פרופ' פיטר מיליקן, מפריך "אחת ולתמיד" את הטיעון הקוסמולוגי

גולש ביקש מאיתנו להתייחס לקטע זה שרץ ב'אתאיזם מדיה'.

ישי לציין שמיליקן הוא פרופ' לפילוסופיה באוקספורד, לכן ממש מפליאה ההתיחסות השטחית שלו לנושא.

ההנחה הראשונה של הטיעון כפי שהוא מביא אותה "לכל מה שמתחיל להתקיים יש גורם" (0:22).

ומה יש למיליקן לומר על הנחה זו? הנסיון שלנו מלמד על כך רק בדברים חדשים שנוצרים מישנים (יש מיש), אין לנו נסיון עם דברים שמופיעים (יש מאין).

ילמדנו פרופסור לפילוסופיה, האם הנסיון שלנו יכול להוכיח שחייבת להיות סיבה? בשום מתודה דבר כזה לא נחשב להוכחה, הנסיון הרי לא מראה שדברים לא קורים בלי סיבה, אנחנו לא יודעים למה קורים מליוני דברים שאנחנו רואים, יש לנו נסיון שסיבה מביאה לתוצאה ותו לא.

הסיבתיות לא נלמדת מן הנסיון, אלא היא חלק מהתפיסה המובנית שלנו את המציאות. אנחנו לא יכולים לדמיין פעולה שמתרחשת בלי סיבה, הבעיה היא לא רק בדמיון, אלא שאנחנו לא מוכנים גם לקבל דבר כזה. כל המדע מבוסס על כך שמחפשים את הסיבה היותר טובה לתוצאה, כמובן שהטכנולוגיה שבנויה על ההנחה הזו שדברים קורים רק ע"י סיבות מתפקדת באופן סביר. אם דברים היו קורים בלי סיבה, מטוסים היו נופלים בלי שום תקלה, סתם כך. מכוניות היו מתנגשות זו בזו, וחמרים היו מתפוצצים. שום שופט לא יזכה נאשם על סמך הטענה שהוא לא לחץ על ההדק אלא ההדק נלחץ בלי סיבה.

לכן מי שמכחיש את הסיבתיות, והוא באמת מאמין בכך שלא חייבת להיות סיבתיות, מכחיש את השפיות. לא הייתי סומך עליו לא רק בעניני טכנולוגיה, אלא בכלל. הוא השופט שישחרר את הנאשם כי הוא באמת מאמין שההדק עשוי להילחץ מבלי סיבה.

ואיזו סברא מעלה הפרופסור? ששינוי של יש מיש, הוא יותר צריך סיבה מאשר שינוי של יש מאין? (0:45).

מישהו יכול להבין הגיון כזה? הרי שינוי של יש מאין הוא הרבה יותר לא מובן, אנחנו לא יכולים אפילו לדמיין את הסיבה שיכולה ליצור יש מכלום. ובודאי לא יכולים לדמיין שזה קורה בלי סיבה.

האמירה "מעולם לא חויתי דברים נוצרים משום דבר" (1:00), לא משנה את העובדה שאיננו יכולים להבין עולם או התרחשות כל שהיא ללא סיבתיות, אם אנחנו 'שוברים את הכללים' בנוגע לראשית העולם, למה לשבור לכיוון של אתאיזם? למה לא להחליט שבראשית העולם אין שליטה  לכח הפיזי ורק כח אלהי יכול? הרי זו קביעה שרירותית שההגיון והכללים לא תקפים בראשית העולם, לכן כל אחד יכול לקבוע שרירותית כללים חילופיים?

מיליקן סותר את עצמו תוך עשרים שניות כשהוא קובע את הקביעה ההפוכה: "חלקיקים קואנטיים ככל הנראה צצים ונעלמים מתוך שום דבר" (1:24). כלומר, אנחנו כן חווים דברים שנוצרים משום דבר. אבל האם הקביעה אכן נכונה? יש פיזיקאי אחד בעולם שמגדיר את תורת הקואנטים כחלקיקים שנוצרים יש מאין? הקואנטים הם ביטוי של האנרגיה שבגרעין האטום, הם לא נוצרים מתוך אין. הם מצייתים לחוק שימור החומר-אנרגיה, אם היו נוצרים קואנטים יש מאין מסת היקום היתה גודלת, ברור שזה לא כך. אנחנו לא מצליחים להבין את הסיבתיות במיקום שלהם, וזו אכן בעיה גדולה, שישנן רעיונות שמנסים להסביר אותה, אבל להוכיח מכאן שאין סיבתיות בכלל? זה כמו לקחת פערים אחרים במדע, ולהוכיח מהם שאין צורך בידע כדי לדעת.

טענה אחרת (1:46): כל שינוי שאנחנו מכירים בעולם יש לו גורם פיזיקלי. ובכן, מדובר בהנחה  מעגלית. אנו מניחים את הסיבתיות משום שאיננו יכולים להבין מציאות של דבר שנעשה בלי סיבה. אבל את מהות הסיבה איננו יודעים. הרי איננו יודעים מה היא התודעה, ואיננו יודעים שאין לה בחירה, להיפך, אנחנו חווים את התנועה הפיזית של הגוף כנוצרת מהחלטה שכלית של התודעה שהיא לא פיזית. אני מניח שמיליקן מאמין אחרת, אבל הוא לא יכול לסתור הנחה לוגית ברורה מכח אמונה. אין לנו מידע ונסיון בדבר מציאותם או יעילותם של גורמים רוחניים, ולכן כשאנו פוגשים מציאות שלא ניתנת להסבר פיזי, שכן החומר הפיזי לא יכול להוות סיבה לעצמו. הפרפטום מובילה סותר את חוק שימור האנרגיה. חייבים להניח שישנה סיבה שהיא לא פיזית, שאינה מוגבלת בחוק שימור האנרגיה.

מה הצידוק הלוגי להגביל את הסיבה למשהו פיזיקלי? אולי למשהו בתוך תחום הזמן מאז המפץ הגדול, סיבות יכולות להיות שייכות רק לתחום זמן זה? או שמא רק משהו בתוך גבולות היקום המוכר לנו ולא מעבר? רק סיבות שניתן להגדיר אותן בעשרה מלים בשפה האנגלית ולא יותר? כל עוד אין צידוק להגבלה, אין סיבה להגביל את הסיבתיות בשום גבול. בפרט כאשר אין הסבר חילופי.

מיליקן אומר "פעולות אישיות מתרחשות בעזרת מתווכים פיזיקליים" (1:51), הוא מתכוין אולי למחקריו של ליבט, אבל הללו הוכרו מזמן כבלתי תורמים לשאלת הבחירה, ראה בתגית בחירה, ובפרט כאן. בכל מקרה אפילו היינו מניחים שישנה פעילות מוחית שגורמת לפעולת התודעה, זה לא מסביר את התודעה כגורם פיזי, לא ניתן להסביר את התודעה כגורם פיזי, משום שחפץ פיזי אינו יכול לדעת על קיומו ולהרגיש דברים, ולא משנה כמה מורכב יהיה, ראה כאן, ולכן שוב יש קשר בין גורמים פיזיים ולא פיזיים.

מיליקן ממשיך "ובכל מקרה לא ראיתי מחשבה לבדה יוצרת עצם חדש" (1:59), משפט חסר הקשר לכשעצמו, וכי נטען שמישהו ראה זאת? או שמחשבתו של אדם יכולה ליצור עצם חדש? אמנם, כאן שוב סותר מיליקן את עצמו, מכיון שהגדיר לעיל את הופעת הקואנטים כיצירת עצם חדש, הרי לפי פשר קופנהגן המפורסם, התודעה של הצופה היא זו שגורמת לקואנט להופיע, ולכן המחשבה יוצרת גם יוצרת עצם חדש. – ואם אנו עוסקים בהשפעת מחשבה על המציאות, הרי לפי תיאוריית המח הגמיש, וגם לפי הידיעות הבסיסיות בנוירולוגיה, תרגול מחשבתי יוצר סינפסות חדשות במח. כלומר אדם שלא פועל שום פעולה פיזית, מלבד לחשוב על נושאים מסויימים, גורם בכך להיווצרות קישורים חדשים במח. אז כן מחשבה יוצרת יש מיש.

העיסוק של מיליקן ב'הנסיון שלנו' 'מעולם לא ראיתי' וכו' הוא מביך, אין קשר בין כל זה לבין לוגיקה ופילוסופיה שעוסקת באפשר, ולא בסיפורים על משהו שראינו הרבה או ראינו קצת.

ובכן, "יש לי סיבה מצויינת להטיל ספק בתקפות העקרון הזה כאשר הוא מוחל על היקום כולו" (2:24), מה היא הסיבה ה'מצויינת'? סתם ולא פירש, ואף הוסיף אזהרה: "זה ממחיש כמה בעייתית יכולה להיות השלכה של עיקרון מהפרטים אל הכלל" (2:31), והרי כל עצמה של פילוסופיה היא לא השלכה מהפרטים, אלא שהכלל, העיקרון הדורש סיבה, הוא חלק בלתי נפרד מהיכולת שלנו לתפוס את העולם. הוא כלל, ולא נובע מפרטים.

מיליקן מקשר את הדברים באופן מגוחך לכשל קומפוזיציה, "לכל כבשה בעדר יש אמא, מזה לא נובע שלעדר יש אמא". (2:42, אין צחוקים בקהל). מה הקשר לכאן? אם לכל כבשה אחת יש אמא, בשביל מה העדר צריך עוד אמא? הוא מורכב רק מכבשים. כאן אין שום קומפוזיציה ושום הרכבה, לכל פעולה צריך סיבה, לפעולה השלישית, לשניה, וכן, גם לראשונה. ההקבלה היא "אם לכל כבשה יש אמא, גם לאמא יש אמא", אכן, הטענה של מיליקן ודומיו היא שלכל כבשה יש אמא, אבל לכבשה הראשונה לא היתה אמא, היא נוצרה מעצמה (הכבשים הם משל, המדובר על שרשרת הסיבתיות בעולם. "אפילו אם לכל דבר פיזיקלי יש גורם – לא נובע מכך שלמכלול הדברים הפיזיקליים יש גורם". אבל לא דובר על המכלול, אלא על הדבר הפיזיקלי הראשון, הוא לא שונה מהשני. מלבד זאת לעצם קיום חוקי הפיזיקה חייב להיות גורם, אבל זה עוד נושא).

כאן מעלה מיליקן טענה נוספת, לפי איינשטיין הזמן הוא חלק מהמרחב והקיום של העולם, אם הסיבה היא מחוץ ליקום היא מחוץ לזמן ולכן לא מובן איך היא  יכולה להתייחס להיוצרות של היקום (3:17), זה נכון, ההכרח הלוגי שהסיבה היא רוחנית, היא שסיבת היקום קיימת מבלעדיו, גם בלי קיומו, ולכן מחוץ לו, ולכן אינה בתוך גבולות המרחב זמן, היא רוחנית. אבל אין להסיק מכאן שאינה קיימת. זו קפיצה לוגית. הנובעת מההנחה המעגלית שסיבה היא רק פיזית באופן המוכר  לנו. זה יוצר רגרסיה אינסופית.

בהמשך עובר מיליקן לשאלה האם ליקום באמת יש התחלה? נכון שהיה מפץ גדול, אבל יתכן שהמפץ עצמו נבע מאיזו מציאות קדומה, או שיש ריבוי יקומים (3:29 ואילך). "יתכן בהחלט שיש לו גורם פיזיקלי מתוך היקום הגלובלי" (4:04). הבעיה שאנחנו חוזרים לאותה נקודה, לא משנה אם ביקום שלנו או ביקום שהוא אבא של היקום שלנו. אם הכל פיזי – חייבת להיות רגרסיה אינסופית, כי לכל מציאות פיזית חייבת לקדום סיבה. חייב להיות שישנה מציאות לא פיזית. כזו שלא צריכה סיבה. לשם זה לא משנה בכלל אם ההתרחבות מוכיחה התחלה או לא (4:59 ואילך). רגרסיה אינסופית לא תיתכן.

לסיום נתקף מיליקן ענוה, הוא טוען שתורת היחסות לא מסתדרת עם הקואנטים (5:46), ולכן "המדע שלנו לא יכול להתמודד עם זה", פתאום לא יכולים לדעת, קשה להחליט, לא מבינים, אז מה הטעם לחשוב על משהו מעבר? כאסמכתא הוא מביא את דיויד יום המצביע על המגבלה שלנו לדבר על התעצבות היקום, הבעיה היא שמדיויד יום ועד עכשיו, למדנו כמה דברים, כיום מחשבים את 'התעצבות היקום' ויוצרים משוואות להבהיר את ההתרחשות בשניות הראשונות של המפץ, ואף טווים תיאוריות על מיתרים וריבוי יקומים. רק כשמגיעים לדבר הכל כך אלמנטרי: "אולי יש משהו מעבר", נתקפים בענווה מדומה. מה הבעיה של האתאיסטים? יש אנשים שהם לא ענוים כמותם, שיש להם את האומץ לדבר על משהו מעבר.

"כל מה שאנחנו יודעים על פיזיקה מצביע על כך שבסקלות הקטנות והגדולות המושגים האינטואיטיביים להגיון אינם ערובה לאמת" (6:38), זה נכון שאי אפשר להבין את הפיזיקה מתוך הגיון, הנסיון מראה דברים שנחשבים לא הגיוניים, אבל אנחנו לא מסיקים כתוצאה  מכך שיש לזרוק את השכל, (כמובן, רק כשמגיעים לאתאיזם, במקרה הפוך פתאום ההגיון נחשב לאבן בוחן חד משמעית, אם יש אלהים לא יכול להיות שחיות נטרפות, וכך הלאה, אז ההגיון נהפך לאבן בוחן שיודעת גם מה אלהים אמור לעשות במדה והוא קיים…). בכל מקרה את הסיבתיות אין שום סיבה וגם אי אפשר לזרוק.

האתאיסט יוצא כאן כמישהו שיכול להתחמק מלהיות מוכרח להאמין, כי אולי יש חריגות מהכללים הבסיסיים ואולי השכל שלנו לא יודע הכל, לא נשמע כמו עמדה שיש סיבה להחזיק בה בלי הנחה קדומה מראש. עניו לכשירצה, ההופך לגאוותן שחצן ומתריסן, כשרק מנסים להראות לו צד שני…

ויש עוד בעיה: המאמין טוען שהגורם חייב להיות תודעה לא פיזית. אבל "יש בעיה – אין לנו שום ראיה שתודעה יכולה להתקיים בלי מצע פיזי – זו השערה מוחלטת" (7:13), ראשית, מה הבעיה בהשערה "מוחלטת", כל עוד ישנה בעיה, וזה הפתרון היחידי האפשרי מבחינה לוגית, זו השערה בדיוק כמו המפץ הגדול שהוא השערה "מוחלטת" שנתפסת כהסבר היותר טוב לקרינת רקע (לא שלא הוצעו אחרים)?? שנית, שוב מדובר בחילוקים מארץ החילוקים, אם התודעה היא לא פיזית, מדוע צריכים ראיה שהיא יכולה להתקיים בלי מצע פיזי, היא הרי לא פיזית, שלישית, כמובן שיש הרבה טענות לקיומה של תודעה, אלא שמטריאליסטים לא מנסים אפילו בצחוק לדון בהן, שהרי זה הזוי, למה זה הזוי? כי זה לא מדעי וכך הלאה.

"זה נראה לי הגיוני, שאם למרות כל מה שאמרתי יש ליקום גורם לא פיזי, זה יהיה דבר מסוג שאנחנו לא יכולים לתפוס", (7:35), חן חן, על זה אין ויכוח.

כל האפס טיעונים הרעוע הזה מביא את מיליקן להשתפך במנטרת 'סיכום' שמהווה הכרזה של אמונתו, אותה לא הצליח לבסס בשום טיעון: "אנחנו חיות פיזיקליות סופיות, שהתפתחו לחיות ולאכלס עולם של עצמים בגודל בינוני"…. ולסיום, משפט סתירתי עוד יותר: "אין סיבה להניח שהיכולות הקוגנטיביות החייתיות שלנו יהיו הולמות בכדי לתפוס את המקור או את ההיסטוריה האינסופית של היקומים". הגדרת היכולות שלנו כ'חייתיות' היא שמיטת הקרקע מתחת כל המדע שמניח כי היכולת הקוגנטיבית האנושית מלמדת אותנו משהו על העולם, כל עוד אתה מטיל ספק בתקפות המסקנות של השכל, אין משמעות לסוג המסקנה, זה פורך גם את האתאיזם, שכן ההגיון הקוגנטיבי החייתי לא יכול גם לדעת שהאתאיזם צודק, זה לא מחזק שום צד, סתם אמירה ניהליסטית חסרת משמעות שאי אפשר להחיל אותה על שום תחום חשיבה, ולכן אין טעם  להחיל אותה על תחום ההתחמקות של אתאיסטים.

עלוב.