לחץ לגירסת הדפסה

יצחק סטרשינסקי סוקר בקצרה את שיטתו של פרופ' י"מ גריניץ שטען בתוקף כי ספר בראשית הוא בן זמן המאורעות אותם הוא מתאר, וסתר את תיאוריות ביקורת המקרא המאחרות את זמן כתיבתו:

על מחקריו של פרופ' יהושע מאיר גרינץ ז"ל, שהציגו אלטרנטיבה מדעית לחקר המקרא הביקורתי

במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 שלטו במחקר המקראי אסכולות שהרקע שלהן היה, בדרך כלל, גרמני-פרוטסטנטי. בפני חוקרי המקרא היהודים עמדו שלוש אפשרויות: לאמץ את הדרך של חקר המקרא הביקורתי, לפרוש לגמרי מחקר המקרא ולהשאירו בידי החוקרים הגויים הביקורתיים ומאמצי דרכם, או להישאר בתחום המחקר ולהתמודד עם הגישה הביקורתית. באפשרות האחרונה בחרו חוקרי המקרא הישראלים משה צבי סגל, משה דוד קאסוטו ויחזקאל קויפמן, שפעלו באמצע המאה ה-20, כיהנו כפרופסורים באוניברסיטה העברית בירושלים והתמודדו עם חקר המקרא הביקורתי באמצעות המחקר. במאמר זה נעיין במחקריו של פרופ' יהושע מאיר גרינץ שהתמודד עם חקר המקרא הביקורתי בדור הבא של חוקרי המקרא.

עולם שונה לגמרי

יהושע מאיר גרינץ (1976-1911), פרופסור למקרא באוניברסיטת תל אביב, היה תלמידם של סגל וקאסוטו. לגרינץ הייתה דעה ברורה לגבי ביקורת המקרא ואותה הביע במחקריו. לדעתו, השתלבו באסכולה של יוליוס ולהאוזן (חוקר מקרא, מזרחן ותיאולוג פרוטסטנטי גרמני שפיתח וגיבש את "השערת המקורות") כמה גורמים, בהם היסוד הנוצרי-פרוטסטנטי-לותרני והאנטישמיות הגרמנית, וגם אי ידיעה של המציאות המקראית. גרינץ ראה את התגליות הארכיאולוגיות כמכחישות את שיטת ולהאוזן.

למחקרים על ספר בראשית הוקדש ספרו 'ייחודו וקדמותו של ספר בראשית' (ירושלים תשמ"ג) שיצא לאחר פטירתו. בספר זה התפלמס גרינץ עם הביקורת, וביקש לתאר דמות אחרת של המציאות "כמות שהיא עולה הן מן הכתובים גופם והן מן העדויות החיצוניות הבאות מהימים שאליהם מתייחסים הכתובים".

לפי גרינץ, העולם של סיפורי האבות שונה לגמרי מעולמו של ישראל מאז משה, והדבר מתבטא בשמות מקומות ואנשים, בפולחן שונה ובחוקים דתיים ומוסריים שונים מאלו הכתובים בשאר חלקי התורה. עדיין אין מקדש ואין משפחת כהנים, בניגוד גמור למה שיצטוו אחר כך בני ישראל; מצבות חביבות לפני ה', והאבות נוסכים עליהן נסך ויוצקים שמן בראשן. כמו כן הם נוטעים אשל בשם ה', בונים מזבח וקוראים עליו שם אל. בתקופה מאוחרת יותר מנהג זה נזכר עוד פעמיים, בימי משה ובימי גדעון, אך בהן נקרא המזבח בצירוף שם הוי"ה.

גרינץ השווה בין המציאות העולה מסיפורי האבות לבין החוקים והמשפטים הידועים מהאלף השני לפנה"ס, כגון חוקי חמורבי. הוא ציין כי בסיפורי ספר בראשית עדיין יש בידי האב סמכות להשוות את צאצאי השפחה לבני הגבירה לעניין ירושה, אם הוא קורא להם "בנים" בחייו; עדיין קיים החוק שאישה נותנת שפחתה לבעלה כדי "להיבנות" ממנה, כמקובל בבבל של ימי חמורבי ואחריו; אם אין אחים לייבום, מייבם האב את כלתו (סיפור יהודה ותמר); לבכור יש מעמד של גביר על אחיו כאשר עדיין לא מדובר בשני חלקים בנחלה; והאב זכאי לבחור לו בין הבנים "בכור", דבר שלא התאפשר עוד לאחר מכן (על פי החוק בדברים כא, טו-יז). בנוסף ציין גרינץ כי הנוהג שאדם שאין לו בנים יכול לאמץ לו עבד לשם ירושה דומה לנהוג בגבול נהרים, וכי הסיפור על קניית מערת המכפלה על ידי אברהם מבוסס על החוק החתי הקדום.

גרינץ הניח שהסיפורים הקדומים על האבות היו מגובשים בדורות שלפני משה, והזכיר את המדרש שלפיו בני ישראל המשועבדים במצרים היו משתעשעים במגילות על חיי האבות (שמות רבה ה, כב).

אישוש הקדמות

במחקריו הציע גרינץ הסברים לפרטים שנחשבו על ידי החוקרים הביקורתיים כאנכרוניסטיים. לגבי טענת חוקרים כי הזכרת הפלשתים בספר בראשית היא אנכרוניזם, טען גרינץ שיש להבחין בין שני סוגי פלשתים המוזכרים בתנ"ך, וזאת על סמך מספר הבדלים: הפלשתים של ספר בראשית נחשבו כיוצאי ארץ הכסלוחים, ואין התורה יודעת על הפלשתים מכפתור; לפלשתים המוזכרים בסיפורי האבות יש מלך, ולעומתם לפלשתים המוזכרים בספרים שופטים ושמואל יש סרנים; הפלשתים מספר בראשית ישבו בנגב, ואילו הפלשתים של שופטים ושמואל ישבו בחוף הים מעזה וצפונה; הפלשתים המוזכרים בסיפורי האבות הם רועים ואנשי אדמה, והפלשתים המאוחרים יותר הם אנשי צבא; האבות כרתו בריתות עם הפלשתים, ואילו בין הפלשתים המתוארים בספרי הנביאים הראשונים ובין ישראל הייתה איבה בלתי פוסקת. גם השמות הפרטיים של הפלשתים מספר בראשית לא ידועים כשמות הפלשתים המאוחרים.

לגבי החומר המיוחס, לפי החוקרים הביקורתיים, ל'מקור הכוהני', טען גרינץ כי מדובר על חומר קדום. הוא קבע כי בחוקי פרק יז בספר ויקרא ("איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב…") משתקפים התנאים של חיי בני ישראל במדבר לפני כיבוש הארץ, ולא האלילות הכנענית שמלחמה בה הייתה אקטואלית בימי הבית הראשון. הניגוד כאן הוא ה' מול השעירים, שדי המדבר, ולא ה' מול הבעל. התורה מזהירה מפני פולחן השעירים ("ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירִם אשר הם זֹנים אחריהם") ואילו בכל הפולמוס הממושך נגד עבודת האלילים מראשית ההתיישבות עד חורבן הבית אין רמז לעבודת השעירים, ואלו לא נזכרים עוד.

גרינץ הביא במחקריו ראיות נוספות לקדמותה של "תורת הכוהנים". הוא ציין כי המשכן הוא אוהל מתפרק שמתאים דווקא לתנאי עם הנודד במדבר, וגם כליו, שבהם נקבעו טבעות ובדים, נועדו למסעות ולנדודים. לגבי הכרובים, הדגיש גרינץ: "במידה שהיה בעולם הקדמון אח ודוגמה לצורה כזאת, הרי זה רק במקום אחד – במצרים ורק במצרים!".

גרינץ חקר גם את הלשון שבחלקים המיוחסים על ידי החוקרים הביקורתיים למקור הנ"ל, וציין את העובדה שישנם מילים ומונחים מצריים במקורם (כפרת, אבנט, אפוד, בד, הין, יעה, שני, שש, נזר וכדומה), שרק מאוחר יותר, למשל בספר יחזקאל,  הוחלפו במילים ובמונחים אחרים. כמו כן הוא ציין מונחים עבריים שכבר בדורות קדומים לא השתמשו בהם (כגון המילה "צבא" שבמקומה באה המילה "חיל" בצירופיה השונים, המילה "עדה" שלא מוזכרת אחרי מות שלמה, המילה "עמים" במובן "משפחה").

גרינץ יצא נגד דעת החוקרים הביקורתיים שייחסו את זמן חיבורו של ספר דברים לתקופת יאשיהו. בערך "דברים" באנציקלופדיה העברית הוא טען כי ביטול הבמות החל לפי ספר מלכים כבר בזמן חזקיהו, ולפי התיאור של דברי הימים הרפורמה של יאשיהו התחילה לפני מציאת הספר. כמו כן ציין גרינץ כי הדרישה לייחוד העבודה אינה חידושו של ספר דברים, ולפי ספרי שמות-ויקרא נתקיים ייחוד זה בפועל עוד בתקופת המדבר. לדבריו, מזמן הכיבוש וההתנחלות היה למשכן בשילה אותו מעמד שהיה אחר כך למקדש בירושלים: "קיומן של הבמות כל אותו זמן אינו אלא פרט אחד מכלל דברים הרבה שנתקיימו במציאות שלא לפי התורה". עוד הוא ציין שאין בספר דברים רמז לירושלים או להר המוריה, ואילו כמקומות מקודשים לעניין הברכות והקללות, הקמת האבנים ובניית המזבח מוזכרים הר עיבל והר גריזים. כמו כן המילה "במה" לא מוזכרת בספר דברים, וכל המלחמה אינה בבמות לה' אלא במזבחות הכנענים.

לפני הכיבוש

במאמרו "הסיפור על 'הרפורמה' של יאשיהו וספר דברים" הביא גרינץ ראיות נוספות לכך שספר דברים קדם זמן רב לתקופת יאשיהו. טענתו היא שהבמות שהסיר יאשיהו כמסופר במל"א כג, ח-ט לא היו במות לה', אלא הבמות שאותן חזר ובנה מנשה לאחר שהוסרו הבמות על ידי חזקיהו. הבמות הללו היו קשורות לעבודה זרה, כמו כל דבר שהוקם על ידי מנשה. בכך שלל גרינץ את הרעיון המקובל בחקר המקרא הביקורתי, שלפיו בתיאור פעולותיו של יאשיהו מדובר על הסרת הבמות לה' כדי לרכז את העבודה בירושלים.

כמו כן הוא ציין כי הכתובים הרבים בספר דברים המדברים על כיבוש הארץ מידי הכנענים היו יכולים להיאמר רק בדור קודם הכניסה לארץ, ולציוויים כאלה לא הייתה כבר שום משמעות בדור הראשון של השופטים, וכל שכן בימי דוד שכרת ברית עם הצידונים. לדבריו, "צו זה עצמו מוכיח שהתורה היא מלפני הכיבוש". עוד ציין גרינץ כי גבולות הארץ היעודה, מנהר מצרים עד פרת, מעידים על כך שהספר קודם לכיבוש, וכן מעידים על כך נתונים גיאוגרפיים. הרי לפי ספר דברים בהר שניר יושבים האמורים והארמים, וכמו בכל ספרי התורה לא מוזכרים בו פלשתים בחוף הים. גרינץ הדגיש כי כשפקד שמואל על מלחמה בעמלק הוא סמך רק על הצו בספר דברים (כה, יז), מפני שבשמות (יז, יד-טז) אין צו, ומכאן אפשר להסיק כי הצו של ספר דברים הוא קדום והיה ידוע לשמואל. עוד ציין שבספר דברים משתקפת התקופה שבה עדיין הייתה חשיבות יתרה לאורים ותומים, שלא נזכרו אחרי ימי דוד הראשונים.

אחד המחקרים החשובים של גרינץ בנושא כיבוש הארץ הוא מחקרו על זיהוי העי. גרינץ טען כי הזיהוי של א-תל, המקובל על חוקרים, הוא מוטעה. הוא הגיע למסקנה שא-תל היא בית און, מקום שהיה שמם בתקופת הכיבוש, בהתאם לחפירות הארכיאולוגיות באתר. יש לציין שאת הדעה הזאת קיבל פרופ' יהודה אליצור, שגם כן סבר שא-תל היא בית און. הוא שיער כי העי קבורה מתחת לבתי הכפר דיר דבואן, או מתחת לעיים של א-תל בקרן זווית שעוד לא נבדקה.

כפי שאפשר לראות מהדברים שהוצגו לעיל, בהתמודדותו עם חקר המקרא הביקורתי לא טען י"מ גרינץ טענות תיאולוגיות על ההתגלות או על נכונותם של סיפורי הניסים, אלא הניח הנחות מחקריות והביא ראיות הקשורות להבנת הטקסט המקראי או לפירוש התגליות הארכיאולוגיות מהמזרח הקדום. על אף שהצביע על המניעים של החוקרים הביקורתיים, הוא לא הציג את התמודדותו כאפולוגטיקה, אלא השתמש בכלים המחקריים והביא ראיות מדעיות לכך שספרי התורה אחדותיים וקדומים, לכך שאפשר שנכתבו על ידי משה ולכך שהסיפורים בספרי הנביאים הראשונים הם אותנטיים מבחינה היסטורית. בכך הוא הראה כי אפשר להגיע למסקנות אחרות גם בלי לוותר על הכלים המדעיים, ושחקר המקרא לא חייב להיות חקר המקרא הביקורתי דווקא.