האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

פרופ' מילגרום: תכליתם של הקרבנות וביאור הלכותיהם

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

פרופ' יעקב מילגרום, מאוניב' ברקלי, נחשב לאחד מגדולי חוקרי המקרא בזמננו, להלן קטעים מתוך ספרו "ויקרא – ספר הפולחן והמוסר" (הוצ' מוסד ביאליק תשע"ד), מן הפרק הראשון בספר.

יש בדברים תועלת להבין את היחס לקרבנות, אך מחברם, אף שהיה רב קהילה בארה"ב, לא האמין בתורה משמים והוא מייחס את הדברים ל"מחוקקים הכהניים", אנו נקרא את הדברים ונייחס אותם לנותן התורה ית'. נשתמש בביאור התוכן והרעיון של מילגרום, בהתעלם מדעתו על מקור התוכן הזה (במדת האפשר דולגו בהעתקה קטעים העוסקים במקור התוכן).

ספר ויקרא נפתח בתיאור הקורבנות שעל בני ישראל להביא למקדש. לכאורה אין דבר רחוק יותר מחיינו המודרניים מאשר הקרבת בעלי חיים, אולם מאחורי חוקי הקורבנות עומד מתווה עמוק ליצירה של תחושת שייכות רוחנית. בהקריבם קורבן הרגישו בני האדם שיש להם תקשורת ישירה עם האל; מראה העשן שהיתמר השמימה היה יכול להיראות בהופעה מוחשית של התפילה האישית ושל השאיפות האישיות העולות אל האלוהים. בפיקוחם של הכוהנים היה יכול כל אדם להקריב קורבן, וכך העניקו חוקי הקורבנות לעם ישראל תחושה של שליטה כלשהי בחייהם הרוחניים. עצם הזמנתם של בני האדם הפשוטים אל תוך המקדש כדי להקריב קורבנות היה בה משום הזמנה אישית מהאל לבקר אותו במעונו הארצי.

הקרבת הקורבנות היא מעין אמצעי ל״איש ישראל״ להגיע לאלוהים, ושיטה זו נותנת מענה לצרכים פסיכולוגיים, רגשיים ודתיים עמוקים. ואכן, זו משמעות המילה ״קורבן״ שמקורה בשורש קר״ב: הקורבן הוא סוג של מנחה המסייע לנו לגשת אל האל. מהותה של הקרבת הקורבן היא ההעברה של רכוש מתחום החולין אל הקודש (השוו לאנגלית sacrifice, מלטינית sacro, שפירושה ״לעשות לקדוש״), העברה שהופכת רכוש זה למתנה הניתנת לאל. לפעמים הקורבן נועד לבקש את עזרת האל – עזרה בפוריות, בניצחון או בברכה, ועזרה פנימית כדי לדחות חטא או לסלוח על חטא וטומאה – לשון אחרת, בקשה לכפרה. שתי המשמעויות נמצאות לדוגמה בקורבן העולה ובקורבן המנחה (פרקים א-ב): אלה הן מתנות לאל שמטרתן לקבל בתמורה ברכה או מחילה. המסורת ומנהגיה הולכים בעקבות דברי הושע, שאמר ״ונשלמה פרים שפתינו״ (יד, ג), ועם זאת עלינו להסכים שהמערכת שחוקי הקורבנות מבוססים עליה מאפשרת התבוננות בצורך האנושי לחוש קרבה אישית לאל ולהרגיש שצרכינו הרוחניים באו על סיפוקם

אם כן, מה משך את בני ישראל למקדש ולעבודת הקורבנות? – ראשית לכול, המקדש היה ביתו הארצי של האל ־ שם הם חשו בנוכחותו ויכלו להגיע אליו באמצעות הקורבנות שהקריבו. הכוהן המשרת בקודש היה בוחר את הקורבן הראוי שתאם את צורכיהם הנפשיים של המקריבים. כאשר ראו המקריבים את עשן הקורבנות עולה מן המזבח הרגישו שתפילותיהם ובקשותיהם עולות אתו.

הדואגים לזכויותיהם של בעלי החיים בעולם המודרני יקשו וישאלו מרוע לא הסתפק אלוהים בתפילה בלא הרג בעלי חיים; וכלום לא היו נפשות עדינות בקרב בני ישראל, אנשים שסלדו מערמות הבשר העולה באש ומנהרות הדם על מזבח האל? – לדעתי שאלות אלה לא עלו על דעתם של בני ישראל. ראשית, על פי המקרא, הדם הוא הנפש (בראשית ט, ח, ומתוך כבוד לכוח החיים הזה מסכימים כל המקורות המקראיים שאסור לאכול דם.

וכך, אף שהותר לבני ישראל להקריב קורבנות בעלי חיים, את הדם היו חייבים להחזיר לאלוהים אשר יצרם, וזאת עסו באשר זרקו אה הדם על המזבח. לולא זרקו אה הדם, כלומר אילו היללו אה קדושה חייו של הקורבן, היו נחשבים לרוצחים (ראו פרק יז). מקור חייו של בעל החיים הוא הדם, ולפיכך לא היה טעם להרגיש רגשות אשמה על שחיטה לאכילת הבשר – כל עוד נוקז הדם והוחזר לאלוהים על גבי המזבח. על פי המקור הכוהני, האיסור על אכילת הדם מחייב את כל בני האדם, ורק בשרם של בעלי חיים מותר באכילה. ויש כאן משום ויתור אלוהי כדי לספק את התיאבון האנושי (בראשית שם, וראו פרק יא).

אף על פי שהדבר נראה אירוני, חוקים אלה וחוקים אחרים הנוגעים למנהגי אכילה מבוססים על קדושת החיים. בדרך זו מאירים חוקי הקורבנות את אחד המאפיינים המרגשים ביותר של ספר ויקרא: הרעיון שמאחורי הטקסים המסתוריים לכאורה יש משמעות (שאפשר לצקת אותה גם לחיינו המודרניים).

אץ תאוריה אחת החובקת את מכלול הקורבנות כולו, וכל שאפשר לומר על דרך ההכללה הוא שהקורבנות עונים על כל הצרכים הפסיכולוגיים, הנפשיים והדתיים של בני האדם. לכן נאמץ כאן את הגישה המבטיחה יותר, שעל פיה נחפש את ההיגיון המונח בבסיסו של כל אחד ואחד מסוגי הקורבנות. אך גם כאשר מטרה מצומצמת זו עומדת לנגד עינינו, אין הכתובים באים תמיד לעזרתנו. ואף על פי כן רמזים מהמינוח ומתיאורי הטקסים עצמם יאירו מפעם לפעם את דרכנו.

העולה

הפרק הראשון בספר ויקרא דן לכאורה בקורבן העולה, אולם מאחורי התיאור הטכני של הקורבנות מסתתר מידע רב על מאמצי עם ישראל הנולד והמתהווה להבדיל את דתו מהדתות האליליות בנות זמנו.

את הקרבת העולה אפשר לשחזר כך: לאחר שהמקריב סומך את ידו על ראש הקורבן ושוחט אותו, הכוהנים אוספים את הדם, ובעוד המקריב פושט את עור הקורבן, מנתח אותו לרבעים ושוטף את הקרביים ואת הכרעיים, אחר הכוהנים זורק את הדם על כל צדי המזבח. לאחר שהכוהנים עורכים את העצים על המזבח ודואגים ללבות את האש, הם מניחים עליה את נתחי הבשר והכוהן המכהן משגיח על שרפת הקורבן.

נושאים נבחרים

א. הניגוד בין בני ישראל ובין עובדי האלילים

אופנהיים (מסופטמיה, עמ׳ 197-183) תמצת את הדה המסופוטמית כטיפול באל והאכלתו (על מצרים ראו סונרון, עמ׳ 90-80); כוהני ישראל סילקו כל שמץ של רעיון זה מעבודת הקורבנות. עובדי האלילים נהגו להניח מאכלים ומשקאות על שולחנות אליהם, אך המחוקקים הכוחניים אסרו על עריכת טקסים הקשורים באוכל במקדש עצמו. את כל הקורבנות היה צריך להקריב על המזבח החיצוני שבחצר הפתוחה (איור 2), לעיני כל המאמינים, רחוק מהאוהל שהוא משכן האלוהים. בייחוד אוסר המקרא על הקרבת העולה (בשר), הסולת (לחם) ומיני משקה על המזבח שבתוך המשכן (שמות ל, ט). יתר על כן, את הלבונה, שהיא תבלין המוקרב עם חלות הלחם, אין שמים על הלחם כפי שנעשה במנחות הסולת האחרות (ויקרא ב, א, טו; ו, ח), אלא מבדילים אותה מהלחם כדי שהכוהנים יוכלו לאכול את הלחם כולו (שם כד, ט). כל המאכלות המובאים כקורבנות מורחקים לעיני כול מתוך האוהל שהוא משכנו של האל, כדי להבהיר שאלוהים אינו אוכל את האוכל (ראו תהלים נ, יב-יג).

כללי העבודה במשכן מבדילים את מסורת ישראל מהמסורות האליליות. כל כולה של הקרבת הקורבנות כמשכן, שיחזקאל קויפמן (האמונה ב, עמ׳ 476־477) כינה אותו ״משכן הדממה״, נערכת בשתיקה. אפשר להסביר את השתיקה כניסיון מרוכז של המחוקקים הכוחניים להרחיק את עבודת הכוהן בישראל מהלחשים המגיים שליוו את הפולחן האלילי ואף העצימו את פעולתם הפולחנית של הכוהנים עובדי האלילים. לתובנה של קויפמן אפשר להוסיף, ואף לאשר אותה, בהקבלה למשה, המקובל על הכול כאביהם של נביאי ישראל, ששתיקה נגזרה עליו בזמן עשיית נס (ראו מילגרום, כמדבר, עמ׳ 448- 455). כאשר הכה משה את מצרים בעשר המכות, לא רק שעשה זאת בלא מילים אלא שבארבעה מקרים, כאשר נענה לבקשת פרעה להסיר את המכה, עזב את פרעה והתפלל לאלוהים כאשר הוא לבדו (שמות ח, ח, כה־כו; ט, כט, לג; י, יח…) כדי שלא ייחשב לקוסם עובר אלילים. כך גם כאשר התפלל משה בעד בני ישראל: תפילותיו נישאו תמיר בבדידות (לדוגמה שם ה, כב; לב, יא־יג, ל-לא; גם כאן הכל…), שוב, כדי להרחיק את עצמו מנביאים וקוסמים עובדי אלילים. ומכאן שיש תמימות דעים בכל הסיפורים המקראיים על משה ואהרון, והיא שבשלבים הראשוניים של התגבשות הפולחן והנבואה בישראל, פעולותיו של נציג האלוהות – אם בקורבן אם במעשה נסים – תמיד נעשו בדממה מוחלטת (וראו גם במבוא; לפרטים ראו מילגרום, מחקרים ב, עמ' 261-258).

ב. שותפות עם העם

חוקי קורבן העולה מעניקים מידה רבה של שליטה לאדם מישראל המקריב קורבן. המקריב הוא המבצע את כל הטקסים המקדימים הקשורים בבעל החיים: סמיכת ידיים, שחיטה, פשיטה העור, ניתוח הקורבן ורחיצתו. הכוהן הממשיך בפעולה ליד המזבח, ממשיך אה הטקס בדממה. הכלל הנוהג בכל טקסי הקורבנות הוא שהמזבח הוא תחומו של הכוהן, ואילו כל הטקסים האחרים הם בסמכותו של המקריב. מכאן שהמקריב נמצא במגע ישיר עם האל.

ואולם משהובא הקורבן לאזור המזבח, החל הכוהן בפעולתו – המקריבים ממנים את הכוהן להיות נציגם ליד המזבח. לשון אחרת: בוכות מעמדו הקדוש הכוהן פועל כמתווך (שותק) בין המקריב ובין האלוהים. הכוהן אינו רק טכנאי, ולמעשה הוא מקבילו הפולחני של הנביא. הכוהן והנביא מייצגים את מי ישראל לפני האלוהים; שניהם מתערבים לזכות בני ישראל – האחר בפולחן והשני בתפילה (אם כי גם לשתיקה מקום בעבודתו של הנביא, והתפילה אינה נעדרת מפעולותיו של הכוהן).

לכהונה בישראל (כפי שהיא מיוצגת במקורות הכוהניים) יש היבט אליטיסטי אחד שאין להתכחש לו, והוא שהכהונה עוברת בירושה. גם המקורות הלא־כוהניים מציינים שבכל מקוב בישראל יהיה נצר לשושלת אהרון הכוהן המועדף (השוו שופטים יז, ז-יח, כ). ייתכן גם שהדגם התורשתי יותר משהוא הוצאה של אליטיזם הוא תרופת נגד לתופעות השליליות שרווחו בדתות שבהן יכול כל אדם להיות בוהן, ודוגמה בולטת לכך היא מצרים שבה ׳׳בגלל אופיו העממי של הכוהן, והיות ׳רוטציה׳ מתמדת בחייו, היתה הכהונה המצרית חשופה להתנהגות חריגה בכל התחומים״ (ראו סונרון, עמ׳ 23). אין ספק שגם בין כוהני ישראל היו מושחתים מכורים ונגועים בחטאים שונים (ראו למשל שמואל א ב, כב; יחזקאל כב, כו; הושע ד, ו-ח), אך עם זאת היה אפשר לחנך קבוצת אנשים שהוקדשה משחר ילדותה לכהונה לאמות המידה הגבוהות שדורשים המקורות הכוהניים, והיה לה סיכוי שלא להתפתות לשחיתות ולהתעמרות שפרחו מחוץ למקדש…

אם כן, מדוע נוספה ההערה בדבר העוף? – מטרתה היא לאפשר לעניים להקריב קורבן עולה. ואכן, זוהי המטרה המוצהרת של ההקלות בשימוש בעוף בכל סוגי הקורבנות האחרים – קורבן החטאת המותאם לכיסו של המקריב (ויקרא ה, ז-י), קורבן יולדת (שם יב, ח) וקורבנו של מצורע שנרפא (שם יד, כא-כב), גם מקורו של קורבן המנחה במניע דומה (פרק ב; ויקרא ה, יא-יג). מערכת הקורבנות הישראלית בנויה כך שכל בני ישראל, עשירים כעניים, יוכלו להתקשר עם האל כמעט בלא תיווך ולהיות שותפים בחיים הרוחניים של העם…

|א, ד] על שום מה סומך המקריב את ידיו על ראש הקורבן? – הסבר אחד הוא העברת החטא לבעל החיים (שד״ל; פולץ) או העברת רכוש האדם אל האלוהים (דילמן ורייסל), והשני הוא בעלות (פדרסן ב, עמ׳ 366; רובינסון; לוהזה; אייכרודט, 1, עמ׳ 166-164; רה־ וו, מחקרים, עמ׳ 28; רינגרן; רייט וגרנס), כלומר סימון החיה כשייכת למקריב. המפתח להבנת הסמיכה בפסוקנו הוא שהאדם משתמש רק ביד אחת, ואבן עזרא הסביר ששתי הידיים נועדו לשעיר לעזאזל (טז, כא), שהוא טקס העברה, ומכאן שסמיכת הידיים על השעיר לעזאזל שונה מכל סמיכת ידיים אחרת על ראש הקורבן, ו״על כן שנה הכתוב״ וכתב ״וסמך ידו״ (סמיכה ביד אחת בלבד ולא ״ידיו״. נקודת מבט זאת שוללת את התאוריה בדבר העברת החטא, שכן לדברי אבן עזרא העברת החטא מחייבת שימוש בשתי ידיים (וראו סנסום). הסמיכה ביד אחת מסמלת שהיתרונות הנובעים מהקורבן חוזרים אל המקריב.

אם אין מום בקורבן הוא יתקבל לזכותו של המקריב, אבל ״והבאתם… ואת הפסח ואת החולה, והבאתם את המנחה – הארצה אותה מידכם אמר ה׳?!״ (מלאכי א, יג; ראו גם ויקרא כב, יט־כ, וספרא נדבה פרשה ג, יג). ממילים אלה אנחנו למדים שני דברים: האחד, שאסור שיהיה מום בקורבן, שהרי כשם שהמלך רוצה שמנחותיו תהיינה תמימות, כך רוצה גם מלך מלכי המלכים, והאחר, שתפקידו של קורבן העולה הוא לרצות את האל.

תולדות קורבן העולה – קורבן העולה נותן מענה לכל הצרכים הפסיכולוגיים והרגשיים שאפשר להעלות על הדעת. מכאן אפשר לשער שבמקורו זה היה הקורבן היחיד, לבד מקורבן השלמים שהמקריב והכוהנים היו נהנים מבשרו (ראו פרק ג). ואולם עם הקמת המשכן, ואחר כך המקדש, היה חשוב ליצור קורבנות מיוחדים כדי לטהר את המקדש ואת קודשיו מטומאתם ומחילולם; ומכאן קורבנות החטאת והאשם (פרקים ד-ה). לאחר שנוספו קורבנות אלה למערכת הקורבנות היו לקורבנות הכפרה המובהקים, ועם הזמן תפסו את תפקידו של קורבן העולה כקורבן הפרט. אפשר ללמוד שקורבנות אלה מאוחרים לקורבן העולה, לקורבן המנחה ולקורבן השלמים לפי שאין להם הסבר. הטעמים להקרבתם מובנים מאליהם, בשונה מטעמיהם של החטאת והאשם, שהכתוב מסביר אותם בפרוטרוט משום שלא היו ידועים ברבים (וילמן ורייסל). מכאן שההתייחסות לכפרה בפתח הדברים המתארים את הקרבת העולה (ויקרא א, ד) משקפת אולי שלב מוקדם יותר בהיסטוריה של קורבן זה (ראו איוב א, ה; מב, ח).

״תמונת רודיאן גריי׳׳

במבוא לספר ציינתי כי הטקסים המקראיים הם פעולות סמליות הטומנות בחובן את הערכים האתיים. הנחה זו מומחשת בצורה הטובה ביותר בקורבן החטאת – כדי להבהיר נקודה זו אתמקד בנוהג אחד, בעל רכיב אחד של קורבן אחד: הזיית הדם על קרנות המזבח (פסוקים ז, כה)

עד פי ספר ויקרא קורבן החטאת מוקרב כתגובה לחטא מוסרי, המוגדר עברה בשוגג על מצוות לא תעשה (ויקרא ד, ב); כמו כן הוא משמש לכפרה על עברות של טומאת הגוף, ובהקשר זה טומאה הגוף נוגעת לשני המינים וקשורה רק לטקסים ולא לאופי האדם או למוסריותו. שתי דוגמאות לטומאת גוף בהקשר זה הן ההפרשה מאיברי המין של היולדת וההפרשה של הזב (פרקים יב; ט).

השאלה הראשונה המתבקשת – על מי או על מה יש להיטהר? באופן מפתיע, התשובה אינה שהמיטהר הוא אדם שנטמא גופנית או מוסרית. על פי ספר ויקרא אם אדם נטמא די ברחצה כדי להיטהר; אם הטומאה היא מוסרית (עברה בשוגג על איסור)  די בחרטה כדי לטהר אה הטומאה, אף לא באהד מהמקרים הללו אין הקורבן משמש לטיהור המקריב.

אם הבאת הקורבן אינה משפיעה על המביא אותו, מי אפוא מטוהר? – הרמז הוא בהזיית דם הקורבן: את הדם אין מושחים על המקריב, אלא מזים אותו על המזבח, הפעולה מתוארת במילה ״כיפור״. הציווי הוא שיש להזות את הדם על קרנות המזבח, ומכאן שהמזבח הוא שנטמא והוא שצריך להיטהר. מאחר שאת הקורבן מביא החוטא, המקריב עצמו, כאופן כלשהו, אחראי לטימוא המזבח.

אם כך, העיקרון הראשון הוא הדם, הוא המטהר את המזבח עצמו מטומאות המקריב.

כאשר חטא אדם בשוגג ועבר על איסור, הכוהן מטהר את המזבח החיצוני (מזבח העולה) בדם קורבן החטאת שהביא החוטא (ויקרא ד, כז-לה); אם חטאה הקהילה כולה בשוגג, יטהר הכוהן את המזבח הפנימי (מזבח הקטורת) ואת המשכן – החדר החיצוני באוהל מועד – בדם קורבן החטאת שהביאו נציגי העדה (שם, יג-כא). לעומת זאת אם הפרו אנשים איסורים בזדון, אזי פעם בשנה, ביום הכיפורים, יטהר הכוהן הגדול את כל המתחם, החל בקודש־הקודשים שבו שוכן הארון. במקרה זה, לא החוטאים מביאים את קורבנות הטהרה, שכן חוטאים בזדון אסורים בכניסה לתחום המקודש, אלא הכוהן הגדול עצמו מקריב את הקורבן.

דירוג זה ברמות הטומאה של ההיכל והקורבנות השונים מוביל לעיקרון שני: חטא שנעשה במקום כלשהו מייצר טומאה, ומרגע שנוצרה היא נישאת באוויר וחודרת למקדש, יחסית לעוצמת החטא. גם העמים השכנים לישראל האמינו שטומאה מזהמת את המשכן, אך אצלם היה מקור הטומאה דמוני, לכן פיתחו כוהניהם טקסים ומזמורים להגן על מקדשיהם מחדירת כוחות דמוניים. לעומתם עם ישראל, שעבר מהפכה מונותאיסטית, זנח את עולם הדמונים; נותר רק כוח אחד בעל יכולת לפעילות זדונית – האדם. לאדם מישראל יוחסו יותר כוחות מאשר לעמיתיו עובדי האלילים – שהרי הוא יכול לגרש את האל ממשכנו.

מכאן העיקרון השלישי,־ האל לא ישכון במשכן טמא. ליתר דיוק, האל הרחום יישא מידה מועטה של טומאה במשכנו, אך קיימת נקודה שאין ממנה חזרה. אם רמת הטומאה ממשיכה לעלות, הסוף הוא בלתי נמנע.־ האל יעזוב את המשכן וישאיר את העם לאובדנו.

מה ניסו הכוהנים הישראלים להעביר בטקס זה? – אני מציג כאן את תשובתם לשאלת השאלות, כפי שהציגה ירמיהו: ״מדוע דרך רשעים צלחה? (יב, א). לא היה מעגל משכילים מקרב ישראל שחמק מהאתגר של הצדקת דרך האל, אך איש לא הצליח לתת ביאור מספק…

והתשובה – לא במילים אלא בטקסים, לא במעמד החוקי אלא בהליכים תרבותיים; ונקודתית, בטקס הזיית דם קורבן החטאת על המזבח. אני מכנה תגובה זו ״הגרסה הכוהנית של ׳תמונתו של דוריאן גריי'. בספרו של אוסקר ויילד, כאשר דוריאן הצדיק זכה בנעורים נצחיים, הוא יצא למסע של רשעות הולכת וגוברת. באופן תמוה, לא השפיעו פעולותיו המרושעות על הופעתו הצעירה והנאה, אך לעומת זאת, דיוקנו הנחבא הלך ונעשה מכוער וגרוטסקי. כמו רמות זו של ויילד, המחברים הכוהניים יטענו כי אולי החטא לא מכתים את פני החוטא, אך הוא בהחלט מכתים את פני המשכן, ואם אין מסירים אותו במהירות יעזוב האל את משכנו.

מכאן העיקרון הרביעי והאחרון – הדוקטרינה הכוהנית של אחריות קיבוצית. החוטאים אמנם יכולים להמשיך בדרכם בלי שיהיה עליהם סימן לחטאיהם, אך המשכן נושא את הפגיעות, ועם חורבנו יאבדו כל החוטאים. ומה על התמימים שיסבלו עם החוטאים? – הרוקטרינה הכוהנית של אחריות קיבוצית מציעה לנו פתרון, האנשים ה״טובים״ שיאבדו עם הרשעים אינם תמימים: כיוון שנתנו לרשעים לפעול ולשגשג בקרבם הם נוטלים חלק באשמה, החוטאים שלא מרצון תרמו לטומאת המשכן. ומה על ״המיעוט השותק״ בכל דור – הגרמנים שהשלימו עם עליית הנאצים לשלטון ועם התוקפנות הטריטוריאלית שלהם, ואתם אנשי העולם החופשי שהתעטפו בשתיקה?

בטור של האוזפלד (Michael D. Hausfeld) בעיתון ״יוסטון טריביון מ־27 בפברואר 2001, נכתב שחברת IBM סייעה ״בשוגג״ לגרמניה הנאצית, אפילו במשך שנוח המלחמה, בכך שמכרה לגרמנים את הטכנולוגיות המתקדמות שלה, סאיגדו, מיינו וסיווגו מידע. וכך סיכם: ״פשעים נגד האנושות אינם מוגבלים לרוצחים שהגדירו או חתמו על הוראות ההשמדה, לחצו על ההדק, הפילו את כמוסות הרעל לתאי הגז או הצליפו בשוט. אלו שסייעו, תמכו או השתתפו באופן לא מודע בביצוע פשעים אלו הם בצלי אחריות משלהם ועליהם לתת את הדין עליה מבחינה חוקית״.

במוזאון להנצחת השואה בעיר וושינגטון, יש תמונה מוגדלת שמשתרעת על קיר שלם ובה מטוסי ״בעלות הברית״ טסים מעל אושוויץ בדרכם לעבר מטרות אחרות. מוערך בי במשרפות של אושוויץ הומתו בגז כאלפיים יהודים ו״לא רצויים״ אחרים כל יום. דמיינו, אילו הטילו מטוסים אלו רק פצצה אחת, הם יכלו לעצור את מכונת ההרג למשך חודשים!

כיצד היו המחברים הכוהניים רואים את עולמנו כיום? – בלא ספק הם היו מזהים את הזיהום הפיזי של כדור הארץ: זיהומי השמנים השפוכים, גשם חומצי, כרייה הפוצעת את הסביבה, הפגיעה באוזון, פסולת גרעינית. הם היו מתחלחלים מהזיהום המוסרי של כדור הארץ: רצח האלפים בבוסניה, בסומליה, בסודן, במזרח טימור, בארמניה, באנגולה, ברואנדה, בצ׳צניה… המיליונים הגוועים מרעב או מאיידס, כאשר שוב, העולם החופשי חוטא בשוגג, מביט בשתיקה בטבח על המרקע – ומחליף ערוץ. עד מתי, יזעקו, עד מתי ישלוט הרשע לפני שהאל יעזוב את משכנו עלי אדמות?

הגבלתי את עצמי לפעולה טקסית אחת, בעלת רכיב אחד, של קורבן אחד. אילו רק הובן נוהג זה בשלמותו ויושם, היה אפשר לשנות את העולם.

פרדוקס הפרה האדומה

בפסיקתא דרב כהנא (פרה, עמ'  74) מסופר על השיחה הזאת בין עובד אלילים ובין רבן יוחנן בן זכאי:

גוי אחד שאל את רבן יוחנן בן זכיי, אמר ליה: אילין מיליא דאתון עבדין(הדברים שאתם עושים) נראין כמן כשפים – מביאין פרה ושוחטין אותה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה, ואחד מכם מטמא למת, ומזין עליו שתים שלש טיפים ואומרין לו טהרתה.

אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: לא נכנסה רוח תזזית באותו האיש !(כלומר, בך, בגוי השואל) מימיו? אמר לו: לאו. אמר לו: ולא ראיתה אחר שנכנסה בו רוח תזזית?

אמר לו: הין. אמר לו: ומה אתם עושין? אמר לו: מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו ומרבצים עליה מים והיא בורחת.

אמר לו: ולא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר?! כך הרוח הזה רוח טומאה היא, דכתיב ״… וגם את הנביאים ואת רוח הטמאה, (זכריה יג, ב).

כיון שיצא אמרו לו תלמידיו: רבינו, לזה דחיתה בקנה לנו מה אתה משיב? אמר להם: חייכם! לא המת מטמא ולא המים מטהרים אלא גזירתו של הקדוש ברוך הוא – אמר הקדוש ברוך הוא: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, ואין אתה רשאי לעבור על גזירתי – ״זאת חקת התורה״ (במדבר יט, ב).

אם כך, רבן יוחנן בן זכאי, מגדולי התנאים, אמר למעשה לתלמידיו שאין כל היגיון בטקס הפרה האדומה. ״עליכם לעשות זאת כי כך ציווה האל״, זהו ההסבר הטוב ביותר שהיה יכול לתת. הסיפור עצמו, הפער בין ההסבר שניתן לעובר האלילים לבין ההסבר שנתן החכם לתלמידיו וחוסר יכולתו להסביר את הטקס – כל אלה מראים את התמיהה הגדולה בקרב ראשוני חכמי היהדות על הפעולות והמשמעות של טקס זה. למרות הקבלתו של טקס הפרה הארומה לגירוש השדים האלילי, ביטל רבן יוחנן בן זכאי את הדמיון ביניהם מכול וכול, ועם זאת לא היה יכול להמציא הסבר הגיוני חלופי. הבלבול שלו מתגבר לא רק בשל אופי הטקס, אלא גם בשל השפעתו הפרדוקסלית. אפר הפרה האדומה אמנם מטהר את אלה שעליהם הוזה, אך הוא מטמא את מבצע הטקס (במדבר יט, כא) ואת כל מי שמטפל באפר (שם, כא) או מעורב בתהליך הכנתו (שם, ו-י). הפרדוקס מוצג ברור בדברי הפסיקתא: ״כל העסוקין בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בבגדים, היא עצמה מטהרת טמאים״(שם, עם' 72; והשוו פרה ד, ד; במדבר רבה יט, א, ה).

המפתח להבנת פרדוקס הפרה האדומה הוא שפרה אדומה היא קורבן חטאת – ואף על פי שהכתוב מציין זאת בבירור, ״חטאת הוא״ (במדבר יט, ט), עד כה לא קם הפרשן שראה את חשיבותה של קביעה זו בפתרון הפרדוקס. תפקיד קורבן החטאת הוא, כפי שהוצג, להסיר טומאה. הפרה האדומה מוגדרת ״שרפת החטאת״(שם, יו), וכך היא נכנסת לקטגוריה של קורבנות טהרה המובאים על טומאות חמורות אשר את בשרם אסור לאכול והם נשרפים מחוץ למחנה (ויקרא ד, ו-ז, יא-יב).

אכן, ההבדל בהליך הטקסי בין הקורבנות בולט לצין: לא דם הפרה האדומה מוקרב על המזבח כמו בכל קורבן חטאת אחר, אלא הפרה כולה, על דמה, מועלית באש מחוץ למחנה (פסוק ה). לכן לכאורה, אין טקס שרפת הפרה נראה כהקרבת קורבן כלל, שהרי שום דבר אינו ניתן לאל על גבי המזבח. כיצר יכולה אפוא הפרה הארומה לשמש קורבן חטאת אם שום דבר אינו מוקרב לאל?

זה פער משמעותי, אך ניתן לפתרון. דם הפרה האדומה אינו מועלה על המזבח מהסיבה הפשוטה שהוא חיוני. בשמירת הדם עם אפרו של הקורבן, האפר הופך לקורבן חטאת בהמשך. כבר הוצג בפרק זה כי הרכיב המטהר בקורבן החטאת הוא הדם, והזייתו על קרנות המזבח (ויקרא ר, ד, ז, יח, כה, ל, לד) באוהל (שם ו, יז) או בקודש־הקודשים (שם טז, יד) היא הדבר המטהר אזורים קדושים אלה מהטומאות שדבקו בהם. ואף על פי שעוד חומרים מטהרים מסורתיים נמצאים באפר – עץ ארז, אזוב ו״שני תולעת״ – רכיבים אלו הם משניים לדם. הדם הוא הנותן לאפר את עוצמתו.

אם נחשוב על הפרה האדומה כעל קורבן חטאת, נוכל להבין את הסתירה של קורבן שמטהר את הטמא ומטמא אה הטהור. ייחודם של כל קורבנות החטאת הוא שהם מטמאים את כל שבא במגע אתם, ולפיכן המקריב את קורבן החטאת מחוץ למחנה ״יכבס בגדיו ורחץ את בשרו במים ואחרי כן יבא אל המחנה״ (שם טז, כה). לפרה האדומה יש אפוא מקבילה: האדם המעלה באש את הפרה האדומה מחוץ למחנה הוא אדם שנטמא ועליו יעבור תהליך דומה של טהרה (במדבר יט, ה). יתר על כן, כמו הקרבת הדם בחטאת,

הנושא בתוכו את הטומאות שספח אליו, שרידי הפרה האדומה, שביניהם אותו דם, מזהמים את מי שבא אתם במגע (ויקרא ו, כ). ולפיכך יש לומר שחוקי הטומאה תקפים גם לחפצים שנגעו בקורבן החטאת: חובה לשבור כלי חרס (שם, כא, יחד עם כמדבר יא, לג, לה; טו, יב) ולקרצף ולמרק כלי מתכת (ויקרא ו, בא, יחד עם במדבר לא, כב־כג).

באופן זה, אפר הפרה האדומה הוא קורבן חטאת שנשרף, ולפיכך הוא מטמא את האדם המחזיק בו ומטהר את מי שמזים עליו. מהשיטה המדעית אנחנו למדים שהתאוריה הפשוטה והחסכונית ביותר צריכה להיות זו שיכולה להסביר כל מערכת מידע – והעיקרון של קורבן החטאת עושה זאת: אם נניח שהפרה האדומה היא קורבן חטאת, הפרדוקס לכאורה של הפרה האדומה חדל מלהתקיים.

אלא שעדיין קיים פרט אחד שעקרון קורבן החטאת אינו מסביר; פרט זה מופיע לא בתהליך ההכנה של האפר אלא בשימוש בו. את מי הנידה מזים לא רק על חפצים שנטמאו, אלא גם, ובעיקר, על אנשים שנטמאו, וזו חריגה מהחוק שאת דם קורבנות החטאת מזים רק על חפצים שדבקה בהם טומאה פיזית או על חוטאים בשוגג שהביאו את קורבן החטאת. בכל המקרים של קורבנות החטאת האחרים, המקריב נטהר בטבילה וכחרטה, אך לעולם לא על ידי דם קורבן החטאת (ראו לעיל).

למה אפוא בטקס פרה האדומה אנחנו מזים באופן ייחודי את מי הנידה על גופו של האדם הטמא? …

לסיכום: האפר המטהר של הפרה הארומה הוא השריר היחיד של טקס קדם־ישראלי של גירוש שדים ממי שנטמא בטומאת המת. יתר על כן, הישראלים שינו את הטקס בהתאם לערכיהם המבוססים על מערכת הקורבנות. מעל הכול, הרכיב הרמוני הקרום שהיה בגופות בוטל, קורם באי־יכולתו לזהם באופן אוטומטי את המשכן (הדרישה לקורבן חטאת), ואחרי כן בביטול הדרישה מטמא המת לעזוב את המחנה או את העיר בתקופת טהרתו. לבסוף, תהליך הכנת מי הנירה עוצב מחרש כדי להתאים לדרישות של קורבנות חטאת ושולב לתוך מערכת הקורבנות הישראלית.

אמת מידה חשובה בכל קורבנות הכפרה היא השגגה. לכל חטא יש תוצאה, גם אם נעשה בשגגה. החטא משאיר כתם שיש להתמודד עמו, ובסופו של דבר לנקותו. הנזק נגרם בלא קשר לכוונה. אדם עז פנים שחטא, אסורה עליו הכניסה למקדש (במדבר טו, ל-לא); חטאים שנעשו בעזות פנים דינם כרת, ואין להם כפרה. לעומת זאת, חטא שנעשה בשגגה, כאשר החוטא לא היה ער למעשה או לחטא, וכאשר יש רק חשד שעשה מעשה לא ראוי, יכופר לו בקורבן מסוג אחר (ראו ויקרא ה, יו-יט). בכל עת מובאים בחשבון חוסר מודעות לחטא ומודעות למעשה ״בשגגה מכלל דהווה ליה ידיעה" (בבא קמא כו, ע״ב; כנגד קיוצ׳י, עמ' 25־31).

את מצוות האל אפשר לחלק לשתי קטגוריות – מצוות עשה ומצוות לא תעשה. על מצוות עשה אפשר לעבור ב״שב ואל תעשה״. אי־קיום חובה דתית הוא כישלון אישי, ורק החוטא נושא בתוצאות. עברה של אי־עשייה איננה משפיעה על הסביבה משום שלא נעשה כל מעשה, לעומת זאת, צברה על מצוות לא העשה כרוכה בפעולה, ״קום ועשה״, ותוצאות אותה פעולה מערערות את האקולוגיה האלוהית. בעיקר בתפיסה הכוהנית, פעולה שהאל אסר עליה מקרינה טומאה, וזאת משפיעה על מקדש האל. לדוגמה, עבודת המולך וטומאת המת מטמאים את המקדש (ויקרא יח, כז-כח; במדבר לה, לד-לה), ואם אין מטהרים אותם הם יכולים להעמיד את בני ישראל בסכנת מוות; הטיהור נעשה כהקרבת קורבן חטאת.

המונח ״מצוות״ נוגע רק למצוות הדתיות ולא לאזרחיות למצוות הכפופות למרותו של האל ולא של האדם. הגבלת קורבן החטאת לחוקים שעברה עליהם כרוכה בעונש מידי שמים ולא מידי אדם מניחה חשיבות מרכזית בהערכה של ״חוק עליון״ החורג מגבולות חוקי הפולחן וכולל את המוסר (אתיקה), תחום שגם אותו אי־אפשר לאכוף בבית דין של בשר ודם, ולפיכך אין פלא שבפרקים מאוחרים יותר בספר ויקרא, כאשר החוקים האתיים והפולחניים שלובים זה בזה, שניהם חתומים בחותם האלוהי: ״אני ה׳״(ויקרא יט, ג, ד, י, יב, יד, טז, יח, ועוד)…

רק בישראל קשורות שתי הנורמות בקורבן החטאת ובמסר המרכזי שלו: שעברה על חוקי המוסר או על חוקי הפולחן מטמאה את המקדש, והתוצאה הלאומית היא שהאל יעזוב את העם. גם שכניו של עם ישראל היו אחוזי פחד ואף שבויים בו, מפני חילול מקדשיהם והצורך הנלווה לכך לטהר את המקדש, אולם במערכת האמונית שלהם המקור לטומאה לא היה האדם אלא השדים. הלחשים, יציקת השמן והטקסים לטיהור המקדש נועדו לחסל או לגרש את הרשע השמימי הזה. גאונותה של הכהונה בישראל, כפי שהיא משתקפת בטקס הקרבת החטאת, מתבטאת בהענקת היבטים לאומיים למוסר ובהפיכת התנהגות מוסרית לגורם חיוני בקביעת גורלו של עם ישראל.

…המזבח של עם ישראל אולי לא יביא את האלוהים אל הארץ אבל הוא מאפשר לאנשים העובדים את האל להגיע למקום מושבו. דבר זה בולם במיוחד בתפילת חנוכת בית המקדש, המיוחסת לשלמה, שאפילו בארץ זרה צבא ישראל או גולי ישראל צריכים רק לפנות למקדש ותפילותיהם יגיעו לאל לאורך מסלול שעובר דרך ארצם, עירם ומקדשם ואז, כשיגיעו התפילות למזבח, הן תפנינה השמימה (מלכים א ח, כד; והשוו שם, לא, לח). מכאן שהמזבח הוא התחנה הארצית שממנה מילותיו של האדם עולות אל האלוהים. יש משמעות לכך שבתקופה מאוחרת יותר המשיכה היהדות את המסורת שעל פיה האויר שמעל למזבח הוא המשך קדושתו…

זהו המקום היחיד בכל הדיון בקורבנות הכפרה שבו מופיע הביטוי "ריח ניחח לה׳״ (השוו לקורבנות האחרים, לדוגמה ויקרא א, ט, יג, יז; שם ב, ב, ט, יב; שם ג, ה, טז). ההיעדר המכוון של ביטוי זה מקורבנות הכפרה מראה על מאמץ מודע להרחיק את בני ישראל מהרעיון שלקורבנות כוח משלהם לרצות את האלוהים.

נספח א; במדבר יט

הנחת היסוד של קורבן החטאת למי שנטמא בטומאת המת מיוחדת בכך שהיא בפני עצמה יכולה להסביר את הפרטים העיקריים בהכנה אפר הפרה האדומה.

א. לכאורה, הדרישה בדבר הפרה האדומה עומדת בסתירה להנחה היסוד של קורבן החטאת, משום שבכל מקום אחר קורבן חטאת הוא שעיר או נקבה מן הצאן, אך להבדל הסבר פשוט: יש צורך בבקר כדי להפיק כמות גדולה של האפר. אי אפשר לבחור בפר משום שהוא מייצג אה חטאת הכוהן הגדול (ויקרא ד, א-יב; שם טז, יא) או הקהילה כולה(שם, יג־כא). לכן, משום שבאופן תאורטי על הפרה האדומה למלא את צורכי הטהרה של העם כולו, יש לבחור בנקבה מהבהמה הגדולה ביותר – פרה. יתר על כן, היתה מסורת תנאית שעל פיה נשחטו רק מעט מאוד פרות אדומות אפילו בסוף תקופת בית שני, ומכאן שאפרה של פרה אחת הספיק לזמן רב (פרה פ"ג, מ"ה).

ב. ״אדמה״ (ויקרא יט, ב) – הקשר בין הצבע האדום לדם מופיע בחברות פרימיטיביות רבות, ויש לומר שבאופן סמלי עורה האדום של הבהמה מוסיף לכמות הדם בתערובת, כמו שעושים גם עץ הארז (האדום) ושני התולעת (פסוק ו), ומגביר אה כוחה. תופעה זו מופיעה גם בתרבויות אחרות. לדוגמה, בקרב אנשי הנדמבו, מי שעורך את הטקס צובע את הנהר באדום לא רק בדמו של עוף, אלא גם בחומר אדום אחר, כגון אבקת טיט אדומה ואבקת עץ אדום (ראו טרנר, יער, עמי 62). מטרת הרכיב הנוסף, האזוב, היא ליצור כמות מספקת של אפר (תוספתא פרה ד, י, עמי 633). (הערת המעתיק, זו לא בהכרח פרימיטיביות, אלא חלק מההגיון הטקסי. וכנר' גם הכותב לא התכוין לפרימיטיביות במובן של חשיבה בלתי מתקדמת, אלא למנהגים שמצאנו בחברות הקודמות לתרבויות המאוחרות יותר).

ג. ־אין בה מום־ (במדבר יט, ב) – הדרישה הבסיסית לכל קורבן מן החי (ויקרא כב,יז־כ).

ד. ״לפניו״, ״לעיניו־ (במדבר יט, ג-ה) – את הפרה שוחטים ושורפים בנוכחות אלעזר הכוהן. הצורך בפיקוח כוהני מתמיד מסגיר את החשש שהטקס ישוב ויגלוש למקורותיו האליליים, ושילובו במשטר הקורבנות ממקם אותו בשליטת הכוהנים.

ה. ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו והזה אל נכח פני אהל מועד מדמה שבע פעמים״ (במדבר יט, ד) הזיית הדם לכיוון המשכן מלמדת לדעתי שהטקס הוא טקס של הקרבת קורבן. במקום להזות את הדם על המזבח, רבר שהכוהן אינו יכול לעשותו בגלל הצורך לערבב את הדם באפר (ראו לעיל),  מזה הכוהן את הדם לכיוון המשכן. וההשפעה דומה – הדם מקדש. בדרך דומה מזה הכוהן את השמן שבע פעמים ילפני ה״ לפני טקס הטהרה של המצורע (ויקרא יד, טו). כלומר הוא חייב לקדש את הדם לפני שהוא יכול להשתמש בו.

עוד מקבילה אפשר למצוא בקורבן הדם לטהרה ביום הכיפורים. הדם נמשח על קרנות המזבח החיצוני ולאחר מבן הוא מוזה על המזבח שבע פעמים. הכתוב מסביר את המטרה של פעולה כפולה זו: "וטהרו וקדשו מטמאת בני ישראל" (ויקרא טז, יט). לאחר שמנקים את המזבח יש לשוב ולקדש אותו, והזיית הדם שבע פעמים היא המקדשת אותו. וכך גם הזיית דם הפרה האדומה שבע פעמים מקדשת את הרם כך שתמיד ישמש לכפרה כאשר יזו אותו כאפר על האדם הטמא.

ו."ושרף את הפרה לעיניו את ערה ואת בשרה ואת רמה על פרשה ישרף״ (במדבר יט, ה) – חלקי הפרה שנשרפו הם החלקים שנשרפים בקורבן החטאת (שם ד, יא), חוץ מאשר הדם, ואכן, הדם שבאפר הוא הנותן לאפר את כוחו המטהר. על פי התנאים, הפרה האדומה נשחטה בבור שבו נשרפה (פרה ג, ט; ספרי זוטא לבמדבר יט, ט, עמ' 304). בדרך הזאת כל הדם, חוץ מהטיפות המעטות שהוזו, נשרף באש. כמו כן, לאחר ההזיה קינח הכוהן הגדול את ידיו על הגופה כדי ששום טיפת דם לא תלך לאיבוד (פרה, שם; ספרי במדבר קכד, עמ' 155).

ז. "עץ ארז ואזוב ושני תולעת״ (במדבר יט, ו) – רכיבים אלה עם הדם יחד הוספו למים החיים של טקס טהרת המצורע (ויקרא יד, ו, מט־נ). אם כן, תערובות שמטהרות את טמא המת ואת המצורע מכילות את אותם חומרים, אלא שהשפעתם על אלו שהמים הוזו עליהם אינה דומה: מי הנידה לטמא המת מזהמים, ולא כך המים לטהרת המצורע. ההסבר הברור הוא שהדם המשמש לטהרת המצורע איננו קורבן חטאת…

ח. הכוהן המשליך את עץ הארז, האזוב ושני התולעת אל תוך האש (במדבר יט. ח) נטמא, כשם שנטמאו גם השורף את הפרה (פסוקיב ה, ח) והאוסף את אפרה (פסוק י), אולם השוחט (פסוק ג) והכוהן שקידש אה הדם (פסוק ט) לא נטמאו. ההבדל בהחלת הטומאה על 'העסוקים בפרה״ הוא הבדל בזמן: רק אלה שבאים כרגע עם הפרה האדומה לאחר שנקדש הדם נטמאים. מכאן שהקדשת הדם עושה את הפרה האדומה לקורבן חטאת, משום שכל אחד הבא במגע עם קורבן זה מטמא (ויקרא טז, כח).

ט. ״חטאת הוא״ (שם יט, ט) – זו הנוסחה הבדוקה שבה נקבע שקורבן מסוים הוא קורבן חטאת (השוו ויקרא ד, כד; שם ה, ט, יא, יב; שמוה כט, יד). ואולם לשימוש בנוסחה זו משמעות גדולה יותר, והיא ממשיכה את הפסוק האומר שאפר הפרה האדומה יהיה ״לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה חטאת הוא"…

עד כאן מאמרו. ונוסיף עוד קטע מתוך ספרו עמ' 59:

"החרטה שמביע האדם היא תנאי מוקדם לסליחה מצד האל. ועכשיו אנחנו רואים את המשמעות האמתית של מטרתם העמוקה של קורבנות הכפרה. לא פעם נתפסה המערכת הכוהנית, מערכת הקורבנות המכפרת, כמשהו מעין ציד מכשפות באצטלה חוקית, מערכת שרדפה את מצפונם של האנשים והטילה עליהם אשמה על כל חטא – וחטאים אלה יכלו להיות בשגגה או אפילו רק נראה שאדם חטא ולא נתפס. עכשיו ברור שההפך הוא הנכון. כל המקרים שבהם אפשר לכפר על חטא בקורבן מציבים לפנינו את המצב הקיומי של אנשים שמתייסרים בייסורי מצפון על חטא שחטאו או שנחשדו בביצועו. איש אינו יכול לעזור להם, משום שרק הם מרגישים בכאבם; אפילו האל עצמו אינו יכול להיחלץ לעזרתם שכן אין הם פותחים את לבם לפניו. החוק הכוהני מביא מזור לסובלים הללו, לאנשים המתייסרים בדממה. אם העונש הקבוע מושפע מהחרטה שהביעו, הרי שאפשר לסלוח להם על החטא שחטאו. ואזי יבוא הקץ לייסוריהם".

ראה גם: רד"צ הופמן: הצורך בעבודת ה' – א: הקרבנותקרבנות כרלבנטיים בזמננובשביל מה צריך טקסים?

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
0
Would love your thoughts, please comment.x