פרופ' יוחאי עתריה: אפסות הרדוקציוניזם

אתה טוען שלא תיתכן תודעה במחשב ויוצא נגד הגישה הפסיכולוגיסטית. אתה יכול להסביר לי מה הקשר?
"לא יעזור שום דבר – גם אם אדע עליך הכול, לעולם לא אדע איך זה מרגיש להיות דרור. יש משהו אינהרנטי ובלתי חדיר. במובן הזה הסובייקטיביות שלי רדיקלית, בטח אל מול המהפכה הפסיכולוגיסטית שעושה רדוקציה ואומרת: נתייחס אל הבן אדם כאל נתון או סדרה של נתונים במדעי הטבע.

"חוקר מוח לא יסמוך עליך שתאמר מה אתה מרגיש, הוא ירצה לראות מה קורה במוח. הנוירונים יספרו סיפור מעניין, אבל הם לעולם לא יגידו לי איך זה מרגיש להיות דרור עכשיו. לעולם לא".

בספר אתה שופך קיתונות של אש על ה-fMRI (הדמייה תפקודית של המוח) כדרך להבין את התודעה. אין שם אמת?
"אין. מה מראה לי ה-fMRI? במקסימום, תנועה של מגנטיות באזורים שונים במוח באיחור ניכר ממה שקורה במציאות, ואני מפרש את זה. זה לא צילום של מה שקורה במוח, זו פרשנות סטטיסטית של תהליכי זרימת דם במוח, ולפיה איפה שיש יותר דם יש יותר פעילות. נו, אז מה? אני יכול להראות קורלציה גם לפעילות בקיבה".

אז אתה מבטל את כל זה?
"לא מבטל, רק אומר שה-fMRI לא מספר לנו אמת על האני. מהתחלה לחקר המוח הייתה שאיפה להיות מכונת אמת. הם רוצים שיהיה אפשר לסרוק אותך ולחשוב את המחשבות שלך. מה הסיבה שאפשר לחשוב שיש קשר בין ה-fMRI לבין מה שקורה לך בתודעה? מה, הרנטגן אומר משהו על האופי שלך? ברישום האק"ג אפשר ללמוד משהו על הרגשות שלך? ברור שלא. מה שהוא עושה, בעיקר, זה לספר לך על איך המוח שלך מתנהג כשהוא בתוך ה-fMRI…

עד כאן, טיעונים נכונים ומוכרים, ואפשר כבר לגלות שעתריה התמחה בפילוסופיה של המדע… אבל בהמשך הריאיון, חושף עתריה את התיאוריות שבאו לידי ביטוי בספר שבכתיבתו השתתף: 'העידן הפוסט אנושי' (2016).

בספר הזה, עושה עתריה לרדוקציוניסטים המודרניים, את מה שהם אוהבים לעשות למאמינים, לספק איזה תהליך פסיכולוגי שמסביר איך הגיעו לשגיאות המגוחכות האלו:

"תקלוט משהו אדיר: המשפט הידוע 'אני חושב משמע אני קיים' של דקארט נולד בלילה שבו הוא שהה לבדו בגרמניה, בליל שימורים במהלך פסטיבל מקומי. הוא היה מבודד, היו לו חלומות וסיוטים ורעיונות – ושם נולדת תרבות המערב, כתוצאה של בידוד מהעולם. מה ה-fMRI אומר לי? כלום, רק משחזר את המצב הקרטזיאני של בידוד מהעולם – כאשר הדבר הכי מרכזי בחיים שלנו הוא שאנחנו חלק מהעולם"…

"ברגע שהמילה הראשונה בחשיבותה בחשיבה ובתרבות המערבית היא 'אני', ועזוב מה שבא אחר כך – משם נגזר הכול", אומר עתריה, "האני במרכז, הרדיפה אחר האושר וכו'. גם הסולידריות באה מהמקום של האני. אבל כשהאני במרכז, מגיעים גם התלישות והניהיליזם וחוסר המשמעות.

"ואני לא מאשים את דקארט בשואה, כן? אבל המחנות הם לא תוצאה מקרית של תרבות המערב. גם היטלר וגם הקומוניזם הציעו חזרה מהבידוד של האני אל ההמון, להפוך אותך לחלק ממשהו גדול יותר. הלכו נגד הסוליפסיזם הזה".

בצורה מאד חדה וחותכת, הוא מציג את הקשר בין הגישה המערבית החדשה, ובין האלימות והניתוק מהאנושיות, זהירות תמונות קשות:

את הדברים הוא כותב בצורה יותר מעודנת, במאמרו באלכסון:

"הגיע הזמן לחדש את הנאורות: הריצה העיוורת אחר המדע והטכנולוגיה עלולה לעלות לנו באנושיות…

מדינת ישראל, פרויקט אוטופיסטי ומקום של אמונה יוקדת, שואפת להגשים את חזון בנוסח בייקון ולהפוך למעצמה טכנו-מדעית. אלא שבתחילת המאה השבע עשרה בייקון לא ידע את מה שאנחנו יודעים היום על הפרויקט הטכנו-מדעי. לאחר אושוויץ, שניים מההוגים החשובים במאה העשרים, מקס הורקהיימר ותאודור אדורנו, שני יהודים גרמנים שהיגרו לארצות הברית, וחשבו על עצמם עד סוף חייהם כפליטים, הבינו שיש לחשוב מחדש על פרויקט הנאורות – הנאורות, במסווה של ניסיון לשלוט בטבע, מפתחת שליטה באדם עצמו. הטכנו-מדע, שהצטייר בחזונו של בייקון כמסוגל להוביל לאוטופיה, הפך את השליטה באדם לא רק לאפשרית אלא גם לממשית ומאיימת. התוצאה, כך הבינו הורקהיימר, אדורנו ורבים אחרים, היא דיסטופיה. אבל אין דבר צפוי יותר מאשר לעבור מחזון אוטופי למציאות דיסטופית. לומר שאושוויץ היא תוצאה ישירה של ״הכלי החדש״ או של הנאורות יהיה ברברי לא פחות מלכתוב שירה אחרי אושוויץ ובנאלי לא פחות מלחשוב על מהנדסי רצח העם היהודי כעל טכנאים גרידא. על הרקע הזה אבקש לחזור לישראל של המאה העשרים ואחת.

עלינו ליצור עולם שבו אפשר לסלוח ולקוות, עולם שהתשובה לשאלתו של לוי ״הזהו אדם?״ אינה מחרידה אותנו

השאיפה להפוך לאומת הייטק אין פירושה להיות שותפים להרס האנושות, אולם הסכנות קיימות והן מגיעות לשיאן כשמציבים חישוב במקום מחשבה, ובלהט המרדף אחרי החדש מוכנים לבעוט במסורת, כאשר מאמינים שבכוחה של טבלת אקסל לומר לנו משהו עמוק על המציאות, כשבוחרים תמיד באו-או ומתחמקים מהתמונה המורכבת. הסכנות הופכות למוחשיות כאשר מכחישים את הקשר העמוק שבין אמונה למדע ולטכנולוגיה.

ארבע מאות שנים חלפו, המודל של בייקון הצליח מעל לכל שיעור, אך לסיפור הטכנו-מדעי יש צדדים אפלים, ולכן, בד בבד עם החינוך הטכנו מדעי האמיתי חובה לשמר, ואסור להזניח ולו לרגע, את החינוך היהודי – לא חייבים, כמו בייקון, להאמין באלוהים, אבל ראוי לכל הפחות להכיר ביכולת של טקסטים יהודיים להתמודד עם סוגיות מוסריות קשות. שילוב המחשבה היהודית עם הטכנו-מדע יאפשר לנו ליצור עולם שאינו אוטופי או דיסטופי וגם לא הטוב שבעולמות האפשריים, אבל לפחות כזה שבו אפשר לסלוח ולקוות, עולם שהתשובה לשאלתו של לוי ״הזהו אדם?״ אינה מחרידה אותנו.