רקפת תבור, במאמר הנושא את השם הקצת ארוך: "ניתוח העובדות מציע שישות סופר אינטליגנטית שיחקה כאן עם הפיזיקה, עם הכימיה וגם עם הביולוגיה", באפוק טיימס, כותבת:
רד הויל, אסטרופיזיקאי בריטי מוביל, התעניין בתחילת שנות ה-50 בתהליכים המתרחשים במעמקי הכוכבים שאנו רואים בשמי הלילה. מתברר שבטמפרטורות ובלחצים אדירים השוררים בהם, נוצרים יסודות שונים כמו פחמן, חמצן ואפילו ברזל. במיוחד עניין אותו כיצד נוצר הפחמן – אותו חומר שאנחנו כה זקוקים לו בשביל החלבונים, השומנים ואפילו מולקולות הדי-אן-אי שלנו.
אבל כשבחן את תהליך ״צור הפחמן בכוכבים, הוא גילה משהו מפתיע: רק אם גרעין אטום הפחמן מסוגל להגיע לרמה אנרגטית בתחום צר ביותר, הנע בין 7.596 ל-7.716 מיליון אלקטרון וולט (MeV), יוכל להתפתח תהליך שיאפשר לאטומי פחמן נוספים להיווצר ביעילות ובכמויות גדולות.
אם, לעומת זאת, התנאי הזה לא מתקיים, התהליך לא מתרחש פעמים רבות, ובסופו של דבר יהיה ביקום הרבה פחות פחמן. כמה פחות? כפי שהבחין הויל, בערך פי מיליארד פחות אטומי פחמן. המשמעות מרחיקת לכת – אם לא יהיה מספיק פחמן מסביב, אז בעצם אנחנו, עם תאי הגוף שלנו הזקוקים כל כך לפחמן, לא נוכל לחיות. בלי כמות גדולה של פחמן, כל החיים שאנחנו מכירים מסביבנו לא היו יכולים אפילו להתפתח.
באותם ימים אף אחד לא חשב שלפחמן יכולה להיות רמה אנרגטית כזו, אבל את הויל זה הוביל לתחזית המפורסמת שלו: מעצם העובדה שקיימים חיים על פני כדור הארץ, ניתן להניח שקיימות נסיבות בהן גרעיני הפחמן אכן מגיעים לרמה האנרגטית הנדרשת.
שלוש שנים מאוחר יותר, חוקרים מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה (קלטק) שחזרו במעבדה אטומי פחמן במצב המיוחד הזה – תגלית שאישרה את התחזית של הויל.
במאמר שפרסם ב-1982, "היקום: הרהורים על העבר וההווה" כתב הויל: "האם לא תאמר לעצמך, 'בטוח שאיזו ישות סופר אינטליגנטית תכננה את תכונות אטום הפחמן בצורה כזאת, אחרת הסיכוי שאמצא אטום כזה, שנוצר רק בכוחותיו העיוורים של הטבע, יהיה זעום לחלוטין. ניתוח העובדות עם היגיון פשוט מציע שישות סופר אינטליגנטית שיחקה כאן עם הפיזיקה, עם הכימיה וגם עם הביולוגיה".
בעקבות התגלית, הפך פרופ' הויל, שהיה לאחד מהאסטרופיזיקאים המובילים בעולם במחצית השנייה של המאה ה-20, גם לאחד התומכים הגדולים ברעיון "התכנון התבוני" – המציע שתהליכי ההתפתחות של היקום שלנו ושל החיים על פני כדור הארץ הם מתוכננים ואינם מקריים.
הסדר המופתי שבטבע
במשך מאות ואף אלפי שנים אנשים האמינו שהטבע, כמו שאנחנו מכירים אותו, הוא תוצאה של תכנון מסודר בידי שמים. האסכולה הסטואית, למשל, שפעלה ביוון וברומא החל מהמאה ה-3 לפנה"ס זיהתה את היקום עם אלוהים וייחסה לאל את התבונה השוררת בטבע וביקום. מרקוס טוליוס קיקרו תיאר בספרו "על טבע האלים" משנת 45 לפנה"ס את תפיסתם של ראשוני הסטואים: "התבונה האלוהית חייבת להיות מונחת ביסודו של היקום… היקום הוא אלוהים והטבע כולו אלוהי"… (קטע דולג)
אך לא כולם הסכימו עם ההשקפות החדשות, השוללות את חלקו של האל בעולם. אלברט איינשטיין, למשל, לאחר שנחשף עם תגליותיו פורצות הדרך בתחילת המאה ה-20 לסדר המופתי שבטבע, ולפשטות היחסית המאפיינת את החוקים שמאחוריו, כתב במסמך "אני מאמין" שפרסם בקיץ 1930: "הרגש היפה ביותר שאנחנו יכולים לחוות היא תחושת המסתורין. זהו רגש בסיסי העומד בבסיסן של האמנות ושל המדע האמיתיים. לחוש שמעבר לכל מה שאנחנו חווים יש משהו שאנחנו לא מסוגלים לתפוס, שיופיו ורוממותו מגיעים אלינו רק בעקיפין. מה שמבדיל אותי ממרבית האתאיסטים הוא תחושת הצניעות כלפי סודות ההרמוניה של הקוסמוס".
"השקפות״ דומות לאלו של שפינוזה: הערצה ליופי הפשטות של הסדר [ביקום] אותו אנחנו יכולים לתפוס רק באופן חלקי", כתב במכתב ב-1947.
יקום מכוונן בעדינות
גראינט לואיס, פרופ' לאסטרונומיה מאוניברסיטת סידני שבאוסטרליה, חוקר כבר לא מעט שנים את תהליכי ההתפתחות של היקום. כיצד, בעקבות המפץ הגדול שקרה לפני קצת פחות מ-14 מיליארד שנים, החל להתפשט החומר במרחב, כשבאזורים מסוימים, הודות לכוח הכובד, החומר התחיל להתגבש לכוכבים הראשונים ובהמשך גם לגלקסיות. מה שגריאנט גילה הפתיע אותו, כפי שנראה בהמשך.
אבל כיצד בעצם אפשר לחקור כיום את תהליכי התפתחות היקום? אחת הדרכים היא סימולציות ממוחשבות. על בסיס חוקי הפיזיקה המוכרים, פרופ' לואיס ועמיתיו "משחזרים" את תהליכי התפתחות היקום החל מהשניות הראשונות שלאחר המפץ הגדול. "בסימולציות שלנו אנחנו למעשה מייצרים יקומים סינטתיים ומסתכלים על תהליכי ההתפתחות של המבנים ביקום".
מה שעומד לרשותם כדי לשחזר את תהליכי התפתחות היקום, הם חוקי הפיזיקה והמשוואות המתארות אותם. הם אלו שקובעים מה יקרה לחומר בכל שלב בתהליך ואיך בעצם מנקודת מבט רחבה יותר יתפתח היקום בכללותו. "למעשה ממש עכשיו אנחנו עושים מחקר שבו אנחנו בודקים אילו שינויים יהיו ביקום אם נשנה, למשל, את כמות האנרגיה האפלה שבו – אנחנו בודקים כיצד שינוי כזה ישפיע על התפתחות היקום והכוכבים שבתוכו", הוא מספר בראיון לאפוק טיימס.
כך, לאורך השנים בהן הוא "משחק" עם חוקי הפיזיקה בסימולציות שלו ומשנה מעט את המשוואות המגדירות כיצד יתפתח היקום, הוא גילה אמת מאתגרת: "אם אנחנו משחקים עם הקבועים הפיזיקליים היסודיים ומשנים מעט את הערכים שלהם, למשל, אם נדמיין יקום שבו עוצמת כוח הכובד שונה מעט, או שעוצמתו של הכוח האלקטרומגנטי משתנה, קל מאוד להגיע למצב שבו אין שום סיכוי שיוכלו להתפתח חיים". קצת בדומה לגרעין הפחמן שזיהה הויל, שחייב להיות ברמה אנרגטית מסוימת מאוד כדי שבכלל נצליח לחיות כאן, גילה פרופ' לואיס שאם נשנה ערכים נוספים בפיזיקה שלנו אפילו במעט, כבר לא יוכלו להתפתח חיים. ובעצם, גם לא היה מי שיכתוב או יקרא את הכתבה הזאת.
כל זה הביא את פרופ' לואיס למסקנה שהיקום שלנו, עם הקבועים והמשוואות המאפיינים אותו וקובעים כיצד הוא יתפתח, הוא בעצם יקום ש"כוונן בעדינות" (Fine Tuned) ב-2016 הוא גם כתב ספר בנושא: "יקום בר מזל – החיים ביקום המכוונן בעדינות".
איך פרופ' לואיס מסביר את הכיוונון העדין הזה? הוא מעלה כמה רעיונות. הראשון, המועדף עליו, מביא אותנו לרעיון של רב-יקום, כלומר שבו זמנית ובמקביל ליקום המוכר לנו התפתחו עוד יקומים רבים אחרים. בכל יקום התקבלו באופן אקראי קבועים פיזיקליים אחרים ואולי גם חוקים פיזיקליים שונים, כך שכל יקום יצא לדרכו והתפתח לפי החוקים והקבועים הייחודיים לו.
בתסריט כזה, סביר שבמרבית היקומים המקבילים, בהם יש חוקי פיזיקה השונים מאלו שלנו, התקבלו תרחישים שונים לחלוטין – נטולי חיים. "במרבית היקומים האלו, עם חוקים וקבועים פיזיקליים שונים מאלו שלנו, לא יצליחו בכלל להתפתח חיים. יכול להיות שיקום כזה ישרוד רק לכמה שניות, או שהוא יתפשט מהר מדי כך שהחומר לא יצליח להתגבש ליצירת גלקסיות וכוכבים". כך, בתרחיש שרואה פרופ' לואיס, אמנם ברב-יקום יתפתחו יקומים מקבילים רבים, אך רק בבודדים מהם יש סיכוי שיצליחו גם להתפתח חיים כלשהם.
הסבר נוסף שעולה לדבריו, והוא עצמו אינו מצדד בו, זה ה"תכנון התבוני" שהזכרנו קודם, כלומר שאין כאן אקראיות – קיים איזה מתכנן סמוי ותבוני מאחורי הכול. "זו כמובן השקפת העולם של אנשים מסוימים – שאחת הסיבות לכך שאנחנו חיים ביקום המכוונן בעדינות כל כך היא שקיימת איזו ישות תבונית שעשתה עבורנו את הכיוונון העדין. יש אנשים בצד הדתי של הדיון הזה המשתמשים בטיעון של הכוונון העדין כהוכחה לקיומו של בורא כלשהו"… (דולג קטע)
כשמדע הופך לפוליטיקה
במאה ה-20, השערת התכנון התבוני הפכה לסוגיה פוליטית, שבמקרים מסוימים מסוכן אפילו לתמוך בה. תיאוריית התכנון התבוני עלתה לראשונה לכותרות בשנות ה-80, כשקבוצת מדענים בעלי זיקה דתית העלתה השערה לפיה תהליכי התפתחות החיים – התהליכים האבולוציוניים – אינם אקראיים אלא מתוכננים. מדענים אלה מסכימים עם התהליכים האבולוציוניים המקובלים, לפיהם החיים התפתחו לאורך מיליארדי שנים מצורות חיים פשוטות יותר. אך לטענתם, תורת האבולוציה רק מתארת את תהליכי ההתפתחות האלו, מבלי לענות על השאלה האם קיים גורם תבוני המחולל את כל אותם תהליכים התפתחותיים.
בארה"ב, תיאוריית התכנון התבוני אף גויסה למאבק פוליטי ממושך שהחל כבר בתחילת המאה הקודמת. הסוגיה האם ללמד בבתי הספר האמריקנים את תורת האבולוציה של דארווין כבר מסעירה שנים את דעת הקהל. כיוון שהחוקה האמריקנית דורשת הפרדה בין דת למדינה, לא ניתן ללמד בבתי הספר תיאוריות של בריאה בעלות זיקה דתית, בדומה למה שמופיע בתנ"ך. זאת בניגוד לתורת האבולוציה של דרווין, בעלת הזיקה המדעית, שאותה מלמדים בבתי הספר. גורמים נוצריים רבים קוראים ללמד את תאוריית התכנון התבוני, במקביל ללימודי האבולוציה, ואפילו הגיעו עם הדרישה הזו לבתי המשפט.
ולגבי הסיכונים העומדים בפני התומכים בתיאוריית התכנון התבוני – סיפורו המתוקשר של ד"ר ריצ'ארד שטרנברג יכול להדגים זאת. ד"ר שטרנברג היה עורך מתנדב בכתב העת המדעי Proceedings of the Biological Society of Washington, ובאוגוסט 2004 הוא אישר לפרסום, בפעם הראשונה בהיסטוריה, מאמר התומך בתיאוריית התכנון התבוני, לאחר שעבר תהליך של ביקורת עמיתים. את המאמר כתב ד"ר סטיבן מייר, סגן נשיא מכון דיסקברי – קבוצת חשיבה התומכת בתיאוריית התכנון התבוני.
כחודש לאחר הפרסום, החברה הביולוגית של וושינגטון, המוציאה לאור של כתב העת, פרסמה הצהרה בה התנערה מפרסום המאמר, והסתייגה מאופן הטיפול של שטרנברג באישורו.
הבעיות של שטרנברג לא היו מול כתב העת, שממנו התפטר כעורך בהתנדבות, אלא מול המוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע, של רשת מכוני סמיתסוניאן האמריקנים, שבו התנדב כעמית מחקר. לטענותיו, בעקבות פרסום המאמר, הוא נחשף לסדרה של הטרדות, אפליות ומעשי נקם, במטרה לאלץ אותו לפרוש גם מתפקיד המחקר במוזיאון. בין היתר דיווח שטרנברג על כך שפונה ממשרדו ונשללה ממנו גישה לממצאים ארכיאולוגיים, על השפלות רבות בנוגע למוניטין המקצועי שלו ולחייו הפרטיים, ולתחקורים שעבר בנוגע לעמדותיו הפוליטיות ולאמונותיו הדתיות.
ועדת בית הנבחרים האמריקני לרפורמות ממשליות בחנה את טענותיו של שטרנברג. בדוח שפרסמה ב-2006, שכותרתו "חוסר סובלנות ופוליטיזציה של המדע במכוני סמיתסוניאן", אישרה את טענותיו וקראה להגן בחקיקה על חופש הביטוי של מדענים במכונים מדעיים במימון פדרלי, כדוגמת מכוני סמיתסוניאן.
פיזיקאי נוסף שנחשף למורכבות הפוליטית הזו הוא פרופ' מיצ'יו קאקו היפני-אמריקני שתרם רבות לפיתוח תורת המיתרים ונודע הודות לסדרת ספרי המדע הפופלרי שחיבר. ב-2015 החלו להופיע באינטרנט כותרות דרמטיות ש"ציטטו" אותו בטענה שמצא את ההוכחה לקיומו של אלוהים, ושהיקום כפי שאנו מכירים אינו תוצאה של תהליכים מקריים. הכותרות האלו התפשטו ברשת האינטרנט כמו בשדה קוצים ובמהרה יצא פרופ' קאקו בהכחשות בהן הסביר שאתר האינטרנט ציטט אותו בצורה שגויה, ושלא ניתן כלל וכלל להוכיח או להפריך את קיומו של אלוהים. הוא גם הציג את דעתו האישית והסביר שהוא מוצא חוכמה רבה בתפיסת האלוהים של איינשטיין, המסכימה עם זו של שפינוזה – האל העומד מאחורי היופי, ההרמוניה והפשטות שבטבע.