הבינוניות שולטת בכל מקום. תסתכל סביב ותראה שכמעט אין כיום אדם אחד משיעור-הקומה של הגאונים במדע או בספרות כמו אלה שראינו עד המחצית הראשונה של המאה העשרים. יש לי על זה מאמר נוקב ברשת בשם ‘אם ראשונים כבני-אדם אנחנו כחמורים’.

“כיום אנחנו שבעה מיליארד בני אדם, עם ספרים למכביר, אינטרנט וגוגל, ותראה לי אינטלקטואל אחד שמגרד את תחתית החבית של מה שהיה לנו במאה הקודמת. אנחנו חיים באחת התקופות הכי משמימות, דלות ועלובות בהיסטוריה האנושית.

“יש לי תחושה שלמשל בתחום הפיזיקה, המהפכה תהיה של רעיון מאוד פשוט, כזה שנכעס על עצמנו איך לא חשבנו על זה קודם. אנחנו צריכים מישהו שישבור לנו כמה כלי חשיבה, רעיון שבהתחלה יקומם אותנו, אבל לאחר מכן נראה איך נוצרת ממנו תמונת עולם חזקה יותר ויפה יותר. נראה שהיום אין מישהו כזה. אז כמו שאומרים: אל תגידו יום יבוא – הביאו את היום”.

נביא גם מריאיון עם אבנר ברנהיימר בגלובס (נאלצתי למחוק חלק מהביטויים התל אביביים כלומר גסי רוח ודוחים, אבל השארתי את התכנים הרלבנטיים):

אבנר ברנהיימר: “הומואים לא נולדים הומואים, זה לא רק גנטי”

הסופר והתסריטאי אבנר ברנהיימר: “ההומואים צריכים להפסיק לעודד לצאת מהארון, זה טרור קהילתי”…

ברנהיימר, 46, מבכירי התסריטאים בארץ, יוצר הסרט “יוסי וג’אגר” וסדרת הטלוויזיה “אמא ואבאז”. החודש יצא בהוצאה מחודשת ספרו “אתה אוהב אותי”, שמתאר את חייו ואת הזוגיות שלו עם ד”ר ערן נוימן, ראש הפקולטה לאדריכלות באוניברסיטת תל-אביב.

– אתה מלגלג בספר על לסביות מטרחנות, מה עם קצת פוליטיקלי קורקט?

“זה לא לגלוג, זה הומור. אבל מה לעשות שיש אוכלוסייה של לסביות חסרות חוש הומור שכל מעייניהן זה ענייני מגדר. זה כמו שעליי אפשר לצחוק שאני זה רק ‘הכיבוש, הכיבוש’. אז יש כאלה שאצלן כל דבר זה ‘הגברים ככה, והגברים ככה’. לצחוק על עצמך זו תכונה מתבקשת. אם יש מישהו בספר שזוכה להכי הרבה ביקורת ולגלוג, זה אני”.

– לא עבר לך בראש לגדל ילד לבד, ללא אם?

“זוגות הומואים שעושים ילד בלי אמא או זוגות לסביות שעושים ילד בלי אבא, מגדלים ילדים לתפארת. אבל אם לילד היו גם אמא או אבא, יכול להיות שהוא כן היה מקבל תמונת עולם מלאה, מורכבת יותר, איכות נוספת. מה לעשות, עוד אישה ואמא, זה עולם שלם, שזוג הומואים שעושים ילד בלי אישה, אין להם את זה. את כל עניין הנשיות, הנפש הנשית, האמהית, תפיסות נשיות, הוא לא יכול לקבל מגבר. אותו דבר לסביות שמגדלות ילד ללא אבא. אני גם חושב שאי הרצון להכניס אישה למערכת הזוגית, הוא בגלל שיש הרבה הומואים שיש להם בעיה עם אינטימיות, קשר קרוב, עם אישה”.

– מיזוגניה? לפעמים עולה תחושה שיש הומואים שהיו יותר משמחים אם נשים היו מתאיידות להם מהעיניים.

“לא בטוח שזו מיזוגניה. זה באזורים של משהו שקשור ליחסים עם אמא שלהם, לא לשנאת נשים. לא הייתי מגיע למקום הזה של לעשות ילד עם אישה, אם לא הייתי מטפל בעצמי כמה שנים טובות. לפני הטיפול נוכחות של אישה בחיי הייתה דבר שאיים עליי. הטיפול עזר לי להיות מסוגל להכניס אישה בצורה כל כך כבדה לחיים שלי, וליהנות מכל הערך המוסף המתלווה לזה. בכלל, מאז שעשיתי ילד עם אישה, התחלתי לראות נשים הרבה יותר מפעם… הגן הסטרייטי שלי התחיל לעבוד. הרי אנחנו נורא עסוקים להגיד שלכל סטרייט יש גן הומואי, כן? אבל לא חושבים שבנו אולי יש גן סטרייטי. כשהפסיכולוג אמר לי את זה, זה העיף לי את הראש…

– בדקת את המשיכה הזו?

“אני לא אפתח את היחסים שלי עם ערן כדי לבדוק את זה, זה גם לא שבא לי לממש את זה. אבל אני הרבה יותר מודע לנשים כיצורים מיניים, למורכבויות שלהן. אני אגיד עוד משהו שהרבה הומואים לא ישמחו לשמוע, שהוא לא פוליטיקלי קורקט. אני לא בטוח שהומואיות היא גנטית. הפוליטיקה של ההומואים נורא רצתה להגיד: זה גנטי, תקבלו אותנו כי נולדנו ככה…

“אבל אני לא חושב שכל ההומואים נולדו הומואים, יש משהו שהוא כן ביחסים במשפחה, בין האבא והאמא והילדים, שמוציא איזה פוטנציאל של הומואים ולסביות. אין לי שום ספק שזה שילוב של גנטיקה ומערך כוחות במשפחה.

“אני חושב שבאופן אישי היו לי יחסים מאוד סימביוטיים עם אמא שלי, שהייתי צריך להרחיק אותה קצת, ובחירה בגברים הייתה רצון לשים גבול ביני לבינה. לבחור בגברים, אולי מתוך חרדה שאבחר בה… אדיפלי לחלוטין. זה עלה תוך כדי הטיפול. ברגע שהשלמתי עם האזורים האלה, הצלחתי להכניס אישה לחיים שלי…

– לשיטתך, נטייה מינית היא הפיכה. ואם כך, יש הטוענים שאפשר לעשות טיפולי המרה.

“אולי זה הפיך…

– מה תגיד למי שמתלבט אם לצאת מהארון?

“חלק מהחופש שאני רוצה לחשוב שהגענו אליו הוא שנפסיק להגיד לאנשים בקהילה איך להתנהג. צאו מהארון, אל תצאו מהארון. תעזבו אותנו בשקט. יש שקר שמספרים בקהילה שלנו: ‘תצאו מהארון והכול יהיה טוב, תהיו מאושרים’. מה זה הבולשיט הזה? זה טרור קהילתי. זה שקר, מוכרים פה שקר לאנשים: תצא מהארון וכל בעיותיך ייפתרו, תהיה בשמים קשת צבעים של הדגל ההומואי. המציאות מוכיחה את ההפך. אולי בארון יותר רע, אבל הבעיות ביציאה ממנו לא נגמרות, רק מתחילות.

“את יודעת כמה הומואים יצאו מהארון והמשיכו להיות עם כל הבעיות הקודמות שלהם? בדיכאון, חרדות, חלק מתים לחזור לארון. היציאה מהארון מביאה סט חדש של בעיות עם עצמך. המכה שאתה חוטף כשאתה יוצא מהארון היא לא פשוטה. בואי אני אספר לך משהו, הרבה מהנציגים הגדולים שלנו, של היציאה מהארון, חייהם לא מאושרים במיוחד, הם בדיכאונות, על כדורים פסיכיאטריים, והם עדיין ממשיכים לנקוט בשקר הזה הלאה, שהכול ורוד שם בחוץ”.

אם כבר אנחנו כאן נצרף את ד”ר אליהו אקרמן לדיון:

הערות:

[1] רק היום התעוררנו לבוקר חדש עם ידיעה מזעזעת ומכמירת לב: “הבדרן הבריטי הידוע ג’ון קליז מואשם בטרנסופוביה“, איזו אשמה נוראה, הוא הרי צייץ:  “עמוק בפנים, אני רוצה להיות שוטרת קמבודית. מותר לי או שאני לא מציאותי?”, השמעתם? הוא טען שבדרן בריטי בן 81 שרוצה להיות שוטרת קמבודית זה “לא מציאותי”!!! כזו כפירה בעיקר, כזה פשע שנאה אלים שנגמר ב’פוביה’ לא התרחש מאז איפשהו בימי הביניים.

ועוד השבוע, הוצאת פינגוין מתעתדת להוציא ספר של פרופסור ג’ורדן פיטרסון, ובתגובה עובדי החברה שובתים, מוחים, מסכלים, מתאגדים, ואפילו מזילים דמעות… כך נראית סתימת פיות ליברלית קלאסית.

 

 

 

 

 

5 2 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x