פרופ' גריניץ: מבא לקדמות בראשית
מבוא לקדמות בראשית (מבוסס על הרצאתו של גרינץ בקונגרס העולמי החמישי למדעי היהדות)
לפני כמאה וחמישים שנה, בימי דה־-וטה ופסקה, נוצרה בחקר המקרא השיטה, שנקראה כעבור ארבעים שנה על שם מנסחה המובהק: שיטת וולהאוזן. שיטה זו הסבירה, לכאורה, את הכול: היא, שלא הכירה שום תעודות מעולם המקרא מחוץ למקרא, סידרה לה מחדש את התעודות שמצאה במקרא, ולא השאירה אבן על אבן. ואת כל החומר שבתורה (וספר בראשית בכלל זה) החשיבה כמאוחד הרבה מזמן המעשה המיוחס לו בכתובים:, את חלקו הגדול אף איחרה לאמצע תקופת פרס. את ה״תעודות״ שבודדה באמצעיה ראתה השיטה ה״ביקורתית״ כעין מארג של צללים כהים מעולם מציאות נשכח, שרק בדי עמל נתגנבו אליו רישומים כל שהם ממה שהיה למעשה, אך בעיקר הדבר אין בהן ב״תעודות״, אלא משום גילויים מטושטשים, אנאכרוניסטיים, מעולם מאוחר הרבה יותר. את המציאות שבפועל, שלא מצאה בחומר שלפניה, שיוותה לה בערך כך: שבטים בודדים, או נכון יותר, משפחות בודדות של בדווים, שקראו להם ״עברים״ – היינו ״עוברים״, נודדים – נמשכו והלכו, במשך דורות, מן המדבר הערבי אל ארץ כנען. במשך הזמן נתערבו בתושבי המקום, וכאן קיבלו מידי התושבים הוותיקים, ״היושבים מעולם״, את לשונם, היא שפת כנען, ואת מלוא תרבותם – אחד התרבות החומרית ואחד התרבות הרוחנית והדתית. מהם למדו חקלאות מהי, מהם למדו את הזבח בבמות, מהם קיבלו את מקדשיהם, את קודשיהם, את חגיהם ומועדיהם, ומהם קיבלו את הסיפורים על הראשית. וכשם שלשום עם אין ידיעות על ראשיתו, כך לא היו ידיעות כאלה גם להם. מה שסופר בספר בראשית על האבות, אינו אלא השתקפות ממציאות שמימי המלוכה. אף מבחינה גזעית שוב אין ישראל מה שהיה: נכנס ערבי וסופו שנהיה ״חתי״ (כנעני).
במשך מאת השנים ומעלה שעברו מאז, נדחו, לכאורה, פרטים וכללים של השיטה הזאת, וחלו בה שינויים מכמה פנים; אולם מי שיקרא בספריהם של נאמניה, אם באשר למקרא כולו ואם באשר לספר בראשית, יראה, שבעיקר הדבר – בעיקרים ובפרטים שהם כעין עיקרים ־ עומדת שיטה זו בעינה ולא זזה ממקומה,.
הפולמוס נגד ה״ביקורת״ ימיו כימי ה״ביקורת״ עצמה. בספר זה רצוני לתאר דמות אחרת של המציאות, כמות שהיא עולה הן מן הכתובים גופם והן מן העדויות החיצוניות, הבאות מהימים שאליהם מתייחסים הכתובים.
אפתח בדברים אחדים על ההשקפה, שהועלתה בביקורת, כי היה מיזוג אתני עם הכנעני בימים שלאחר הכיבוש. י׳ קויפמן [1] כבר עמד על כך, והראה, כי דבר זה אינו מתקבל על הדעת כלל. עובדה גלויה היא, שישראל לא ירש מן הכנעני לא את תרבותו החומרית, כעדות הארכיאולוגיה, לא את משטרו המדיני (היינו מדינות־עיר עם מלכים, שרים ו״עבדים״) ואף לא את מערכו הצבאי (הסוס ורכב המלחמה, עיין שמואל ב ח:ד). היחידה הישראלית היתה השבט והמשפחה, ולא ה״עיר״, וכשהגיע ישראל, זמן רב לאחר שנכחד ה״כנ־עני״ ובתוקף הלחץ הפלשתי והעמוני, למשטר ממלכתי, היה היקפו של משטר זה אתני ובין־שבטי. פירוש הדברים: ישראל לא נזקק להשפעה כנענית, כיוון שהוא הוריש את הכנעני מלפניו.
אולם לפי האמת, לא הנחה זו או זו בטלה; האמת היא, כי כל השיטה כולה בטלה. אבות ישראל באו, לעדות עצמם – אם לפי המסופר בספר בראשית ואם לפי המרומז בספרים אחרים – מארם ־נהרים, והמחקר בימינו רק מאשר ״מסורת״ זו[2]. אם כך הדבר, והאבות באו מארם ־נהרים ובמשך הזמן נתיישבו בדלתה, הרי הלכו להם ה״ערבים״, ואין עוד בדווים מערב. האבות התנהלו בעקבי הצאן ליד ערים ומקומות יישוב, ומזמן לזמן התיישבו על הקרקע ועברוה; הם זרעו ומצאו ״מאה שערים״ בהקיץ (בראשית כו:יב), וגם כששכבו לישון אילמו בחלומם אלומים (שם לז;ז); מלבד ״מקנה צאן״ היה להם גם ״מקנה בקר״(כו:יד; יח;ז), וכשהגיעו למצרים עשו – מרצונם ושלא ברצונם – ״בכל עבודה בשדה״ (שמות א;יח), כשכניהם וכגרי ביתם המצרים (ג;כב) ולאחר זמן, כשהגיעו ל״ארץ כנען״, נמצאו רק שני שבטים שביקשו ״מקום מקנה״(במדבר לב), ואף הם בנו לא ״גדרות צאן״ בלבד אלא גם ״ערי מבצר״ רבות (שם: טז-יז), נקובות בשמן(שם: לד-לח)[3]. ולא בארץ כנען בלבד נהגו כן; מכתבי מארי אינם מניחים ספק, שכך נהגו עוד במולדתם בארם־נהרים; לפי מקור זה, לא רק בני חנה ובני ימין ושמאל, גם הסותו[4] היו להם גדרות צאן וערים לשבת, והם אף עוברים לעיבורי הערים הציוויליזאטוריות ומתיישבים בהם ישיבת קבע[5]. יתר על כן; המחקר בימינו כבר נגמל זה שנים מן ההנחה, שהיתה מקובלת על משכילי המאות הי״ח והי״ט, כי הציד והמרעה היו עיסוקיהם הראשונים של בני האדם, ורק לאחר דורות רבים באה עבודת האדמה. התגליות הגדולות בארם־נהרים הצפונית (וגם בארץ־ישראל) מן התקופה הניאוליתית אינן מניחות ספק, שהחקלאות הקדומה, בשלב של ״אוגרי מזון״(קודם לשלב של חורשים במחרשה), קדמה לרעייה [6]. עוד בימיו של וולהאוזן הראה הבלשן היהודי ־האיטלקי גואידי, שלכל לשונות בני שם משותפות המלים היסודיות של חיות הבית והחקלאות[7]. כללו של דבר: ישראל נכנס לארץ, כשהוא על סף המעבר מעם של רועי מקנה צאן ובקר (״נוודים למחצה״) לעם של כורמים ויוגבים (כיאות ל״ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש״ – דברים ח:ח). ומשום כך באה ההתיישבות מיד לאחר הכיבוש[8].
עוד פחות מזה ניתן לדבר על טמיעה תרבותית ולשונית. ההשקפה, שהאבות דיברו ארמית (או גם ארמית), היא השקפה יהודית מימי־ הביניים (שיש לה סימוכין בתלמוד: סנהדרין לח ע״א). הם נאחזו בשמות ״ארם־ נהרים״ ו״פדן ארם״ ובסיפור הברית שבין יעקב ללבן, שבו קורא לבן לגל ״יגר שהדותא״(בראשית לא:מז)[9], והרי לבן הוא אחי רבקה ונכדו של נחור, אחי אברהם. אולם הדעה בצורתה החדשה, כי ישראל החליפו את לשונם הארמית (או לפי נוסח וולהאוזן – הערבית) בכנענית, היא, כנראה, מיסודו של גזניוס. הצירוף ״שפת כנען״ בישעיה יט:יח נחשב כראיה גדולה, וה״גלוסות הכנעניות״ ברבות מאיגרות אל־עמארנה׳[10] נראו כמאששות דעה זו לחלוטין.
אולם אותו דור, שגילה את איגרות אל־ עמארנה במצרים, גילה בארץ בבל תעודות חשובות לא פחות, ובהן ראיות ברורות, שאין לקיים דעה זו כנתינתה. אכן, דיברו בארץ כנען בלשון הקרובה ללשון העברית, ובה המשיכו לדבר שרידי הכנענים שבצור ובצידון (היא ״שפת כנען" של ישעיה יט:יח!)[11] – אולם הלשון, שהביאו אתם האבות מארצם ארם ־נהרים, עברית היתה ולא ארמית. בתקופה זו עדיין אין הכתובות מכירות ארמית באזור זה. שבטים ארמיים החלו פושטים בסביבה זו רק בסוף המאה הט״ו3י.
לעומת זאת אין לפקפק, שהשמות, שנושאים האבות ובניהם – שמות עבריים היו, והם הביאו אותם מארם־ נהרים. כאלה הם השמות אברם, יצחק, יעקב, ראובן, שמעון, יוסף, לוי, ישמעאל, ישראל, יששכר, זבולון וכו׳. גם השמות עמרם, נתנאל, אליאב, אלישמע, אחיעזר, עמיהוד, עמינדב וכו׳, בעלי צירופי הקרבה ״אב״, ״אח״, ״עם״, והשמות בעלי כינויי האלוהות ״צור״ ו״שדי" (אליאב, עמישדי, צורישדי וכד׳), או בעלי הרכיבים שוע, זמרי, יתר, דתן וכד׳ – כל אלה ודומיהם עבריים הם – לא ארמיים, לא כנעניים4, ואף לא צפון־ ערביים (שמבנה שמותיהם ותוכנם שונה לחלוטין)5,, כך, דרך משל, שני השורשים שבשם ראובן אינם קיימים לא בארמית (בארמית היו אומרים: ״חזו־בר״, או ״חמו־בר״) לא בכנענית ולא בלשון שמית אחרת זולת עברית. (גם בכנענית אמרו ״חזי״ ובערבית הצפונית – ״שוף״). בבוא האבות לארץ כנען היה רק שטח אחד, שנמצאו בו שמות כאלה, והוא ארץ ארם ־נהרים, שממנה יצאו גם האבות וגם השושלות האמוריות של עמורבי ושמש-אדו6, ו״אחיהם״ המלכים בארצות נהרים של אותם ימים. מסביבה זו יצאו, כנראה, גם הערבים הדרומיים, שאף להם שמות בעלי צורות ותכנים דומים7,. וכשמות האבות גם השמות מארם ־נהרים אינם מתבארים אלא מן העברית8,. צא וראה, כי למרות הקרבה שבין העברית לכנענית (עד שהחוקרים נהגו לדבר באחרונה בעברית כבניב כנעני), אין איש שיודע עברית מסוגל לקרוא כתובת כנענית, בלא עיון במילונה ובלא הכשרה בדקדוקה; אולם תינוק שלמד עברית מקראית יקרא בנקל במצבת מישע מלך מואב. אין ביאור לדבר אלא אם נאמר, שגם אבות המואבים הביאו אתם את לשונם ה״עברית״ בבואם בגבול ארץ כנען. כמובן, נשתנתה הלשון בזמן הארוך הזה שבין אברהם למשה, כדרך כל לשון חיה בתקופה כזו, אולם הדמיון הגדול שבין המואבית לעברית מלמד, שהשינוי לא היה מכריע, וביסודה נתקיימה הלשון העתיקה.
והוא הדין בשאר עניינים. אשר לדת – הרי כאן אין ספק, שאם אפשר לדבר על שני עולמות רחוקים ומנוגדים זה לזה בתכלית, על ״דגמי תרבות״ במלוא המובן של מבע זה – הרי הם תורת משה מזה והאמונה הכנענית מזה, לא רק אמונת הייחוד, גם המוסר המיני החמור של התורה נראה כניגוד מכוון לדת האורגיאסטית הכנענית (והדבר גם נאמר במפורש בתורה). לכנען אין גם שמץ דבר עם סיפורי הראשית של ספר בראשית, והרי אילו היתה טמיעה תרבותית, דין הוא שנמצאנה בזה: עוד לא נוצר עם, שאין לו סיפורים
על הראשית. והנה מצויים אתנו כיום סיפורים כנעניים למכביר על הראשית, הן בנוסח פילון מגבל והן בנוסח אוגרית[12], ואנו רואים, כי אין מה להשוות בעניין זה. ומצד אחר: ודאי לא בכדי יש דמיון בין הסיפורים הראשונים, שבספר בראשית – לבין כמה מן הדברים באותם העניינים, שסיפרו בבבל; ובוודאי לא במקרה מצויים המקומות הגיאוגראפיים של סיפורי הראשית שבתורה אי־ שם בצפון (הרי אררט, הר קדם, תובל – לוטש הנחושת והברזל, ששמו כשם העם בעל מכרות הברזל בצפון)[13]. אמנם חוקרים, שהתחנכו על התפיסה הוולהאוזנית, והם מבקשים טעם לשווה ולשונה, בטוחים שהשווה למה שיש בנידון בבבל לקוח מן הבבלים (או אפילו מאשור!), ואילו השונה – מן הכנענים; לפי שיטה זו, אף מה שהגיע אל ישראל ממקורות בבליים – דרך הכנענים הגיע. אלא שלמרבה צערם של האדוקים בהשערה זו, לא רק סיפורי ראשית אין כיוצא בהם בכנען; אף סיפור על מבול לא היה מעולם בכנען! אנו אף יודעים, שההשקפה על אי היות מבול ב״ארץ־ ישראל״ הגיעה באחת התקופות גם אל השומרונים, והם הסבו אותה על הר גריזים, ומאוחר יותר הגיעה שמועה זו גם אל היהודים, והללו מצאו לה למרבה הפלא סמך בפסוק בספר יחזקאל (כב:כד: ״את ארץ לא מטהרה לא גשמה ביום זעם״)[14]. לעומת כל זאת יודעים אנו, שכמה פרטים בסיפור המבול, שאין כמותם בסיפור הבבלי, מצויים אצל היוונים דווקא[15]. לסיפור זה היו אפוא שורשים אחרים ומהלך אחר לחלוטין ממה שמניחים ב״ביקורת״.
וכך הדבר באמונת האבות. לאלוהיהם קראו האבות ״אל״(בצירוף תארים שונים; ״אל עליון״, ״אל עולם״, ״אל שדי״, ״אל (לחי) ראי", ״אל בית־־אל״). כמו כל בני שם, הכירו גם בארץ כנען את ״אל״[16] כאל הראשון, אבל בכל מקום אחר היה ״אל״ כבר אז אלוהים אוטיוסי, מרוחק מאדם. בפועל עבדו בארץ כנען – אז וגם אחרי־ כן – לבעל, לאשרה, לעשתורת, לענת, לדגון וכו'.
זו אף זו: העיון מראה, שכלל החומר בספר בראשית הוא מלפני משה. בספר בראשית נתון לנו פרק גדול בתולדות האמונה האנושית, כיצד ידיעת האלוהים האחד הולכת ומצטמצמת צמצום אחר צמצום במשך הדורות, עד שהיא מתייחדת בזרע יעקב. ולהדרגה זו יש הדרגה מקבילה בדרך התגלות האלוהים לאדם: תחילתה בדימוי אנתרופומורפי אינטימי לחלוטין, שכמותו נמצא עוד רק בסיפורי ראשית של עמים קמאיים; התיאור משגיב ועולה אמנם מדור לדור, אך עם זה שונה הוא לחלוטין מתיאורי ההתגלות שממשה ואילך.
בפרקים הראשונים שבספר בראשית מתהלך אלוהים עם האדם (בראשית ג:ח; ה:כד; ו:ט), עוזר לו מקרוב (שם, ז:טז), ואף יורד למטה ונגלה לבחיריו בדמות איש (יח:א ואילך). הוא מברך כל חי(א:כב), ואחר המבול כורת ברית עם ״כל נפש חיה בכל בשר״ (ט:טו). אלוהים גם נמלך בעליונים (א:כו; יא:ז). אף המלאך הנגלה לאדם אינו עדיין, ברוב המקרים, אישיות נבדלת משולחת אלא כעין האצלה מאלוהים גופו. ועם זה עדיין ידובר במלאכים, שמזדמנים כאורחים ואוכלים בסעודת בעל האכסניה (יח:ח; יט:ג), מה שלא יתואר כלל בתקופת השופטים (שופטים ו:כא; יג ט-כג). אלוהים מתגלה בדור ראשון בצורות שונות25, אך עם זה יש, כאמור, השגבה מדור לדור: מאברהם ואילך לא ידובר עוד על ירידת אלוהים לעין האדם; ליעקב בא אלוהים בחלום (כח:יג; מו:ב), אך גם הוא עדיין רואה מלאכים ״פנים אל פנים״(לב:ב־ג, לא), ואלוהים עולה ״מעליו״ (להדג). אולם עם משה וממנו ואילך הולך הכול ומשתנה. המלאך נבדל משולחו, וה׳ עצמו מתגלה על־ידי ה״כבוד״, בענן ובלבת אש, ולאחר משה – על־ידי רוחו או ידו הצולחת, הלובשת, המפעמת וההדר, באיש הנבחר.
תקופת האבות יודעת ״דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״ (יח:יט), ובזה גדולתם של האבות, שהם שומרים דרך זו ומצווים אותה לבניהם – אבל עדיין אין ״תורה״. על כן בספר בראשית אין אדם נענש על עבירה דתית ופולחנית אלא על עבירה מוסרית: קין (ד:ח־טו), דור המבול (הה־יס, דור הפלגה (יא:א-ט), פרעה (יב:יז), אבימלך (כ:ג) ואנשי סדום (יח:כ ואילך) – נענשים על רצח, חמס, גאווה, עריות וכו׳, אך לא על עבודה זרה. ועל כן גם מתהלכים האבות עם יושב הארץ באחווה וברעות. אברהם בא בברית עם ענר, אשכול וממרא האמוריים, וכורת ברית שלום לדורות עם הפלשתים, כי על כן יש גם בהם יראת אלוהים (כ:יא) וזהירות מחטא (כו:י). האבות אמנם נזהרים מהתחתן עם הכנעני, אבל אין זה מטעם דתי (שמות לד:טו־ טז), אלא מחמת שמירה על טוהר גזעם ומשפחתם, שאין בנותיהם של אלה ראויות להם (״קצתי בחיי מפני בנות חת״ – כז:מו – דבר שהוא הווה בכל מקום וזמן. גם שמעון ולוי אינם טוענים על נישואי אחותם לאיש חוי; אין הם אלא נוקמים חרפתה – דבר החוזר אף הוא במלוא העולם. שמעון עצמו נושא לאחר זמן אשה כנענית (מו:ג), וכמוהו עושה יהודה (לח:ב), וביוסף סופר, שנשא את בת כהן און (מא:מה)24.
וכשוני באמונה כן השוני בחוק. כמו במשפט עמורבי, עדיין יש בידי האב תוקף להשוות את צאצאי השפחה לבני הגבירה לעניין ירושה, אם הוא קורא להם ״בנים״ בחייו(כא:י; טז:טו; יז:כג; כה:ט). עדיין שריר החוק, שאשה נותנת שפחתה (שיש לה בנכסי מילוג) בחיק בעלה ״להיבנות״ ממנה (טז), כמקובל בבבל של ימי עמורבי ואחריו (בנהי ועוד). עדיין נושאים אז אחות מצד האם (כ:יב) [17]; ועדיין נושא אדם שתי אחיות בחייהן (כט:כז), מה שלא יתואר אחר־ כך (ויקרא יח:ט; כ:יז), ואם אין אחים לייבום, מייבם האב את כלתו (לח:כה-כו). לבכור עדיין יש אז ״יתר שאת ויתר עז״ על ־פני אחיו בירושת האב, והוא ה״גביר״ להם (כז:לז; מט:ג), ועדיין לא ידובר בשני חלקים בנחלה (כי עדיין אין נחלת שדה קבועה), ועל כן איתנה עדיין כל כך המלחמה על הבכורה, עד שכל ספר בראשית נדמה כספר מלחמות על הבכורה – מלחמות לשלטון ולריבונות. וכמו בתחום התרבות הבבלית (בנהי וכו׳), עדיין ניתנת הבכורה להעברה (כה:לא), ואב זכאי לבחור לו מבין הבנים ״בכור״(מח:ה), דבר שלא ייתכן עוד לאחר מכן (דברים כא:טו־יז). כמו בחוקי עמורבי, ״חוק התגמול״ (talio) חל על בנים, במקרה שאין החטא נגרם במישרין בידי האב (מב:לז). כך אדם שאין לו בנים יכול לאמץ לו עבד לשם ירושה (טו:ג), כפי הנוהג בגבול נחרים[18]. מצד אחר, ניכר סיפור החוק החתי הקדום בסיפור מערת המכפלה, המדבר בחברון החתית, כיאות למקומו ולזמנו[19].
גם המקובל אז בטקס הדתי שונה לחלוטין מן הדין והנוהג אחר־כך. עדיין אין מקדש ואין כהן (ולכל הפחות לא משפחת כהנים. כי על־כן נוסדו שניהם כעבור דורות, בידי משה) בניגוד גמור למה שיצטוו אחר־כך בני ישראל (דברים טז:כב), חביבות המצבות לפני האלוהים, ואף נוסכים עליהן נסך ויוצקים שמן בראשן (כח:יח; לה:יד). יש שמרחיקים ונוטעים אשל בשם ה׳ (כא:לג). יום השביעי נחשב אמנם כיום שאלוהים בירכו וקידשו, אבל עדיין אין חובה על האדם לשבות בו. המילה היא חובה, אך חיוב זה כולל את כל זרע אברהם, לרבות בני ישמעאל, בני קטורה[20] ובני עשו. מנהג נהגו האבות לבנות מזבח ולקרוא עליו שם אל (לה:ז). מנהג זה נזכר עוד פעמיים אחר־כך: אחת בימי משה (שמות יז:טז) ואחת בימי גדעון (שופטים ו:כט), אך בשני מקרים אחרונים אלה קוראים את המזבח בצירוף שם ההוויה.
שלא כמו מימי משה ואילך, שהיחס לאלוהים הוא קיבוצי (כל ישראל הוא עם ה׳), היחס בספר בראשית הוא אישי; קוראים לאלוהים ״אלוהי אבי״ (בפעם האחרונה בשירת הים, שמות טו:ב), כדרך שקוראים גם במכתבים מזמן זה מקטנה, ממארי ומאלישר״. גם הכינויים האחרים הבאים אז (״פחד יצחק״, ״אביר יעקב״) נובעים מאותו יחס, ועל כן נעלמים גם הם לאחר תקופה זו.
האבות מקימים מזבחות במקומות מגוריהם (בשכם, בבית־אל, בחברון, בבאר־שבע), אך אין אלו המקומות המקודשים המפורסמים מאז הכיבוש (גלגל, שילה, מצפה, נב, גבעון). אכן קדושת בית ־אל היתה מפורסמת גם אחר־ כך (שופטים כ:יח; שמואל א ז:טז). אך השם בית־ אל גופו אינו מניח ספק, ממתי הסיפור על ״שער השמים״(בראשית כח:יז). מאוחר יותר דיברו על ״בית אלוהים״, או על ״בית ה״ העיר בית ־אל אף לא נכבשה בימי הכיבוש הראשונים (שופטים א:כב-כג), והמשכן, שהביאו אתם בני ישראל מן המדבר, לא הוקם שם אלא בעיר לא נודעת עד כה – שילה.
גם החומר האתנוגראפי בספר בראשית שונה בכמה פנים מן החומר של ימי הכיבוש. בכל מקרה ניתן להוכיח, כי הוא קדום מימי משה ויהושע. רק בתקופה זו עדיין חיים פלשתים בארץ גרר שבנגב, בואך מצרים (בראשית כ:כו); רק בספר זה ייזכרו עוד עמים, שארצם נועדה לכיבוש, בשמות: קיני, קנזי, קדמוני (טו:יח); רק כאן עדיין יושבים חתים בחברון ובסביבותיה (כאן כו:לד; כז:מג); בימי משה, יהושע וכלב יושבים בחברון אמורים וענקים (יהושע י:ג-ה; ידוו ואילך, ולפני זה במדבר יג). רק בספר בראשית עוד חי וקיים בהר שעיר החורי, היושב שלו עם בני עשו (בראשית יד:ו; לו:כ־ל). בימי משה כבר נשמד החורי מזמן (דברים ב:ב), ולבני ישראל דין ודברים אז רק עם האדומים, בני עשו, ״אחי ישראל״ (במדבר כ:יד ועוד; דברים ב:ד). רק בספר בראשית (פרק יד) נזכר מקום בשם דן, השונה מליש [21] [22], ומזדהה אל נכון עם מקום (הר וחומה) בגבול הפרת, הידוע מתקופת בבל הקדומה ומתקופת אור השלישית, בשם דומה: תדמם), או תךנ(ם)[23].
ולסיום, בדור האחרון דנו שני אגיפטולוגים – פרחוט מבלגיה וקיצ'ן מאנגליה בחומר המצרי שבסיפור יוסף, ושניהם הגיעו לכלל דעה, שהדברים בסיפור זה לא יכלו להיכתב אלא בידי איש, המעורה בחיי מצרים של הממלכה החדשה. הם אף מניחים, שהכותב הוא משה34. אם אמנם כך הדבר, הרי בוודאי ראוי לנו להניח מכל בחינה, שהסיפורים הקודמים על האבות כבר היו מגובשים בדורות שלפני משה. במדרש דיברו על כך, שבני ישראל המשועבדים במצרים היו משתעשעים בימי עוניים במגילות על חיי האבות. ואכן קרוב לומר, שהסיפורים האלה היו מהלכים אז בכתב, כדרר שהילכו אז במצרים סיפורים על סאנהת או על ח׳ופו. עובדה היא, שבכל מקום שהאדם ידע לכתוב – כתב.
ראה עוד: פרופ' י"מ גריניץ – קדמות בראשית, סקירה על שיטתו, פרופ' גרינץ: תורת התעודות? אין בה ממש
הערות:
1.פרחוט, יוסף במצרים; קיטצ׳ן, יוסף.
2 קויפמן, תולדות האמונה א, עמ' 625 ואילך.
3. באחרונה הודה בכך גם נות (מארי וישראל, עני /12 112).
4. על האמור בזה "ויבנו בני גד את דיבון ואת עטרות״ וגו׳ חוזרים דברי מישע מלך מואב על מצבתו: ״ואש גד ישב בארץ עטרת מעלם״
5. הם ״עבר״ של משלי בלעם, במדבר כד כד, וראו: גרינץ, ארץ העברים, עמ' 189 ואילך. נראה, שלוט ואברם התייחסו על בני שת (שותו), שהרי במשלי בלעם, במדבר כד:יז, מקבילים ״בני שת״ למואב, ומואב הלא הוא מבני לוט, ״בן אחי אברם״.
6. ראה קיפר, נוודים, עמ' 75 ואילך
[7] שם.
[8] הדבר נגלה בבירור בסיפור על גדעון (שופטים ו:יא). זה גם פשר תביעתן של בנות צלפחד (במדבר לד ופשר טענת בני יוסף (יהושע יז). והילכך אתה מוצא, שה״משפטים״ (כא:כח; כב:יד), המשקפים דרכי חיים מן ההווה או מן העבר הקרוב, הם עדיין, ברובם המכריע, דיני רועים, ורק במשהו נוגעים הם בשדות (כב:ד־ה): ואילו ״התורה והמצווה״, היינו החיובים המוסריים והחוק האוטופי הדתי, הנדרשים לעתיד, דנים בחיים בשדה ובתוצאותיהם (שם כגד-לג). וכך יתר הספרים, במקומות שנוגעים בעתיד שלאחר הכיבוש.
[9] וכך סברו על ־פי דניאל ב:ד, שהכשדים ("אור כשדים") דיברו ארמית. להשקפה זו בימי הביניים השווה איגרת ר׳ יהודה בן קוריש, בהקדמה, עמ׳ ג-ד, ויהודה הלוי, הכוזרי, ב, סח.
[10] עיין בוהל, עמארנה; דוהום, לשון כנען.
[11] והיא אינה עברית (כפי שסבר עוד ראב״ע)! משמעות השם ״כנען" בישעיה, ובכלל בתקופה זו, ברורה מישעיה כג:יב, והוא מכוון לשטח החוף של ארץ צור וצידון. זה מובן השם בצפניה ב:ה. כיוון שבאותו דור נתפשטו הפלשתים עד עכו, כורך הנביא את ״כנען״ בפלשת. מאותו טעם (שכנען היא ארץ צור וצידון, והצידונים היו ה״סוחרים״ המפורסמים), משליך יחזקאל את השם ״ארץ כנען״ על בבל, הסוחרת עמים בימיו דז:ד.
11 . אם "אחלמו״ הם ״ארמים", כפי שמסתבר לי, ונראה שאין כאן אלא שינוי דיאלקטי.
[12] גורדון, טקסטים.
[13] מכאן הסבר לשם הכפול ״תבל קין״. קין הוא ה״תרגום״ העברי, ואילו השם המקומי
היה ״תבל", שגם מובנו "חרש״. וכך tibira בשומרית, שמובנה חרש (אף כי המלה
גופה, לפי ש״נ קראמר, אינה שומרית במקורה).
[14] ראה הסיפור בדברים עקב (מהדורת ליברמן, עמ׳ 80-79); בראשית רבה לג:ט.
[15] אצל אסולודורוס (2 ,Bibliotheca l VI), הסיודוס (141 .Hotai. fV’), אובידיוס
(.IV <׳י׳ו ,Metamorphose! I) ועוד. ראה וודס, מבול.
[16] ראה קסקל, אלוהי השמים.
[17] כרגיל, חוזרים על הטענה, שמנהג זה קוים גם בימי דוד, ומביאים ראיה מדברי תמר לאמנון (שמואל ב יג:יג). אולם תמר לא נחשבה בשום מקום כבתו של דוד; אדרבה, הודגש, שהיא "אחות אבשלום״ (ראה שמואל ב יג:א). בלא ספק, היתה תמר אחות אבשלום רק מצד האם. ונראה שרז״ל צרקו באמרם, שאם תמר ואבשלום שבוית חרב היתה, ותמר נולדה לפני בוא אמה אל דוד.
[18] בחומר המקביל בדבר מנהגי האבות רנו רבים. אציין אפוא מראי מקומות רק למקורות ולמאמרים עיקריים. ליחס שכין השפחה והגבירה: חוקי עמורבי, סעיפים 146-145; 220 .ANET, p. לקריאת ״בן״ לילידי השפחה: עמורבי, סעיפים 171-170.
לייבום כלה: חוקי אשור, א, סעיף 33; חוקי חת, א (״איש כי"), סעיף 193. להעברת הבכורה: 220 .ANET, p. לחוק ה״תגמול״ כלפי בנים: חוקי עמורבי, סעיפים 210-209, 230-229. לאימוץ עבדים: קסון, אימוץ.
[19] לקמן, מכפלה, עמ׳ 18-15.
[20] מכאן ידיעותיה של צפורה המדינית (שמות ד:כר-כו), שהרי דרין מבני קטורה הוא (כראשית כה! א ו); אלא שגם במדין נהגו, על ררך הישמעאלים (השווה שופטים ח:כח), למול בגיל גבוה.
[21] לוי, תעודות אשוריות, עמ׳ 65-29; 20, ARM V.
[22] דבר זה ברור ממקומו, שכן בכל מקום אחר שנשתנה השם, נוסף על־יר השם המקורי השם החדש, מה שאין כן בדן. ואם כן אין זו ליש (וקודמי כבר ציינו זאת).
[23] הזיהוי מבוסס על הקרי "דדן״ במקום דן, וקרי זה מוכרע ממקומו: ״וירדף ער דן״ (בראשית ירדד), שכן כלל הפלוגראפי חוזר במקרא הוא, שבמקום שמזדמנות שתי אותיות שוות במלים סמוכות, כותבים הרבה פעמים רק אחת מהן, וכל שכן שלוש אותיות שוות בתיבות סמוכות. השווה למשל, "אם מאן אתה" (שימות ז:כז) במקום ״ואם ממאן אתה״; "בלילה הוא" (בראשית ל:טז) במקום ״בלילה ההוא״; ״עזי וזמרת יה״ (שמות טו:ב) במקום "עזי וזמרתי יה״: ״היש בית אביך״ (בראשית כד:כג) במקום ״היש בבית אביך״. השווה דליטש, טעויות סופרים, עמ׳ 11-6; באואר וליאנרר,
דקדוק, עני 217; גינזברג, אקהת, עני 16 הערה 27. לעניין הזיהוי המוצע יש להעיר עוד, שלפי הכתוב ״ישבו״(או התגוררו) בני דדן תחילה בארץ קדם (בראשית כה:ו),
וקדם היא בגבול הפרת (השווה כט:א), כמו שיוצא גם מתיאורי סאנהת המצרי בדבריו על קדם. וכן נשמע מבמדבר כג:ז: ״מן ארם ינחני… מהררי קדם", ובלעם הלא בא מפתור אשר על הפרת (שם ככ:ה). לתדנם ־תדנם ראה RLA II, בערכו.