פרופ' נילי שופק, פרופ' למקרא באוניב' חיפה (תחום התמחותה הוא הקשרים בין ישראל למצרים), במאמרה: החומר המצרי ככלי לליבון סוגיית ראשית ישראלי (בית מקרא קעו'), מראה כיצד התיאוריות המינימליסטיות  הינן חסרות בסיס (חלק מההערות נשמטו).

מבוא

זה מכבר החוקרים חלוקים בדעותיהם לגבי האמינות ההיסטורית של המקרא. אולם בעשרים השנים האחרונות גבר קולם של המפקפקים, בעקבות התגלות חוסר יעילותם של כלי העזר, אשר אמורים היו לסייע בקביעת התשתית ההיסטורית של המקרא: שיטת המקורות מיסודו של וולהאוזן, שכרכה כל מקור עם רובד כרונולוגי מסוים, איבדה את סמכותה; כמו כן התברר שהממצאים הארכיאולוגיים אינם אמצעי מוחלט, אובייקטיבי, לאישור המסופר במקרא; גם השיטה ההשוואתית — המנסה למצוא מקבילות בתרבויות שכנות למנהגים חברתיים, לחוקים, לאמונות ודעות ולדגמים וצורות ספרותיות המשתקפים במקרא — הוכחה לעתים כבלתי יעילה.

אחד מהנושאים העומדים במרכז הוויכוח על ההיסטוריות של המקרא הוא ראשית עם ישראל. גם בעניין זה נותנת כיום את הטון קבוצת חוקרים קיצונית שיקראו על ידינו לצורך דיון זה מינימליסטיים — השוללים מכול וכול את אמינותם של הסיפורים על ראשית ישראל במקרא.^{[1] [2]} לדידם סיפורי שעבוד מצרים ויציאתה אינם אלא אגדות אטיולוגיות, מיתוס לאומי שנוצר בתקופה מאוחרת התקופה הסאיטית, הפרסית או ההלניסטית.

לאור הגישה הסקפטית־ניהליסטית הזו, השלטת כיום במחקר, ברצוננו לשוב ולבחון את סוגיית ראשית ישראל. מקצתן של השאלות שהועלו במחקר בהקשר זה הן: האם מוצא בני ישראל מן הכנענים או שמא, לפחות חלק מהם, מוצאם ממצרים? האם בני ישראל הקדומים נמנו עם שבטי הנוודים, השאסו, אשר עשו את דרכם במרחבים שבין מצרים לכנען, או אולי היו חלק מקבוצת העפרו־ח׳בירו, שהתייחסו למעמד החברתי הנמוך במצרים? האם אזכור השם ׳ישראל׳ במצבת מרנפתח מעיד על קיומו של עם ישראל בסוף המאה השלוש  עשרה לפנה״ס? האם הממצא של מאות יישובים חקלאיים באזור ההר החל מתקופת הברונזה המאוחרת עד תחילת תקופת הברזל כרוך בהופעת בני ישראל?^[3]

בניסיון להשיב על שאלות אלו התמקד המחקר לאחרונה בעיקר בממצאים הארכיאולוגיים והאפיגרפיים שנתגלו בכנען ובעבר הירדן ובהיבטים החברתיים והכלכליים העולים ממצאים אלו. החומר הרלבנטי המצרי, להוציא את מצבת מרנפתח, זכה לפחות תשומת לב, בייחוד בקרב חוקרי המקרא.

בשורות הבאות ננסה אפוא ללבן את סוגיית ראשית ישראל מנקודת מבט אגיפטולוגית. אבל לפני שנפנה להצגת החומר המצרי הרלבנטי נסכם בקווים כלליים את מסורת שעבוד מצרים ויציאתה כפי שהיא עולה מספר הספרים, שהרי רק ממנו יש לנו ידיעות של ממש על פרשה זו.

המסורת המקראית

לפי סיפורי התורה בבראשית לז עד שמות טו, כא ירדו בני יעקב מצריימה לשבור שבר. הם התיישבו באזור המזרחי של הדלתה, המכונה בלשון המקרא ׳אp גושן׳ או ׳ארץ רעמסס׳ ועסקו ברעיית צאן. בתחילה, בימי יוסף, שפר גורלם, אולם מאוחר יותר קם פרעה אשר לא ידע את יוסף ושעבדם. השעבוד כלל עבודת מס (עבודת כפיה). בני ישראל נאלצו לבנות את הערים פיתום ורעמסס, המזוהות כיום עם תל אר־ראטבה^[4] ותל א־דבע — קנטיר. רק לאחר שהאל העברי שילח במצרים עשר מכות, נעתר פרעה לבקשת בני ישראל לצאת ממצרים. היציאה הייתה מהעיר רעמסס (שמ׳ יג, לז), ומשם פנו בני ישראל לסוכות, היא תכו, תל אל מסח׳ותה במקורות המצריים. פרעה רדף אחר בני ישראל אך הם הצליחו להימלט מצבאו בסיוע האל: הם חצו בחרבה את ים סוף אשר שב והציף את חיל פרעה שטבע במצולותיו.

מסורת זו של יציאת מצרים חוזרת ומופיעה פעמים אין ספור בקטעים אחרים בתורה, בנבואה, במזמורים ובהיסטוריוגרפיה. אזכורים אלו מתמקדים בפרטים הבאים:^[5]

• ההיבט הדתי־תיאולוגי

ישועת מצרים באה להדגיש את הקשר המיוחד שבין עם ישראל לאלוהיו. בני ישראל נגאלו מעבדותם על ידי האל: ׳וארד להצילו מיד מצרים׳(שמ^׳ ג, ח); ׳אני ה׳ והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבדתם…׳ (שמ׳ ו, ו; השווה תה׳ עח, יב). האל, שהיה עד כה אל פרטי, אלוהי האבות, הופך לאל לאומי, הכורת ברית עם העם: ׳ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה׳ אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים׳ (שמ׳ ו, ז; השווה דב׳ כז, ט; יד׳ יא, ג-ד; ז, כב־כג; לא, ל-לא; לד, יב). גם הדיבר הראשון חוזר אל מעשה הגאולה הפלאי: ׳אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים׳ (שמ׳ כ, ב; דב׳ ה, ו).

יציאת מצרים מופיעה כנימוק למצוות רבות בתורה, למשל: איסור לקיחת עבד עבך ׳כי עבדי הם אשר היצאתי אתם מארץ מצרים׳ (ויק׳ כה, מב) והצו לשחררו(שם, מז־נה; דב׳ טו, יב-טו; השווה יר׳ לד, יב־יד); האיסור להונות את הגר ׳כי גרים הייתם בארץ מצרים׳(שמ׳ כב, כ; כג, ט; דב׳ י, יט); פדיון בכורות (שמ׳ יג, יא-טז).

גם הצווים לקיים חגים שונים חוזרים לפרשת יציאת מצרים: חגיגת הפסח (שמ׳ יב, פס׳ יד, כא, לט, מב), חג הסוכות (ויק׳ כג, מג), הבאת הביכורים (דב׳ כו, ה ואילך) ושמירת השבת (דב׳ ה, יד־טו).

• ההיבט ההיסטורי־לאומי

יציאת מצרים היא אירוע בעל חשיבות יוצאת דופן בתולדות העם בעבר ורב השפעה על הוויתו בהווה ועל הקורות אותו בעתיד.

בעבר: כמעט אין נאום, תפילה או סקירה המתייחסים לעברם של בני ישראל, שיציאת מצרים איננה מוזכרת בהם כמאורע מרכזי. כך בדברי בלעם האל הוא ׳אל מוצאו ממצרים׳ (במ׳ כג, כ 11 כד, ח); בנאומו של יהושע, המדבר בשם האל ערב מותו: ׳ואוציא את אבותיכם ממצרים…׳(יהו׳ כד, ה-ז); ובדומה בדברי גדעון ׳הלא ממצרים העלנו ה״ (שופ׳ ו, יג) ובתפילות של שלמה (מל״א ח, נא־נג) והלויים בימי נחמיה(נחמ^׳ ט, ט-יא); לא נפקד מקומה גם מדברי הנביאים — הושע(יא, א), ישעיה השני(סג, יא-יד) ויחזקאל(כ,ט). אזכורה של מסורת זו שכיח במיוחד במזמורים ההיסטוריים בתהילים. כך מחבר מזמור קה, הסוקר את תולדות ישראל, מונה בין האירועים החשובים את הירידה מצריימה, השעבוד, מכות מצרים ויציאת מצרים (טז־לח); ובדומה לכך במזמורים עח (יב ואילך), קיד וקלו(י-טו).

בעתיד: יציאת מצרים מופיעה כסמל ומופת לחירות העם ולישועתו בדבריהם של נביאי הבית הראשון ישעיה (יא, טו־טז) ומיכה (ז, טו). בישעיה השני מתוארת השיבה מגלות בבל כיציאת מצרים שנייה: ׳עורי עורי זרוע ה׳ עורי כימי קדם… הלא את היא המחרבת ים מי תהום רבה השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים׳ (נא, ט־י); ׳צאו מבבל ברחו מכשדים בקול רינה הגידו השמיעו זאת הוציאוה עד קצה הארץ אמרו גאל ה׳ עבדו יעקב. ולא צמאו בחרבות הוליכם מים מצור הזיל למו ויבקע צור ויזבו מים׳ (שם, מח, כ־כא); והשווה לדברי ירמיה: ׳כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות׳ (ב, ו).

יציאת מצרים הייתה אפוא לסמל של חרות, ואילו היפוכה, דהיינו הירידה מצריימה, הייתה לאות של אסון ופורענות. הושע מרבה לדבר על שיבת העם החוטא למצרים (ח, יג; ט, ג; יא, ה), ובין הקללות האיומות, המפורטות בדברים כח, מופיעה הקללה הבאה: ׳והשיבך ה׳ מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסף עוד לראותה והתמכרתם שם לאויבך לעבדים ולשפחות ואין קונה׳(כח, סח).

בהווה: אפילו בחיי היום יום מוזכרת יציאת מצרים בלשון השבועה, השגורה בפי האנשים: ׳לכן הנה ימים באים נאם ה׳ ולא יאמרו עוד חי ה׳ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים׳ (יר׳ כג, ז).

מסורת יציאת מצרים היא אפוא מאבני היסוד של התודעה ההיסטורית המשתקפת במקרא. עם זאת ברור שלא מדובר במאורע היסטורי במלוא מובן המלה. על היסטוריה ניתן לדבר כאשר קיים חוט המחבר בין עד הראייה, שחזה במאורעות במו עיניו, לבין הסופר, המעלה את הדברים על הכתב.^[6] ברור שאין לפנינו עדות של אדם אשר השתתף בבניית ערי המסכנות פיתום ורעמסס, או אכל מצות בעת יציאת מצרים. לפיכך השאלה שעומדת לפנינו היא: האם המסורת של יציאת מצרים, שהועלתה על הכתב לכל המוקדם במאה העשירית או התשיעית לפנה״ס (הערת המעתיק, זו בדותא שלא מתחום עיסוקה של הכותבת, י.ע.), מבוססת הייתה על אירועים היסטוריים כלשהם?

ננסה לפתור בעיה זו על ידי ניתוח החומר המצרי הרלבנטי. חומר זה הוא משני סוגים:

• מקורות ותעודות מצריים. המסתייע בחומר זה חשוב שיהיה מודע לעובדה שהפרעונים, כדרכם של יתר מלכי קדם, הותירו אחריהם רק כתובות של ניצחון ונמנעו מתיעוד אירועים שהיה בהם כדי לפגוע בתרמיתם כשליטים כל־יכולים. לפיכך, קשה לצפות שכתובת, המדווחת ישירות על כישלון הצבא המצרי בסיכול בריחתו של עם עבדים ממצרים, תתגלה באחד מן הימים.
• רישומים ויסודות מצריים בגוף הטקסט המקראי. גם השימוש בחומר זה יש בו מן המגבלה: קשה להבחין בין יסודות, השייכים לרקע מצרי ריאלי ולמסגרת כרונולוגית מסוימת, לבין אלו שהם חסרי זמן ומקום והוספו על ידי המחבר העברי כדי לשוות גוון אותנטי לסיפורו(ראה להלן, ׳החומר המצרי,׳ סעיף ב).

מפני קוצר היריעה נסתפק בכמה דוגמאות נבחרות מתוך החומר המצרי.

החומר המצרי

א. תעודות מצריות השופכות אור על פרשת הירידה למצרים, השעבוד בה והיציאה ממנה

1. הירידה למצרים והעלייה ממנה

מוטיב חוזר בסיפורי האבות בבראשית הוא ירידת האבות מצריימה בתקופות של רעב: אברהם יורד ׳כי כבד הרעב בארץ׳(בר׳ יב, י); יצחק מנסה לעשות כמעשה אביו, אך האל מונע בעדו(שם, כו, ב): בני יעקב נשלחים על ידי אביהם לשבור שבר במצרים(שם, מב ועוד).^[7] התופעה של ירידת שבטים שמיים למצרים בעתות רעב ידועה ומוכרת לאורך כל ההיסטוריה המצרית. מבין העדויות המצריות המתייחסות לתופעה זו, המאלפת ביותר לדיוננו, היא זו שהשתמרה בפפירוס אנסטאזי VI מסוף השושלת הי״ט (המאה השתים עשרה לפנה״ס). מדובר בדוח של פקיד, הממונה על נקודת מעבר בגבול המזרחי של מצרים, המספר כי נתן רשות לשאסו — שבטים נוודים מאדום — לעבור את מבצר מרנפתח בסוכות (היא תכו, Tkw במצרית) אל ברכות פיתום (Pr Itm במצרית) של מרנפתח כדי להשקות את צאנם.^[8]

אין ספק שהשאסו — רועי הצאן הנוודים, המרבים להופיע במקורות המצריים מאז ימיו של תחותמס השני(1479-1492 לפנה״ס) ועד ימיו של רעמסס השלישי(1183־1150 לפנה״ס) — מזכירים באורח חייהם ובדרכי פרנסתם את בני ישראל הקדומים. אחד מהפרטים היותר מעניינים, המחברים את ראשית ישראל לשאסו הוא שם המקום ׳ארץ שאסו יהו (Yhw)׳, הבא ברשימות טופונימיות מימי אמנחותם השלישי (1388־1351 לפנה״ס) וחוזר בהעתק של רשימות אלו מתקופת רעמסס השני. הואיל ושם מקום זה נזכר סמוך ל׳ארץ שאסו שער(S‘r)׳, ניתן להניח כי מדובר באל מקומי בשם ׳יהד, שעבדו לו באזור עבר הירדן המזרחי, וחבל ארץ נקרא על שמו. ייתכן אפוא, שמשה בעת שהותו בקרב המדיינים, או בני ישראל בעת יציאתם ממצרים, התוודעו לאל זה, ששמו הפך מאוחר יותר לשם אלוהיהם הלאומי.^[9]

2. שעבוד מצרים

ידוע על מספר גדול יחסית של אסיאתים במצרים בתקופת הממלכה החדשה (המאות החמש עשרה עד האחת עשרה לפנה״ס).^[10] רובם הגיעו כשבויי מלחמה. מיעוטם עלו לגדולה ומלאו תפקידים חשובים במנהל הממלכה, ואחרים הועסקו בשירות השלטונות — בעיבוד נחלות המקדשים, בבניית מונומנטים מלכותיים וכחיילים שכירים בצבא פרעה, או כמשרתים בבתים פרטיים.

בין הנמנים על בני מעמד נמוך זה בולטת קבוצה המכונה ׳עפרו׳, המופיעה בתעודות המצריות החל מהמאה החמש עשרה לפנה״ס (ימי תחותמס השלישי, 1479־1425 לפנה״ס) וכלה במאה השתים עשרה לפנה׳׳ס (ימי רעמסס הרביעי, 1152־1145 לפנה׳׳ס). להבדיל מהשאסו, העפרו נזכרים לא רק במקורות המצריים אלא מופיעים גם כח׳בירו/עפרמ במקורות צפוניים (ממסופוטמיה, אוגרית ועוד). למרות שהמושג עפרו/ח׳בירו איננו מציין יסוד אתני או גיאוגרפי־פוליטי ואולי גם אין לו קרבה אטימולוגית למונח ׳עברי׳, הרי מהתיאור המקראי של בני ישראל במצרים עולה שמצבם החברתי־כלכלי היה דומה להפליא לזה של העפרו.

מבין התעודות המצריות המתייחסות לעפרו, החשובה ביותר לענייננו היא פפירוס ליידן ^11[11],348 המדווח על סחיבת אבנים על ידי העפרו לצורך בניית הבירה פר־רעמסס בימי רעמסס השני. פעילות זו מעלה כמובן על הדעת את הנאמר על ¹².בני ישראל בשמות א, יא: ׳ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתום ואת רעמסס׳

3. יציאת מצרים

מספר תעודות שופכות אור על היבטים או פרטים שונים בפרשת יציאת בני ישראל ממצרים.

מסוף השושלת הי״ט ומראשית המאה השתים עשרה V א. פפירוס אנסטאזי לפנה״ס (ימי סתי השני) מדווח על בריחת שני עבדים, אשר כוח צבא מצרי דולק אחריהם.¹³ הן נושא הטקסט והן הפרטים הנכללים בו מקבילים לסיפור בריחת בני ישראל ממצרים. על פרטים אלו נמנים: שמות מקומות — נקודת המוצא לבריחה היא עיר הבירה פר־רעמסס(השווה שם׳ יב, לז); התחנות בתחילת הדרך הן סוכות (Mktr) ומגדול (Tkw) (השווה שמ׳ יב, ל״ז; יד, ב); זמן הבריחה —בלילה (השווה שמ^׳ יב, כט ואילך; יד, ב). ב. מצבה מתבי מימי המלך סת־נח׳ת, מייסד השושלת הב׳ (ראשית המאה השתים למצרים.¹⁴ האסיאתים (Sttw) עשרה לפנה״ס), המספרת על חדירת אסיאתים שהוזמנו על ידי יריביו של המלך (שיש הסוברים שבראשם עמד סורי בשם ירסו)⁵' אשר שילמו להם בכסף, בזהב ובנחושת. שלא כמו בסיפור יציאת מצרים הסתיים המאבק בניצחון המלך, אולם פרטי התשלום מזכירים את האפיזודה יוצאת הדופן הכרוכה ביציאת בני ישראל ממצרים: ׳וישאלו (בני ישראל) ממצרים כלי כסף וכלי זהב׳ (שמ^׳ יב, לה-לו; השווה ג, כא; יא, ב). התרחשות סתומה זו, הנזכרת שלוש פעמים בספר שמות, חוזרת ומופיעה גם במזמור ההיסטורי תהילים קה, לז: ׳ויוציאם בכסף ובזהב׳. הדמיון בין הטקסטים המצרי והמקראי מאלף גם אם מדובר במקבילה ספרותית בלבד.

• פפירוס אנסטאזי VIII, המכיל מכתב מימי רעמסס השני (אמצע המאה השתים עשרה לפנה״ס) ששלח סופר לעמיתו. במכתב זה מודיע המחבר שאיננו יכול לספק את כמות התוצרת הרגילה מאזור בדלתה המזרחית, הנתון לפיקוחו, בגלל בצורת שפגעה ביבול. ישראלית־גרול הצביעה על קווי דמיון בין טקסט זה לבין סיפור יציאת מצרים: הרקע הגיאוגרפי — הדלתה המזרחית; הימצאותם של שמים באזור זה; ציון מקום בשם P3 twf , הזהה ל׳ים סוף׳^{[12] [13] [14]} וכן אזכור מותם הבלתי טבעי של אנשים רבים, הדומה לאסונות שהתרחשו ערב יציאת מצרים ולתיאור מכת בכורות בשמות יב (השווה שמ^׳ ו, ו). ישראלית־גרול סבורה שהטקסט המצרי שופך אור על נסיבות בריחתם של בני ישראל ממצרים ומשחזרת תרחיש: הפחתת כמות התוצרת גרמה לצמצום מספר הספינות ששימשו להובלתה; ספינות המטען שימשו גם פטרול באזור הדלתה, ולכן הפחתת מספרן פגעה בשמירת האזור; מצב זה נוצל על ידי מספר עובדי כפייה, הם בני ישראל, לבריחה ממצרים.^7,
• התעודה המצרית החשובה ביותר לבעיית ראשית ישראל היא כמובן כתובת הניצחון של מרנפתח, שבה השם ׳ישראל׳ מופיע לראשונה מחוץ למקרא.^[15] הכתובת, החרוטה על מצבת גרניט שחורה, נתגלתה כבר ב־1896 בידי סיר פלינדרס פטרי בחורבות מקדש הקבורה של מרנפתח בתבי. העתק שלה השתמר בקיר המערבי של חצר מקדש האל אמון בכתך (הידועה בכינוי cour de la cachette). כתובת מרנפתח כתובה בלשון פרוזה שירית ובמקצב קבוע והיא מהשנה החמישית למלכותו של פרעה מרנפתח — 1208 לפנה״ס. רובה מוקדשת לתיאור ניצחון המלך על הלובים ובני בריתם, חמשת גויי הים(שרדן, שאכלש, אכאים, ליקים ותרשנים). היא מסתיימת בשיר קטן, בן תריסר שורות, המאופיין במקצב של 3-2 הטעמות ובאמצעים אומנותיים שונים — תקבולת צלעות ותקבולת וורסים, משחקי מילים וצלילים חוזרים.^[16] השיר משבח את המלך לא רק כמנצח הלובים אלא כמנצח כל אויביה של מצרים. וזה לשונו:^[17]

1. כל הנסיכים משתחווים באומרם ׳שלום׳,
2. אין אחד הנושא את ראשו בקרב תשע הקשתות (הכינוי המסורתי של אויבי מצרים).
3. נלכדה לוב, חת שלווה,
4. שדודה כנען בכל רע.
5. הוסרה (הוגלתה) אשקלון, נתפשה גזר
6. ינועם הייתה כלא הייתה.
7. ישראל נשמה, זרע (^[18](prt אין לה,
8. חור (H3r) נעשתה אלמנה (h3rt) בגלל מצרים.
9. כל הארצות יחדיו שלוות
10. .כל מי שצעד, הוכנע
11. על ידי מלך מצרים, בא־נ־רע, מרי־אמון, בן רע,
12. מר־נ־פתח, שבע רצון באמת, (ש)חיים ניתנים לו כמו(ל)רע, כל יום.

הפרולוג (שורה 1־2) והאפילוג (שורה 10-9), שכל אחד מהם מורכב מבית בן שתי שורות (וורסים), מביאים הצהרה כללית על הכנעת כל אויבי מצרים בידי המלך. שמות האויבים מפורטים בגוף השיר (שר 8-3) החל מאלו השוכנים ממערב למצרים וכלה באלו השוכנים צפונה לה. רשימת האויבים פותחת בלוב, חת וכנען. בכנען נמנים שמותיהם של שלושה טופונימים, המציינים כנראה את מסלול מסעו הצבאי של המלך מדרום לצפון — אשקלון, גזר וינועם. אחר כך מופיעה ׳ישראל׳ בתקבולת עם ׳ח׳ארר (א״י־סוריה) וקצן של השתיים מתואר באמצעות דימוי הלקוח מחיי משפחה.²² השם ׳ישראל׳ יוצא דופן ברשימת שמות האויבים והערים שהובסו על ידי פרעה מרנפתח, מאחר שהמגדיר המופיע בסופו מציין קבוצה של אנשים, עם (Gardiner A1+B1+Z2), ולא ארץ זרה (Gardiner N25) הבא ביתר הטופונימים. היו שהטילו ספק באמינות צורת הכתיבה של השם ׳ישראל׳, אך זו נבדקה ואושרה זה מכבר על ידי קיטשן.²³ אין אפוא ספק ש׳ישראל׳ מציין כאן קבוצת אנשים ולא טריטוריה.

גם מסעו של מרנפתח צפונה מאושר על ידי תעודות מצריות נוספות. כך, למשל, בפפירוס אנסטאזי III, המכיל את יומנם של השומרים המפקחים על המעבר בגבולה המזרחי של מצרים, מדווח על פקידים השבים ׳מבארות מרנפתח אשר בהר׳. בארות מרנפתח מזוהה עם ׳מי נפתוח׳ הנזכרת במקרא בהרי ירושלים, בגבול בנימין ויהודה (יהו׳ טו, ט; יח, טו).²⁴ ובכתובת אחרת, , מכונה מרנפתח ׳מכניע (w‘f) גזר׳ (8 ,1 KRIIV).

יתר על כן, לכתובת הניצחון של מרנפתח נמצאה לאחרונה המחשה ויזואלית בתבליטים של חצר מקדש אמון בכרנך. בקיר המערבי החיצוני של חצר זו(cour delacachette) מתוארת לכידתה של העיר אשקלון ולכידתן של שתי ערים נוספות ששמן איננו ננקב. כיום, רוב החוקרים מניחים שערים אלו הן גזר וינועם,^[19] ויש המרחיקים לכת ומוצאים באיורי כרנך אפילו את תיאור הבסת ישראל. אלא שהדעות חלוקות לגבי זיהויה של ישראל באיורים אלו. הסוברים שבני ישראל לא היו אלא חלק מהכנענים, תושבי הארץ, מוצאים את ישראל באיור המתאר שטח פתוח, ובו מרכבה וסוסים הרומסים אנשים הלבושים ככנענים;^[20] ואלו הסוברים שבני ישראל הקדומים נמנו על הנוודים, השאסו, מניחים שאיור אחר, שבו מופיעים שאסו כשבויים המובלים מצריימה, הוא המתייחס להבסת ישראל.^[21]

ספק אם ניתן להכריע לאור מצבת מרנפתח והתבליטים במקדש כרנך לגבי זהותם של בני ישראל הקדומים. לא ברור מה היה מוצאה, גודלה והרכבה של קבוצת האנשים שמכונה ׳ישראל׳ בכתובת הניצחון. האם היו אלו שאסו — נוודים־רועים, חסרי בית ונחלה, שחיו בשולי החברה המיושבת — או שמא נוודים שכבר נמצאו בתהליך התיישבות ראשוני? ואולי מדובר בקבוצה שנמנתה עם האוכלוסייה הכנענית המקומית, אך נבדלה ממנה בצורת יישובה (מחוץ לערים) ובמשלוח ידה (חקלאות)? גם השאלה אם יציאת מצרים הייתה או לא הייתה נותרת בעינה. עם זאת מצבת מרנפתח היא מקור בעל חשיבות ייחודית לגבי סוגיית ראשית ישראל,^[22] שכן מתוכה עולות העובדות הבאות: 1. בסוף המאה השלוש עשרה לפנה״ס מופיע ׳ישראל׳ כגורם עצמאי בעל חשיבות על במת ההיסטוריה, לצדן של אויביה המסורתיים של מצרים — חת, לוב וכנען.

2. ישראל נמנית כאן עם אויבי מצרים, אבל לא בתוככי מצרים אלא בגבולה הצפוני — סמוך לערי כנען (אשקלון, גזר וינועם) ובמקביל לח׳ארו (א״י־ סוריה).
3. המגדיר של ישראל מורה כי לא מדובר בארץ אלא בקבוצת אנשים, עם.
4. משני הפרטים האחרונים ניתן להסיק שמדובר בקבוצת אנשים הנמצאת בתוך גבולותיה של ארץ כנען כבר בסוף המאה השלוש עשרה לפנה״ס.^[23]

לסיכום, התעודות המצריות יכולות לשפוך אור ולהבהיר את הרקע והנסיבות של שעבוד מצרים ויציאת מצרים, אבל אין בהן כדי לפתור באופן מוחלט את השאלות שהוצגו בתחילת הדיון. נפנה אפוא לבדיקת הסוג השני של החומר המצרי הרלבנטי לסוגיית ראשית ישראל — הרישומים המצריים בשמות א, ח— טו, כא.

• הרישומים המצריים בסיפור שעבוד מצרים ויציאת מצרים

גם הקורא שאיננו אגיפטולוג ואשר שבילי מצרים הקדומה אינם נהירים לו יבחין ברישומים מצריים, אשר מהווים חלק בלתי נפרד מהטקסט המקראי המספר על בני ישראל במצרים.^[24] רישומים אלו מקיפים תחומים שונים:

• מלים ומונחים — פרעה (3* pr); חרטמים (hry hb hry tp); יאור(itr) ; תיבה db3t)); סוף (twf); גומא (km3).
• שמות פרטיים — משה (Ms); פנחס (P3 nhsy); מרים (*.(Mryt
• שמות מקומות — רעמסס (Pr-R’mss); פיתום (Pr-ltm).
• מנהגים והווי חיים — עבודת כפייה, ערי מסכנות, בנייה בלבנים, עבודה בשדה, עיסוקן של נשים כמיילדות וכמיניקות, אימוץ ילד, ברית מילה, עשיית מעשי נסים ונפלאות ועליית נוכרים לגדולה בחצר המלך.

עם רישומים אלו נמנים גם ביטויים מצריים טיפוסיים אשר לא הובאו בתעתיק (כמו שלוש הקבוצות הראשונות שצוינו לעיל), אלא תורגמו לעברית עד כי קשה לעתים להבחין בשורשיהם הזרים. כאלה הם, למשל: ׳יד חזקה וזרוע נטויה׳, ׳תועבת מצרים׳ ו׳כבד׳, ׳חזק׳ ו׳קשה לב׳.

ברור שחלק מהרישומים שהוזכרו, בייחוד אלו השייכים למנהגים ולהווי חיים, אינם תופעה ייחודית למצרים, אבל הואיל והם באים בתוך מכלול של רישומים מצריים מובהקים יש להניח שגם הם נמנים עם היסודות המצריים בסיפור.

ממצא זה מעלה את השאלות הבאות: האם אלו הם רישומים מצריים אותנטיים, המשקפים ריאליה מסוימת והמתייחסים למסגרת כרונולוגית מסוימת? או שמא מדובר ביסודות מצריים חיוורים, חסרי זמן ומקום, שהמחבר עיטר בהם את סיפורו הפיקטיבי, המאוחר, כדי לשוות לו גוון ארכאי־אותנטי? במלים אחרות, האם יכולים הרישומים המצריים לשמש אמת מידה לאישור התשתית ההיסטורית של סיפור שעבוד מצרים ויציאתה?³¹ ננסה לענות על שאלה זו באמצעות ניתוח דוגמאות ספורות מתוך מכלול היסודות המצריים שבסיפור.

• השם משה

בפרק ב׳ בספר שמות, המוקדש לסיפור לידת משה, מסופר כי לאחר שהנער העברי נגמל אימצה אותו בת פרעה לבן וגם שם נתנה לו: ׳ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתיהו׳ (פס׳ י).³² מדרש השם בעברית מעורר קושי, וכבר עמד עליו רש״י בציינו כי היינו מצפים לפועל גורם — ׳המשיתיהו׳ בהפעיל • S • (השווה דברי המאמין ׳ישלח ממרום יקחני ימשני ממים רבים׳ תה׳ יח, טז 11 שמ״א כב, יד).

הקושי הזה מתיישב אם נניח שהשם ׳משה׳ לקוח ממצרית ובמקורו היה שם תיאופורי המורכב מהשורש ׳ms׳ (יל״ד) ושם אל מצרי. שמות מסוג זה היו שכיחים במצרים בתקופת הממלכה החדשה (המאות החמש עשרה עד האחת עשרה לפנה״ס); למשל, ׳תחותמס׳, שמשמעותו(זה שאל החכמה) תחות מוליד; או ׳רעמסס׳ — (זה שהאל) רע מוליד ובדומה רעמוסה ועוד. ואמנם עד כה נהגו להסביר את השם ׳משה׳ כקיצור מגמתי של השם המצרי: מפאת מלאכת הצנזורה של המחבר המקראי נשמט שם האל הנוכרי. אולם עתה שוב אין צורך בהסבר זה, שכן התברר כי גם המצרים נהגו לקצר שמות מסוג זה על ידי השמטת היסוד השני בשם. ידוע לנו לפחות על שלושה אנשים המכונים ׳Ms׳ בתקופה הרעמססית (המאה השלוש עשרה לפנה״ס). שניים מהם מקרב הפקידות הגבוהה: על האחד מסופר שבאות תודה על שירותו הנאמן קיבל מרעמסס השני גמול זהב; האחר היה מעורב בהליך משפטי הקשור בבעלות על אדמה. תבליט אחד מ׳מסים׳ אלו נמצא במוזיאון הבט באוניברסיטת חיפה (מוצג H72). הוא שבור וניתן לשחזרו על ידי השוואה למקבילות. שמו המלא של ׳מס׳ זה היה כנראה ׳רעמוסה בן אמנ־מ־חב׳. הוא כיהן כסופר קבר המלך בכפר הפועלים דיר אל מדינה אשר בעמק המלכים, והפרטים הרבים הידועים עליו מצביעים על היותו אישיות מפורסמת בימי רעמסס השני.

משה, מנהיגם הראשון של בני ישראל, נשא אפוא שם מצרי. האם יד המקרה היא ?

• העיר רעמסס היא פר־רעמסס

בני ישראל בונים את העיר רעמסס: ׳ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתום ואת רעמסס׳ (שמ׳ א, יא). הם גם מתגוררים בה לצד שכניהם המצריים (לפי המקור הכוהני) והיא מהווה את נקודת המוצא לבריחתם ממצרים: ׳ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה׳ (שט׳ יב, לז; במד׳ לג פס׳ ג, ה).

בעקבות חפירות, שערכו בשנים האחרונות המשלחת האוסטרית בראשות ביטק (Bietak) והמשלחת הגרמנית בראשותו של פוש (Pusch), מקובל היום לזהות את רעמסס המקראית עם פר־רעמסס, בירתו של רעמסס השני (1213-1279 לפנה״ס), ששכנה באזור של תל א־דבע־קנטיר במזרח הדלתה, מערבית לאיסמעליה.^[25] הזיהוי מסתמך על מספר אוסטרקאות (שברי חרס) עם השם פר־רעמסס שנתגלו במקום.

כשלוש מאות שנה לפני עליית רעמסס השני לכס המלוכה קבעו החיקסוס, השמים המערביים, אשר שלטו באותה העת במצרים, את בירתם, אווריס, באזור זה. רעמסס השני, שמוצאו היה מסביבה זו ואשר העריץ את סת, אלם של החיקסוס, הלך בעקבותיהם והעביר את בירתו למקום שבו שכנה לפנים בירת החיקסוס, הרחק ממקום משכנה של הבירה הקודמת, תבי, מעוזם של כוהני האל אמון. כבר אביו של רעמסס השני, סתי הראשון, בנה בקנטיר ארמון. רעמסס חיבר לקנטיר, ששכנה בצפון, את השטח הדרומי של תל א־דבע, שבו שכנה בעבר אווריס, בירת החיקסוס. הוא הרחיב את ארמונו של אביו ובנה מבנים נוספים, שכללו משרדים לפקידות הגבוהה, מוצבים לחיילים, אורוות לסוסים ומיתקנים למרכבות. לאחרונה חשפה המשלחת הגרמנית מתחם של כעשרים דונמים ובו מחסה לכארבע מאות סוסים ומרכבות.^[26] כן נבנו מחסנים לאגירת התוצרת החקלאית (׳ערי מסכנות׳ בלשון המקרא)^[27] וברכות לדגים ולעופות מים. העיר הייתה משופעת במקדשים לאלים שונים — סת, רע, אשתרת, אמון, פתח וסחמת־וצ׳את.

פר־רעמסס, שהשתרעה על פני כעשרת אלפים דונם, הייתה אחת הערים הגדולות והמשגשגות במזרח התיכון הקדום. שמה יצא למרחוק ושירי שבח ותהילה נכתבו לכבודה. כך היא מתוארת באחד משירים אלו:^[28]

היא מלאה אספקה ומזון; ברכותיה שופעות דגים, ואגמיה צפרים. ערבותיה מוריקות בעשביהן; גדותיה מצמיחות תמרים, והחולות שופעים אבטיחים… אסמיה מלאים בתבואה ובשעורה, המגיעים כמעט עד לשמים; בצלים ושומים למאכל וחסה מן הגינה, רימונים, תפוחים, זיתים ותאנים… יין מתוק… יותר מדבש… אניות הולכות ובאות… (כך ש) אספקה ומזון נמצאים בתוכה כל יום. (אנשים) שמחים להתגורר בה!

ייתכן ששירים אלו שנכתבו לכבודה של הבירה המצרית המשגשגת הותירו את רישומם גם בטקסט המקראי. שהרי נדמה ששורות מן השיר המצרי מהדהדות בדברי תלונתם של בני ישראל: ׳מי יאכילנו בשר? זכתו את הדגה… אשר נאכל במצרים חנם, את הקשואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים…׳(במד׳ יא, ה). תמונת העיר רעמסס, כפי שהיא משתקפת במקורות המצריים, מתיישבת יפה גם עם עצת פרעה ליוסף בבראשית מז, ו: ׳ארץ מצרים לפניך במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך׳ ובהמשך שם מסתבר שהכוונה אמנם לארץ רעמסס.

רעמסס הייתה בירת מצרים במשך כמאתים שנה — מימי רעמסס השני עד ימי השושלת הב׳ (1279־1070 לפנה״ס). בימי השושלת הכ״א עברה הבירה צפונה ל nt־Sht d, שגם היא נזכרת במקרא, אבל בתרגום מילולי של שמה לעברית ׳שדה צועך. כך במזמור עח בתהילים, הסוקר את ההיסטוריה הלאומית של ישראל, מחליפה ׳שדה צוען׳ את רעמסס הבאה במקורות הקדומים ׳כנגד אבותם עשה פלא בארץ מצרים, בשדה צוען׳(פס׳ יב והשווה שם פס׳ מב).

הטקסט המקראי תואם אפוא להפליא את האירועים ההיסטוריים שהתרחשו במצרים: רעמסס הבירה הקדומה מהמאה השלוש עשרה לפנה״ס נזכרת בסיפור הקדום של ספר שמות, ואילו במזמור עח, המאוחר לפחות בכמה מאות שנה מסיפור זה, היא מוחלפת ב׳שדה צועך, Sht d'nt, שתפשה את מקומה של פר־ רעמסס כבירת מצרים במאה העשירית לפנה״ס.^[29]

כך מהווה אזכור העיר רעמסס יתד כרונולוגית לסיפור שעבוד מצרים והיציאה ממנה ומקנה להתרחשויות המתוארות בו מסגרת היסטורית — המאות השלוש עשרה עד האחת עשרה לפנה״ס.

לצד רישומים מצריים אלו, שאבחונם קל, מופיעים בפרשה שימושי לשון וביטויים שגם הם לקוחים ממצרית אולם תורגמו וסוגלו ללשון העברית עד כי קשה להבחין במוצאם הזר. רק בדיקתם המדוקדקת מעלה כי מדובר בשאילה מכוונת של ביטויים מצריים, ורק לאחר חשיפת השורשים המצריים ניתן להבין אותם לאשורם ולרדת לסוף דעתו של המחבר המקראי. נביא שתי דוגמאות לתופעה זו.

• כבד לב, קשה לב וחזק לב

שלושת הביטויים ׳כבד לב׳, ׳קשה לב׳ ו׳חזק לב׳ חוזרים כפזמון בפרשת מכות מצרים ומתייחסים לקשיות לבו ולקשיחותו של פרעה.^8נ

עיון בכתובים מורה שהביטויים ׳כבד׳ ו׳חזק לב׳ אינם שכיחים במקרא. ׳כבד לב׳, המופיע שש פעמים בשמות, בא מחוץ לספר זה רק פעם אחת — בשמ״א ו, ו, וגם כאן בהתייחסות ליציאת מצרים: ׳למה תכבדו את לבבכם כאשר כבדו מצרים ופרעה את לבם?׳ נשאלים הפלשתים על ידי כוהניהם וקוסמיהם. ׳חזק לב׳, המופיע עשר פעמים בשמות, חוזר רק פעמים מחוץ לספר זה: ביחזקאל ב,

• בתיאור התנהגותם העיקשת והמרדנית של בני ישראל, המכונים ׳קשי פנים וחזקי לב׳; ובפרשת כיבוש הארץ ביהושע יא, כ, שבה נאמר כי האל חיזק את לבבם של מלכי כנען כדי שבני ישראל יוכלו להשמידם; טקסט זה דומה להפליא לתיאור הכבדת לב פרעה על ידי האל ערב יציאת מצרים וייתכן שתיאור זה עמד לנגד עיני מחברו.^{[30] [31]}

בעוד שבמקרא תפוצת הביטויים אשר עניינם חוזק לב ועיקשות מוגבלת כמעט רק לספר שמות, הביטויים המצריים המקבילים — shm ib ,dns ib — שכיחים בספרות המצרית ונפוצים בעיקר בפרזיאולוגיה של חצר המלך, בחיבורי חכמה ובאוטוביוגרפיות.^[32] בלשון המקרא המלים בעלות קונוטציה שלילית ומובנן קשיחות, עקשנות וקשיות עורף. לעומת זאת המונחים המצריים מרבים להופיע בהקשר חיובי ומציינים את האדם היציב, המאופק והשולט ברגשותיו. כך, למשל, הפקיד הגבוה הוא ׳כבד לב (dns ib) המסתיר את כוונותיו׳(Urk IV 64,7); ׳הכבד את לבך ויצב את לבבך׳ מצווה הסופר אמנמאופ את בנו(הוראת אמנמאופ 3, 20); סנמות, יועצה של המלכה חתשפסות מהשושלת הי״ח, הוא ׳חזק לב׳ שאיננו מראה ׳שום חולשה׳(5 ,410 Urk IV}.

הביטויים ׳כבד לב׳ ו׳חזק לב׳ בלשון המקרא משקפים אפוא שימוש בשגרת לשון מצרית, אלא שזו הותאמה לתפישה הישראלית והולבשה בלבוש חדש:

1. חוזק לב, שהיה במצרים סמל להתנהגות מאופקת ולשליטה עצמית, הפך במקרא לתכונה מגונה, המציינת עיקשות וחוסר רצון.
2. בדוגמאות המצריות האדם יכול לחזק או להכביד את לבו או הלב מופיע כנושא — ׳לב כבד׳ אבל לעולם לא מופיעה הנוסחה השכיחה במקרא, שבה האל העברי הוא המחזק את לב פרעה (עשר פעם מתוך תשע עשרה פעם של שימוש במטבעות לשון אלו).

יש להניח ששינויים אלו נבעו מהרצון להתאים את החומר המצרי למוטיב המרכזי בפרשה והוא המאבק בין האל העברי לפרעה המלך־אל המצרי, המסתיים בניצחונו של האל העברי. בא הכתוב לומר לך: לא רק שפרעה איננו אל כל יכול אלא אפילו לבו — מושב המחשבה והרצון באדם — הוא מכשיר בידי אלוהי ישראל לעשות בו כעולה על רוחו.

ד. פה של

דוגמא נוספת למונח — אשר במבט ראשון ניתן לפרשו באופן עצמאי בקונטקסט המקראי אולם מקורו קרוב לודאי בלשון החצר המצרית — הוא הביטוי ׳פה של׳. כך למשה המסרב לקבל את שליחות האל בטענה ׳כבד פה וכבד לשון אנכי׳ (שמ׳ ד, י) אומר האל (בגרסת המקור היהוויסטי) כי ׳הוא (אהרון) יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים׳(שם ד, טז).

׳פה׳ מופיע כבר בסיפור יוסף ׳אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי׳ — אומר פרעה ליוסף (בר׳ מא, מ). התואר ׳פה׳ מציין בספרות המצרית את הפקיד הגבוה, המשמש כיועצו של המלך לענייני שלטון. התואר המלא הוא ׳הפה של מלך מצרים העליונה׳ או ׳הפה המרגיע את כל הארץ עד קצותיה׳.^[33] כינוי זה שכיח בתקופת הממלכה החדשה (המאות החמש עשרה עד האחת עשרה לפנה״ס) והוא ממשיך להתקיים עד התקופה המאוחרת (המאות השביעית עד השישית לפנה״ס). המחבר העברי משתמש אפוא בביטוי השגור בפרזיאולוגיה המלכותית המצרית כדי לציין שאהרון משמש ׳פה׳ למשה כפי שפקידי מצרים הם ׳פה׳ למלכם. כך הוא מעלה את משה לדרגת פרעה המלך־אל מצרי.

בגרסה של המקור הכוהני, שבה ׳פה׳ מוחלף ב׳נביא׳, מרומם משה אפילו מעל למלך מצרים כאמור: ׳ויאמר ה׳ אל משה ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרון אחיך יהיה נביאך׳ <שמ׳ ז, א). מטרת מחברי שתי הגרסאות זהה והיא לשים ללעג ולקלס את האלהתו של מלך מצרים; מלך, אשר עתיד מאוחר יותר לנחול תבוסה במאבק בינו לבין נציגי האל העברי — משה ואהרון.

אפילוג

לית מאן דפליג שסיפור שעבוד מצרים ויציאתה עבר עיבודים ועריכות מאוחרות וכי יש בו מן המיתוס והאגדה. בת פרעה ודאי לא דיברה עברית, כפי שמניח המספר המקראי; גם תופעה של עשר מכות, הבאות ברציפות זו אחר זו, שייכת לעולם הנס והפלא; המספר הגדול של יוצאי מצרים — שש מאות אלף ללא הנשים והטף — גם הוא רחוק מלהתקבל על הדעת;^[34] ובייחוד קשה להניח שקבוצה כה גדולה נדדה במדבר ארבעים שנה.

(אמר המעתיק: כל הטענות האלו הן טענות של מה בכך לצאת ידי חובה, הקשר בין משה לבין מים קיים גם בשפה המצרית וכבר יוסף מתתיהו עמד על כך, וראה גם קאסוטו. תופעה השייכת לעולם הנס היא המסר של התורה, ברור שהמכחישה יכחיש את התורה. אבל הכחשה אינה חקירה. בנוגע למנין בני ישראל, ראה: מנין שבני ישראל מנו שש מאות אלף, י.ע.)

עם זאת, יציאת מצרים מופיעה כאירוע מרכזי, מכונן, בתולדות האומה וזכרה מלווה את עם ישראל בכל מקום ובכל עת. היא נזכרת מאות פעמים בתורה, בנביאים, במזמורים ובהיסטוריוגרפיה המקראית. קשה להניח שציון יסודי ומהותי כזה בתולדות עם ישראל, העובר כחוט השני בכתובים המקראיים, הוא פרי אמצאה דמיונית, מוטיב ספרותי שהורתו בתקופת הגלות, בתקופה הפרסית או בתקופה ההלניסטית.^[35] במלים אחרות, גם אם הסיפור עבר עיבודים ועריכה מאוחרת (דויטרונומיסטית או אחרת) ויש בו בלבושו הסופי מן המיתוס והאגדה ואולי גם פרטים אחדים, השייכים לריאליה של המאות השישית־חמישית לפנה״ם, אין בכך כדי לשלול את מציאותו של חומר קדום אותנטי, בתוכו.^[36] אדרבה, ניתוח החומר המצרי הרלבנטי, מלמד שהסיפור מכיל חומר מן התקופה הרעמססית, המאה השלוש עשרה לפנה״ס. הדבר בא לביטוי בפרטים הבאים שהועלו בדיוננו:

• הופעת השם ישראל לראשונה על במת ההיסטוריה במצבת מרנפתח השייכת לתקופה זו (1208 לפנה״ס).
• תעודות מצריות המעידות על מגע הדוק בין האוכלוסייה המצרית ליסודות שמיים בתקופת הממלכה החדשה (המאות החמש עשרה עד האחת עשרה לפנה״ס): שמים היורדים מצריימה לשבור שבר בתקופות רעב; שמים היושבים באזור הדלתה המזרחית; שמים המועסקים בעבודות שונות (כגון עיבוד נחלות ובניית מבנים); ושמים הנוטלים חלק במאבקי כוח פנימיים.
• היעלמותם, או הפחתת אזכורן התכוף של קבוצות, השייכות לשולי החברה ולמעמד הנמוך והמכונות ׳עפרו׳ ו׳שאסו׳ במקורות המצריים, באמצע המאה השתים עשרה לפנה״ס ראויה גם היא לתשומת לב מיוחדת. ייתכן מאד שהשם ׳ישראל׳, הנזכר לראשונה במצבת מרנפתח, מחליף את כינוייהן הקודמים של קבוצות אלו, עם הפיכתן ליחידה מגובשת הכרוכה בגבולות גיאוגרפיים מסוימים.⁴⁵
• התמונה הכללית של מצרים, העולה מבדיקת הרישומים המצריים בפרקים הראשונים של ספר שמות(א, ח — טו, כא), תואמת את הריאליה של תקופת הממלכה החדשה. ניתן למנות שלושים רישומים, שיש להם אחיזה במקורות המצריים, כשעשרים ושלושה מהם (77%!) מתקופת הממלכה החדשה ומתוך אלה עשרה רישומים מהתקופה הרעמססית, היא התקופה המשוערת של יציאת מצרים.⁴⁶

לו היה הסיפור יצירה פיקטיבית, שהתחברה במאות השישית, החמישית או השלישית לפנה״ס, היינו מצפים שישתרבבו לתוכו יסודות הכרוכים במציאות מאוחרת לדוגמה: שתיאור ארץ מצרים ותושביה יהיה דומה לזה המופיע בכתבי ההיסטוריון היווני הירודוטוס שחי ויצר בתקופה הפרסית; שבני ישראל לא יעסקו בייצור לבנים ובעבודה בשדה אלא ישלחו ידם במסחר; ואילו בירת מצרים תהיה סאיס, אשר שימשה כבירה החל מהמאה השישית לפנה״ס, ולא רעמסס.

לסיכום גם לאחר התהפוכות שעבר המחקר בשנים האחרונות בתפישת ראשית ישראל המתבטאות, בין השאר, בספקות ובפקפוקים שהועלו לגבי אמינות מסורת שעבוד מצרים ויציאת מצרים סבורים אנו שיש מן האמת בטענתו של הס (Hess) כי הפרטים הבאים, המתייחסים במקרא לשורשי ישראל אינם ניתנים לערעור:

• קבוצה של עבדים יכלה לברוח ממצרים ולעשות את דרכה לכנען.
• שבט נוודים היה יכול לחדור מעבר הירדן המזרחי ולהתיישב בכנען.
• קבוצה מחבל ההר יכלה למצוא את עצמה ביריבות עם קבוצות מהגרים אחרות ועם ערי־המדינה הכנעניות בגלל תחרות על משאבים טבעיים. יריבות זו יכלה להיות כרוכה בתגרות וב׳מלחמות/
• ישראל הקדומה יכלה להאמין באל הידוע בשם יהוה.^[37]

ולבסוף — גם כאשר האופנה המינימליסטית תכלה ותעבור מן העולם וגישה אחרת תתפוש את מקומה, עדיין תמשיך ללוותנו מסורת יציאת מצרים, שהייתה לסמל ולחלק מאושיות עמנו, כפי שנאמר בהגדה של הפסח: ׳בכל דור ודור חייב האדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים׳.^[38]

קיצורים:

AAT Agypten und Altes Testament (ed. M. Gorg), Wiesbaden Gardiner A. Gardiner, Egyptian Grammar, Oxford 1957, pp.438-548 (Sign-list)

KR1 K.A. Kitchen, Ramesside Inscriptions, Oxford LA      Lexikon der Agyptologie (eds. W. Helck and W. Westendorf),

Wiesbaden

Urk. IV K. Sethe, Urkunden der 18 Dynastie, Leipzig

הערות:

[1]    מאמר זה הוא גרסה מורחבת של ההרצאה שנישאה בכנס בחיפה.

[2]    לדיון רחב באסכולה המינימליסטית ראה מאמריהם של צ׳ טלשיר וב׳ עודד בכרך זה.

[3]    לסיכום חילוקי הדעות סביב ממצא ארכיאולוגי זה ראה K.w. Whitelem, ‘The Search for Early Israel: Historical Perspectives’, בתוך: ראשית ישראל: היבטים מקראיים, היסטוריים וארכיאולוגיים (בעריכת א׳ אורן וש׳ אחיטוב), באר שבע יב (תשנ״ט), עמ^׳ 57-53 ;.J.J 49 Bimson, ‘Merenptah Israel and Recent Theories on the Israelite Origins’, JSOT 13־3 .1991), pp). ע׳ מזר, ׳על הזיקה בין המחקר הארכיאולוגי לכתיבת היסטוריה על ראשית ישראל׳, קתדרה 100 (2001), עמ׳ 79-78.

[4]    פיתום היא 1tm־Pr — ׳בית האל אתום^,, המזוהה עם תל אר־ראטבה צפונית־מזרחית לקהיר. כאן נתגלו מבנים מתקופה הממלכה החדשה וביניהם מקדש גדול לאלים אתום וסת מימי רעמסס השני וכן שרידי מחסנים (׳ערי מסכנות׳, שמות א, יא). לזיהויה של העיר רעמסס ראה הדיון להלן.

[5]    סקירתנו בשורות הבאות מתמקדת במוטיבים נבחרים במסורת יציאת מצרים. לדיון רחב ומקיף במסורת זו ובתולדות התפתחותה, לאור אזכוריה השונים במקרא, ראה: י׳ הופמן, יציאת מצרים באמונת המקרא. תל אביב תשמ״ג.

[6]    השווה ה׳ גונקל, מבוא לספר בראשית (בתרגום ר׳ פלד וא׳ זרון), תל אביב תשי״ז, עם׳ 4.

[7]    השווה לדבריו של נ׳ נאמן: ׳דומה, שברקע לסיפורים אלה (סיפורי ירידת האבות מצריימה) נמצאים זיכרונות עמומים מתקופת הרעב הממושכת מסוף המאה הי״ג ובמאה הי״ב לפנה״ס, עת סבלו חבלים רחבים מכל רחבי קדמת־אסיה מתקופות ארוכות של בצורת׳: הנ״ל, ׳פרשת ״כיבוש הארץ״ בספר יהושע ובמציאות ההיסטורית׳, בתוך: מנוודות למלוכה (בעריכת נ׳ נאמן וי׳ פינקלשטיין), החברה לא״י ולעתיקותיה, ירושלים תש״ם, עמ^׳ 308.

[8]    לתרגום ראה ANET עמ׳ 259.

[9]    השווה: נ׳ שופק, ׳האל הבא מתימן ואל השמש המצרי: עיון מחודש בחבקוק ג, ג-ז׳ בתוך: תשורה לשמואל: מחקרים בעולם המקרא (בעריכת צ׳ טלשיר, ש׳ יונה וד׳ סיון), אוניברסיטת בן גוריון בנגב ומוסד ביאליק, ירושלים תשס״א, עמ׳ 423, הערה 40; .M

Bietak, ‘Comments on the “Exodus’”, in: Egypt, Israel, Sinai: Archeological and Historical Relationships in the Biblical Period (ed. A.F. Rainey), Tel Aviv University ,1971 1980, p. 169; R. Giveon, Les Bedouins de Shosu de documents Egyptiens, Leiden p. 26 ff.; הנ״ל, עקבות פרעה בכנען, תל אביב תשמ״ד, עם׳ 76-69.

[10]  על יסודות שמיים במצרים ראה, למשל, D.B. Redford, ‘Observations on the Sojourn of Bene Israel’, in: Exodus: The Egyptian Evidence (eds. E.S. Frerichs and L.H. Lesko),

66; K.A. Kitchen, ‘Egyptians and Hebrews, from Ra‘amses to־57 .Indiana 1997, pp ’Jericho, בתוך: ראשית ישראל (לעיל, הערה 3), עמ׳ 91-88.

[11] J.A. Wilson, ‘The ‘Epru of the 11 למקורות המצריים השונים המתייחסים ל׳עפרו׳ ראה לדיון בבעיית הזיהוי של 'עברי׳ עם .Egyptian inscriptions’, ajsl 49 (1933), pp. 275- 280 D.N. Freedman and b.e. wiiionghby,:העפרו/חבירו ולביבליוגרפיה מקיפה בנושא, ראה ׳עברי׳ , Theological Dictionary of the Old Testament (ed. D.J. Botterweck and H. לקשר שבין ה׳עפרו׳ .Ringgren, trans. J. T. Willis), vol. 10, Michigan 1986, pp. 430445־. Malamat, ’The Exodus: Egyptian Analogies’, in: Exodus: The :ובני ישראל ראה גם

Egyptian Evidence, p. 18 לאחרונה מצא ביטק חיזוק להנחת שהותם של בני ישראל (שהיו כנראה שאסו שהגיעו מהצפון) במצרים, גם בממצא הארכיאולוגי. מדובר במבנים של בתי ארבעה מרחבים ששימשו למגורי פועלים במדינת הבו מימי רעמסס הרביעי עד ימי רעמסס התשיעי. מבנים דומים התגלו בארץ בתקופת הברזל א׳ וב׳. M. Bietak, ‘Der Auftenhalt “Israels” in Agypten und der Zeitpunkt der “Landnahme” aus heutiger archaologischer Sicht’,

186; idem, ‘Israeles Found in Egypt,’ Biblical־179 .Agypten und Levante 10 (2000), pp 83־82 ,49־40 .Archeology Review 29 (2003), pp

[12] יש המזהים את ירסו עם בייה, פקיד מצרי רב השפעה, שפעל מימי סתי השני ועד לימי המלכה תאוסרת(1200־1185 לפנה״ס), שיש הסבורים שהוא איננו אלא משה. ראה: מלמט, שם, עמ^׳ 234 ; גלפז־פלר, שם, עמ׳ 89. סברה זו היא חסרת כל אסמכתה. Israelit-Groll, ‘The Historical Background to the Exodus: Papyrus Anastasi VIIT, in: 16 Etudes Egyptologique et Biblique a la memoire de Pere B. Couroyer (ed. M. Sigrist), Paris 1997, pp. 109-114; idem, ‘The Egyptian Background of the Exodus and the Crossing of the Reed Sea: A New Reading of Pap. Anastasi VIII’, Jerusalem Studies in Egyptology (ed. I. Shirun-Grumach) AAT 40, Wiesbaden 1998, pp. 173192־; idem, ‘P3 באר שבע ט״ו ,twf, in: A. Kempinski Memorial Volume (eds. S. Ahituv and E.D. Oren) idem, ‘Historical Background to the Exodus: Papyrus Anastasi ; 142תשס״ב), עם׳ 138־) VIII,’ in: Gold of Praise: Studies on Ancient Egypt in Honor of E. F. Wente (eds. E.

Teeter and J. A. Larson), Chicago 1999, pp. 159162־ vm 17 הדעה האמורה של ישראלית־גרול, המייחסת את המצב המשתקף בפפירוס אנסטאזי לערב בריחת בני ישראל ממצרים, נראית לנו כחסרת אסמכתה של ממש. המצב המתואר יותר משהוא מזכיר את יציאת מצרים, הוא מעלה על הדעת את vm בפפירוס אנסטאזי הנסיבות ששררו בשבע שנות הרעב בימי יוסף. גם ההנחה של קורויה כי הסופר העברי, שכתב את סיפור יציאת מצרים שאב את השראתו מן האיור של קרב קדש, שתיאר את ניצחון המצרים c. Couroyer, ‘L’Exode et la bataiUe de Qadesh’,.על החתים — רחוקה מלהתקבל על הדעת J. Loza-Vera, ‘L’Exode 13,17-14,31 et la וראה ביקורתה של .RB 97/3(1990), pp. 321-358 .42-29 לעיל, הערה 16), עט׳) Etudes Egyptolgique et Biblique :בתוך ,bataille de Qadesh’

[15]  אבל אין ללמוד מכך שהישות ׳ישראל׳ לא התקיימה לפני מצבת מרנפתח, בשם זה או בכינויים אחרים (כגון שאסו, עפרו) ראה: בימסון(לעיל , הערה 3), עט׳ 29-3 והדיון להלן.

[16]  תקבולת וורסים: 111 113:2 4; 115 6; 7 11 8; 9 11 10 ;2,1 11 10,9 ; תקבולת צלעות: 3א 11 3ב; צאוו 5ב; 7א 11 7ב; משחקי מילים: ח׳ארו(H3rw) ואלמנה (h3r.t) בשר 8: צלילים חוזרים: א) n ו b בשו׳ ,1 2, 4, 7, 9, 10 (המלים nb — כל; bn — לא; bint — רע).

ב) htp — שלו בשו׳ 3, 9, 12. ג) w — שליט בסופיות של המלים לאורך כל השיר.

[17]  הכתובת תורגמה מתוך הטקסט, כפי שפרסמו קיטשן ב 19:1-11 kri IV. בחלוקה לוורסים הלכנו בעקבות הקביעה המטרית של ,’G. Fecht, ‘Die Israelstele, Gestalt und Aussage Fontes Atque Pontes, Eine Festgabe fiir H. Brunner (ed. M Gorg), A AT 5, Wiesbaden 106-138 .1985, pp

[18]  תרגום זה של prt (זרע, צאצאים) מקובל על רוב החוקרים. אולם הסל סבור שיש להבין את prt כלשון ריאליה ולא כלשון דימוי, כלומר תבואה. לדעתו משמעות השורה היא: ישראל חסרת תבואה, חסרת אספקה, ומכאן הוא מסיק ש׳ישראל' ב הוא ציון לקבוצה חקלאית מיושבת ללא עיר (בניגוד לשלוש הערים הנזכרות לפניה בכתובת).,M. G. Hasel 52-54 .Israel in the Memeptah Stela’, BASOR 296 (1994), pp‘. להפרכת דעה זו ראה רייני, המוכיח כי בכל הקטעים המובאים על ידי הסל כאסמכתה לפירושו, מובן prt הוא זרע, צאצאים ולא תבואה, וכי שימוש זה רגיל בכתובות המזרח הקדום. A.F. Rainey, ‘Israel in 57-66 .Merenptah’s Inscriptions and Reliefs’, IEJ 51/1 (2001), pp

[19]  סטגר (לעיל, הערה 22), עם׳ 56*-64* ; E.J. Yurco, ‘3200 Years Old Picture of Israelite 21-38 .Found in Egypt’, BAR 16/5 (1990), pp; רייני (לעיל, הערה 21), עט׳ 69.

[20]  סטגר, שם; .Yurco, ‘Can You Name the Panel with the Israelites?’ BAR 17/6 (1991), pp 54-61, 92-93; idem, ‘Memeptah’s Canaanite Compaign’, Journal of the American Research Center in Egypt 23 (1986), pp. 189-215; idem, ‘Memeptah’s Canaanite 27-55 .;Compaign and Israel’s Origins’, in: Exodus: The Egyptian Evidence, pp להסתייגות מדעה זו ראה K. Kitchen, ‘Egyptians and Hebrews: From Ra'amses to ’Jericho בתוך: ראשית ישראל (לעיל, הערה 3), עם׳ 104.

[21]  סימוכין לדעתם הם מוצאים, בין היתר, בעובדה שהשם ׳ישראל׳ במצבת מרנפתח נכתב במגדיר של קבוצה אנושית בלתי מיושבת ואיננו הולם לוחמים, בעלי מרכבות (ה׳מריאנו׳), המתייחסים לעילית העירונית המקומית. ראה, למשל, דייני(לעיל, הערה 21), עט׳ 69־70; ולנימוקים נוספים שם, עט׳ 71-70. לזיהוי בני ישראל עם השאסו ראה גם: שם, עט׳ 67-66 ; 75-73; וכן ,’Rainey’s Challenge’, BAR 17/6 (1991), pp. 56-60, 93; ‘A. Rainey Replies‘ BAR 18/2 (1992), pp. 73-74; D.B. Redford, ‘The Ashkelon Relief at Kamak and the 188-200 .Israel Stela’, IEJ36 (1986), pp; ואחיטוב (לעיל, הערה 22), עט׳ 139-137.

[22]  גישתנו הפוכה מגישתם של נאמן, פינקלשטיין, תומפסון, למקה ומינימליסטים אחרים, המתעלמים מאזכור ׳ישראל׳ במצבת מרנפתח בטענה שהוא פרט חסר חשיבות לשחזור ראשית ישראל. ראה, למשל, נ׳ נאמן, ׳פרשת ״כיבוש הארץ״ בספר יהושע ובמציאות ההיסטורית׳, בתוך: מנוודות למלוכה (לעיל, הערה 7), עט׳ 312-311.

[23] לדעה כי אזכור השם ׳ישראל׳ במצבה יכול לרמז על תהליך ההתנחלות של בני ישראל באזור ההר ראה: זינגר(לעיל, הערה 24), עם׳ 354; ע׳ מזר, ׳הדקה בין הארכיאולוגיה של ישראל לחקר ההיסטוריה של תקופת המקרא׳, בתוך: הפולמוס על האמת ההיסטורית pא במקרא (בעריכת י׳׳ל לדן וע׳ מזר), ירושלים תשס׳׳א, עמ׳ 103. העובדה שבממצא הארכיאולוגי של סוף המאה השלוש־עשרה ותחילת המאה השתים־עשרה לפנה׳׳ס לא התגלו באזור ההר עצמות חדר — פרט המבדיל את האוכלוסייה באזור זה מיתר L. E. Stager, ‘When Canaanites and Philistines :האוכלוסייה — מחזקת השערה זו. ראה Ruled Ashkelon’, BAR Mil (1991), pp. 4043־; R.S. Hess, ‘Early Israel in Canaan — A Survey of Recent Evidence and Interpretations’, in: Israel's Past in Present Research (ed. V.P. Long), Indiana 1999, p. 510 K. Hoffmeier, Israel in Egypt, Oxford :30 לדיון בחלק ניכר מרישומים אלו ראה, למשל .(14 1996, בייחוד עמ׳ 163-107 ושם ביבליוגרפיה מקיפה; גלפז־פלר, (לעיל, הערה 1

[25] ,168; idem־166 .M. Bietak, ‘Comments on the “Exodus’”, Egypt, Israel, Sinai, pp 128-146 .Ramsesstadt’, LA 5 (1982), pp‘

[26]  לפי חדשות הדואר האלקטרוני באמצעות J. Sasson מ־15.10.1999 .

[27]  כך קיטשן(לעיל הערה 10), עם׳ 68-67.

[28]  לתרגום ראה tANET עמ^, 471-470.

[29]  העיר רעמסס אמנם נזכרת במקורות המצריים גם לאחר ירידתה מנדי לתה והריסתה על ידי מלכי השושלת הכ״א, שהשתמשו במבניה כחומר גלם לבניית הבירה החדשה צוען — אבל אין בכך כדי לפגוע בהנחתנו שאיזכורי העיר בסיפור שעבוד מצרים מתייחסים לתקופת גדולתה ושגשוגה של העיר, דהיינו לתקופה הרעמססית, ולא לתקופות מאוחרות יותר. בכך אנו חולקים על 401-408 .B.D. Redford, ‘Exodus 1, IT. VT 13 (1963), pp•

[30]  לפי שיטת המקורות השימוש בשלושה ביטויים שונים מוסבר בייחוס למקורות שונים: 'כבד לב׳ 5) J פ׳), 1) Rd פ׳); ׳קשה לב׳ 1) P פ׳); ׳חזק לב׳ 8) P פ׳), 4) E פ׳).

[31]  להבדיל מ׳כבד לב׳ ו׳חזק לב׳ מטבע הלשון השלישית ׳קשה לב׳, הבאה בספר שמות רק פעם אחת רווחת יותר בלשון המקרא ומופיעה גם בקטעים ללא רקע מצרי. בהוראת עיקשות וקשיות עורף היא באה גם בצירופים עם שמות עצם אחרים כגון: ׳מצח׳, ׳פנים׳, ׳רוח׳ ו׳עורף׳(יח׳ ג, ז; מש׳ כח, יז; תה׳ צה, ח ועוד). לפיכך, ניתן לראות בה את האקביכלנט העברי של הביטויים המצריים הנושאים משמעות זו.

[32]  ביטויים מצריים נוספים, השייכים לשדה הסמנטי של קשיות וחוזק לב אבל נפוצים פחות, הם rwd ib‘1 nht ib.

[33]  השווה נ׳ שצ׳ופק, ׳סיפור יוסף — בין אגדה להיסטוריה׳, בתוך: מקדש, מנחה ומסורת מנחה למנחם הרן(בעריכת מ׳ פוקס ואחרים), איזנבראונס, אינדיאנה 1996, עם׳ *129.

[34]   G.A. Rendsburg, ‘An Additional Note to Two Recent Articles on the Number of People 51/3 in the Exodus from Egypt and the Large Numbers in Numbers I and XXVI’, VT 395־392 .2001), pp)

[35]  בהקשר זה חשוב לציין שמסורת יציאת מצרים מופיעה כבר אצל נביאי המאה השמינית לפנה״ס כגון, עמוס והושע. לטענת המינימליסטים גם נבואות אלו שייכות לתקופת הגלות או מאוחרות לה. ראה, למשל, רדפורד (לעיל, הערה 10); G. Dever, ‘is There Any ’?Archeological Evidence for the Exodus שם, עמ׳ 83.

[36]  לדעה דומה ראה: א׳ בן תור, ׳ארכיאולוגיה — מקרא — היסטוריה,׳ בתוך: הפולמוס על האמת (לעיל, הערה 29), עמ׳ 25-24; יורקו, ׳מסע מרנפתח לכנען ומוצא ישראל^, (לעיל, הערה 26), עמ^, 44־45; ־51 .M. Millard, ‘How Reliable is Exodus?’, BAR 26/4 (2000), pp 57

[37]  תרגום של דברי הם (לעיל, הערה 29), עמ׳ 511.

[38]  סידור שירה חדשה, (בעריכת ח״ד רחנשטיין), ירושלים תשי״ב, עם׳ 500.