נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

פרופ' טרופ נגד האבולוציה

פרופ' משה טרופ, התמחה בביו כימיה באוניב' העברית, שימש כחוקר מדעי במכון למחקר שימושי באוניב' בן גוריון, באוניב' רוקפלר בנ"י ובRPI בטרוי נ"י. נמנה עם הסגל האקדמי של אוניב' אריאל. בספרו השני נגד האבולוציה "חידת הקיום" (2013), הוא מאריך ומפרט את טענות הבריאתנות, מובאים כאן דברי הסיום של הספר (עמ' 173 ואילך), המסכמים חלק גדול  מהטיעונים שנפרשו בספר, הערות השוליים לא הוכנסו. (קרא כאן על הספר).

האבולוציה האקראית בשלביה השונים - הלאמרקיזם, הדרוויניזם והניאודרוויניזם - מסבירה את המורכבות הרבה של העולם הביולוגי על פני כדור הארץ. תיאוריות אלה מלמדות, שצרוף מקרי בלבד של תמרים כימיים ופיזיקליים, גרם תחילה ליצירת תאים פרימיטיב״ם. שינויים כימיים מקריים בלתי פוסקים באורגניזמים ושינויים סביבתיים, עיצבו באופן מתמשך ומתמיד את צורות החיים השונות. יד המקרה בלבד, היא שיצרה את המספר העצום של גווני החיים. השתנויות גנטיות ע״י מוטציות אקראיות, בסיוע הבירור הטבעי, שיכללו יותר ויותר את המבנה הפנימי והחיצוני של כל יצור בעולם. גורמים אלה, עדיין ממשיכים את פעולתם גם היום. בעוד כמה אלפי דורות, לפי תיאוריות אלה, גם אנו נשתנה, ונהיה משוכללים ומסובכים יותר, או מותאמים לתנאים חדשים, אשר יווצרו.

ההוכחות לעובדת האבולוציה, מושתתות בעיקר על מימצאי מאובנים בשכבות גיאולוגיות קדומות. היצורים הקדומים יותר, שהינם גם פשוטים יותר, מצויים בשכבות גיאולוגיות קדומות יותר. המאובנים הקדומים ביותר, היו חד תאיים; אחר הופיעו אצות ופטריות, ומרובי תאים פשוטים כמו: ספוגים, מסרקנ״ם, תולעים שטוחות וזרוערגלים. יותר מאוחר, הופיעו כבר רכיכות ופרוקי רגליים. לאחר מכן הופיעו: סרטנים, בעלי חוליות ימיים ראשונים וצמחי יבשה. אחריהם הופיעו חרקים ודו־ח״ם. בתקופה מאוחרת יותר - זוחלים ועופות, ולבסוף יונקים. אדריכלי האבולוציה טוענים, שמן הנמנע הוא, שיימצאו מאובנים קדומים בשכבות צעירות, ומאובנים מאוחרים בשכבות עתיקות. כשם ששכבות גיאולוגיות משמשות להערכת גילם של מאובנים, כן משמשים המאובנים, לקביעת גילן היחסי של שכבות הסלעים. הגיאולוגים ערכו טפוסי מאובנים מסויימים, כ״מציינים גיאולוגיים״ של השכבות, שעל פיהם קובעים את גיל השכבה. אלה גם מאמינים, שאינדקס בעלי החיים לא השתנה בצורה חדה, בסיומה של כל תקופה, אלא המינים השתנו הדרגתית למינים אחרים. באופן כזה, מסודרות התצורות הגיאולוגיות בשורה מקבילה לצורות שונות של עולם החיים. ברם, סקירה של התאמת שכבות גיאולוגיות בכדור הארץ לרצף הגיאוכרונולוגי, מראה, דווקא, חוסר אחידות, וסתירות רבות. לא זו בלבד, שמעולם לא נמצאו כל השכבות הגיאולוגיות יחד אחת על גבי השניה, אלא, שלעתים קרובות נמצאו השכבות בסדר הפוך, כמו בגן הלאומי ״הקרחון״ במונטנה, בהרי הרוקי הקנדיים, ברכס ההרים האפליצ׳יאנים :באלפים השוויצרים. מימצאים פיזיקליים ברורים, אינם מאשרים תזוזות טקטוניות מאוחרות של השכבות, או היפוכן. העדויות הפיזיקליות עומדות, איפה, בסתירה לעדויות המאובנים. יש גם, שאותה שכבה גיאולוגית מופיעה מספר פעמים ברציפות זו על גבי זו. הבלבול הגדול ביותר נובע ממציאותם של מאובנים מוקדמים ומאוחרים הנמצאים יחד באותן שכבות, כאשר מוצאם מעידנים שונים לחלוטין. במקרה כזה מתעלמים הגיאולוגים ביודעין מעדויות אלה, שאינן נוחות להם.

עיקרון הקביעה של השכבות הגיאולוגיות מחד, והמאובנים מאידך, הוא עצמו, מוזר. הגיאולוגים והפאליאונתולוגים משתמשים בהגיון מעגלי של סיבה ומסובב התלויים זה בזה, כאשר הסיבה תלויה במסובב התלוי באותה הסיבה הנובעת ממנו. את סדר הופעת היצורים, קבעו על פי מציאותם בשכבות שונות, ואת השכבות הגדירו, לפי המאובנים שנמצאו בהן. שלשלת המאובנים עצמה, תלויה על בלימה וערוכה על פי דמיון בלבד. המאובנים מופיעים, פתאום, בתקופה הקאמבריאנית, ללא הימצאות עקבות של אבות כל שהם שהיו בעידן הפרוטיואוזואי, שקדם לו. המאובנים אינם מראים כל סימן, שהעולם הביולוגי בתקופה הקאמבריאנית נולד מיצורים אחרים קודמים להם. נותרו גם פרצות, בין חד תאיים ובין מיגוון של יצורים מורכבים בתקופה הקאמבריאנית, ללא מצבי מעבר. מעברים פתאומיים של קבוצות אורגניזמים נוכל למצוא לכל אורך ההיסטוריה של המאובנים. כך הוא המצב, במעבר מ״חסרי חוליות״ ל״בעל׳ חוליות״. כל מחלקות הדגים, שהופיעו פתאום בסילור ובדבון, שונות אחת מן השניה וללא כל מצבי ביניים מקשרים; וכולן נעדרות אבות קדומים. אין כל צורות ביניים בין הדגים והדוחיים, בין הדוחיים והזוחלים, ובין הזוחלים והיונקים. אין כלי סימני מעבר מובהקים וחד משמעיים, בין בעלי החיים המהלכים על היבשה, ובין בעלי החיים המעופפים. בכל אחד מן המקרים הללו, אמורה להיות אבולוציה של מיליוני שנים הכוללים אלפים רבים של יצורי ביניים. טרם נמצא עד כה, אף לא יצור ביניים ברור אחד. הא כיצד?

מרבית המסלולים האבולוציוניים, שהוצעו ע"י הפאליאונתולוגים, הם קטועים בחלקם הגדול, חסרי סיוע ונשענים על תיאוריה בלבד. מכל המחקרים שנעשו, לא הוכח עד כה, המקור ההתחלתי של מערכה כלשהי.

הטיעון הישן, אשר טוענים המאמינים באבולוציה ־ שמימצאי המאובנים טרם הושלמו, ושמאובני ביניים עשויים וצריכים עוד להימצא בעתיד - טיעון זה נתגלה כלא קביל, שכן, מחיות החיות בים, נתגלו כ-75% מסוגי המאובנים, מחיות היבשה- 60%. חישובים מתימטיים גם הם מראים, שאין כל סיכוי לגלות יצורי ביניים.

החוקרים אוהבים לפרסם בכתבי עת, ואחרי כן בסקירות מדעיות ובספרי למוד, מידגמים סוביקטיביים, שלמענם נבחרו מאובנים רצויים מיוחדים, שיתאימו לתיאוריה המקובלת של ההתפתחות. שיטה זו, בבניית רצף התפתחותי, אכן מקובלת בפאליאונתולוגיה, כך נבנו רצפי התפתחות של הסוסים, הפילים והאדם.

גם זיהויים של בעלי חיים המאובנים עפ׳;י שאריות השלדים, הם פסולים מבחינה מדעית טהורה. אין החוקרים לוקחים בחשבון פגיעות ומחלות מהן סבלו בעלי החיים בעבר. נזקים כאלה, עשויים להביא לידי זיהויים מטעים. אין התחשבות מספקת בשינויים הרבים החלים בבעל החי, במשך תקופת חייו, כמו: מטמורפוזה, השפעות תזונה, מחלות ניווניות, מיניות והתבגרות.

אם נפרש נכונה את מימצאי המאובנים, כשאנו משוחררים מדעות קדומות אודות האבולוציה, תתקבל דווקא ההנחה הפשוטה, שכל המינים התקיימו בכל הזמנים ובו זמנית.

לרוב, נעזרים גיאולוגים ופאליאונתולוגים באמדן גילים ע״י תיארוך רדיואקטיבי. השיטות מבוססות על סדרות התפרקויות רדיואקטיביות של אטומי יסודות כבדים מסויימים, המתפרקים לאטומי יסודות קלים מהם. וזה נעשה לפי קצב קבוע לכל יסוד רדיואקטיבי. הגילים המופלגים ביזתר, שנקבעו בסלעים קדומים על פ׳ שיטה זו, הגיעו עד ל-3.5 מיליארד שנים. המדענים קובעים את גילם של קבוצות יצורים שונים, לפי מיקומן בשכבות גיאולוגיות, שנקבעו במדידות רדיואקטיביות. שרידים ביולוגיים נקבעים על ידי מדידות של איזוטופ פחמן 14, ההולך ופוחת עם הזמן. המדדים מעריכים את כמות של פחמן 14 בעת חיותו של האורגניזם, ומשווים אותו עם הערכים המתקבלים במדידות, ואז מתוך ההפרש אומדים את גילו של השריד. המחקרים המבוססים על מדידות אלה, רצופים סתירות, אי התאמות ובלבולים, כבר מהתחלת השימוש בהם ועד עתה. הבעיה המרכזית בתיארוך בפחמן 14, היא גילם הצעיר מדי של מימצאים רבים, בהשוואה לגילם עפ״י האבולוציה והגיאולוגיה. מדענים מופתעים, נוכח גילם הצעיר של מאובנים, שנחשבו ליצורים, שחיו עוד לפני עשרות ומאות אלפי שנה. אפילו פחם, נפט וגאז טבעי, הנחשבים כקדומים עוד מתקופת הפחם שקדמה לנו, לפי הגיאולוגיה, ב-350 מיליוני שנה, אפילו אלו נמצאו בתחום מדידה של אלפי שנה בודדים. מתוך אלפי מימצאי מאובנים, מתקבלת, דווקא, תמונה ברורה של שואה עולמית, אשר התרחשה בעת ובעונה אחת על פני כל שטח כדור הארץ. שואה זו היא שגרמה להפחתה חד פעמית בכמות הכללית של החי והצומח. השואה התרחשה לפני כ5000 שנה - זמן המתאים למבול בראשית.

יש גם נתונים איזוטופים רבים, המציגים גילים זקנים מדי לעצמים. למשל: בעלי חיים שניצודו זה עתה, הוערכו כאילו מתו, כביכול, אלפי שנה קודם לכן.

חסרים לנו נתונים, לגבי בדיקות רדיואיזוטופיות אי אורגניות, שבעזרתם נוכל לקבוע גילים מופלגים, מעבר לטווח זמן שיש לנו שליטה עליו. ככל שרב המרחק בזמן, כן תגדל אי הוודאות לגבי התנהגות החומר המתפרק. אם איננו יודעים בוודאות, שקצב ההתפרקות היה קבוע במשך כל הזמנים במצב כזה, לא נוכל להסיק דבר בקשר לאמדן גיל כלשהו. פרט לכך, קיימים סימני שאלה רבים באשר למהימנות הבדיקות הרדיואקטיביות. מתברר בכמה סוגי אבנים, שסדרת ההתפרקויות הצפו״ה אינה נותנת את שאריות היסודות, שהיו אמורים להימצא באבנים. יסודות הבת המתקבלים מיסודות האם, אינם מצויים במקום שצריכים היו להתגלות. סלעי לבה, שגילם ידוע מתוך ההיסטוריה, הראו גילים בלתי מציאותיים. מכל קצוות הארץ, באים דיווחים על סלעים צעירים בני כמה מאות שנים, שנהגו כאילו גילם נע בסדרי גודל של מיליוני ומיליארדי שנים. ולא רק בכדור הארץ, גם קרקע הירח מגלה לנו סתירות. שיטות קביעה שונות מראות הבדלים של כמה סדרי גודל. השוואות של מדידות רדיואקטיביות בינן לבין עצמן, והשוואות מדידות גיל, לפי שיטות שאינן רדיו-אקטיביות, אינן תואמות לגמרי. על שיטות כאלה ניתן לומר: ״עדות שבטלה קצתה - בטלה כולה״.

האדם - פאר היצירה - עומד בודד ומותחם בתוך הבריאה כולה, ואין דומה לו. המרחק העצום בין האדם לבין כל יתר בעלי החיים, דיו כדי להכריע בשאלת ייחודו ומגמתו. התכונות הנפשיות של האדם, שכלו ומשר דיבורו, הנן סגולות שיש להן מטרה, כשם שלכל תכונה בטבע יש מטרה. מטרת הטבעת תכונות אלה באדם, היא השימוש הנכון בהן, כדי להגיע בעזרתן, למה שיתר החיות אינן יכולות להגיע. זאת היא השלימות שלשמה הוא נברא.

מבחינה פיזיולוגית ואנאטומית דומה האדם ליונקים ויותר מהם דומה הוא לאנתרופואידים ולקופים. יש אף הבדלים אנאטומיים, ותפקודיים בולטים ביותר, בין האדם וכל יתר החיות כמו: שימוש בידיים, קומה זקופה, מבנה פרצוף ומורכבות המח. אך כל אלה ההבדלים, מתגמדים הם לעומת ההבדלים התהומיים בהתנהגות, בסגולות שכליות, במיומנות, בתודעה, בקומוניקציה, ברגשות כמו: מוסר, אמנות, אמונה, התפעלות וכדו׳.

אין לפאליאונתולוגים ולאנתרופולוגים הסברים אבולוציוניים מניחים את הדעת, באשר למנגנון, שבו התפתח האדם לדרגה כזו בנפרד מכל יתר החיות. המימצאים המאובנים של שלדים וחלקי שלדים, אינם עומדים במבחן הבדיקות הרדיוקאטיביות, ואינם מצויים בשכבות המתאימות לרצף הכרונולוגי של השתלשלות האדם מ״אבותיו״ הקודמים. אין ממצאי שלדים המעידים חד משמעית על סדר התפתחות דרך גזעי ביניים. טפוסי גולגולות וחלקי שלדים, מעידים על קיום יחדיו של רבים מן היצורים הקופיים האנושיים, ואין ראיות נכוחות לעובדה, שהמאובנים הפרימיטיביים יותר, קדמו לאלה המשוכללים. נפח קופסת המח של האדם, אינה בהכרח הגדולה בין החיות, ואף היחס בין ממדי המח לגוף - קטן הוא מזה של הרבה יצורים נחותים. כך, אין השוואות של ממדי המח, משמעותיים כל עיקר, לא לדרגת ההתפתחות, ולא לרמה השכלית.

המרחק האימונולוגי של חלבוני האדם מיונקים אחרים, גם הוא אינו תואם להסברים היפים של האבולוציה. בהשוואות מולקולריות של רחוקים וקרובים, מבחינה פילוגנטיתה, אין כל משמעות אבולוציונית, ואין חוקיות למבנים ולהרכב החמרים של האדם ושל יונקים אחרים, הקיימים כיום.

האבסורד הגדול בתאוריה זו, היא העובדה שכלל לא שרדו כל אותם יצורי ביניים, המהווים חוליות מתפתחות הדרגתית לאדם הנבון, אפילו לא אחד מהם. אם שימפנזות וגורילות וקופים ״נבונים״ ומוצלחים יכלו לשרוד, למה לא צלחו אלה המהווים את דרגות הביניים הזקופים, הולכי על שתים ושולטים בידיהם, אלו העולים בכישוריהם יותר מן הקופים, למה הם לא נשארו היום להיות עמנו, כמו הקופים? אין בנמצא! בשום מקום בעולם, אין אדם קדום ,או אדם קוף נבון. אנו, בני האדם הנקראים ״הומו סאפיינס״, לבדנו אנו חיים, ושולטים, ואין דומה לנו בכל היקום.

בחינה, ללא פניות של ההגיון שבסדור השושלות האבולוציוניות של האדם, מביאה למסקנה אחת, שאכן, השיטה של ״אינטואיציה ודמיון" היא היא המובילה את המחקרים; הסברות בנויות על קביעה מראש, שקיימת התפתחות, ועל פיה מושתתים הטורים השושלתיים. במקרים שהממצאים סותרים את תיאורית האבולוציה, הם מתעלמים מהם, ביודעין. צוינו אף מקרים רבים של זיופי מאובנים, של פרשנויות מוטעות ושל הסתרת מאובנים.

כמה מאדריכלי האבולוציה עצמם תוהים, אם אמנם, גורם ה״בירור הטבעי״ בלבד, עשוי היה לשכלל את האדם הקדמון לעומת הקופים. בדילמה מובעת השאלה האם ידו של בורא מעורבת בהופעת האדם?

חוק החזרה של היקל היה שליט במאה הקודמת, ובתחילת המאה הנוכחית. חוק זה היה הכללה נועזת ומרחיקת לכת של העובדות הידועות לנו: ״האונטוגנזה היא שחזור של הפילועזה״, לאמור: כל פרט חוזר ועובר, בדרך מקוצרת בתהליך התפתחותו העוברית, את כל דרך התפתחותו האבולוציונית של המין, שאליו הוא משתייך. עתה, אינה מקובלת כלל השקפה זו. ברם, בעוד דעה זו שלטה בכיפה, כבר אז היו תגליות באמבריולוגיה, אשר סתרוה. הייקל דחה סתירות אלה בשאט נפש, ואף השפיע על מניעת פרסומם. מחקרים, שהיו יכולים להיות לעזר רב ברפואה, נדחקו הצידה מאותה סיבה.

הדוקטרינה האבולוציונית, המסבירה את שרידי העוברים המנתנים (רודימנטים) כשאריות של גלגולים קודמים, גם היא עיכבה את חשיפתם של תפקידי התימוס, התוספתן, השקדים ובלוטת המגן. התיאוריה האבולוציונית אחראית במדה רבה לכשלונות הכירורגיה בדורות קודמים. ניתן לומר, ללא כל חשש, שמדע הביולוגיה ומדע הרפואה יכולים היו להתפתח טוב יותר ומהר יותר, אילו לא היתה תיאוריית האבולוציה קיימת כלל.

האבולוציה של עולם החי שהתפתח מן הדומם, כפי שמסבירים אותה אדריכליה רצופה חמישה שלבים עיקריים:

  • היווצרות חמרים אורגניים פשוטים, מתוך תערובת החומרים באטמוספירה המחזרת הקדומה.
  • סינטזה של חלבונים, חומצות גרעין וחומרים ביוכימיים מורכבים, מתוך תערובת החומרים האורגניים בסביבה מחזרת של הראשית.
  • היווצרות מערכות מטבוליות עצמאיות.
  • היווצרות תאים ח״ם פרימיטיבים בעלי □שר התרבות.
  • השתכללות התאים, ע״׳ השתנויות גנטיות, לתאים מורכבים יותר, לרב־ תאים, 1למיגוון בעלי ח״ם וצמחים.

כל שלב משלבי האבולוציה, אינו עומד במבחן ה״בקורת חסרת הפני!ת״.

שלב א׳ וב׳ הכלולים באבולוציה הכימית, בטרם היות חיים בעולם, התופסים 40% מגילו של כדור הארץ, מותנים בסביבה מחזרת, ובנוכחות תערובת מתאן, חנקן, אמוניה, מימן, פחמן חד חמצני ומים. ניתן, אמנם, לחקות יצירת חומרים אורגניים ראשיתיים במעבדה, מתוך התערובת הבסיסית האמורה. בתנאים של היום, כשהאטמוספירה מכילה 21% חמצן, שלב א׳ וב׳ הם בלתי אפשריים. אין הוכחות מבוססות, שלכדור הארץ היתה בעבר אטמוספירה חסרת חמצן. או לחילופין, הכילה את התערובת הבסיסית הראשיתית ההיפוטתית. זוהי הנחה בלבד. אדרבה, יש סימנים, שהרכב הגאזים הקדמון היה דווקא שונה ודל בחמרי התערובת הבסיסית הראשיתית. יש סימוכין מסייעים, שהחמצן וחומרים מחמצנים היו קיימים תמיד בכמויות משמעותיות באטמוספירת כדור הארץ, ובמימי האוקיאנוס. הניסויים המעבדתיים, שהתיימרו לחקות את שלב א' אינם קבילים, שכן, הם נעשו בתנאים רצויים ואופטימליים, ובכלים שאותם התאימו המדענים לעצמם. לעולם לא יכלו תנאים אלה להיות במציאות של העולם הפרימיטיבי הקדום. הדעה נוטה, שחומרים ביוכימיים לא יכלו, כלל, להיווצר מעצמם בתנאים הראשוניים. ואילו היו נוצרים היו נהרסים מיד, בגינם של הקרינות, החום וההתפרקויות החשמליות. גם בחרם של החומצות האמיניות, הבסיסים החנקניים והסוכרים בעלי המבנה המרחבי הסגולי (פעילים אופטיים), אותם אנו מכירים, כמרכיבים ייחודיים של העולם הביולוגי, אינו מתקבל על הדעת. השלב השני, שבו מתפלמרים החומרים הפשוטים למבנים מורכבים, נתקל במחסום תרמודינמי לסינטזה הספונטנית. כדי שאנרגיה תושקע בפלימור חלבונים מחומצות אמיניות, צריך היה המרק הקדמון להיערך לתנאים מבוקרים ונקיים, כמו במעבדות של חוקרי האבולוציה, דבר שהוא אבסורדי, בגלל נדירותם המופלגת. ולא זו בלבד, אלא אפילו אם נקבל את ההנחה, שנוצרו פולימרים חלבוניים בדרך מופלאה כלשהי, לא יכולה להיות להם משמעות ביולוגית. שכן, הסגוליות האנזימטית של חלבונים, היא גבוהה מדי עבור ההסתברות של הרכבת רצף (מבנה ראשוני) מתאים.

קיומו של השלב השלישי - יצירת תא חי, או יצירת יחידה בעלת פעילות מטבולית רצופה, ומחזורית, מותנה בנוכחות של מאות או אלפי אנזימים סגוליים שונים, הנמצאים בסמיכות זה לזה, והנמצאים בסדור ״חוד׳, המותאם לארגון הריאקציות המטבוליות. דבר כזה אינו מסתבר לגמרי, שיארע מעצמו. התפתחות יחידה מטבולית שלימה, ועצמאית באופן אקראי, היא גם תעתוע.

גם אם נרחיק לכת ונניח, שאמנם, היה קיים אי פעם אוקיאנוס שופע חלבונים, חומצות גרעין ומטבוליטים, ואשר בדרך ארטילאית הצליחו לרכוש מדה מסויימת של פעילות ביולוגיות, תישאר פליאה, כיצד מולקולות אלה בודדו עצמם מן התווך המהול, ונתקבצו ליחידה אחת יציבה ופונקציונלית? כיצד הסתדרו להן מערכות אנזימטיות ברציפות של פעולות עוקבות, קשורות וסמוכות זו לזו? כיצד נבנו מעצמם קרומים פעילים מורכבים, משובצים באנזימים, הקשורים אליהם במבנה סגולי מתואם לעילא?

לכל מערכת חיה או מערכת מטבולית פעילה, יש הכרח בקיום בקרה, בתאום ומיון תמידיים הפועלים בהרמוניה. וזה רק בתוך מבנה מורכב של תא חי. מבנה כזה יכול להיווצר רק ע״י תא חי אחר.

יתרה מזו, כל שלב משלבי האבולוציה נתקל בנטייה להרס עצמי. כל חומר מורכב שיצליח להיווצר - יתפרק מיד וייעלם ע״י אנזימים מפרקים חסרי משמעת. ביוגנזה של תאים חיים, תצטרך לדלג על השלבים העיקריים, ולעבור הישר ממצב של תערובת חומרים פשוטים למצב של תא חי. תא זה חייב להיות מצוייד במערכות ביולוגיות מבוקרות, עשויות קרומים ואברונים טעוני חלבונים, חומצות גרעין ושלל מגוון של חומרים ביוכימיים. תעלומת הדרך בה יועלה הדבר היא בלתי נפתרת.

לתא חי לא יהיה קיום והמשכיות ללא מנגנון הכפלה עצמאי של כל מרכיביו. הכפלה או חלוקה של תא, תלוייה אך ורק בצופן הגנטי הרשום בגנים אשר ב-DNA. אפסית היא ההסתברות לרישום ספונטני של מערכת גנטית זו, המכילה לפחות 100 צופנים, שהיא כמות מינימלית של אנזימים ומבנים שונים, ההכרחיים לעבור בתורשה.

השתכללות היצורים מתא פשוט לתא משוכלל, לרב תאיים, לצמחים ולבעלי חיים לגווניהם השונים דורשת השתנויות בלתי פוסקות ויצירת גנים חדשים. ההמון סבור, כ׳ אכן דבר זה יכול להתרחש, והוא מובן מאליו. אין הצבור יודע כלל, שמחקרים, שעשו גנטיקאים ומתימטיקאים, הראו, שאין כל סיכוי, אפילו ליצירת גן בודד, מבורך בתכונה חדשה מיטיבה. לומדי הביולוגיה מן השורה אינם מודעים כלל לעובדה, כי במונחים של הידע הביולוגי העדכני אין אפשרות להמחיש יצירת גנים מטיבים. לפיכך, לא תוכל האבולוציה להתיישב כתהליך מקרי. אומדן הזמן, הנדרש ליצירת גן יחיד על ידי תהליכים אקראיים, מגיע בפני עצמו כמעט לגיל כדור הארץ. לפי אומדנם, אין להעלות על הדעת התפתחות הדרגתית פוריה של מיליוני גנים בזה אחר זה, והנמצאים במליוני מערכות חיים שמוגבלים בתוך מסגרת פרק הזמן של קיום כדור הארץ. עצם התופעה הנדירה של השתכללות מבנים והמרים מעצמם, נוגדת חוק יסודי של הפיזיקה. זהו החוק השני של התרמודינמיקה. סתירה זו, הביאה כמה מגדולי הפיזיקאים להסתייג מן האפשרות של אבולוציה ספונטנית של החיים על פני כדור הארץ, אפילו בטווח זמן של מיליארדי שנים. פיזיקאים רבים נבוכים גם מעצם קיומם של איים של ״אנטרופיה שלילית״ ושל ״מצבים מועטי הסתברות״ במסגרת המציאות הטבעית. תמיהים הם, אם התהוות ״איים״ כאלה והתמדתם, ניתנת להיתפס ללא גורם מכוון.

עובדה היא, גם, שעד כה, טרם נמצא באף אחד ממכבי הלכת של השמש שלנו, אף לא בשמשות אחרות ובגלקסות סמוכות לנו, כל סימנים של יצורים נבונים - דבר שהיה מתחייב ממנגנון ירידה באנטרופיה, כמו זו שנעשתה, כביכול, בביוספירה שלנו.

למרבית האירוניה, פרנסיס קריק, חתן פרס נובל, ועמיתו לסלי אורגל, המשוכנעים שאין כל אפשרות להתפתחות תאים חיים מהמרים אורגנים דוממים בכדור הארץ, דווקא הם, נאלצו לפתח תיאוריה נועזת, שבה יצורים מהחלל הם שזרעו את גרעיני החיים כאן.

התיאוריה היפה להסבר של נתונים כוזבים, ונתונים נכונים כאחד, אינה מסבירה דבר. תיאוריה גמישה המתאימה עצמה לכל מצב, לעולם לא תוכל לעמוד בבקורת, שכן לא ניתן להכחישה. וכיוון שהתיאוריה לא יכולה לעבור מבחן לאמיתותה, הרי שאינה מדעית. האבולוציה, אם כן, גם היא אינה הולמת את הקריטריונים של ואלאס להגדרת מדע, שבהם הוא דוחה את הסבר הבריאה. אדם, המחפש את האמת, עשוי לשאול: כיצד העולם הביולוגי יכול, עם כל ההסתגלויות הנפלאות שלו, עם כל ההבחנות הדקות שלו, להיות תוצאה של שורת מאורעות מקריים?

היכולת, המורכבות והתחכום של אורגניזם חי ־ מקדימים הרבה, מעל ומעבר, כל הישג מעשה ידי אדם. האין זו שטות אפילו לחשוב שכל זה הוא מקרה?

חוקרי האבולוציה טוענים, שאפילו דברים בלתי צפויים ביותר, עשויים להתרחש בזמן מספיק ארוך. טיעון זה, מעולם לא הוערך כראוי, ולא נקבעו לו ערכי הסתברויות כמותיים. אדרבה, חישובים שנעשו ע״י מדענים בעלי שם, מראים שאין כל סכוי הסתברותי ליצור עולם ביולוגי באופן ספונטני. הם מראים שאפס הם הסיכויים לקבל מערכות ביוכימיות משוכללות ומבוקרות באופן עצמי (self regulation units), וכן מערכות פיזיולוגיות מווסתות במנגנוני הומיאוסטאזיס וקיברנטיקה ביולוגית של כל האורגניזמים החיים. עוד קטן הסיכוי לקבל את כל תהליכי ההשתכללות הנ״ל במצב התרחשות כנגד סביבות עוינות.

הויכוח עדיין נטוש, הניאודרווינסטים טרם נכנעו, ולא ייכנעו על נקלה. קשה לוותר על מפעל חיים של אלפי חוקרים ומדענים במשך עשרות שנים. קשה גם לחדול מלקבל מענקים ומילגות בלתי נדלים. קל יותר לביולוגים אלה להוליך שולל את עצמם ואת כל העולם המטה להם אוזן. אין כל רצון לדרווניסטים ולניאודרוויניסטים לשעות לאזהרות של המתימטיקאים והפיזיקאים. נח להכריז את הטענה המפורסמת, שאם נניח הצידה את החישובים המתימטיים, הרי האבולוציה נשענת על תשתית רחבה של מימצאים פאליאונתולוגים, ועל הסברים סיסטימטיים ואמבריולוגיים, שגם עליהם עבר הכלח. מדעני האבולוציה הקוסמית יכולים גם הם להצביע על מיליוני שינויים בצורת החומר. במבנהו ובמהותו, במצב האנרגיה, בתמורות המתחוללות בה, ובמעברים מחומר לאנרגיה ולהיפך. אפשר להצביע על פשיטות צורה ולבישת צורה של חומר ואנרגיה. המדענים יכולים גם לומר, שנקודת המוצא של החומר והאנרגיה היא הגרעין הראשיתי, שברגע מסויים שיחרר את האנרגיה והחומר העצומים הצבורים בו במפץ אדיר. אך אין למדע כל נקודת אחיזה בתוך תחומי הטבע, מה מקורו של הגרעין הראשיתי או מנין באה האנרגיה שהיתה אצורה בו, מה גרם להתפוצצותו ברגע מסויים ולמה לא ארעה ההתפוצצות קודם או אחר כך?

במדעי הטבע שולט חוק ההתמדה - שימור החומר והאנרגיה. סך הכל של החומר והאנרגיה יחד לא נשתנה מאז ומעולם. כדי לחקור את מוצא החומר והאנרגיה, עלינו להשתחרר מעולם הטבע ולחדור אל הזמן של לפני הטבע. זאת לעולם לא נוכל לתפוס בחושינו. על כגון דא, אומרים החכמים: "אין אנו יודעים ולא נדע מעולם״. רק בתורה נמצא את המענה על שאלה זו. עלינו לדעת, שתחום הטבע הוא חלק מעולם, גדול ועצום שמחוץ לטבע, הנמצא בשליטתו של ״הכל יכול״, אשר ברא את הטבע וברא את כל מה שקיים מחוץ לטבע: ״במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם״.

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *