נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

פרופ’ יהודה לוי: סתירות בין תורה ומדע

יהודה לוי, פרופ’ לפיזיקה והנדסת חשמל, פיזיקאי בIBM ובמעבדת הצי האמריקאי, מחברם של מספר ספרים, עוסק הרבה בשאלות של תורה ומדע, להלן פרק ז’ מתוך ספרו “יהדות ומדע”, הפרק עוסק בסתירות בין תורה ומדע (מובא ללא הערות שולים, הספר נכתב במקור באנגלית, והתרגום משתדל לדייק).

  • הקדמה

היו ימים שבהם הביטוי ״דת ומדע״ עורר חזיון של מאבקים בין שתי עמדות, כשהשאלה הייתה רק מי צודק. מאז השתנו הבעיות ־עיקריות, וכעת המאבקים אינם כל-כך בין המדע והדת, אלא בין הפילוסופיה הכללית, הנקשרת לעתים עם המדע, ונקראת ״מדענות״, לבין הגישה הדתית לעולם. בזה עסקנו בפתיחת הספר.

גדולי החוקרים וגדולי התורה תמימי-דעים בכך, שלא תיתכן סתירה של ממש בין תורה ומדע. בפרק ד הארכנו כיצד גדולי חכמי התורה מייעדים למדע תפקיד מרכזי בחיינו. כאן נצטט את השניים הגדולים שבמחוללי המהפכה של המדע החדיש, אלברט איינשטיין ומקס פלאנק:

כעת, אף על פי שתחומי הדת והמדע כשלעצמם קבועים הם בבירור. בכל זאת קיימים ביניהם יחסים ותלות הדדית חזקה. את המדע יכולים ליצור רק אלה, החדורים במלואם שאיפה לאמת ולהבנה; אך המקור לכך נובע מהספירה הדתית.1

לעולם לא יכול להיות שום ניגוד אמיתי בין הדת והמדע. כי האחד הוא ההשלמה של משנהו. כל איש רציני ובעל מחשבה מבין שיש להכיר את היסוד הדתי בטבעו ולפתחו כדי שכל כוחות הנפש שלו יפעלו יחד מתוך שיווי-משקל והרמוניה מוחלטת. ובאמת לא היה זה מקרה שהוגי־הדעות הגדולים ביותר בכל הדורות היו גם בעלי רוח דתית עמוקה.2

למעשה, בורא העולם יש לו דרכים לעורר אותנו להכיר בשליטתו בעולם. בתחילת המאה העשרים היה מקובל בעולם המדעי שהיקום היה קיים מעולם ונשלט על ידי חוקים קבועים בדיוק: ״תגיד לי על כל חלקיק בעולם את מקומו ואת המהירות שלו, ואגיד לך איפה יהיה בעוד שנה״.3 אז התגלתה תיאוריית הקוונטים לפיה עובדות לא יוצאות לפועל עד שמסתכלים בהן – וודאי אי אפשר לדעת מראש מה יקרה. יותר מאוחר התברר שהעולם נברא ב״מפץ גדול״ לפני כשלוש-עשרה ביליון שנה ובזה נעלמה אמונת־- יסוד הראשונה. יחד עם זאת, רוב ה״מקרים״ הלא-סבירים המתלקטים לאפשר חיים אינטליגנטיים בעולם, ואשר הולידו את ״העיקרון האנתרופי״ (ראה למעלה פרק ה), מקשים מאוד על המדען להסתדר בלי בורא עולם המתערב. יותר מאוחר התגלתה אזלת היד של תיאוריית האבולוציה – ראה להלן סעיף 2. וכל מה שהמדע מתקדם, צומחות ההוכחות שיש כוח חיצוני שולט, כמו שהראנו למעלה בפרק ה. ביטא זאת יפה הפיסיולוג המפורסם העולמי, וו. הפקין, מתלמידיו הבולטים של לואי פסטר:4

סיכום זה של גילויי המדע בכל הארצות והזמנים מסמן את התקרבותה של מחשבת העולם ל׳אדון עולם׳ שלנו, אותה הצהרת אמונה שבזכותה היהודי חולל בעולם, ועוד עתיד לחולל בו, את השינויים הכבירים ביותר…

יחד עם זאת, נראה שקיימות סתירות מסוימות בין היהדות והמדע. כיצד ניגש לסתירות אלה?

למי שמקבל את מסורת התורה כאמיתית, סתירות בינה לבין המדע הרי הן מן הנמנע. לפי השקפת התורה, בורא העולם הוא נותן התורה, ולא ייתכנו סתירות בין התורה ובין תמונה אמיתית של העולם, שאליה גם המדע חותר. אבל מה עם הסתירות הבולטות המתעוררות לכאורה? במקרים אלה עלינו להסיק, שקרתה אחת משלוש השגיאות הבאות:

  • המדע, דהיינו האופן שבו הבנו את הטבע, היה מוטעה (דבר הקורה לעתים קרובות).
  • לא הבנו כראוי את כוונת התורה(גם זה קורה יותר מן הרצוי).
  • אין כל סתירה הגיונית בין השתיים, והמחלוקת נובעת מחוסר דיוק בהגיון.

גיל העולם

הבה נדון תחילה בשאלת גיל העולם, כדי להדגים, כיצד כל אחת משגיאות אלו יכולה לגרום לסתירה־לכאורה בין התורה לבין ממצאי המדע. תוצאותיהם של מחקרים מדעיים שונים מצביעות על גיל של יותר מ־10 מיליארד (1010) שנים ליקום. שניים מהיסודות העיקריים להערכה זו הם מהירות ההתרחבות של היקום וקצב ההתפרקות הרדיואקטיבית.

מחקרים אסטרונומיים מראים שהגופים השמימיים הרחוקים, הגלקסיות, מתרחקים מאתנו, כשמהירותם גדלה ביחס קבוע למרחקם מאתנו. כל זה מורה על יקום מתרחב. כשאנו מחשבים אחורנית, אנו מוצאים שלפני כ־13 מיליארד שנים כל החומר היה מרוכז במקום אחד. מסקנה זו הובילה לחיפותזה של ״מפץ גדול״, שהתרחשה באותה תקופה.

ההוכחות מההתפרקות הרדיו־אקטיבית מבוססות על תצפיות המוכיחות שיסודות רדיואקטיביים המופיעים בטבע פולטים מדי פעם חלקיק בעל עוצמה, כשהפליטה הופכת את האטום הפולט ליסוד אחר. אף על פי שזמן הפליטה של כל חלקיק לעצמו אינו ניתן לחיזוי, ההסתברות של התרחשותה בכל רגע – קבועה. ובתצפית על גוש של חומר רדיואקטיבי, חלק קבוע מתפרק כל שעה, כשגודל החלק הזה ניתן לחיזוי די מדויק.

מובן, שאטומים מחומרים רדיואקטיביים אלו תמיד נמצאים מעורבים עם האטומים של החומרים, שלהם הם נהפכים. אם מניחים שהגוש התחיל ביחס מסוים של מרכיבים, ניתן לחשב, על יסוד היחס הנוכחי וידיעת קצב ההתפרקות, את זמן המצב המקורי, דהיינו מתי נוצר הגוש. למעשה, החישובים הנכונים מורכבים הרבה יותר. אבל בקיצור, גם חישובים אלה מורים על גיל היקום למעלה מ־10 מיליארד שנים.

עד כאן הבאנו את הוכחות המדע. ולעומתן, כשעוברים על הרשימה ההיסטורית של התורה עד לימינו, נגיע לפחות מ־6000 שנה מבריאת האדם. ומכיוון שהאדם נברא ביום השישי של בריאת העולם, נראה שיש כאן סתירה חריפה.

נבחן את שלוש הגישות ליישוב סתירה זו.

א. האם ישנה אפשרות, שהתאוריה המדעית מוטעית?

בהחלט כן. יש מספר חוליות חלשות בתאוריית ״המפץ הגדול״:

1. ידיעותינו על התרחבות היקום מבוססות על הופעת סטייה של הקווים הספקטרליים לכיוון הקצה האדום של הספקטרום (״סטייה לאדום״). סטייה זו מוסברת בהנחה, שהגוף המקרין מתרחק מאתנו. מלבד מהירות הנסיגה, יכולים גם גורמים אחרים, כמו שדה גרביטציוני חזק מאוד וכד׳, להביא לסטייה זו. כרגע אין הם נראים סבירים, אבל שלילה מוחלטת של אפשרות זו תהיה פזיזה.

2. החישובים הפשוטים מבוססים על מהירות קבועה. אבל הנחה זו רחוקה מן המציאות. השפעת גודל המסה ביקום על תנועות החלקיקים שבתוכו היא שאלה תיאורטית קשה. לעומת זה, לא מזמן גילו כח הדוחק את כל הגופים השמימיים להתרחק זה מזה במהירות מואצת. את הכוח הזה קוראים ״אנרגיה עמומה״ (“dark energy״). על כל פנים קיים קושי רב באישור מסקנות נושא זה.

3. מבחינה הגיונית אין כל סיבה להניח שהעולם התחיל כנקודת־ מסה לפני כ־10 מיליארד שנים ולא במצב מפוזר לפני 5 מיליארד שנה, או בכל זמן אחר בצורה מקבילה.

עוד פחות ודאיות הן ההוכחות מההתפרקות הרדיואקטיבית. אין שיטה מהימנה לקביעת המצב המקורי, והאפשרות של היווצרות מתמדת של חומר רדיואקטיבי בהשפעת הקרינה הנכנסת מהסביבה מכניסה אי-ודאות נוספת לניתוח.

ב. אולי לא הבנו כראוי את כוונת התורה?

בהחלט ייתכן. התורה אינה מגדירה את היחס הזמני בין הנקודה ״בראשית ברא א־להים״ לבין הנקודה ״והארץ היתה תהו ובהו״. אנו נוטים לחשוב, ששני זמנים אלה צמודים זה לזה. אולם ישנו הסבר אחר. ר׳ ישראל ליפשיץ, בעל תפארת ישראל(פירוש מפורסם של המשנה), טוען שההפך הוא הנכון וכי חז״ל הבינו את המקרא אחרת.5 הם דרשו את הכתוב ״ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד״, והסיקו ממנו, שהיו עולמות לפני עולמנו ושה׳ בנה עולמות והחריבם. בהצביעו על המאובנים ששרדו מהחיות הקדומות (שתחילת גילויים הייתה בימיו) מסביר הרב ליפשיץ, עד כמה גילויים אלה מחזקים את אמונתנו בחכמי התלמוד.,, חכמינו ז׳׳ל אמרו לפני מאות בשנים, שהיו עולמות שקדמו לנו, ועכשיו המדענים מאמתים את טענתם על ידי גילוי שרידים של החיות שחיו בהם.

לפי הסבר זה, הפסוק הראשון בתורה מדבר על בריאת השמים והארץ, ששימשו כבמה לעולמות שאליהם התייחסו חז״ל. ו״התוהו ובוהו׳ שבפסוק השני בא כתוצאה מחורבן העולם שקדם לנו. לפי הסבר זה, המאובנים, שאנו רגילים לראות בהם סתירה לסיפור התורה על הבריאה, מתגלים כמאמתים את מה שלימדונו חז״ל; דהיינו, שהם מעידים על העובדה שהיו עולמות שקדמו לעולם הזה.7

לניתוח מפורט יותר של המקרא לאור גישה זו, ראה הנספח הראשון לפרק זה.

ג. האם ייתכן שהסתירה כולה מדומה?

אמנם כן. המדע אינו טוען שהעולם קיים עשרה מיליארד שנים. טענה כזו היא מחוץ לתחומו. הוא רק טוען שאם אנו מניחים שחוקי הטבע הקיימים היו קיימים תמיד, אז גיל העולם הוא כך וכך. אבל על פי משמעות הפשוטה של דברי התורה, נברא העולם, וחוקי הטבע אתו, לפני 5700 שנה, ובכך אנו שוללים את ההנחה הלא־מדעית של המדענים בכלל, בלי להתווכח עם החשיבה המדעית שלהם, שהיא בעצמה אולי נכונה, אבל חסרת בסיס כל עוד ההנחות אינן מבוססות. במלים אחרות, אין התורה סותרת כלל את המדע עצמו – רק את ההנחות שעליהם המדענים מבססים את הניתוח שלהם, והנחות אלה אינם כלל בתחום מדעי הטבע.

חשבנו שהייתה סתירה בין התוויה למדע, כי לא הפרדנו בין הנחות יסוד למסקנות הנובעות מהן.

אם ננסה להכריע בין שתי אפשרויות מנוגדות, ונצליח להוכיח את האחת רק בהנחה שהשנייה מוטעית, מעטים היו מחשיבים הוכחה כזו כראויה. אבל בדיוק את זה אנו עושים כשאנו מקבלים את ההוכחה המדעית לגיל העולם נגד דברי התורה. שהרי הוכחת המדענים מבוססת על ההנחה שחוקי הטבע פעלו מזה עשרה מיליארד שנים – וזה בדיוק מה שההיפותזה של התורה-כפשוטה שוללת.

מוצא המינים

תאוריית האבולוציה מהווה מוקד קלאסי של המחלוקת בין הדת למדע. מאחר שפורסמו כבר כמה עבודות מקיפות, המטפלות ביחס היהדות לתאוריית האבולוציה,8 נציג אותן באופן מתומצת, ומבלי לדון בשאלות המתבקשות הבאות:

  • באיזו מידה יש סתירה בין האבולוציה לסיפור הבריאה של התורה?9
  • המוצא המקורי של כל המינים: ההיווצרות הספונטנית של תאים חיים מחומר דומם.10

בנסיון להגיע לניסוח מדעי, התאוריה רחוקה מלשכנע, בלשון המעטה, למרות התמונות היפות והמושכות את הלב של ספרי המדע הפופולריים וספרי הלימוד התיכוניים. ניתן לומר שתאוריית האבולוציה לא רק שהיא בלתי-מוכחת; אדרבה, היא כמעט מופרכת. כבר מראשיתה נתקלה התיאוריה בבעיות מדעיות חמורות. בזמן היווצרותה כבר היו המושגים התורשתיים, שעליהם התבסס צ׳רלס דרווין, מיושנים. גרגור יוהן מנדל פרסם את מאמריו היסודיים על חוקי התורשה בכתב-עת בלתי־נפוץ, כך שדרווין עוד לא ראה את עבודתו כשפרסם את ספרו מוצא המינים בשנת 1859. בינתיים תאוריית האבולוציה נוסחה מחדש על בסיס המושגים המודרניים של המוטציה. אבל בכך הוסר רק חלק קטן מהבעיות.

על פי תאוריית האבולוציה דרושים רבבות של דורות לפיתוח איבר חדש, עד להפיכתו לאמצעי־עזר במלחמת הקיום. במקרים רבים (כגון כנף הציפור) אותו איבר ודאי היה מכשול עד לנקודה מסוימת, ואלו שנשאו אותו היו צריכים להתחסל באותו תהליך טבעי, המביא לקיום החזקים. בנוסף, יש כמה קפיצות-ענק המקשות באופן חמור ביותר על תיאוריית האבולוציה. לאור כל אלו דרושה תמימות מופרזת להמשיך להאמין בתאוריה זו.

ניתוח נוקב ופתרון מאלף לבעיה מופיע בכתביו של הביולוג לקום דו״נואי11 שמצביע על חוסר הסבירות שבתאוריית האבולוציה. ניתוחו מלא אמרות כמו ״תהליך של מעבר שוב בלתי־אפשרי״, ״עם כל הפעלת חוש הדמיון אין אנו יכולים להעלות על הדעת מעבר מחיים חד-תאיים לחיים רב-תאיים, מזנים אל־מיניים לזנים מיניים, מדם המכיל גרעין של נחושת לדם המכיל ברזל״. ולמרות הכל הוא מקבל את תאוריית האבולוציה, מכיוון שבימינו ״כמעט אי־אפשר שלא להאמין באבולוציה״. דו־נואי ממשיך לתרץ את הקשיים הבלתי־נסבלים בכך שהוא מניח השפעה א־לוהית ישירה – כאילו נס של רבייה אל-מינית הנהפכת לרבייה מינית הוא נס קטן יותר מהאפשרות שנבראו בנפרד, בזה אחר זה.

לאחרונה נאבקים התיאורטיקנים עם הגילויים המתרבים המראים ש״החוליה החסרה״ באמת חסרה. לפי התאוריות הקלאסיות של האבולוציה, המעברים שבין מערכות ובין מחלקות התרחשו במשך תקופות ארוכות אף במושגים גיאולוגיים. ומכאן הקשיים הנערמים מהיעדר מציאת מאובנים לתיעוד מעברים אלו. לדוגמה, מכל בעלי החוליות המעבר היחיד המתועד על ידי מאובנים הוא מזחל לציפור – וגם הוא התגלה כמזויף.12

לאור מצב זה, נדחקו הביולוגים להיפותזה של מעברים מהירים המתרחשים בתהליך שבינתיים אי-אפשר לשערו גם בדמיון.13 ממילא המאובנים, שהם המשענת העיקרית לתאוריה, מהווים אבן־נגף במקום סיוע. לכן אין פלא שביולוגים רבים באים בטענות חריפות נגד תאוריית האבולוציה, ולאחרונה בעד ״תיכנון אינטליגנטי״.14 בקיצור, כיום דרושה תמימות גדולה או אמונה עיוורת להמשיך להאמין בתאוריית האבולוציה – אלא למי שרואה את עצמו במבוא סתום, ללא מוצא אחר. פרופ׳ וו.ר. תומפסון, ביולוג וותיק וחבר החברה המלכותית באנגליה, מדגיש את הנקודה הזו, שוב ושוב, במבוא שלו למהדורה המאה־שנתית של תספר מוצא dvwn של דרווין.15

(מתוך הערת שוליים, מראי מקומות לתכנון תבוני:

(המחברים המסומנים ב-* הם מדענים):

G.R. Taylor, The Great Evolution Mystery, Seeker (1982).

* M.J. Denton, Evolution: A Theory in Crisis, Burnett (1985). P.E. Johnson, Darwin on Trial, InterVarsity Press (1993).

* R. Milton, Shattering the Myths of Darwinism, Park Street (1993).

*M.J. Behe, Darwin’s Black Box, Free Press, (1996).

* L.M. Spetner, Not By Chancel, Kest-Lebovits, Jerusalem (1996).

*M.J. Denton, Nature’s Destiny, Free Press (1998).

*Jonathan Wells, Icons of Evolution: Science or Myth, Regnery, Wash. (2000).

בין הספרים האחרונים בנושא ״תכנון אינטליגנטי״:

Wm. A.Dembski, Debating Design: from Darwin to DNA, Cambridge (2004).

Michael Rea, World Without Design, Oxford U. (2002).

W.A. Dembski & *J.M.Kushiner, Signs of Intelligence: Understanding Intelligent

Design, Brazos (2001)

(Chas.Darwin, The Origin of Species, Everyman #811, Dent (1956).

ההוכחות המבוססות על התפתחות העובר מופרכות על ידי תופעה הנקראת ״פיטליזציה״. ההוכחות מבוססות על העובדה, שיש דמיון בין עובר האדם לחיות נחותות בוגרות, והפיטליזציה מציינת את העובדה, שמבחינה מסוימת האדם המבוגר דומה לעוברי החיות.16 לפיכך נשאלת השאלה, מה אפשר להסיק מתופעות שונות אלה, אם בכלל ניתן להסיק משהו.

גם אם נתעלם מכל העובדות המפריכות את ההוכחות האמבריולוגיות17 לתיאוריה, ובהנחה שעוברי החיות העיליות עוברים שלבים הדומים לחיות הנחותות, כל מה שאפשר להסיק הוא שהתיאוריה הצליחה לסדר את המינים השונים לפי מורכבותם בסדר עולה, ללא שמץ של הוכחה, שמין אחד התפתח מתוך השני. גילוי הסדר שבעולם החי לא מילתא זוטרתא היא, וסטודנטים לביולוגיה יעריכו זאת, אבל מכאן ועד לגילוי התפתחות הבריאה, רחוקה הדרך.

עיקרון אי-הוודאות וחכמת הבורא

לסיום נעסוק בסתירה עמוקה שבין המדע הקלאסי ולתורה. קיימת לכאורה סתירה בעצם יסודות התורה והמדע, וכשנגלה את הפתרון נביט, אולי, ניצוץ של חכמת הבורא.

  • ראיית החכמה האלוהית בטבע

הנביאים וחז״ל עוררו אותנו לראות את החכמה הא-לוהית באמצעות עיון בחכמת האסטרונומיה. ״שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, המוציא במספר צבאם…״ מורה הנביא(ישעיה מ,כ0; ״כל היודע לחשב תקופות ומזלות ואינו מחשבם עליו הכתוב אומר: את פועל ה׳ לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו״, למדונו חז״ל(שבת עה ע״א ע״פ ישעיה ה,יב). אפילו חרטומי מצרים נכנעו להוכחות מכריעות לחכמת הבורא שהתגלתה בבעלי חיים זעירים: ״ויאמרו החרטומים אל פרעה, אצבע א־להים היא״ (שמות ח,טס. ואפילו הביולוג המודרני, האדוק בתאוריית האבולוציה, קשה לו להכחיש זאת (ראה הסעיף הקודם).

נחקור כאן כיצד ניתן לגלות את חכמת הבורא גם בפיסיקה עיונית. אבל לפני כן נצטרך לדון בפרדוקס הטמון בבריאה.

  • דטרמיניזם לעומת בחירה חופשית

היהודי המאמין רואה את העולם כבמה שנבראה בשביל התורה: ״הקב״ה מביט בתורה ובורא את העולם״(בראשית רבה א,א).

התורה דורשת פעולות מכוונות: היא מחייבת את נאמניה לקיום צווים מסוימים, אשר ביצועם דורש שימוש בחומרים וכלים: העולם הגשמי וחוקי הטבע. מתחילתן ועד סופן – ממצות ״החודש הזה לכם ראש חדשים״, המחייבת אותנו לסדר לוח משוכלל (רמב״ם, משנה תורה, הל׳ קדוש החודש פ״א ע״פ שמות יב,ב) עד לציווי האחרון, ״ועתה כתבו לכם את השירה הזאת״ (דברים לא,יט), המחייב אותנו לכתוב ספר תורה – לביצוען של כל המצוות כמעט, דרושים חוקי טבע קבועים. אם אותה דיו תידבק לפעמים לקלף ולפעמים לא, ולפעמים תימרח עליו, אי־אפשר לצפות ממני לכתוב ספר תורה. אם אותה הפעלת עצב פעם תעלה את ידי ופעם תורידה, ארגיש את עצמי כבובה, כשכוחות שמעבר לשליטתי מכתיבים את צעדי. מצב כזה אינו תואם את מצוות התורה. נתינת התורה מחייבת חוקי טבע קבועים ומהימנים. ״אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי״(ירמיהו לג,כה).

מצד שני, התורה דורשת כניעה מרצון למצוות הבורא: ״החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים״ (דברים ל,יט). הכניעה מרצון מחייבת את קיומה של בחירה חופשית. אולם בחירה חופשית בבעל חיים פיסי עומדת בסתירה גמורה לדטרמיניזם בטבע. גם אם נסכים, שדטרמיניזם בתחום הטבע אינו מחייב דטרמיניזם בתחום הרוחני – אם התחום הרוחני אינו דטרמיניסטי, לא ייתכן שישפיע על התחום הטבעי אלא תוך כדי הפרעה לדטרמיניזם שלו. אם חוקי הטבע הם קבועים, הרי אוכל למדוד את מקומם ומהירותם של כל החלקיקים בגוף מסוים ובסביבתו, ולצפות בוודאות, אם בעוד שעה אורגניזם מסוים ילחץ על הדק אקדח רצחני או יחזיק באזמל לנתח ולהציל חיי אדם. ואם יתבדה החיזוי שלי בגלל הבחירה החופשית, ייסתר הדטרמיניזם.

  • חוקי הטבע והאמונה

אנו מקבלים באופן טבעי גם את חוקי הטבע וגם את הבחירה החופשית, אף על פי ששניהם מבוססים על אמונה בלבד. הקורא אולי יופתע לראות את קבלת חוקי הטבע מוצגת כשאלה של אמונה, שהרי אנו צופים בהם יומם ולילה. אולם לפי שכבר הסברנו בפרק ראשון(סעיף ״מהם יסודות המדע?״) לאמיתו של הדבר, איננו רואים את חוקי הטבע. אנו צופים (אולי) בתופעות בודדות. אבל אפילו נקבל כנכונות את כל ההפשטות וההכללות המרכיבות את חוקי הטבע, ההוכחות חלות רק על העבר: עד לנקודה זו, המדע מהווה רק סיכום סטטיסטי או היסטורי של התרחשויות העבר. האמונה שסטטיסטיקה זו אכן מייצגת חוקים – שכשם שהגרביטציה משכה אותי למרכז הארץ בעבר, כך היא תמשוך אותי גם בעתיד – לא הוכחה מעולם, וגם אינה ניתנת להוכחה במסגרת המדע; התמדה כזו היא האקסיומה היסודית של המדע.

בוודאי עלינו לקבל את חוקי הטבע כמציאות ולסמוך עליהם. עם זאת עלינו לדעת, שקבלה זו היא עניין של אמונה בלבד. למדען החילוני זוהי אמונה כמעט עיוורת, ללא יסוד פילוסופי. לעומת זאת בשביל המדען המאמין, הרואה בהם תנאי מוקדם לתורה, חוקי הטבע הם ביטוי של רצון הבורא. האבן נופלת כל פעם, מכיוון שה׳ רוצה בכך בכל פעם. העובדה שקיימים חוקי טבע קבועים, פשוט אומרת שקיימת יציבות ברצון הבורא.

באופן דומה, אנו משוכנעים, פחות או יותר, שיש לנו בחירה חופשית. אנו מודעים לכך שיש לנו נטיות מסוימות, וכי יש מהם שיותר קשה להתגבר עליהן מאשר על אחרות. עם זאת, רובנו משוכנעים שיש לנו חופש בחירה. איננו מצפים להוכחה לכך, ופסיכולוגים רבים מכחישים זאת, אבל זוהי אמונה סבירה, אולי לא פחות מהאמונה בחוקי הטבע.

אבל דטרמיניזם ובחירה חופשית, שאת שניהם אנו מקבלים על יסוד אמונה, לכאורה עומדים בסתירה זה לזה. אמנם ה׳ היה יכול לברוא את העולם הגשמי עם דטרמיניזם חלקי בלבד, כאשר מרכיבים מסוימים, למשל בני האדם, לא יהיו מונהגים על פי חוקי הטבע לגמרי, או, לפחות, יתגברו באופן קבוע, על התנהגות המולקולות המרכיבות את גופם. אבל בכך הייתה נהרסת האחידות הנפלאה והאדירה השוררת בכל הטבע, ואשר המדע מגלה לפנינו.18 אמנם, אין בסיס שעליו נוכל לתבוע אחידות כזו בטבע; אבל חבל היה אילו הצטרכנו לוותר על זה. ואולי יותר מחבל. אולי חוקי הטבע הם חלק עקרוני מהעולם הגשמי. ואם כן, היציאה מן הכלל בדברים אלה הייתה הורסת את עצם מהות הטבע.

האדם הרגשן מתפעל עמוקות מהודן של התופעות האסטרונומיות ומהמורכבות הנפלאה של המערכות הביולוגיות המיקרוסקופיות. האדם החושב מתמלא הערצה מהאחידות שהוא רואה בחוקי הטבע, המחיים את היקום כולו, מהאסטרונומי עד האולטרה- מיקרוסקופי. אילו אחידות זאת הייתה כוללת גם את האדם, כתר הבריאה, האם לא היינו מגיעים בכך לשלמות תפארתו של הבורא, בבריאתו הגשמית?

וכך כתב רבנו ניסים: ״שאין רצון ה׳־יתברך שישתנה הטבע כפי איש איש״ ודרשות הר״ן, הדרוש השמיני-עמ׳ קב’. או, כלשון רבי מאיר בברייתא: ״הסתכל במעשיו, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם״ (מובא בשו״ת הרמב״ם סימן קנ).

כיצד אפוא, נפתרה סתירה זו בטבעי אין זו שאלה בתחום המדע. הדרטמיניזם והבחירה החופשית, שניהם אינם ניתנים להוכחה במסגרת המדע. כפי שהוסבר כבר למעלה, הם עניין שבאמונה; יכולים אנו לבחון את עצמנו ואת העולם הסובב אותנו כדי לחזק את אמונתנו בעניינים אלה, אבל בשום פנים ואופן לא נוכל להוכיחם על ידי התבוננות, תצפיות וחישובים. למרות זאת, בעיקרון אי־הוודאות של תאוריית הקוונטים ישנו מושג המסלק סתירה זו.

עיקרון אי הודאות

די לחזות מיקומו של חלקיק בעתיד, יש לקבוע את מקומו ואת התנע (או מהירות) שלו בזמן מסוים. לפי תאוריית הקוונטים של הפיסיקה המודרנית, לא ניתן לקבוע את שני אלה בו־זמנית בדיוק מלא. אם נמדוד את המקום בדיוק, תימנע מאתנו ידיעה של המהירות, וכן להפך. אפשר להתפשר קצת בדיוק שניהם, אבל המכפלה של אי־הוודאות במקום ובתנע(או באנרגיה ובזמן) תמיד תעלה על מינימום מסוים, הידוע בשם ״קוונטום הפעולה של פלאנק״. תוצאה מעשית של הגבלה זו היא, למשל, שתחום חוסר־ הוודאות בידיעת מיקומו של אלקטרון הוא לפחות כמה מטרים מעוקבים, שעה קלה אחרי קביעת המקום והתנע בדיוק המרבי האפשרי.

ניתן להסביר את מקור אי-הוודאות הזאת במושגים של השפעת הצופה על התהליך.19 כדי למדוד את מקום החלקיק, החוקר צריך להתקשר אליו, כגון על ידי קרן־אור, המשנה את התנע; מאידך, כדי למדוד את התנע, עלי למדוד את המקום בשתי נקודות בזמן – אבל בכך אני מרחיב את התחום, שבו אני מודד את התנע.

מחקרים שנערכו במהלך המאה העשרים על התנהגות חלקיקים וגלים אילצו את הפיסיקאי, לעתים נגד רצונו, לנטוש את מושג הדטרמיניזם ברמת החלקיקים היסודיים המרכיבים כל חומר. בגלל חוקי הסטטיסטיקה, הדטרמיניזם עדיין שולט ברמה המקרוסקופית (הגסה), אבל ברמה המיקרוסקופית נמצא הפיסיקאי במצב דומה לזה של חברת-ביטוח, היכולה לחזות במידה די מדויקת את מספר מקרי המוות השנתיים בין המבוטחים שלה, ואפילו את הסטייה הממוצעת מהמספר החזוי, אבל בוודאי אינה יכולה לקבוע מראש ״מי יחיה ומי ימות״. גופים בגודל הנראה לעין כוללים ביליוני חלקיקים יסודיים, אשר מבחינה עקרונית כולם במצב זהה. כך, בדרך״כלל, אנו יכולים לסמוך על חוקי הסטטיסטיקה כדי לחזות את העתיד. עובדה זו היא שהסתירה לזמן ארוך כל-כך את חוסר־הדטרמיניזם היסודי הזה בטבע, השולט על כל חלקיק וחלקיק. עד לפני כמה עשורים, היו עדיין פיסיקאים, שחלקו על רוב הפיסיקאים וטענו, שחוסר־ הדטרמיניזם הנראה הוא רק מצב זמני של חוסר-ידע מצדנו, ואין הוא משקף מציאות מוחלטת. הם לא היו מסוגלים להאמין, ״שהבורא משחק בקובייה עם היקום״ כלשונו של אלברט איינשטיין. ניסויים שנערכו בזמן האחרון הפריכו את עמדתם של הספקנים (ראה למעלה פרק א, הערה 6). בלשונו של אחד המפורסמים ביותר שבמדע היום, סטיבן הוקינג: ״הא־לוהים כן משחק בקובייה עם היקום״.20

ציינו, ש״בדרך־כלל״ התופעות הנראות לעין אינן מושפעות במידה משמעותית מעיקרון אי-הוודאות. ואמנם יש יוצאים מן הכלל. קיימים מקרים חשובים של אי-דטרמיניזם ברמה הנראית לעין. הללו נוצרים על ידי מכניזם המכונה ״תופעת־גלש״ ( avalanche effect). ה״קליק״ של מונה גייגר, המאותת שחרור חלקיק מגוש חומר רדיואקטיבי, הוא ללא ספק תופעה הנראית לעין (או נשמעת לאוזן). בכל זאת, עיתויו איננו ניתן לחיזוי, למרות כל המדידות והחישובים שהפיסיקאי יכול לערוך. מונה הגייגר אינו ייחודי בכך, אלא רק דוגמה ייצוגית לקבוצה זו של תופעות גלש, שבהן תהליך מיקרוסקופי בודד אחד מביא לידי שניים, אשר כל אחד מהם שוב גורם לשניים נוספים, וכן הלאה. לאחר עשרים שלבים כאלה, יש כבר מעל למיליון תהליכים, כך שמהר מאוד התוצאות מגיעות לממדים הנראים לעין.

על ידי הגברת התופעה הבודדת, דרך תגובת שרשרת כזו, נעקפים חוקי הסטטיסטיקה, השולטים על מספר גדול של מקרים רק כאשר הם בלתי-תלויים: אפילו חברות ביטוח נבוכות ממלחמות וממגפות.

אגב, תופעת-גלש איננה התהליך היחידי בו סטייה, זעירה ביותר, הובילה לתופעה מקרוסקופית שלא ניתן לצפות מראש. קיימים תהליכים רבים בהם עצם עובר תהליך דטרמיניסטי מסוים פעמים רבות, כך ששינוי קטנטן ביותר בהתחלה, גורם לסטייה הגדלה באופן הנ״ל. חקר תופעות כאלה הצמיח תחום חדש בפיסיקה הנקרא ״תיאורייאת כאוס (= תוהו ובהו)״.21 תופעות מקרוס־ קופיות מאוד, כגון התפתחות מזג אויר, נכללות בתחום זה. הועלתה ההצעה שתופעה כזו טמונה מאחורי בחירה חופשית בעולם דטרמיניסטי.22 אך זה נכון רק תוך צירוף של גורם התחלתי בלתי־דטרמיניסטי הנובע מעיקרון אי-הודאות, כאשר התהליך הכאוס הדטרמיניסטי אינו אלא תהליך הגברה של המקור הבלתי־ דטרמיניסטי.

תהליכים נפשיים ועיקרון אי הוודאות

חוקי הטבע דורשים שכל תהליך פיסי מקרוסקופי (גס) יהיה גם תוצאה של שרשרת של סיבות ותוצאות. כלליות החוקים האלה דורשת שיהיו תקפים גם לגבי פעולות בני־אדם, אשר בהן שרשרת זו נמשכת אחורה עד שמגיעים למוח, ושם אל הרמה התת־ מיקרוסקופית, עולם החלקיקים היסודיים. חקר וניתוח שרשרת זו הם יעדו של הנוירולוג, והוא כבר התקדם בהם רבות; השאלות העומדות לפנינו הן: כיצד מותחלת השרשרת? מה מקביל, מבחינה נוירולוגית-פיסיקלית, לפעולה הנפשית של ״החלטה״? האם גם זו תופעה מקרוסקופית, המוכתבת על ידי תהליכים מקרוסקופיים אחרים שקדמו לה? או, אולי, שורשיה משתרעים עד לתחום של החלקיקים היסודיים? נראה, כי טרם נמצאו התשובות לשאלות הללו, אבל סביר להניח שפעילות של החלטה מתרחשת ברמה שבה הדטרמיניזם כבר אינו קיים באופן מוחלט, וכבר אין די בחוקי הטבע לקבוע את התהליך.

ייתכן מאוד, שהפעולה הגסה המקרוסקופית הותחלה על ידי אירוע אולטרה-מיקרוסקופי, המתפתח דרך תופעת־גלש הנ״ל במערכת הנוירולוגית, עד שהוא מופיע באופן מוחשי ברמה המקרוסקופית. שים לב, כי מעצם טבען, אי-אפשר להבחין על פי הסתכלות בלבד בין פעולה שרירותית־רצונית ובין פעולה אקראית גרידא, ולכן הבחנה כזו היא מחוץ לתחום המדע. על כן נמנע מהמדען המסתכל על פעילות נפשית לגלות את פלישת הרצון לתוך העולם הפיסי. כאשר הוא צופה פעילות חשמלית-כימית במוח האדם בעת פעולת הרצייה, איננו צופה אלא בפעולה אקראית לכאורה, בדיוק כצפוי לפי התאוריה הפיסית שלו.

אם צדקנו בהנחה זו, הרי עיקרון אי-הוודאות פותח שער, אשר דרכו יכול גורם חופשי, לגמרי בלתי-תלוי, להשפיע על העולם הגשמי בלי להתנגש עם שום חוק טבע. עיקרון אי-הוודאות מאפשר דטרמיניזם במקום שמצוות התורה דורשות את קיומו, ברמה המקרוסקופית, ובו בזמן את הפלישה של הרצון החופשי, המתרחשת ברמה המיקרוסקופית.

כאשר שיבץ הבורא את עיקרון אי-הוודאות בתוך מבנה העולם הגשמי, הוא לא ״שיחק בקובייה״ בעולמו. אדרבה, הוא פתח שער אשר דרכו יכולים רצונות חופשיים – א־לוהי ואנושי – להיכנס לתוך העולם הגשמי בלי לפגוע באחידותו האדירה, כפי שהטיב לבטא זאת הנרי מארגנאו, אחד המפורסמים בפילוסופיה של המדע:

הפיסיקה המודרנית, על ידי עיקרון אי־הודאות של הייסנברג, שיחררה את הדטרמיניזם של לפלאס די לתת למקרים אטומיים, חסרי סיבה, ליצור, במקרים מסויימים מקרה אקראי, אלטרנטיבה ממש בסדר האירועים… החופש האנושי יש בו יותר מאקראיות! הוא קושר אקראיות לבחירה מחושבת. אך הוא זקוק לאקראיות.’׳

האלוהים, האדם וההיסטוריה

המשקיף הרגיש יראה את מהלך ההיסטוריה, ובמיוחד ההיסטוריה היהודית, מונהג בידה הבטוחה של ההשגחה העליונה על פי תכנית־האב הרשומה בתורה. אולי הוא משוכנע בזאת לחלוטין, אבל עדיין תישאר הכרתו הפנימית דבר שבאמונה, אולי אמונה מתקבלת על הדעת, אבל עם כל זאת אמונה גרידא. הנהגה זו היא התגלמות חכמת הבורא: נותן הוא לממלכות לעלות ולרדת, לתרבויות לצמוח ולנבול, ומנהיג הוא את העולם ללא-הרף לקראת המטרה המיועדת – וכל זה בלי לסטות מהחוקים הקשוחים שחקק בטבע.

האמונה בבחירה חופשית טוענת שהאדם הוא יותר מאשר יחידת חומר. בחירתו החופשית מקנה לו קיום מעבר לגשמיות, וכאן מתגלה בריאה רוחנית הנקראת ״נשמה״. אמונה זו מקנה לנשמה קיום, שביסודו בלתי־תלוי במציאות הגשמית, אבל עם זאת יכולה להשפיע על אותה מציאות.

כמו שהחלק ההלכתי בתורה מצביע על יכולת הנשמה לעצב את העולם, כך גם החלקים האידיאולוגיים בתורה מבוססים על יכולתו של הבורא לעצב את מהלך ההיסטוריה. כמו שעיקרון אי־ הוודאות מאפשר לנשמה להתערב בעולם הגשמי בלי לפגוע בחוקי הטבע, כך הוא מאפשר לבורא לכפות את רצונו על העולם בכללו, בלי לפגוע בחוקיו: ״מה הקב״ה רואה ואינו נראה, אף נשמה רואה ואינה נראית״ (ברכות י ע״א).

בעדות התורנית על הבריאה, הקטע המתאר את השבת, גמר הבריאה, מסתיים במלים ״…אשר ברא א־להים לעשות״. ומפרשים חז״ל: ״ממלאכת עולמו שבת, ולא שבת ממלאכת הרשעים וממלאכת הצדיקים, אלא פועל עם אלו ועם אלו״.24 נראה שרצו ללמדנו, שישנה התערבות מתמדת מצד הבורא לעצב את פעולותיהם של הצדיקים ושל הרשעים, התערבות הסמויה כל כך, שאינה סותרת כלל, לא את חוקי הטבע שהורכבו לתוך העולם באותה שבת, ולא את הבחירה החופשית של כל אחד. אמנם הצדיקים והרשעים הם בעלי החלטה חופשית, אבל עם זה שמר לו הבורא את היכולת לעצב את תוצאות מאמציהם כפי רצונו. וזאת בלי לפגוע בחוקים הקפדניים שעל פיהם הוא מנהיג את העולם (ראה בהמשך נספח 2). הוא שאמר שלמה המלך ומשלי כו,י): ״רב מחולל כל לשכר כסיל ושכר עברים״ – הקב״ה מגייס כסילים ועבריינים לביצוע תוכנית – וכמובן בלי כל מודעות מצדם (רש״ר הירש, בראשית מה,יא).

  • חכמת הבורא

כמה מפליא הדבר: תופעה כה זעירה, עיקרון אי-הוודאות, יכולה לשלב עקרונות כה יסודיים וסותרים – חוקי הטבע ובחירה חופשית – ובו בזמן ליצור מצב המאפשר לבורא לכוון את ההיסטוריה של העולם בלי לפגוע בחוקיו. בדחילו ורחימו אנו עומדים לפני גילוי חכמה א-לוהית, הפותרת, דרך עיקרון פיסיקלי זה, את הסתירה המשולשת הזאת. ״עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו…״ (סיום תפילת העמידה ע״פ איוב כה,ב).

נסים

על פי מסקנותינו הקודמות, שכל אירוע טבעי אינו אלא ביטוי לרצון ה׳, קיומם של נסים אינו מהווה בעיה. עלינו להתפעל מכך שהתנהגות הטבע היא כה עקיבה, ולא מכך שהיא סוטה מעקיבות זו בנס. אבל כאשר נתעמק בדבר, אנו נתקלים בבעיה נוספת. הרי לא שללנו את קיום חוקי הטבע, אלא קבענו את משמעותם כביטוי של רצון ה׳ באחידות וקביעות. אחד מגדולי החכמים של ימי-הביניים ניסח את הרעיון כך: ״חפץ ה׳ ורצונו לקיים מנהגו של העולם בכל מה שאפשר, ושהטבע יקר בעיניו, לא ישנהו אלא לצורך הכרחי״(ר, ww, דרשות הר״ן, דר׳ ח – מהד׳ פלדמןיעמ׳ קכט).

עיקרון זה גם מסביר את המשנה המונה מספר נסים גדולים שנבראו יחד עם העולם, כחלק מהבריאה25 – כנראה כדי שיתרחשו בזמנם המתאים בלי לסתור את החוקיות שנקבעה אז. ה׳ רוצה למעט בנסים.

מהו, אם כן, תפקידו של נס במערכת רעיונית זו? לכאורה נראה, שהנס מצביע על הגבלה, כביכול, בכוחו של ה׳, כאילו אין באפשרותו לממש את רצונו בתוך מסגרת של חוקי הטבע. אבל התרשמות זו רחוקה מן האמת. עלינו לפרש את הנס כאמצעי-עזר שה׳ מספק לאנושות הכושלת. בימים כתיקונם, די בקביעות הנפלאה ובאחידות העמוקה השולטת בטבע לשמש תזכורת תמידית טובה ביותר לקיומו של הבורא ולשליטתו המתמדת.

אך לצערנו אנו נוטים להתרגל לתופעות אלה ולקבלן כמובנות מאליהן, עד שחדלים להבחין בהן. במצב כזה, של חולשה וכשלון רוחני, אנו זקוקים לנס (ר׳ מאיר שמחה, משך חכמה, ריש בחוקותי). נס, היינו איתות המושך את תשומת־לבנו לכיוון מסוים (רש״ר הירש, במדבר כו,י). וכדברי אחד מגדולי החסידות:

מי שיש לו שכל גדול רואה בחוש השכל מציאות הבורא ברוך הוא. רק מי שיש לו מוחין קטנים צריך לניסים ונפלאות כדי להאמין בהבורא ברוך הוא ולירא מלפניו (קדושת לוי פ׳ בשלח ד״ה ולפי דברינו).

הבנת הנס באופן זה יש בה כדי להסביר, מדוע לפעמים רואים חכמינו את הנס באור שלילי. בנוגע לאדם אחד שבנו ניצל על ידי נX שלא כדרך הטבע, לא אמרה הגמרא רק ״בוא וראה כמה גדול האדם הזה״ אלא ״כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית״ (שבת גג ע״ב). וכך אפשר להבין אימרה המשווה את תקופת הנסים ללילה ואת הפסקתם לעלות השחר (יומא כט ע״א).

נראה שחוקי טבע יציבים הם בסיס מוצק ומתמיד יותר לביסוס אמונתנו מאשר הנסים. אם האחידות המתגלה בטבע היא בעלת יופי, הנסים נראים כסטייה הפוגמת ביופיה. אף על פי שהנסים מילאו תפקיד חיוני ביהדות, כמכשיר להתגלות הבורא, אפשר שחם מרכזיים פחות ממה שנדמה במבט ראשון.

נספח א:

קוסמוגוניה תורנית-תלמודית

כבר הערנו למעלה, שלדעת רבים מגדולי חוקרי המדע המודרני, חמת עצם הטבע היא מעבר ליכולתנו. על אחת כמה וכמה הדבר כך לגבי התהוות היקום. בכך תמימי־דעים גדולי המדענים עם גדולי חכמי התורה, המכנים את הנושא ״מעשה בראשית״, שעליו אמרו: ״בראשית ברא א־להים וגף (בראשית א, א) להגיד כח מעשה בראשית לבריות ולהודיעם אי־אפשר, אלא שסתם הכתוב״ (ריש ״מדרש שני כתובים״, בתי מדרשות ח״א עמ׳ רנא). עם זאת נוכל להציץ ולראות קצת מהתרחשויות אלה בתוך דברי התורה בפרשת בראשית, אף שלא נדע אם הבינונו אותם נכונה. ברוח זו בלבד אגיש לקורא את השורות הבאות.

הרב ישראל ליפשיץ (בעל תפארת ישראל} מסביר את גילוי המאובנים כחשיפת שרידים מעולמות קודמים, המוזכרים במדרש (ראה למעלה הערה 5). הסברו זה, לא זו בלבד שהוא הופך בעיה פוטנציאלית לתמיכה חשובה במסורת התלמודית; הוא אף מאיר באור חדש סוגיה תלמודית סתומה. המשנה מונה בין אלו שמוטב שלא באו לעולם את ״המסתכל במה שלפנים [-מה שהיה קודם]״. כדי להסביר מה רע בכך, התלמוד מביא משל של מלך שבנה את ארמונו ״על האשפה אין רצונו של המלך להזכיר שם אשפה״ (חגיגה טז ע״א ע״פ משנה שם ב,א). במבט ראשון קשה להבין ו איזה אופן עולמנו דומה לארמון הבנוי על אשפה. אבל אם נקבל את ההסבר (המובא למעלה בסעיף ״גיל העולם״, תת־סעיף ב) ביחס לשרידים של העולמות הקודמים, יש משמעות עמוקה למשל זה. לפיו העולם הנוכחי אכן בנוי על גבי חורבות של נסיונות קודמים לבניית עולם, נסיונות, שנכשלו כביכול; אין זה מכבודו של המלך להפנות את תשומת-הלב לעולמות אלו.

הרב ליפשיץ אינו מפרש את המקראות על פרטיהם לפי שיטתו. אבל על ידי קריאה בין השיטין, ובמונחים של ימינו, נגיע אולי להסבר המוגש כאן כהשערה בלבד.

ההסבר הולם קטע בתלמוד, החוקר את טיבו של האור שהופיע ביום ראשון של ימי בראשית. לפי רוב הדעות שם, הכוונה היא לאור השמש; השמש והירח נבראו בהתחלה ורק ״נתלו״ ביום הרביעי (חגיגה יב ע״א). ובאופן דומה הסיקו חז״ל מהמלה ״את״, המופיעה פעמיים בפסוק הראשון שם, שכל הבריאה הסתיימה מיד בהתחלה, ורק נשלמה, וכל נברא ״הונח במקומו״, ביום שהוזכרה בו יצירת אותו נברא (בראשית רבה א,יד. מובא ברש״י לבראשית א,יד).

נוסף על כך למדנו, ״דיברה התורה בלשון בני אדם״(ברכות לא ע״ב); ופירושו בהקשר זה, שתיאור הבריאה מובא בפרק הראשון בתורה מנקודת־מבט של משקיף אנושי העומד על פני כדור הארץ. על פי הנחות אלו נוכל לסכם את מעשי ארבעת הימים הראשונים כדלהלן:

״בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ״ (בראשית א,א) נוכל הרכבם הבסיסי]. אחר כך ״ברא הקב״ה עולמות נעל פני הארץ] והחריבם״ (בראשית רבה ג,ז). זמן ארוך – אולי כעשרה ביליוני שנים- אחר הבריאה המקורית, ״הארץ היתה תוהו ובוהו״(בראשית א,1), כתוצאה מחורבן העולם הקודם. תוצאה נוספת של אותו חורבן הייתה התמלאות האטמוספרה באדים עבים, כך שלא הייתה מורגשת חדירת אור שמש על פני הארץ: ״וחושך על פני תהום״ (שם). נוסף על כך, לא הייתה עדיין אדמה יבשה. אז ״ויהי אור״(שוו ג), האדים החלו להידלדל דיים לתת לקרני השמש לחדור באופן מפוזר אל פני הארץ.

ביום השני התרוממו האדים במקצת מעל פני כדור־הארץ ונוצרה אטמוספרה נקייה, שהבדילה בין המים שעל פני כדור־הארץ ובין אדי המים מעליה. האטמוספירה נקראה כאן ״רקיע השמים״(שם ח).26

ביום השלישי הורם חלק מהקרום המוצק של כדור־הארץ מעל לגובה פני הים, והביא להתהוותן של היבשות (התפתחות משמעותית; ראה למעלה, פרק ה, ״מספר עובדות…״). בעקבות התהוות זו התפתחה הצמחייה, שלצורך קיומה הספיקה הקרינה הסולרית המפוזרת.

ביום הרביעי הוסיפו האדים להתפזר, אולי חלקית הודות לצמחייה,27 עד שהתגלו מחדש הגופים השמימיים, ומנקודת מבט של פני כדור הארץ – ״הונחו במקומם״. הסבר זה מרומז בדברי רמב״ן, אחד מגדולי מפרשי המקרא, שמסביר את תיאור מעשי ה’ ביום הרביעי של ימי בראשית כדלהלן: ״ועתה ברביעי רצה הקב״ה שיהיו ברקיע מאורות מגיעים אור לארץ. וזה טעם ׳ברקיע השמים י’האיר על הארץ׳, כי [לפני כן] האור היה למעלה מן הרקיע ולא 1 ואיר על הארץ״ (פירושו לבראשית א,יג-יד).

עד כאן תיאור מהלך הבריאה. ומה לגבי התהליכים הפרטיים? איך התרחשו הצעדים הללו? האם כל צעד הביא את הבא אחריו, או כל צעד היה פעולה עצמאית ונפרדת במשך הבריאה? נראה ששאלה זו היא יסוד למחלוקת בין שני תנאים במדרש:

ר׳ יהודה אומר: ויכולו השמים והארץ – בזמנן. וכל צבאם – בזמנן. אמר לו ר׳ נחמיה: אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם, מלמד שבו ביום נבראו, בו ביום הוציאו תולדות.

אמר לו: והא כתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, יום שני וכו’. אמר לו ר׳ נחמיה: כמלקטי תאנים הן, כל אחד ואחד הופיע בזמנו. ר׳ ברכיה על זו של ר׳ נחמיה אמר: ותוצא האp – דבר שהיה פקוד בידיה (בראשית רבה יב,ד).

ר׳ מאיר לייב (מלבי״ם) מסביר את דעת ר׳ נחמיה, כפי שנתמכה על ידי ר׳ ברכיה, שהבריאה עצמה התרחשה כולה בהתחלה, כשכל היצורים נבראו במצב פוטנציאלי, ומעברם מהכוח אל הפועל התרחש בנקודות זמן שונות, כמסופר במקרא. לפי זה נראה היה, שבמשך ששת ימי הבריאה התרחש רק תהליך של התפתחות או ״תולדות״, על פי המהלכים שהוסברו למעלה. לתהליך כזה ולסיומו הפתאומי מוצאים רמז בקטע התלמודי (חגיגה יב ע״א) האומר: ״בשעה שברא הקב״ה את העולם היה מרחיב והולך כשתי פקיעות של שתי [צמר] עד שגער בו הקב״ה והעמידו״.

נראה שדעתו של ר׳ נחמיה מרומזת גם בעובדה המעניינת שהמלה ״ברא״ מופיעה רק שלוש פעמים בפרשת בראשית: בתחילת מהלך הבריאה, כשנבראו בעלי־החיים, וכשנברא האדם. אולי משמעות הדבר היא, ששאר הבריאה התרחשה כתהליך מתמשך.

לא אחת שואלים: כתוב ״השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם״ (תהלים קטו,טז). האם לא נאסרה לנו בכך טיסה לירח? למעשה אין איסור כזה, וגם הפסוק הנ״ל אינו אוסר זאת. בעברית, המלה ״שמים״ מתייחסת לפעמים לעולמות רוחניים בלבד (כמו המלה heaven באנגלית). לדוגמה, המלה ״שמים״ בפסוק ״בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ״ מתייחסת לערכים הרוחניים בלבד, ואינה כוללת את הגופים השמימיים, דהיינו שמש, ירח וכוכבים; כל אלה כלולים במלה ״ארץ״ (רמב”ן לבראשית א,ח). יש להניח, שאותו הסבר תקף גם לגבי הכתוב ״והארץ נתן לבני אדם״, שלפיו ״הארץ״ הועמדה לשירות האדם (מפי מו״ר ר׳ יעקב קמנצקי זצ״ל).

 

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of