נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

פרופ' קויפמן: חורבן הנפש – שנאה עצמית מתוצרת ההשכלה

קטע מן המאמר, מתוך ספרו גולה ונכר, הועלה בהשילוח, נראה לכאורה מיושן, אבל אקטואלי יותר מתמיד, שנאה עצמית והכפשה עצמית היו והינן אבן יסוד בהשכלה העברית:

את המילה "אנטישמיות" רגילים אנו לתרגם "שנאת ישראל", אבל התרגום הזה אינו מדויק. האנטישמיות אינה שנאת ישראל בעצם, אלא היא שיטה של קטרוגים הבאה לבסס ולהצדיק את השנאה לישראל או את הרע הנעשה לישראל. האנטישמיות כרוכה ברגש השנאה, אבל כשהיא לעצמה אינה רגש אלא אידיאה, תורה, ולפרקים גם מין שיטה "מדעית". אולם האנטישמיות בתור שיטה אינה שואפת לבאר את שנאת ישראל אלא להצדיק אותה. היא נותנת לשנאה טעמים, שאינם טעמיה וגורמיה האמיתיים. אחותה ובתה היא העלילה. האנטישמיות משתמשת בקטרוגי-שקר, בסילופים. היא משתמשת בשיטה של האשמות המכוונות נגד הדת היהודית, המוסר היהודי, הגזע היהודי, אורח חייהם של היהודים ויחסם אל הסביבה הנוכרייה.

ואלה הם ראשי דרכיה: הבדות – היא מאשימה את היהודים בחטאים שאינם בהם כלל; ההכללה – היא מגלגלת על הכלל כולו את אשמות היחידים; הייהוד – היא מייחדת ליהודים חטאים שאינם מיוחדים להם, ומבליטה אותם כחטאים "יהודיים"; ההחמרה – היא חושבת להם לחטאים מה שאינו נחשב לאחרים לחטאים. ומכיוון שהאנטישמיות היא אידיאה או תורה, יכולה היא להיפרד מעל השנאה ולהתקיים בפני עצמה. יש גויים, שהם אנטישמיים לפי השקפותיהם, מבלי שיהיה בליבם רגש של שנאה כלפי היהודים, שאיתם הם נושאים ונותנים. ולא עוד אלא שהאנטישמיות יכולה אפילו להזדווג אל אהבת ישראל, ואף – להיקבע עיקר ב"אני מאמין" של יהודים טובים ונאמנים.

בעוד שהאנטישמיות-משנאה כוונתה לרעה, מתכוונת האנטישמיות-מאהבה לטובה. היא מקבלת מן האנטישמיות את שיטת הקטרוג: גם היא מטילה אשמות-שווא ביהודים, אלא שהיא מסיימת: ולפיכך תקנו את עצמכם, יהודים, והיו ככל הגויים! מודה היא לאנטישמיות-משנאה בעיקר: רוע גורלם של היהודים בעולם נובע מרוע אופיים ומידותיהם ומעשיהם. היהודים אשמים – זוהי גם הסיסמה שלה. ובהאשמותיה היא הולכת בדרכי האנטישמיות-משנאה: בודה אשמות, מייחדת אשמות כלליות ליהודים, ואוסרת על היהודים מה שהיא מתירה לאחרים. ומלבד זה: האשמותיה מכוונות להצדיק את הדין על היהודים, אומנם – גם כדי לעוררם ל"תשובה" ולתקנם.

צרעת האנטישמיות-מאהבה פרחה בנו בתקופת ההשכלה, ומאז היא פושה בנו ואוכלת את נפשנו בכל פה. כארס היא מחלחלת מאז בקרבנו, מרעילה את שורשי נפשנו על ידי הרגשת-נחיתות מעיקה ומדכדכת, מכלה בנו כל רגש של כבוד עצמי. והרע מכול: משרה היא מרוחה הרעה על ילדינו, משגרת היא על פיהם פרזיאולוגיה אנטישמית, משרישה היא בעמקי נשמתם את ההרגשה המרה, שעמם עם נחות הוא, פושע וסובל על פשעיו.

 

וכדי להסיר תבוכה, יש להטעים, שלא התוכחה והקטרוג כלפי ישראל כשהם לעצמם יש בהם משום אנטישמיות. סגנון התוכחה ותוכנה הם המכריעים. אנטישמית היא רק התוכחה הבאה להצדיק את הדין על היהודים והמסלפת לשם זה עובדות, מסרסת הערכות, מקלקלת את שורת האמת והצדק ביחס ליהודים, מפני שהם יהודים. תוכחה אנטישמית כזאת נשארת מה שהיא גם כשהיא מתלבשת בלבוש של לאומיות ואהבת ישראל. והארס השופע מן האנטישמיות האוהבת והלאומית הוא אולי הקשה ביותר.

 

ב

 

את האנטישמיות היהודית קיבלנו בירושה מדור ההשכלה. זהו פשעה הכבד של ההשכלה: היא חתמה על "סעיף האשמה" של האנטישמיות והתחילה דורשת מן היהודים שיחזרו ב"תשובה", כדי שיזכו בעיני העמים. אופייני מאין כמותו הוא ביטויו של יל"ג,[1]הנותן במשכיל סימן מיוחד המפלה בינו ובין "שאר אחיו בני ישראל": המשכיל "מודה על האמת".[i] זאת אומרת: הוא מודה על כמה מגופי טענותיהם והאשמותיהם של שונאי ישראל. עוד בימי מנדלסון דרכה ההשכלה בדרך זו. היהודים רעים הם וחטאים וזקוקים ל"תיקון" – זה היה יסוד מוסד להשכלה. היהודים מואסים בחוכמה, הם רמאים, נושכי נשך, מנצלים, מתבדלים, שונאים את הגויים וכו' וכו'. כדי שיהיו ראויים לזכויות, צריכים הם "לתקן" את עצמם.

הֵן אֱמֶת, יַעֲקֹב, כִּי עַד כֹּה נוֹאַלְתָּ

הֶחְזַקְתָּ בְּסִכְלוּת, חָכְמָה גָּעַלְתָּ – – –

וַיְהִי לֶחֶם בֵּיתְךָ עָקְבָה וָנֶשֶׁךְ,

וַתַּצְֵּדק גִּדּוּפִים, חֲרָפוֹת שׂוֹטְנֶיךָ –

כך מודה יל"ג על ה"אמת",[ii] וכדי שהיהודים יהיו ראויים לרחמי מלך ושרים, עליהם להקדיש כל חייהם לחוכמה, לחדול מהיות "כאתון בלעם", לשיח "בלשון עם ועם צחות" וכו'. או, בלשון סמולנסקין[2], להיות ככל הגויים, "לרדוף ולהשיג את הדעת, לעזוב דרך רשע כסל" וכו'.

ההיה בווידויים אלה משום אמת אובייקטיבית? ייתכן. אבל המשכילים לא הרגישו, שמסגרת ה"אמת" היא בכל אופן אנטישמית. את ה"אמת" ניסחו ראשי הממשלה, שביקשו "להשכיל" את ישראל, והמשכילים היהודים ענו אמן – זהו סימן גדול. עיקר השאלה היא: האם היה באמת במצבם המוסרי ובמעמדם הסוציאלי של היהודים כדי "להצדיק גידופים", לשמש הצדקה לשלילת זכויותיהם?

הממשלות הנאורות תלו את מתן הזכויות בתנאי ההשכלה, תיקון המידות הרעות, ההתבוללות הלשונית, הסרת "הבגדים הצואים" (כלשון סמולנסקין) וכו', והמשכילים הודו בצדקת התנאי. הם לא דרשו שוויון מכל מקום, אלא "הודו על האמת", שעל היהודים עוד להיות קודם לכן "ככל הגויים", זאת אומרת, שהם לפי שעה רעים מכל הגויים. המשכילים לימדו, אומנם, סנגוריה על ישראל, וטענו שהרדיפות והגזרות גרמו לכל הקלקלה. אבל בקלקלה עצמה הודו, ובייחוד – שעכשיו יש בה כדי להצדיק את שלילת הזכויות.

וההשכלה העלובה לא הרגישה, שהיא מעמידה את עצמה על ידי זה על בסיס האנטישמיות ושהיא נגררת אחרי סילופיה ועלילותיה. היא לא הרגישה, שאותה ה"אמת" משתמשת באבן ואבן, איפה ואיפה, ושמפני זה אינה אלא "אמת" אנטישמית. אנחנו יש לנו "מוסר כפול" ואין אנו מתהלכים במישור עם הגויים, ואילו הם התהלכו במישור עם עובדי-האלילים, לא נגעו מעולם לרעה באדם בגלל דעותיו, לא סגרו את היהודים בגטו, לא שמום לחרפה ובוז. אנחנו רמאים, ולכן יגדפונו בצדק. אבל הם אין ביניהם לא רמאים ולא שיכורים ולא רוצחים. אנחנו אין בנו לא אומן ולא פועל, אלא כולנו סוחרים וחנוונים ומלווים בריבית, לחמנו "עקבה ונשך", ואיך ישווה עם כזה לעם הארץ? כי הם הלוא אין ביניהם לא סוחרים ולא מלווים בריבית ולא מנצלים ולא מדכאים: כולם אוכלים יגיע כפיהם. אנחנו מאמינים ב"הבלי השווא" (כלומר: מאמינים בצדיקים וכו'), לבושים "בגדים צואים" (כלומר: יש לנו תלבושת מיוחדת), מדברים "בשפה בלולה" (כלומר בלשון מיוחדת, ביהודית), ועל-כן ישנאונו בצדק. אבל הם אינם מאמינים בקדושים ובמכשפים וכו', כולם שוגים בהשכלה ובאמונה צרופה, למקטנם ועד גדולם, כולם לבושים כהלכה, כולם מדברים "צחות". ולכן, איש יהודי, "היה אדם בצאתך". כך הודתה ההשכלה על ה"אמת".

 

ג

ההתפתחות ההיסטורית המאוחרת הראתה לדעת, מה היה ערך ה"אמת" של ההשכלה. אבל ה"אמת" בסגנונה האנטישמי הלכה והשתרשה יותר ויותר בנפש היהדות. היהדות המתבוללת שבמערב ושבמזרח הורעלה לגמרי ברעל האמת ההיא. תופעה נוראה של ריקבון נפשי! איזה מהלך מברנה והיינה[3], המשומדים הגאים, עד ויינינגר[4] או אפילו עדרטנוי[5]! העם היהודי סורו רע, וברעתו הוא סובל – זוהי המסכת. הרגשת-נחיתות עמוקה וקשה, בוז עצמי, חרדה מזעזעת מפני "קול הדם", הסתערות של שיגעון לברוח מפני הצל הנורא, שאין מפלט ממנו, להיסתר ממנו ולו גם תחת כנפי מלאך המוות – לכל אלה הביאה ה"אמת" האנטישמית, שקיימה וקיבלה היהדות המתבוללת. מצבת-זיכרון מחרידה לכמה משרופי-נשמה אלה, קורבנות הרעל האנטישמי, הציב תיאודור לסינג[6] בספרו "שנאה עצמית יהודית".

אולם רע ומר מזה הוא, שגם המחשבה הלאומית לא ניצלה מרעל האנטישמיות. גם היא קיבלה את ה"אמת" האנטישמית, ואף ניסתה ומנסה היא עד היום לבסס עליה את – גאולת ישראל. על האנטישמיות היהודית רמז הרצל: "…גם יהודים עונים אמן באמונה אחרי המימרה של האנטישמיים, שמתפרנסים אנו מן ה'עמים-האושפיזים' ושאילולא ה'עם-האושפיז' שהיה לנו, היינו מוכרחים לגווע ברעב. זהו אחד מן הדברים שבהם ניכרת ירידת הכרתנו העצמית על ידי האשמות שווא" (מדינת היהודים, מבוא). ולהלן: "על שום עם לא נתפרסמו כל-כך הרבה טעויות כמו על היהודים, ואנחנו כל-כך דוכאנו וכל-כך רפתה רוחנו על-ידי ייסורי תולדתנו, שגם אנו בעצמנו חוזרים על דברי הטועים ומאמינים בטעיות כמותם" (שם, בקטע "החומר האנושי שלנו").[iii]

אולם התרעומת של הרצל לא הועילה. אדרבה, המחשבה הלאומית היהודית גופה לא ניצלה מהשפעת האנטישמיות. ולא עוד אלא שהיא אף השתדלה לבסס את התנועה הלאומית גופה על שיטה של "האשמות שווא", שקיבלה מאת האנטישמיות. הלאומיות האנטישמית הלכה ונעשתה שיטה. במין תאווה חולנית קיבלה המחשבה הלאומית את האידיאה האנטישמית וביקשה לבסס על זו את  שלילת הגלות. אומנם כן, היהודי אשם! יש יסוד של צדק בשנאת ישראל. יהודי הגלות אומנם ראויים לשנאה. מנהגיהם, נטיותיהם, משלח ידם, יחסם אל הסביבה וכו' וכו' – הם הם מקור השנאה, השנאה הצודקת. ולפיכך – צריך להיחלץ מן הגלות וכו'. בצורות שונות נתנסחה ונתבארה ונתפרסמה הלאומיות האנטישמית הזאת, מתוך ההנחה התמימה, שהסילופים האנטישמיים יש בהם כדי להשניא על הדור הצעיר את הגלות. נושאיה לא הרגישו מה טיבו של הרעל, שהם משתמשים בו. הם לא הרגישו, שהשקר האנטישמי פוגע קודם-כול בעם היהודי גופו. הם לא הרגישו, שלא את הגלות הם משניאים, אלא את העם. הם לא הרגישו, שאת נפשנו ואת דמנו הם מרעילים.

הטו אוזנכם לשיחת יהודים משכילים (וביחוד יהודיות משכילות) על ענייני יהודים ותראו עד היכן השפעת האנטישמיות מגעת. כמה מגופי תורת שנאת ישראל הם בעיניהם מפורסמות, שאינן צריכות ראיה. השנאה והבוז האופפים את היהודי המודרני מכלים בליבו כל רגש של כבוד עצמי ומרגילים אותו לדון את עמו במידת-הדין האנטישמית. אולם האסון הוא, שגם הספרות הלאומית ואף הספרות העברית לא נשמרו ממידת-דין זאת. התנועה הלאומית קשורה הייתה בהכרה בתוכחה כלפי חיי הגלות. אבל יש תוכחה לאומית נאמנה, כתוכחת ביאליק, המרעישה והמעוררת אותנו, ויש תוכחת-נאצה מסולפת, המדכאה אותנו. את זו תכירו גם בסימני סגנונה. הותרה הרצועה, ואין מעצור לשימוש במילות-גנאי ביחס ל"יהודי הגלות", זאת אומרת: ביחס לישראל כולו מיום שגלה מארצו עד היום הזה. את "המילון" האנטישמי שבספרות העברית – שבה יהודים מסיחים בינם לבין עצמם, בלי חשש להרבות "רשעות" – תמצאו רק בספרות האנטישמית מן הסוג הרע ביותר.[iv]

אולם העיקר הוא, שהאנטישמי הלאומי לא רק מדבר בלשון שונאי ישראל, אלא שבמשפטיו ובהערכותיו הוא משתמש במידות-העיון של האנטישמיות-משנאה. הוא מסלף, מסרס, מעוות דין בדרכים שכבשום השונאים: הוא אינו מעליל, אומנם, אבל הוא מכליל, מייהד, מחמיר בדינם של היהודים. כמו האנטישמיות משנאה כך גם האנטישמיות מאהבה אין כוונתה לבאר את שנאת ישראל, אלא להצדיקה. כמוה אין היא מחפשת את סיבתה האמיתית של השנאה, אלא תולה היא את עצמה באמתלאותיה של תורת-השנאה ומאמינה בהן. השנאה לישראל היא בת אלפיים שנה, ואתה מוצא, שבכל דור ודור תלתה השנאה את עצמה ב"חטאים" שונים ומשונים של היהודים: היום בריבוי סטודנטים מישראל, אתמול בשנאת היהודים להשכלה, שלשום בבגידת היהודים במולדת, ולפני מזה בחילול עוגה קדושה וכו' וכו'. סימן, שה"חטאים" טפל והשנאה עיקר, ומקורה לא ב"חטאים" אלה. אולם האנטישמיות היהודית הולכת גם היא בשיטת האנטישמיות הגויית: גם היא מאמינה, שהשנאה לישראל מקורה ב"חטאים" שחטאו היהודים. נוטה היא לענות אמן אחרי האשמותיהם של שוטני ישראל ו"להצדיק גידופים". היהודי אשם! זה סימן מקור מחצבתה.

 

ד

היסוד המוסד של הלאומיות האנטישמית היא ההנחה, שחיי הגולה היהודית הם "חיים בלתי-מוסריים".

הנחה זו היא מטעימה בלי הרף, מנסחת היא אותה באלף נוסחאות, ועליה היא מבססת את תורת הגאולה. ובאיזה מובן חיי הגולה הם "בלתי-מוסריים"? בשני מובנים: במובן לאומי ובמובן סוציאלי.

קודם כול: עצם החיים על אדמת נכר, מחוץ למולדת הלאומית, ובין עמים זרים, בתחום השפעתה של תרבות נכר הם עבדות, שפלות, טומאה, חיי כלבים וכו'. ושמא תאמר, שכלל זה חל על בני כל האומות כולן ? חלילה! האנטישמיות לשיטתה: מה שמותר לגויים אסור ליהודים. כי הגירת בני-אדם מארצם וממולדתם והתפזרותם בנכר היא תופעה כללית, וקיימת היא מימות עולם ועד הנה. הגירה זו הכריתה עמים רבים מן העולם וגם הכריתה אלפים ורבבות מכל עם ועם והרכיבה אותם בעמים אחרים. וגם כיום הזה אין לך עם, שאין לו "גולה". אבל כל הגולים האלה החיים בנכר ומידבקים בעמים נוכריים אינם לא עבדים ולא כלבים וכו' – חוץ מן היהודים. האיטלקים, האירים, הגרמנים וכל עמי "כור ההיתוך" באמריקה, הגרמנים ברוסיה ובארצות אחרות, הסינים, היפנים וכו' וכו' העוזבים את מולדתם ומבקשים להיאחז בנכר, כל אלה אינם חיים "חיים בלתי מוסריים" בשבתם על אדמת נכר ובתוך תרבות נוכרייה ואף בהתבוללם לגמרי בעם הארץ – חוץ מן היהודים. לבני עמים אחרים מותר לחיות חיי "מיעוט לאומי" ולהילחם על זכויות של מיעוט לאומי. ואם היהודים חפצים לעשות כך, אין זה אלא רפש, ניוון, עבדות וכו'.

בתקופת ההשכלה האשימו את היהדות בשנאה לתרבות, במאיסת "הדעת", בהתבדלות וכו', והצדיקו בזה את שנאת ישראל. פתחו האנטישמיים-הגויים, ענו אמן המשכילים היהודים. בתקופה שבאה אחריה תקפה את היהדות אהבה גדולה ל"דעת". צעירי ישראל נהרו המונים המונים אל בתי-הספר של הגויים. גדלה גם השאיפה לשים קץ ל"התבדלות", להידבק בתרבות הנוכרייה, לחיות וליצור בה וכו'. אז מצאה האנטישמיות חטא חדש ביהודים: היהודים אוהבים את "הדעת", חדלו "להתבדל", נכנסו ראשם ורובם לתרבות הנוכרייה, השרו עליה מרוחם, קלקלו אותה וכו'. וגם בזה הצדיקו את שנאת ישראל.

והנה – גם את האשמה החדשה הזאת קיימו וקיבלו היהודים הנאורים מפי האנטישמיים, והפעם עשו זאת היהודים הלאומיים. אומנם כן, אשמים היהודים, ראויים הם לשנאת הגויים, כי על-כן מתבוללים הם. צאו וראו, שהגויים שונאים יהודי מתבולל "יותר" מאשר יהודי תמים עם עמו ותרבותו. כך אמרו באמת לפעמים האנטישמיים-הגויים, והאנטישמים שלנו האמינו באמת ובתמים, שהטמיעה גורמת לשנאה. שכחו את יחס הגויים ליהודי הגטו. שכחו את השנאה ליהודים ברוסיה, למשל, ששם היו רחוקים עוד בהמוניהם מהתבוללות. שכחו הכול! את ההמצאה האנטישמית קיבלו ברצון רב מתוך אמונה, שעל-ידה אפשר להשניא את הטמיעה.

וכל-כך הרבו לחזור עליה עד שנעשתה בהמשך הזמן אמת ציונית מוסכמת. ושום דבר לא יכול להזיז את "האמת" הלאומית-האנטישמית ההיא ממקומה, גם לא, למשל, הטבח ביהודי אוקראינה, או, למשל, מריטת הזקנים בפולניה. לאנשים ציונים נראה הדבר כמובן מאליו, שגם גזרות היטלר אפשר לבאר על-ידי ההתבוללות. זאת אומרת, שאילו היו היהודים בגרמניה, למשל, לבושים קפטנים, מדברים גרמנית-יהודית, מאריכים פאותיהם וציציותיהם וכו' היו הנאצים מתרפקים עליהם באהבה.

כך משיחים ביניהם לפי תומם צעירים ציונים בפולניה: "חמישים שנה רצופות צועקים הציונים בכל הארצות, שמההתבוללות לא יצא שום דבר… בעד זה נשלם מחיר יקר, כי הגויים מתרגזים על זה, "רשעותם" הולכת וגדלה… ועכשיו… הנחשול המטורף של ההתבוללות הגרמנית נקם בנו את נקמתו…".[v] הגויים מתרגזים על זה! התמימות הזאת של האמונה באמיתת קטרוגי האנטישמיות ובאמתלאותיה המתחדשות ומתהפכות בכל דור ודור היא היא המעידה, באיזו מידה נתערערו יסודי נפשנו על-ידי התורה הלאומית-האנטישמית.

ה

חיי הגולה הם חיים בלתי-מוסריים גם מטעם סוציאלי: מפני שהגולה עוסקת ב"פרנסות בזויות", בחנוונות, בסרסרות, מפני שרודפת היא אחרי פרנסות קלות, שונאת עבודה, חיה חיים פרזיטיים וכו'. כאן גם ההערכה המסורסת, גם ההכללה הכוזבת, גם העובדות המסולפות – כל העיסה כולה מעידה על נחתומה האנטישמי.

ביסוד הטענה הסוציאלית נגד הגלות מונחת ההכרה הנכונה, שבלי תמורה עמוקה בחיי היהדות לא תוכל תנועת הגאולה להתגשם. אולם ההכרה הזאת אינה עומדת על הערכת חייה הכלכליים של הגולה כחיים בלתי-מוסריים ועל הכתמת העם היהודי כ"עם פרזיטי", שהן, בעצם, צידוק-דין אנטישמי על ישראל. במקום להכניס בלבבות את הכרת הרע הלאומי הנובע ממעמדנו הכלכלי, האנטישמיות האויבת והאוהבת מכתימה מעמד זה בלי כל יסוד כבלתי-מוסרי.

כי מה הוא יסוד הערכתה? השקפה "פיזיוקרטית[7]" נושנה על החנוונות והשולחנות, שאין שום בן-דעת מאמין בה כיום. "נכונה" היא רק ביחס ליהודים. מותר להם לגויים להיות חנוונים ובנקאים וכו' בלי כל "מכסת אחוזים", אבל אם היהודים עוסקים באלה, הם "פרזיטים", כטענת האנטישמיים הגויים. "חנות" היא סימן מובהק לשניפישוק, לכתריאליבקה ולעפושובקה[8] וכו', כי בלונדון, בפריז, בפקין, בטוקיו וכו' אין, כידוע, חנויות כלל. אשם היהודי ובלתי-מוסרי, מפני שהוא רודף אחרי פרנסה קלה. כי אצל הגויים אין הגירה מן הכפר אל העיר, אל מקום הפרנסות הקלות, אין בורגנות עשירה, אין אריסטוקרטיה וכו'.

אשם היהודי ובלתי-מוסרי, מפני שהוא שואף לאומנות חופשית, רוצה להתפרנס מן ההשכלה וכו'. לגויים מותר להיות רופאים ועורכי-דין וטכנאים וכו', אין מונה מספר ואין קובע להם גבול "מוסרי". אולם היהודים חוטאים בכל אלה. אין חטא לגוי, אם הוא שואף להשכלה תיכונית ולהשכלה גבוהה על מנת להתפרנס מהן. השאלה היא לגביהם שאלת הכישרון והאפשרות ולא שאלת המוסר. אולם היהודים ראויים לעונש על כך.

ועצם ההנחה, שהיהודי אינו עובד?

האנטישמיות "המדעית" המודרנית נולדה במערב אירופה (בייחוד בגרמניה), בארצות, ששם נדחקו היהודים עוד בימי-הביניים בזרוע ממקצועות המלאכה והעבודה. מפני זה קבעה האנטישמיות כלל גדול, שהיהודי אוהב רק לעמוד "ליד תריסו" או להלוות כסף בריבית וכו', אבל בורח הוא מן העבודה, ומפני זה ראוי הוא לשנאה ובוז. היא מעמידה פנים, כאילו זוהי הסיבה האמתית של השנאה, שהיהודי אינו עובד.

ואם תאמר: מפני מה שנאו אותו בשעה שהיה עובד ומפני מה השתדלו אז להרחיקו מן העבודה בכל האמצעים? וכלום נכון הדבר, שהיהודי אינו עובר? כלום אין בעלי-מלאכה ופועלים לרבבות בין היהודים במזרח אירופה ובאסיה? האין שם מקצועות שלמים של מלאכה הנמצאים כמעט כולם בידי יהודים? מפני מה רודפים אותם גם שם? תשובה אין, אלא ש"הכלל" לא זז ממקומו.

ואת הכלל הזה קיימה וקיבלה גם האנטישמיות הלאומית, קיבלה בלי כל מחשבה, והיא חוזרת עליו כתוכי ומשננת אותו לנו השכם ושנן. מהו היהודי בגולה? חנווני וסרסור. מפני מה שונאים אותו? מפני שאינו עובד, מפני שהוא פרזיט. שונאים אותו בצדק? בצדק, מפני שחייו זוהמה ורפש. השקרים ודברי הנאצה האנטישמיים האלה תוססים כארס בכל הספרות העברית ומרעילים גם את נפש צעירינו. אם תפתחו מחברות של תלמידי בתי-הספר העברים, תוכלו לקרוא דברים כאלה: יהודי הגולה חיים "חיים בלתי-בריאים, חיי רוכלים, חיי זוהמה חיצונית ולעיתים גם פנימית… המוסר פגום… חיים בריאים חיים הגויים שמסביב". או: יהודי הגולה אוהבים "חנוונות, שולחנות וספסרות", ומפני זה הגויים שונאים אותם; "העדר איכרים יהודים ופועלים יהודים גרם לזה, שהיהודים חיו חיים בלתי-טבעיים ועוררו נגדם שנאה". כאילו העתקה מספר-לימוד גרמני-"גזעי"! ואם תשאלו, מניין להם כל אלה, ישיבו: קוראים אנו זאת בכל יום בספרות העברית.

בוועידה הרביעית של הסתדרות הפועלים (שבט, תרצ"ג) השמיע אחד ממנהיגי הפועלים מעל הבמה דברים כאלה: "מה זאת הכשרה?… קודם כל פרנסה גויית, הכשרת הפועל היהודי להיות גוי… עובד עבודה גויית… להרוויח כמו גוי… שבת העיירה היהודית… תחיה כמו גוייה" וכו' וכו'. ההכשרה תכליתה אפוא לא להפוך את החנווני היהודי לעובד, אלא – לגוי! מה הוא המצע של הזיהוי הזה: גוי – עובד? כלום לא הזיהוי האנטישמי: יהודי – פרזיט? איש יהודי מקבל בלי כל היסוס את החלוקה הסכמטית האנטישמית ואינו חושש כלל להשמיעה לפני ציבור של פועלים יהודים. אם תהיה "גוי" סתם, תהיה צדיק גמור, תחיה מיגיע כפיך ותחיה חיי פשטות בריאים. כי "גוי" אינו יכול להיות לא אריסטוקרט ולא קצין-צבא ולא לנדסקנכט[9] ולא כומר ולא נזיר וגם לא אחד מאלפי רבבות הולכי-בטל ורודפי-תענוגות שבכרכי כל העולם. "גוי" אינו יכול להיות, כמובן, לא סוחר ולא חנווני ולא שולחני וכו'. ולעומת זה לא ראתה עין בין היהודים לא בעל מלאכה ולא עובד האוכל את יגיע כפיו. הגויים עושים והיהודים אוכלים. מה יש כאן, אם לא אופן-מחשבה אנטישמי מובהק, עם סמניו המובהקים: סירוס עובדות והערכות על ידי הכללה, ייהוד, החמרה וכו'?

בין יהודי גרמניה נשתרשה זה עשרות בשנים התורה, שהשנאה לישראל מקורה ב"מבנה הסוציאלי" המיוחד של היהדות. לא "פרזיטים" סתם (או "מוצצי דם"), אלא נוסחה חדשה: "מבנה סוציאלי" לקוי, "הרכב שכבות" לא-טבעי הוא שגורם לשנאת-ישראל והוא הוא המצדיק אותה.

במערב אירופה נלחמו הגויים בימי-הביניים מלחמה קשה ביהודים עד שעלה בידם לנשל אותם מרוב ענפי הפרנסה ולסגור אותם בגטו כלכלי. יהודי המערב נעשו ברובם המכריע סוחרים ואנשי ממון. אחרי האמנציפציה נמשכו היהודים אחרי המקצועות הליברליים, נתרבו ביניהם רופאים ועורכי-דין. האנטישמיות מצאה עכשיו נימוק חדש: המבנה הסוציאלי של היהודים הוא רע ונפסד, והוא גורם רעה לעם הארץ.

והיהודים האמינו. ולא זו בלבד אלא שגם המחשבה הלאומית נזדרזה וקיבלה את הסיסמה: המבנה הסוציאלי הוא מקור הרעה. אפילו הרצל האמין שהאמנציפציה נכשלה מפני שהיהודים נעשו בגטו "מעמד בינוני" בלבד. אבל הרצל אומר את הדברים רק כלאחר יד, ואילו הציונות הגרמנית עשתה את ההשקפה ההיא, האנטישמית ביסודה, לתורה שלמה. המבנה הסוציאלי – טענו בלי הרף – הוא מקור אסוננו. הרע הוא בזה, שאין התאמה בין ה"שכבות": יש לנו סוחרים ובעלי מקצועות ליברליים הרבה יותר מאשר פועלים ואיכרים. ולא עוד אלא שעל זה עומדת הציונות כולה וזוהי תכליתה: שינוי המבנה הסוציאלי, שינוי הרכב השכבות.

והנה אמת נכון הדבר, שהציונות לא תוכל להתגשם בלי שינוי המבנה הסוציאלי של עמנו, כאמור. אבל זהו פרק בפני עצמו. השאלה הנידונה כאן היא: אם יש לראות את המבנה הסוציאלי המיוחד של היהדות המערבית בזמן הזה באמת כסיבת השנאה או אפילו כהצדקה לשנאה, כמו שטוענים צוררי היהודים?

לכאורה, העובדות ברורות. השנאה עתיקה לימים מן המבנה הסוציאלי של יהודי גרמניה, וממילא אינה נובעת ממנו. מלבד זה: יהדות מזרח אירופה תוכיח שלא המבנה הסוציאלי גורם. ולהלן: נושאי השנאה הם על-פי רוב דווקא בני-מעמדם של היהודים. ומה יסוד יש לחשוב, שאילו היו איכרים ופועלים מישראל, לא היו בני מעמדות אלה מתייחסים באיבה ליהודים? הרצל מטעים בצדק (ובניגוד להנחתו הנ"ל), שדווקא אותם המחוזות, שבהם היהודים מנסים להשתרש בקרקע ולהיעשות איכרים, נעשים מיד קנים לשנאת ישראל ארסית. היחס אל העובדים היהודים בגרמניה ההיטלראית מראה, כמה מן האמת יש בתורת "המבנה הסוציאלי". מכל מקום חיבורה עם הציונות אינו אלא שטחי ומלאכותי. אבל הציונות הגרמנית קיימה וקיבלה אותה בלי ביקורת, בעטייה של השפעת האנטישמיות, שאין היהודי המודרני יכול לעמוד בפניה.

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of