נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

פרופ' קויפמן: כיבוש הארץ עובדה היסטורית – מתוך הניתוח הספרותי

פרופ' יחזקאל קויפמן, מגדולי חוקרי המקרא בדור הקודם, עוסק באמיתות סיפור הכיבוש, מתוך הניתוח הספרותי, חלק מתוך דבריו בנושא. מתוך ספרו תולדות האמונה הישראלית כרך שני:

הספור על התנחלות שבטי ישראל בארצם מתחיל, לפי פשטם של הכתובים, ביהושע א, והוא מסתיים בספור על כבוש דן בשופ׳ י״ח. מבוא לו משמש הספור על התנחלות שני שבטים וחצי בעבר הירדן מזרחה בימי משה בבמ' כ״א, כא—כה; ל״ב, א—מב; דב׳ ב׳, כד­׳, כב. לפי הספור היסודי הזה התנחלו שבטי ישראל בארץ מתוך מלחמת הורשה ביושביה. נלחמו שנים־עשר השבטים, שכרתו ביניהם ברית־עם אחרי יציאת מצרים ושעלו על הארץ כמחנה צבאי אחד. השבטים, ויהושע בראשם, נצחו את הכנענים בכמה מלחמות, והארץ הכבושה נתחלקה ביניהם.

אולם הבקורת חולקת על תיאור זה של המאורעות. היא מניחה, ששבטי ישראל התנחלו בארץ לא בבת אחת ולא מתוך כבוש צבאי מאורגן. הם נכנסו לארץ אחד אחד או קבוצות קבוצות ובזמנים שונים והתנחלו בה בהדרגה. הם התנחלו בעיקר מתוך התישבות שלוה, אבל ביניהם ובין יושבי הארץ היו גם מלחמות. וכן היו מלחמות בין שבטי ישראל עצמם בתקופת ההתנחלות. השבטים, שעלו ממצרים, נדחקו לתוך השבטים, שישבו בארץ מכבר ולא היו במצרים. הם התישבו בקרב הכנענים, ובמשך הזמן התמזגו עמהם ונחלו את תרבותם. שבטי ישראל נתגבשו והיו לעם רק על אדמת כנען.

הבקורת נסמכה קודם כל על הסתירה המדומה, שגלתה בין תיאור הכבוש שבס׳ יהושע ובין זה שבשופ׳ א׳. שהסתירה הזאת אינה אלא מדומה נראה להלן (בפרק ,,לחקר נביאים ראשונים״). בפרק זה נעמוד בסמוך גם על הראיה מבמ׳ כ״א, א—ג ומן העדויות שמחוץ למקרא. אולם הבקורת הניחה עוד הנחה אחת, דהיינו, שהספור על ההתנחלות מתחיל באמת לא ביהושע א׳(או בבמ׳ כ״א) אלא בבר׳ י״ב: האגדות על קורות האבות ובניהם בארץ כנען מספרות אף הן על התנחלות השבטים. אלא שבגוש ספורי האבות מתואר תהליך ההתנחלות בדרגה אחרת, וגם — בדמות אחרת. וכדי לעמוד על האמת ההיסטורית יש לצרף את שני התיאורים. [1]

והנה הספור על יציאת מצרים והנדודים במדבר נתון בין מסורי האבות ובין ספורי הכבוש. מובן, שמשפטנו על ספור יציאת מצרים תלוי בבירור שאלה מוקדמת זו: היכן מתחילה העדות ההיסטורית על התנחלות ישראל בארץ כנען? ההיתה יציאת מצרים מבוא להתנחלות או מאורע אחד בתהליך התנחלות, שהתחיל דורות רבים קודם לכן?

רובד־ האבות ורובד השבטים. ספורי המלחמות

שאלת מהותם של האבות היא שאלה בפני עצמה, שכבר הרבו להתלבט בה ושלהשיב עליה תשובה ברורה אולי גם אי אפשר 2. אולם המקרא מבחין בכל אופן שתי תקופות שונות זו מזו תכלית שינוי — תקופת האבות ותקופת השבטים. מדתה המיוחדת של תקופת האבות היא לא רק זו, שעם ישראל אינו קיים בה עוד, אלא גם זו, שה״אבות״ ומשפחותיהם וילידי ביתם חיים אז מחוץ לספירה לאומית עצמית בכלל. הם, אפשר לומר, בני־בלי־עם; הם ״אבות״־־עם ולא בני־עם. העם מתהוה רק במצרים, בדור שלאחרי יוסף. בני יעקב ויוסף נהפכים לשבטים, ואגוד שנים עשר השבטים הוא הוא עם ישראל, ספירה לאומית עצמית, שאין בה ״אבות״ עוד. הספור על תקופת האבות מתחיל בבר׳ י״ב, א ונגמר בשמ׳ א' ו. בשמ, א,, ז מתחילה ההיסטוריה של השבטים, של העם.

מפני זה יש להבחין בכל גוש הספורים והאגדות על תולדות התאחזות ישראל בארץ כנען הנתון לנו בין בר׳ י״ב ובין שופ׳ י״ח שני רבדים שונים [2] [3]. מבר׳ י״ב, א עד שמ'  א׳, ו נמשך רובד האבות. משמ׳ א׳, ז עד שופ׳ ה׳, לא (עם הנספח שופ׳ י׳׳ח) נמשך רובד השבטים.

והנה כשאנו משוים את רובד־האבות עם רובד־השבטים, אנו מבחינים בכל אחד מהם שרטוטים מיוחדים העושים אותם לחטיבות נפרדות. ומה שמכריע הוא, ששרטוטים מיוחדים אלה אינם נובעים מן ההבדל היסודי: אישים— עם. שרטוטים אלה עוברים כחוטי־השני במגבשים הספרותיים, שבהם מסופרות קורות התקופות ההן. הקוים ההם עושים את שני המגבשים הספרותיים כשתי שכבות ״ארכיאולוגיות״ המעידות כל אחת על תקופתה.

האבות הם בודדים. ארץ מגוריהם הובטחה להם בדבר אלהים, אבל אחוזת ארץ אין להם. הם כורתים בריתות עם אדוני הארץ וקונים מהם אדמה בכסף (בר׳ י״ד, יג; כ״א, כב—לד; כ״ג, ג—כ? כ״ו, כו—לג; ל״ג, יט). הארץ, שהובטחה להם, היא ארץ כנען (י״ב, ו—ז ובהרבה מקומות). לעבר הירדן אין להם כל יחם. אברהם ויצחק אף אינם עוברים בו. לוט נפרד מאברהם ומתישב ב״ככר הירדן (י״ג, י ואילך) ועובר משם ״ההרה״ (י״ט, יז, ל), ואברהם נשאר בעבר הירדן המערבי. יעקב רק עובר שם לדרכו. עם מעבר הירדן יעקב בא לארץ הנכר (ל״ב, יא). הגלעד הוא לא ארץ נחלתו אלא רק גבול בינו ובין ארם (ל״א, מד ואילך). במחנים הוא עובר ״לדרכו״ (ל״ב, ב—ג). את פנואל הוא ״עובר״ (שם, לב). בסכות הוא שוכן רק לפי שעה (ל״ג, יז). לא בגלעד ולא במצפה ולא במחנים ולא בפנואל אינו בונה מזבח. האבות יושבים באהלים. הם אנשי מקנה בעיקר. אין הם בונים ערים. הם מקימים מזבחות ומצבות ונוטעים אשלים, אבל אינם בונים מקדשים ובמות. אין להם כהנים. בארץ מגוריהם שולטים מלכים. צורת־השלטון: המדינה־ העיר. אבל האבות עצמם אינם מלכים, ובכלל אין להם חלק בשלטון המדיני הקיים בארץ. השותפות הגזעית בין ישראל ובין עמים אחרים (ארם, עמון, מואב, ישמעאל, אדום, כנען, מצרים) מושרשת בתקופה זו. האבות מתערבים בעמים אחרים. להלן: בתקופת האבות אין נביאים־שליחים. האבות עובדים לאל אחד. אבל בימיהם אין שום מלחמה באלילות.

עם התהוות השבטים־העם אין עוד ״אבות״; זאת אומרת: ההתהוות השבטית נפסקת.

אין שתוף גזעי חדש עם עמי נכר. פורצת השאיפה לכבוש ארץ. כל שבט נאחז באדמת נחלה. בארץ־נחלתם אין מדינה עיר. עבר הירדן נעשה חלק מארצם הריאלית. השבטים יושבים בכפרים ובערים שלהם. הם אנשי אדמה בעיקר. מתחילה תקופה של בנין מקדשים ובמות. במקדשים מכהנים כהנים. בראש השבטים עומדים נביאים־שליחים, ואחר כך — שופטים ומלכים. הנבואה השליחית פועלת בחייהם פעולה מכרעת בכל הדורות. מתחילה המלחמה באלילות, ומלחמה זו טובעת את קורות העם לדורי דורות במטבע מיוחד.

בהבדלים היסודיים האלה שבין הרבדים כרוכים הבדלים יסודיים ביחסים שבין האבות והשבטים ובין העמים שבסביבתם: כנענים, מצרים, פלשתים.

לרובד־האבות אפינים יחסי השלום עם יושבי הארץ. האבות שוכנים בארץ כגרים, והם קשורים בבריתות חסות וידידות עם אדוני המקום, כאמור. כיחסי שלום וידידות מתוארים באמת גם היחסים בין יעקב ובניו ובין אנשי שכם (ל״ג, יח—יט; ל״ד, א ואילך). יעקב ובניו הם ״שלמים״ עם אנשי שכם (שם, כא), ובעלי שכם רוצים להיות עמהם ״לעם אחד״ (שם, כב). החרבת שכם מתוארת כפרי סכסוך משפחתי מיוחד ומקרי. היא נקמה על עלבון. יעקב מתרעם על המעשה (שם, ל), ובניו מצטדקים (לא). אברהם ויצחק אינם רוצים להתחתן בכנעני (כ״ד, ג; כ״ז, מו). אבל אין זה מתוך איבה ומריבה שבטית, אלא מתוך הבדל משפחתי־תרבותי ומתוך דבקות בקשרי משפחה עתיקים עם שבטי ארם. אברהם מוכן להסכים גם לקחת אשה כנענית לבנו ובלבד שלא יהיה מוכרח לצאת מן הארץ (כ״ד, ח). לשמעון בן יעקב אשה כנענית (מ״ז, י). יהודה חי בין הכנענים ומתחתן בהם (ל״ח). תמר, אם משפחות יהודה, היא כנענית.

לרובד־השבטים אפיני, לעומת זה, יחם האיבה לכנענים. בתורה אנו מוצאים מצות חרם חמורה ביותר נגד שבעת העממים. נאסרת ההתחתנות בהם. בס׳ יהושע ושופטים אנו מוצאים ספורים על מלחמת חרם והורשה ביושבי הארץ הכנענים. להתישבות שלוה בין הכנענים בישובים מעורבים אין כל זכר. הרקע האידילי של תקופת האבות נעלם לגמרי ברובד־השבטים.

כמו כן יש הבדל ביחס למצרים.

ברובד־האבות מצרים כאילו עומדת במרכז הספור. אברהם יורד מצרימה מפני הרעב (בר׳ י״ב, י—כ). יצחק אומר לרדת מצרימה מפני הרעב (כ״ו ,ב). קורות בית יעקב מרוכזות מסביב למכירת יוסף וירידת יעקב ובניו מצרימה. אולם ברובד־השבטים אנו מבחינים פלוג ביחס למצרים. ראשית תולדות העם קשורה קשר פנימי במצרים. מצרים עומדת במרכז ספור השעבוד והגאולה עד שמ׳ ט״ו, כא. אולם משמ' ט״ו, כב עד סוף הספור על כבוש הארץ אין מצרים מופיעה עוד כגורם מדיני. בספורים על מלחמות כנען אין זכר לשלטון מצרים בארץ. וכן לא נזכרה מצרים בתקופת השופטים וראשית המלוכה. מצרים מופיעה שוב באופק המדיני של ישראל רק במל״א ג' א.

כמו כן אנו מבחינים הבדל יסודי ביחס לפלשתים.

לפי ספורי רובד־האבות נמצאים בימי האבות פלשתים בארץ, ואברהם ויצחק באים במגע אתם (כ׳; כ״א, כב—לד; כ״ו, א—לד). אבל הפלשתים האלה יושבים בגרר, ומלכם הוא ״מלך גרר״ (כ,, ב, לב; כ״ו, א ואילן}, ומשם הם באים לכרות ברית עם האבות בבאר שבע. אין עוד כל זכר למלכות חמש־זזערים של סרני־פלשתים המאוחרים. נראה, שפלשתים אלה היו קולוניה קטנה משבטי הפלשתים, שנאחזה בסביבות באר־שבע זמן רב לפני העליה הפלשתית הגדולה. במשך הזמן קבלו את התרבות הכנענית. הם נבלעו, כנראה, בכנענים. לפי זה נראה, ששמ׳ י״ג, יז אינו אנכרוניזמוס, אלא הכוונה ל״ארץ פלשתים״ העתיקה. שמ' י״ג, יז חותם את המגבש הפלשתי־העתיק.

מקום אחר לגמרי תופסים הפלשתים ברובד־השבטים ובספורים הבאים אחריו בספרי־ הקורות. בבחינה זו חומר הספורים שבין יהושע א׳, א ובין מל״ב י״ח, ח מתפלג אף הוא לרבדים שונים.

הגוש הראשי של ספורי הכבוש, בין יהושע א׳, א ובין שופ׳ א׳, לו, הוא ספר מלחמות כנען. הרובד הוא כולו כנעני. ביהושע י״ג, ב—ג (השוה שופ׳ ג׳, ג) נזכרו פלשתים בין יושבי הארץ. אבל במלחמות הכבוש אין הם מופיעים עדיין. בספורי המלחמות אין להם זכר: אין אף מ ל ח מה אחת בין יהושע ובין הפלשתים.

בין שופ׳ ג׳, לא ובין י״ח, לא, רבוד ספר מלחמות כנען ו פ ל ש ת. זהו רובד מעורב, כנעני־פלשתי. רובד זה חופף את סוף רובד־השבטים המסתיים בשופ׳ י״ח. אולם בפרקים אלה אין מוקדם־ומאוחר. מכיון שלפי שופ׳ ה׳, יז דן יושב בצפון, הרי שהפרקים י״ג—י״ח מקומם לפני ד׳—ה׳. הפלשתים כבר נעשו גורם צבאי חשוב. אבל הם ״מושלים״ לפי שעה רק ביהודה (שופ׳ ט״ו, יא).    שבט דן מוכרח, ודאי גם בגלל הלחץ הפלשתי, לעבור צפונה. בינתיים נתחזקו הכנענים בגבול הצפוני. ברית שבטי־ישראל מנצחת אותם, והעמק נכבש. שופ׳ ד׳—ה׳ הם איפוא סיומו האמתי של הרובד הכנעני־ הפלשתי. זהו הספור על המלחמה הכנענית הגדולה האחרונה. סוף מלחמות כנען נעוץ איפוא בראשית מלחמות פלשת.

בין ש״א א׳, א ובין ש״ב ח׳, א רבוד ספר מלחמות פלשת. ברובד זה הפלשתים מופיעים כאויב העיקרי של ישראל, אבל אין כאן עוד שום ספור על מלחמה כנענית גדולה. לכידת ירושלים (ש״ב ה׳, ו—ט) אינה בבחינה צבאית אלא פעולת־חיסול מקומית קטנה. פעולות־היחסול האחרונות של הכנענים נמשכות עוד עד זמן שלמה. — ספיחי הרובד הפלשתי נמשכים עד מל״ב י״ח, ח.

הפלשתים האלה, שנזכרו החל משופ׳ ג׳, לא ואילך, אינם יושבים עוד בגרר אז בבאר שבע, כפלשתים שברובד־האבות. הם יושבים בכל השפלה, ולהם חמש ערים־מדינות: עזה, אשדוד, אשקלון, גת, עקרון. מושליהם הם מלכים וסרנים. בתקופת האבות בין הפלשתים ובין העברים ברית־שלום. בתקופת השופטים והמלכים ביניהם ובין הישראלים מלחמה קשה ומרה. אולם יש הבדל בין מלחמות כנען ובין מלחמות פלשת: מלחמות כנען כרוכות בחרם, במלחמות פלשת אין חרם.

ההבחנה הזאת של הרכב הרבדים, שכל אחד מהם מיוחד בסימניו ללא כל ערבוב, מראה לנו קודם כל, שהספרות המקראית העתיקה אינה, למרות אי־הדיוקים שבה (אמר המעתיק, לאו דוקא נקט), צירוף כאוטי של דברי־ספרות, שנכתבו בידי סופרים מאוחרים ושנוספו עליהם בדורות שונים הוספות והוספות להוספות ושעורכים שונים ערבבו אותם וגרעו והוסיפו כרצונם, לפעמים— גם בלי הבנת הענין, כמו שמתארים את הדבר חוקרי המקרא בזמננו. אולם הבחנה זו היא גם המפתח לפתרון השאלה שלנו: היכן ראשית המקורות המקראיים המספרים על ההתנהלות בארץ?

התשובה על שאלה זו כבושה באפיו היסודי של רובד־האבות: הוא ספר הנדידה והגרות ולא ס פר ההתנחלות. אין זו אלא שגיאה מתודית קשה לנתק דברים מתוך מסכתם ולמצוא בהם ״רמזים״ לענינים, שאינם מתאימים למסכת, שבה הם ארוגים ארג אורגני. ספורי רובד־האבות אינם רוצים לספר בשום קטע על התנחלות אתנית, ולוא גם על התנחלות לפי־שעה. זה סותר לכל שיטת־הדמויים השלטת ברובד זה. לא רק האבות אלא גם אבות־השבטים (בני יעקב) עוברים בארץ ואינם נוחלים נחלה בשום מקום.

בבר, ל״ד מסופר על הריגת אנשי שכם בידי שמעון ולוי. אבל לא שמעון ולוי ולא מי שהוא משאר בני יעקב אינם כובשים את העיר על מנת להתנחל בה. יעקב ובניו בורחים משם. בבר, מ״ח, כב יעקב נותן ליוסף, כנראה, את העיר שכם, אשר לקח ״מיד האמרי״ בחרבו ובקשתו. כאן ״לקיחת״ שכם (זאת אומרת: כבוש העיר ללא התאחזות בה) מיוחסת ליעקב עצמו. יעקב נותן איפוא ליוסף עיר, שיוסף לא כבש, והוא נותן אותה לו בהיותו עם כל ביתו במצרים. התאחזות השבטים בארץ לעתיד לבוא אינה נובעת איפוא מהתנחלות ממשית של אבותיהם, גם בשעה שהיא נסמכת אל מלחמותיהם בארץ בתקופת האבות. הספור על יהודה ותמר (בר, ל״ח) קשור, אמנם, בנחלת שבט יהודה בזמן מאוחר (עדלם, כזיב). אבל אין יסוד לחשוב, שזהו ספור על התנחלות שבט יהודה על אדמתו לפני יציאת מצרים ובלי קשר עם יציאת מצרים. קודם כל המעשה מתרחש בעצם בגבול נחלת יהודה: בשפלה. ואילו עיקר נחלת יהודה היה ההר והנגב, ואלה לא נפקדו כאן. וכן אין המעשה מתרחש בעיר מרכזית, שיש בה כדי לסמל נחלת־ארץ. אבל העיקר הוא, שיהודה אינו מופיע כאן לא כנוחל נחלה ולא ככובש. הוא גר בארץ. הוא מתרועע עם אחד מיושבי המקום. הוא מתחתן ביושבי המקום הכנענים, אבל אין הוא יושב ״בתוך עמו״. הארץ היא ארץ כנען ולא ארץ יהודה. שיהודה פרה ורבה בארץ או רכש אותה באיזה אופן שהוא, לא סופר. גם זהו איפוא ספור על קורות בית־אב עברי קדום מלפני הכבוש וההתנחלות. יהודה הוא כאן ״אב״ ולא שבט. אם נחלת שבט יהודה הגיעה במקרה אחר כך עד הנה או אם שאף השבט לכאן, מפני שהיה קשור במקומות האלה מלפני תקופת הכבוש, אין להכריע. אבל ספור־התנחלות אין כאן. — כל שכן שמה שמסופר על שאר אבות־השבטים (על ראובן ויוסף ואחיהם) דבר אין לו עם כבושי נחלה. בתקופת ״האבות״, כלומר: לפני כבוש משה ויהושע, בתי האבות הישראלים הם בעלי מקנה ורכוש, אבל — מחוסרי נחלה.

מלבד זה אין גם כל אפשרות אוביקטיבית לראות את ספור ההתנחלוה ברובד־ השבטים כהמשך לספור שברובד־האבות.

דבר זה מוסכם הוא, שבספורי ס, בראשית אין שום יחס בין אבות־השבטים ובין נחלות־השבטים המאוחרות. (יוצא מן הכלל רק יהודה). כמו כן אין היחסים בין השבטים מתאימים לסדר התנחלותם בארץ. ברובד־האבות שמעון ולוי ״אחים״ (בר׳ ל״ד, כה; מ״ט, ה). ברובד־השבטים יהודה ושמעון הם חטיבה אחת (שופ׳ א,, ג ואילך). צירוף השבטים לשבטי־ לאה ושבטי־רחל, לבני־אמהות ולבני־שפחות אינו מתאים לסדר נחלותיהם של השבטים. והנה אם נאמר, שברובד־האבות מסופר על דרגת התנחלות קדומה, הרי נהיה מוכרחים להניח, שבתקופת ההתנחלות האחרונה דחו השבטים זה את זה מנחלותיהם הישנות[4]. בין השבטים היו איפוא מלחמות נחלה, שנסתיימו בבריתות שלום ובהסכמים.

ולהלן: מכיון שברובד־האבות היחסים עם הכנענים הם יחסי שלום, ובני יעקב אף מתחתנים ביושב הארץ, הרי זאת אומרת — לפי ההנחה —, שראשית ההתנחלות, לפחות, היתה מתוך שלום והתערבות גזעית. התנחלות כזו יצרה בהכרח שותפות מסוימת בין העברים ובין הכנענים ואחדה אותם נגד השבטים החדשים, שדחקו ועלו לארץ. שותפים היו במלחמה ושותפים היו גם בהסכמי השלום.

ואמנם, כך יהיה מהלך הדברים לפי הדעה הרווחת השוללת את המסורת על הכבוש האחיד (עיין למעלה, ע׳ 302).

אולם ברובד־השבטים אנו מוצאים עדויות מונומנטליות הסותרות בהחלט לתאור זה.

העדויות על הכבוש הצבאי האחיד של ארץ כנען העדות הראשונה במעלה והחשובה ביותר העולה מכל הספורים על כבוש הארץ ללא כל יוצא מן הכלל היא, שבין שבטי ישראל לא פרצה מעולם שום מלחמתנחלה. מלחמות וסכסוכים היו, אבל לא מלחמות־נחלה. גם בין ה״חטאים״ של ישראל לא נפקד דבר כזה, לא בימי יהושע ולא בימי השופטים 5. עדות זו לבדה כחה יפה לבטל בהחלט כל הנחה על כבוש מודרג ונפרד של הארץ בידי שבטי ישראל: כבוש מודרג ונפרד לא יתכן בלי מלחמות נחלה.

עדות זו מתאשרת על־ידי עדות אחרת העולה מן המקורות: אין גם כל זכר להסכמי נחלה בין השבטים, היינו: להסכמים הקובעים תחומי נחלות, שכל שבט תפס לעצמו. נחלת השבט נקראה ״גורל״ או ״חבל״ (יהושע י״ז, יד, יז; שום׳ א׳, ג). שולט הדמוי של חלוקת ירושה ולא של כריתת ברית ועשיית הסכם בין שבטים הלוחמים זה עם זה או הכובשים כל אחד נחלה לעצמו. דמוי זה מגיח, ש״הארץ״ קדמה לנחלות השבטים. הארץ נתחלקה לנהלות ולא נצטרפה מן הנחלות. שהדמוי הזה שלם באמת בתקופה העתיקה, נמצאנו למדים מאי־־ההתאמה שבין נחלות השבטים ובין הארץ ה״מובטחת״ לאבות או בין ארץ ההתנחלות הריאלית ובין ארץ ישראל האידיאלית: השבטים התנחלו גם בעבר־הירדן, אבל ארץ זו אינה נחשבת במקורות העתיקים על ארץ ישראל! מצד שני נחשבת על ארץ ישראל אדמה, שלא התנחלו בה מעולם (פלשת, לבנון וכו').

נקודה מוצקה אחרת: קו החזית של מלחמות־הכבוש בכל דרגותיהן ברור — נגד הכנעני יושב הארץ. אין התאגדות של שבטים ישראלים נגד שבטים ישראלים, ואין ברית־ מלחמה בין ישראלים ובין כנענים נגד ישראלים. גם בבחינה זו אין ״חטא״ בישראל: החזית מכוונת תמיד אך ורק כלפי חוץ.

להלן: אין שום זכר בס׳ יהושע ובס׳ שופטים להתנחלות מתוך התישבות שלוה וכריתת בריתות עם יושבי הארץ. כבר הטעמנו (למעלה, כרך א׳, ע׳ 645—649), שבבחינה זו אין כל הבדל בין ס׳ יהושע ובין שופ׳ א׳ ושופ׳ י״ח. התמונה אחת היא בכל המקורות המספרים על היחסים בין שבטי ישראל ובין הכנענים ברובד־השבטים: שבטי ישראלנלחמים בישובים הכנעניים ומשתדלים להוריש אותם; יש שאינם מצליחים, ואז הם שמים אותם למס. אבל אין ישובים מעורבים. [5]

עדות ברורה אחרת מעידים המקורות : אין הם יודעים כלום על ברית איזו שהיא בין שבטים ישראליים הנכנסים לארץ לכבשה ובין שבטים ישראלים או ״עברים״, היושבים בארץ מקודם[6]. בשום מקום לא נרמז, שעל השבטים הנכנסים נספחו שבטים ישראלים מקומיים, שכבר היתה להם אחוזת נחלה[7] [8]. המקורות אינם מבחינים ביושבי הארץ הראשונים בין תושבים כנענים ובין תושבים ישראלים או עברים. יושבי הארץ הם שבעה גויים או ״הכנעני״, ״האמורי״, ואחר כך — הפלשתי. המלחמה מכוונת נגד כל יושבי ארץ כנען. בשום מקור אין זכר לדבר, שהשבטים נצטוו לא לפגוע ביושבי הארץ מבני עמם או מבני גזעם ושלא לקחת את ארצם, מעין מה שנצטוו על אדום ועמון ומואב.״..׳כן לא נשתמר כל זכר להבחנה (מעין זו שאנו מוצאים ביון) בין שבטים ״אכטוכתוניים״ ובין שבטים שבאו לארץ אחריהם. וכן אין זכר לדבר, שנכרתה ברית בעבר הירדן מזרחה או מערבה בין שבטים ישראליים, מעין הברית, שנכרתה עם הגבעונים. כל שכן שאין כל זכר לישוב ״עברי״ מיוחד בספורי תקופת השופטים וראשית יסוד המלוכה.

אין כל אפשרות להניח, שכל העדויות האלה של רובד־השבטים הן פרי עבוד מאוחר, למה מחקו כל רושם למלחמת נחלה או אף להסכם על החלפת נחלה? ובכלל למה לא ספרו בפירוש, ששבטים אחדים באו בברית יהרה רק בארץ כנען? או למה לא צוו שום מצוה על היחס אל ה״עברים״, שישבו בארץ מקודם? וביחוד: מה טעם ההבדל ביחס אל הכנענים? אם האיבה לכנענים היא המצאה ״תיאולוגית״ מאוחרת, מפני מה הכניסו אותה רק ברובד־ השבטים ולא ברובד־האבות? ברור, שכל העדויות ההן הן עדויות היסטוריות מהימנות.

אולם מלחמה עם הכנענים, ורק עם הכנענים בלבד, ללא כל מלחמה בין שבט ישראלי לשבט ישראלי תצוייר רק בתנאי אחד: שהכבוש היה צבאי ולא מודרג ושנתבצע על ידי ברית כל שבטי ישראל. על כבוש כזה מסופר ברובד־השבטים. כבוש כזה יתכן, רק אם לא נראה אותו כהמשך לדרגת־התנחלות אחרת, שמסופר עליה כאילו ברובד־האבות. ר׳ובד־האבות הוא רק מה שהוא לפי פשטו הפשוט בלא סלוף דרשני: ספר הנדידה של שבטים ובתי־אבות עברים ללא נחלה. הספור על ההתנחלות בארץ כנען מתחיל רק ביהושע א׳. רק מתוך הנחה זו מתבאר בדרך טבעית ההבדל העמוק והאורגני בין רובד־האבות ובין רובד־השבטים. הרבדים משקפים שתי תקופות שונות, שביניהן נתרחש מאורע מכריע: אחרי יציאת מצרים נוצרה ברית־השבטים, נולד עם, שעלה לכבוש לו ארץ במלחמה.

מסקנה זו מתאשרת על ידי כמה התאמות אוביקטיביזת עם תופעות, שאנו מבחינים ברבדים, שקבענו למעלה.

להבדל בין רובד־האבות ובין רובד־השבטים ביחס אל הכנענים מקביל הבדל ביחס אל הפלשתים. ועם זה אין האיבה שברובד־השבטים כלפי הפלשתים כרוכה במלחמת חרם. היש טעם ״תיאולוגי״ להבחנה זו בין אויבים לאויבים? הבחנה זו אפשר להסביר רק מתוך מסבות המלחמה הלאומית בתקופת הכבוש: בשעה שברית השבטים באה באלה להחרים את אויביה במלחמה זו עדיין לא היו הפלשתים גורם צבאי ועדיין לא השתתפו במלחמה (השוה להלן, ע׳ 318—319). החוק על החרמת הכנענים הוא איפוא תעודה היסטורית, מין מחרת־אבן, שמוצאו מעצם תקופת הכבוש.

והבה דבר זה מתאשר על־ידי העובדה, שב״ספר מלחמות כנען״ אין הפלשתים מופיעים כגורם צבאי. עובדה זו יש בה כדי להפליא אותנו ביותר, מאחר שלפי הרשימה שביהושע י״ג, ב—ג כבר היו הפלשתים בארץ בימי יהושע. ואם אין כל ספור מלחמה על הפלשתים לפני שופ, ג' לא, הרי זה מוכיח, שהספורים על כבוש הארץ שבספר מלחמות כנען כבר נתגבשו לפני מלחמות־פלשת עד כדי כך, שלא נתערבבו עם ספורים מאוחרים.

העדר זכר לפלשתים בספורי ספר מלחמות כנען מסייע מצדו לספור על הורשת הכנענים: הורשה זו ודאי לא היתה אפשרית, אילו היו השבטים מוכרחים להלחם בתקופת הכבוש גם עם הפלשתים, שהיו בעלי כושר צבאי רב.

וכן יש התאמה בין המסורת על ברית־השבטים הגדולה, על הכבוש הצבאי ועל הורשת הכנענים ובין העדר זכר למצרים בס׳ מלחמות כנען: אילו היה השלטון המצרי קיים אז בארץ כנען, ודאי לא היתה מלחמת־הורשה כזאת אפשרית.

המסקנה ההיא מתאשרת גם על־ידי כמה וכמה עובדות, שכבר עמדנו עליהן למעלה (כרך א׳, ע׳ 644—657) ושנזכיר כאן בקצור אחדות מהן.

א) בתולדות מלחמות השופטים והמלכים הראשונים אין לכנענים כבר ערך של גורם צבאי. בתקופת מלחמות השופטים יש רק מלחמה כנענית אחת: מלחמת ברק ודבורה (שופ׳ ד׳—ה׳), וגם מלחמה זו היא בגבול הצפוני. ביחוד: אין כל זכר לדבר, שהפלשתים נשענו על היסוד הכנעני שבתוך הישוב הישראלי. וכן אין זכר לדבר, שהישראלים כרתו פעם ברית עם הכנענים נגד הפלשתים, אויבם הקשה ביותר בזמן ההוא. כל מה שהחוקרים מספרים על פעולתם הצבאית של הכנענים באותה תקופה אין לו משען אף באות אחת של המקורות. חסול מהיר כזה של הכנענים בתור גורם צבאי אפשרי היה רק במלחמה של ברית־שבטים גדולה. ב) הישראלים לא נחלו מן הכנענים את תרבותם הצבאית: את הסוס זאת רכב הברזל. ג) הישראלים לא נחלו מן הכנענים את משטרם המדיני: את המדינה־העיר, שבראשה עומד מלך. ד) המקורות אינם מספרים על השפעה דתית־תרבותית של הכנענים שבתוך הישוב הישראלי על ישראל (עיין כרך א׳, ע׳ 637—638).

על הראיה מן הידיעות על ״רכב הברזל״ עיין להלן, ע׳ 319—320.

העדות המדומה על הכניסה מן הדרום

שוללי ספור־הכבוש של רובד־השבטים דמו למצוא סתירה לו בבמ, כ״א, א—ג.

פסוקים אלה הם מבארים כמקבילה לשופ׳ א׳, יז ומוצאים בהם זכר לדבר, ששבטי הדרום (או בתי אבות, שישבו בדרום) עלו מצד הנגב והתישבו בארץ לפני כניסתם של שאר השבטים. אבל באמת אין כאן שום ״מקבילה״. בין המקראות האלה יש מגע: בבר' ובשופ׳ נדרש השם ״חרמה״ של שני מקומות שונים, שניהם בדרום, לא רחוקים מערד. חרמה־צפת היא, כנראה, בנקב־א־צפה, ונזכרה בין ערי הנגב (יהושע ט״ו, ל; י״ט, ד; ש״א ל׳, ל). ואילו חרמה זו שבבמ׳ כ״א אינה כלל בארץ ישראל 9. היא למטה מן ״ההר״, לשם ״ירד״ העמלקי והכנעני (או האמורי), ועד המקום ההוא רדף אחרי המעפילים (במ, י״ד, מד—מה); היא מקום ״בשעיר״ (דב׳ א,, מד). לפי שום׳ א,, יז החרימו ישראל את ה עיר צפת וקראו את שמה ״חרמה״. ואילו בב!מ׳ כ״א, ג מדובר על החרמת ״הכנעני״ ועריהם ועל קריאת שם המקום ״חרמה״. ״המקום״ הזה נקרא חרמה, לא מפגי שהחרימו אותו, מאחר שאין הוא מקום ישוב כנעני, ובאותה שעה נמצא במקום ההוא או סמוך לו מחנה ישראל. ברור, שבבמ׳ כ״א, א—ג נשתמר זכר ל ג ס י ו ן להכנס לארץ מצד הנגב — נסיון, שלא הצליח: ישראל נגף לפני הכנעני והעמלקי. וכשם שאחרי מלחמת עמלק הוטל חרם על עמלק (שמ׳ י״ז, ח—טז), כך הוטל, לפי ספור זה, חרם על כל הכנעני ועריו אחרי שהכנעני יושב הנגב יצא להלחם בישראל. הספור מבאר את מקור מצות החרם על כל יושבי כנען ומקשר את המצוד, בשם המקום חרמה : בחרמה נדר ישראל [9] [10] את נדר החרם על כל ״העם הזה״, ואחרי כן שמע יהו"ה בקול ישראל ונתן בידו את הכנעני להחרימו בשעת מלחמות הכבוש. במ׳ כ״א, ג הוא מסוג הפסוקים שבתורה, שנזכרו בהם ענינים מאוחרים בלשון עבר (כגון בר, ל״ו, לא או י״ג, ז) אבל אין כאן שום ספור על התישבות שבטים ג!

עדויות מקורות שמחוץ לתנ״ך. מצבת מרנפתח

שוללי ספור־הכבוש שברובד־השבטים נסמכו גם על הקושי הגדול להתאים אותו לידיעות הבאות ממקורות שמחוץ לתנ״ך. ביחוד דמו למצוא במקורות מצרים ראיות להתישבות קדומה ומודרגת של שבטי ישראל בארץ כנען. שאלת כבוש הארץ משולבת כאן ביותר בשאלת יציאת מצרים.

ברשימות ערי ארץ כנען של תחותמס השלישי ורעמסס השני נזכרו מקומות בשם ״יעקיאל״ ו״ישפאל״ (=יוספאל?)12. בשמות אלה בקשו למצוא ראיה להתישבות ״שבטים״ עברים עתיקים בארץ כנען בתקופת ה״אבות״. ברשימות הערים של אמנחוטפ השלישי, סתי הראשון, רעמסס השני ועוד נזכר שם עיר או מחוז בשם ״אשר״ . וכן נזכר ״נשיא אשר״ (וכנראה גם ״הר אשר״) ב״ספר המהיר״ שבפפירוס אנסטזי א׳1. הרבה חוקרים סבורים, שזהו שם השבט הישראלי אשר ושמחוז זה הוא במקום נחלת השבט אשר. לפי זה ישב אשר בנחלתו מימי קדם בשעה שהארץ בכללה היתה עוד כנענית.

ראיה מכרעת מצאו ביחוד במצבת מרנפתח, שבה נזכר (פעם יחידה בכתובת מצרית) השם ״ישראל״. בשורות כה—כז של שירת הבצחון הזאת כתוב לאמור: ״שדדה תחנו (לוב), שלום בחת, כנען נשבתה בכל רעתה(?), אשקלון נלכדה, גזר נתפשה, ינועם היתה לאין, ישראל הושחת, זרע אין לו היתה הרו כאלמנה למצרים״. לפי הפירוש המקובל עתה על כל החוקרים ״ישראל״ מדומה בשירה זו ״כיושב כבר על אדמת כנען. מכאן — מסקנות חשובות לקביעת זמן יציאת מצרים, ועל זה עוד נעמוד להלן. אבל בכל אופן אין לאחד עדות זו עם תיאור הכבוש של ס׳ יהושע. כי מימי תחותמס השלישי (שמלך לערך עד 1447 לפני סה״נ) היו ארצות כנען (סוריה וארץ ישראל) כפופות למלכות מצרים ונחשבו על גבול מצרים. למלכי מצרים היו בארצות אלה מצודות חזקות, מלכיהן חשבו את עצמם לעבדי פרעה והיו נושאים לו מנחה. לא יתכן להניח, שבתקופה זו נכבשה ארץ כנען או חלק גדול ממנה כבוש צבאי בכלל, וביחוד — בלי התערבות מצרים. אולם להתערבות כזו אין זכר לא במקורות המקראיים ולא במקורות המצרים. אמנם, בימי אחנאתון מלכי כנען מבקשים עזרה ממלך מצרים ובמכתביהם (הם מכתבי תל ״ עמרנה) הם מזכירים גם את הסכנה הנשקפת להם מן ה״חבירו״. הרבה חוקרים מזהים את ״תנועת״ החבירו הזאת עם תנועת כבוש־הארץ בידי שבטי ישראל. אבל הזהוי הזה עצמו קשור בשלילת תיאור כבוש־הארץ של ס׳ יהושע, מאחר שהחבירו אינם פועלים בכל אופן כצבא־כובשים לאומי אחיד. ואם נניח, שיש במכתבים אלה על החבירו עדות על כבוש הארץ של שבטי ישראל באיזו דרגה שהיא, הרי זאת אומרת, שלא היה כבוש צבאי אחיד, אלא גדודים גדודים נכנסו השבטים לארץ, וכאן נטמעו בכנענים ונעשו עם רק במשך הזמן. חוקרים המחברים את כבוש הארץ עם תנועת החבירו והמבקשים לקיים גם את המסורת על יציאת מצרים וכבוש יהושע רואים הכרח לעצמם להניח, שהשבטים עלו ונכנסו לארץ קבוצות קבוצות בזמנים שונים. ״ישראל״ שבמצבת מרנפתח מכוון, לדעתם, לחלק מן השבטים (לדעת אלה — שבטי לאה, ולדעת אלה — שבטי רחל), שכבר ישבו אז בארץ.

האפשר לחשוב ראיות אלה למכריעות?

השמות ״יעקבאל״ ו״יוספאל״ (שהוא מפוקפק) ודאי שאינם מוכיחים כלום. יעקב הוא שם היקסוסי, וההיקסוסים משלו פעם בארץ הזאת, ולפיכך אין ראיה, ששמות אלה קשורים דוקא בשבטי ישראל או ב״אבות״ שבטים אלה.

ואשר לשם ״אשר״ — הרי, קודם כל, רבים מפקפקים בזהויו עם שם השבט הישראלי 18. אבל אם גם נקבל את הזהוי, מה הוא מוכיח? שעם ישראל הוא תערובת של שבטים שונים לפי מוצאם, ברור. ואפשר ששבט או בית־אב ממוצא כנעני או ממוצא אחר דבק בו. השאלה היא רק, אם יש ראיה, ששבט זה ישב במקומו ולא נדד עם השבטים ולא היה איפוא בשעבוד מצרים ובברית סיני וכו׳. ועל זה א י ן ראיה. כי היכן הוא ״אשר״ של המקורות המצרים, אין לדעת. ברשימה של אמנחוטפ השלישי הוא נזכר בין אוגרית ובין כרכמיש. גם מרוב הרשימות האחרות יש ללמוד, שהמקום הוא צפוני הרבה יותר מנחלת אשר 19. ולהלן: מ״ספר המהיר״ נמצאנו למדים, שבעיר או במחוז ״אשר״ היה מלך, ואיזה ״משל״ מפורסם עליו נרמז שם. משטר מדיני זה של מלכות־עיר (או מחוז) הוא אפיני ליושבי ארצות כנען. אבל בישראל הקדמון אין לו זכר. [11] [12] [13] .:שום שבט לא היה מלך או נסיך טריטוריאלי, וגם אין רמז, שלאשר היה פעם מלך[14]. יש איפוא להניח, שאשר הישראלי דבר אין לו עם ״אשר״ של הרשימות המצריות, וכל שכן שנחלת אשר אינה ב״אשר״ של המצרים 21.

גם הראיה החשובה ביותר, זו שמצאו במצבת מרנפתח, אינה ראיה באמת. הראיה הזאת עומדת על ההנחה המקובלת, ששירת מרנפתח מדמה לה את ישראל כיושב כבר בארצו או בחלק ממנה. אבל מניין לנו דבר זה? 22 מן החרוזים, שהבאנו למעלה, אנו למדים רק זאת, שישראל התנגש עם חיל מצרים ב״חרו״. אבל באיזה מקום? לפי הרשימה הידועה בפפירוס אנסטזי ג׳ (10) ״חרו״ כוללת את הארץ החל ממצודת סלו (״תרו׳,) שבגבול המזרחי של מצדים (ליד קנטרה) ועד חובה (אשר עם דמשק) 23. חרו כוללת איפוא גם את אזור חוף הים עד גבול מצרים. במקום הזה היתה מלחמת סתי הראשון עם ה״שוסים״: השוסים נתקהלו ועמדו ״בארצות (או: בהרי) חרו״, סתי הכה אותם מסלו ועד ״עיר של כנען״ 24, היינו: באזור המדברי שבין מצרים ובין ״כנען״. התנגשות חיל מרנפתח עם ישראל נזכרת לא בין ״כנען ובין ״ינועם״ אלא בסוף הרשימה, לפני הסיום הכולל על ״חרו״, שהיתה ״כאלמנה״. מלבד זה מסומן ישראל בסימן ״עם״ ולא בסימן ״ארץ״. ואף־ על־פי שאין כאן ראיה מכרעת, הרי סימון זה מקרב לודאי את ההנחה, שישראל היו עדיין באותה שעה עם ללא ארץ 25. ומכיון שכך, כלום אין לנו רשות להניח, שההתנגשות היתה באותו מקום עצמו ב״חרו״, ששם נלחם סתי עם ה״שוסים״ — בין ״כנען״ ובין סלו? אין אנו יודעים, את היתה ההתנגשות עם ישראל חלק מן הפעולה הצבאית בערי חרו או אם היתה פעולה נפרדת, מאחר שהחרוזים האלה מצרפים מלחמות שונות. אבל טבעי הדבר, שאת המלחמה נגד ישראל, העם ה״בדואי״, יחד הסופר לחטיבה מיוחדת, אף־על־פי שמנה אותה על המלחמות בחרו. יתר על כן: המקורות המקראיים מספרים גם הם על התנגשות בין צבא מצרים ובין ישראל במקום הזה, בין סלו ובין ״כנען״ — הוא הספור, המעולף אגדה, על בקיעת הים (עיין להלן). הדעת נותנת, שהספור המקראי והספור המצרי מתכוונים למאורע אחד. בכל אופן ברור, שאין להביא מן הכתובת של מרנפתח ראיה, שבאותו זמן כבר ישבו שבטי ישראל או חלק מהם בארץ כנען.

שהחבירו שבמכתבי תל־עמרנה דבר אין להם עם שבטי ישראל, כבר ראינו למעלה (ע׳ 7 ואילך), ועיין על זה עוד בסמוך (ע׳ 317) ולהלן: ״חבירו ועברים״.

בתעודות שמחוץ לתנ״ך אין איפוא שום דבר, שיכריחנו להניח, ששבטי ישראל התנחלו בארץ לפני זמנו של מרנפתח ושהתנחלות זו היתה הדרגית.

ומכיון שכך רשאים אנו לתת אמון בתיאור המקראי, שהתנחלות שבטי ישראל באה מתוך מלחמה מאורגנת של כל השבטים ביושבי הארץ, שהיתר, כרוכה בחרם ובהורשה. ולהלן: שמלחמה זו לא היתה כרוכה בהתנגשות עם השלטון המצרי. והנה ברור, שכבוש כזה, אחיד וצבאי, אף של ההר בלבד, לא היה אפשרי כל זמן שהיה קיים שלטון מצרי ממשי בארץ, ובכל אופן לא היה אפשרי בלי התנגשות עם מצרים. המסורת המקראית מכריחה אותנו איפוא לאחר את כבוש הארץ עד ראשית המאה השתים עשרה ואת יציאת מצרים עד סוף המאה השלש עשרה. כי עד ראשית המאה השתים עשרה היתה ארץ כנען כפופה לשלטון העליון של מצרים.

(אמר המעתיק, כאן הושמט פרק קצר על כרונולוגיה מצרית וארכיאולוגיה, שיש לראותו כלא מעודכן. כחו של קויפמן גדול בניתוח הספרותי וההיסטורי, ובזה לא נס ליחו, לא כן בארכיאולוגיה וכרונולוגיה).

הרשימות על רכב הברזל

בין עדויות המקורות המקראיים על כבוש הארץ יש עדות אחת חשובה ביותר הכוללת גם עדות על זמן הכבוש. המדע המקראי לא שם לב כל צרכו לעדות זו, מכיון שהפך את כל חומר־התעודות המקראי לתהו ובהו.

ביהושע י"ז, טז, יח מסופר ,שבני יוסף לא יכלו לכבוש את עמק יזרעאל, מפני שלכנעני יושב העמק היה רכב ברזל. בשופ׳ י׳, יט מסופר, שיהודה לא יכול להוריש את יושבי העמק (היינו: השפלה), ״כי רכב ברזל להם״. שהעדות הזאת על הערך המכריע של רכב הברזל כמכשול לכבוש היא היסטורית, בדור. עדות זו היא אולי יחידה במינה במקרא, מאחר שהיא כוללת הסבר ״טבעי״ למאורע היסטורי מרכזי במקום ההסבר הדתי השולט במקרא בכלל. היא אינה נובעת איפוא מתוך איזו השקפה מופשטת אלא מתוך הרגשת־מצב בת־שעתה, ונס הוא, שלא נדחתה. שרכב הברזל שמש באמת גורם מכריע, נמצאנו למדים מן העובדה, שהישראלים לא יכלו באמת לכבוש את עמק החוף. את עמק יזרעאל, שהיה מוקף ישוב ישראלי, כבשו בימי דבורה. אבל את עמק החוף, שהפלשתים השתלטו עליו בינתיים, לא יכלו כבר לכבוש. זוהי עדות מונומנטלית, שהתאחזות שבטי ישראל בארץ היתה פרי כבוש צבאי ולא פרי הסתננות שלוה. רק מפני שהיתה צבאית, נקבע דמותה על ידי גורם צבאי כרכב הברזל. כי אילו היתד. ההתאחזות אטית והדרגתית — מה מנע את ההגירה הישראלית לחדור בשלום לעמקים? ואם היה כבוש צבאי רק דרגה אחת של ההתאחזות, שבא לפני החדירה השלוה, אחריה או יחד עמה, הרי לא היה יכול צמצומו של כבוש זה בהר, בגלל רכב הברזל, להביא לידי צמצומו של הישוב האתני הישראלי בהר. גבול הישוב האתני של ישראל מעיד איפוא, שהארץ נכבשה כבוש צבאי, וברובה — בבת אחת.

ואם כן, הרי יש לפנינו עדות ברורה, שהארץ נכבשה בבת אחת, ודוקא בתקופת הברזל, לא לפני סוף המאה השלש־עשרה וראשית המאה השתים עשרה.

אולם בעדות על רכב הברזל כלול עוד יותר.

לאיזה זמן יש ליחס את הרשימות על רכב הברזל? ההסבר, שרשימות אלה מציינות גורם מתמיד, שקבע גבול לכבוש במשך כל תקופת השופטים, הוא משובש בהחלט. עמק יזרעאל נכבש בימי דבורה. ובכל אופן נצחו השבטים אז את הכנענים בעמק למרות רכב הברזל, שהיה להם (שופ׳ ד,, ג, ז, יג, טו, טז; ה׳, כח) הרי, שהרשימות, החושבות את רכב הברזל למכשול מכריע, עתיקות משירת דבורה. הן מעידות על פעולת גורם צבאי, שהכריע, אמנם, בשעתו ועצר את הכבוש על גבולות העמקים, אבל לא היה גורם מתמיד. אם לא כבשו ישראל אחר כך את השפלה, אין זה בגלל רכב הברזל כשהוא לעצמו, אלא בגלל חסנם הצבאי של הפלשתים, שהרשימה בשופ, א' יט עדיין אינה יודעת אותם.

מזה נמצאנו למדים, שאת תפקידו הצבאי המכריע מלא רכב הברזל, שעצר את הכבוש על גבול העמקים, רק בגלל צירוף־מקרים מיוחד לשעתו. בימי דבורה אין גורם מעכב עוד. אף בימי יהושע כבר מנצנץ הסכוי להתגבר עליו (יהושע י״ז, יה). פעולתו הביאה לידי תוצאות מתמידות, רק מפני שבינתיים נצטרף אליו הגורם הפלשתי.

ולהלן: הפלשתים נצחו את ישראל גם בהרים. ולא זה בלבד אלא שהם משתמשים ברכב־מלחמה גם בהרים (ש״א י״ג, ה). לשלמה יש רכב גם בירושלים (מל׳׳א י,, סי). את הרשימות ביהושע י״ז ובשופ, א, על תפקיד רכב הברזל בתקופת הכבוש אין להסביר איפוא, כמו שעושים ברגיל, במובן זה, שאי אפשר היה בכלל להשתמש ברכב בהרים. בהרי ארץ ישראל הנמוכים רחבי הכתף והחצויים עמקים אפשר להשתמש ברכב ברזל (כמו בכל שאר מיני רכב). מכאן מתחייבת בהכרח המסקנה, שהרשימות ההן על רכב הברזל של הכנעני לא זה בלבד שאינן מסמנות פעולת גורם מתמיד, ולא זה בלבד שהן לפני־פלשתיות ולא זה בלבד שהן מלפני שירת דבורה, אלא שהן מסמנות רק צירוף־גורמים ארעי, ממש בן ־ שעתו. הכנענים היו יכולים להשתמש ברכב הברזל בהרים, כפלשתים בשעתם, אלא שבשעת הכבוש עדיין לא הגיע רכב הברזל, ההמצאה הצבאית האחרונה של אותו הזמן, לישוב שבהרים. יש לשער, שרכב הברזל הגיע לארץ ממצרים. הישוב שבעמק החוף ובעמק יזרעאל היה קרוב יותר לדרך המלך הראשית, שחברה את הארץ עם מצרים, והמצאות הזמן הגיעו לכאן תחלה. בערי ההרים עדיין לא היה רכב ברזל.

כך מתברר לנו מהלך המאורעות. בשעת כניסת ישראל לארץ לא יכלו הכנענים שבהרים לעמוד בפני ישראל, מפני שלא היה להם עדיין רכב ברזל. הישוב שבעמקים למד בינתיים את השמוש ברכב ברזל. נשק חדש זה הטיל חרדה על צבאות ישראל. מפני זה הצליח הכנעני שבעמק לעכב את ההסתערות הישראלית. בימי דבורה התחילו הישראלים גוברים על הכנענים למרות רכב הברזל, ווהם כבשו את עמק יזרעאל מידיהם. אלא שבינתיים הופיעו הפלשתים, שבפניהם לא יכלו ישראל לעמוד לא בעמק ולא בהר. הפלשתים לא יכלו לנשל את הישראלים מעל האדמה, שכבר הספיקו לכבוש. אבל הם בלמו את ההתפשטות הישראלית, והם שלא נתנו לישראלים לכבוש את עמק החוף. ומכירן שהתנחלות ישראלית שלוה לא היתה מעולם, נקבעו תחומי הישוב על ידי הגורמים הצבאיים הללו. ישוב ישראלי מחוץ לתחום הכבוש הצבאי לא היה.

מכל זה נמצאנו למדים בבירור, שהתאחזות ישראל בארץ היתה בראשית תקופת הברזל, בשעה שתכשירי הברזל החדשים אך החלו להתפשט, ורכב הברזל עוד לא הספיק להגיע לישוב שבהר. הרי עוד בראשית התקופה הפלשתית יכלו הפלשתים למנוע את הישראלים מלהשתמש בנשק ברזל ולמנוע תעשית־ברזל ישראלית בכלל (ש״א י״ג, יט—כב)30.

עד כאן קויפמן, על שיטתו ראה עוד: סקירה של דוד כהן על ספריו, סיכומים ממשנתו.

הערות:

[1] את הנחת ההתנחלות המודרגת השליטו שטדה, מ י י א ר, ש ט י י א ר נ ג ל וסיעתם ועתה היא מן המוסכמות של המדע המקראי. עיין ברניי, Settlement. ע׳ 83 ואילך; קיטל Geschichte, ח״א, ע׳ 553 ואילך; זלין, Geschichte, ח״א, ע׳ 23 ואילך; יירקה Geschichte, ע׳ 69 ואילך; בהל, Zeitalter, ע׳ 448 ואילך; פטרי, Egypt, ע׳ 35-34; 8 פיט, Egypt, ע׳ 120 ;קוק, CAH, ח״ב, ע׳ 358 ואילך ; א ו י א ר ב ך, AViiste ח״א, ע׳ 59; מ י י ז ל ר, תולדות א״י, ע׳ 91 ואילך; רובינסון, History, ח״א, ע' 63 ואילך. הדעה השלטת היא, ששבטי לאה התישבו בארץ תחלה. תולדות התנחלותם כאילו נשתמרו בספורים שונים בם׳ בראשית; בספור על לתפיסת״ ארץ יבוק וגלעד בידי ״יעקב-ישראל״ (בר׳ ל״א, מד - ל״ב, לב), על ״ייסוד״ ,*בית אל״ בידי יעקב (כ״ח ועוד), על כבוש שכם (ל״ד), על ״התנחלות״ יהודה בדרום הארץ (ל״ז) ועוד. שבטים אלה לא היו במצרים. ממצרים עלו עם י הו ש ע שבטי רחל הצעירים יותר. הם נתקעו כטריז בין השבטים, שישבו כבר בארץ, דחו

את ראובן ה.בכור״ ממקומו וממעמדו, תפסו את מרכז הארץ והפרידו בין שבסי לאה. (עיץ ביהוד סכומו של בהל. שם). לעומת זה משער א ו ל ב ר י י ט, ששבטי יוסף התישבו תתלה בארץ וששבטי לאה דוקא הם שעלו בימי משה ממצרים וכרתו ברית עם שבטי יוסף. עיין על זה להלן. לפי שמידט ק ה. Einwanderung. ע׳ 168 ואילך נכנסו השבטים לארץ בשלש קבוצות 1) יהודה, שמעון. דן; 2) בנימין. אפרים. מנשה; 3) יששכר. זבולון. אשר, נפתלי. קבוצת יהודה נכנסה מן הנגב (ע׳ 175 ואילך). השבטים נתאחדו רק בימי שאול ודוד (82ו). —מתקופת ה״אבות״ נשארו, לפי דעה רווחת, בארץ שבטי ״עברים״, שהשבטים הישראלים התאחדו עמהם בארץ כנען.

ג עיין למעלה, ע׳ 14—־16.

[3] הרובד או הגוש הוא פלח או מגבש ספרותי. שיש בו סימנים המיחדים אותו על בל היסודות.. שמהם הוא מורכב (היינו: על כל מקורותיו). לחטיבה מיוחדת. על הבחנת גושים בספרות המקראית עיין למעלה. כרך א' ע׳ 24 ואילך. וביחוד 212-201. אלא שלא יחדנו שם מונח קבוע למושג זה והשתמשנו גם במונח ״שכבה״ (הראוי יותר לסמן יסוד-מקור) ובמונח ״קבוצה״. תחומי הרבדים נעים, הכל לפי הסימן הקובע אותם.

[4] ש ט י י א ר נ ג ל, Einwanderung, ע' 15 ואילך; ז ל י ן׳ Geschichte, ח"א,

ע׳ 42 ואילך; נ ו ט׳ System, ע׳ 77—78, נסו באמת למצוא רמזים לדבר, שהשבטים ישבו לפנים בארץ בסדר אחר, שמתוכו אפשר לבאר את סדר היחש שלהם : את החלוקה לשבטי לאה ולשבטי רחל ובו׳. אבל המרמזים״ הם די קלושים, ושום דבר אין להסיק מהם. קודם כל אין שותפות בתי-אבות (כגון חצרון וכרמי לראובן וליהודה וכו׳) מוכיחה כאן כלום. שהרי אלה הם שבטים קרובים. ושותפות כגון זו אנו מוצאים גם בין שבטי ישראל ובין שבטי אדום (זרח, קרח ובו׳). נקודת־הגבול בין יהודה ובין בנימין -אבן בחן בן ראובן״ (יהושע ט״ו, ו, י״ח, יז) אין בה כדי להוכיח, שראובן ישב פעם ליד יהודה ממערב לירדן. הנקודה קרובה לירדן, והיא בעצם גם נקודת גבול של ראובן, ואולי ישב כאן בית־אב ראובני. מזה, שהשופט תולע איש יששכר יושב בשמיר בהר אפרים (שופ׳ י' א—ב), ודאי שאין ראיה, שיששכר ישב פעם בהר אפרים ליד יהודה. מיהושע י״ז, יא יש ללמוד, שגבול מנשה ויששכר היה מסוכסך. אפשר, שלבני יששכר היו ישובים בקצה הר אפרים. ואפשר, שהשופט לא ישב בעיר מולדתו. ובכל אופן בימי מלחמת ברק־דבורה יששכר, זבולון, דן, נפתלי, גד ואשר שוכנים זה ליד זה, ונחלת יוסף חוצצת בינם ובין יהודה. וכן גם לפי בר׳ מ״ט, יג-כא; דב׳ ל״ג, יח-כד.והלא התגבשות זו היתה התגבשות לדורות. ואיך יכלה להוצר ולהקבע לדורות שיטת־־שבטים עם שיטת־־יחסים, שבסיסן ההתישבותי היה קיים לכל היותר זמן קצר והיה משתנה ומתחלף מזמן לזמן? ברור, ששיטה זו לא היתה תלויה בהתנחלות כלל. חלוקה זו משקפת יחסים סוציאליים (יחסי תלות וחסות) בין השבטים בתקופת ההתהוות של אגודי השבטים הקדומים. וכן גם החלוקה בין שבטי־לאה ושבטי־רחל, הקשורה בחלוקה לבני אמות ולבני שפחות, דבר אין לה עם ההתנחלות. (עיין למעלה, ע׳16—17). — נגד שטייארנגל עיין גם שמידטקה, Einwanderuntf, ע' 169.

[5]         עיין למעלה, כרך א' ע׳ 632-631. בספור בשופ׳ י״ז-י״ח על מעבר דן צפונה מוצא ז ל י ן, Geschichte, ח״א, ע׳ 97, ציור מוחש לתנועת השבטים, שנגרמה על ידי עליית שבטי רחל בהנהגת יהושע לארץ כנען, ולסכסוכי־הנחלה, שפרצו ביניהם. אבל בשופ׳ א' לד מדובר על לחץ האמורי על דן, ולא על לחץ שבטי ישראל עליו. וגם בשופ׳ י״ז־־י״ח אין כל רמז, שדן החליף את מקומו בגלל עליית שבטים ישראליים ממזרח. ספורי שמשון מוכיחים בבירור, שלמעבר דן גרם לחץ, שבא מצד השפלה, ואין ספק, שהתגברות הפלשתים הניעה אותו לתור לו נחלה חדשה (עיין למעלה, ע׳ 305). זלין יודע לספר, שדן בזז את מקדש שילה ומכל מקום ברור, שאין דן מנסה לתפוס לו נחלה בגבול שבטי ישראל; לא נרמז, שמנעו אותו מזה בזרוע. בית מיכה מאכסן את המרגלים, הכהן שואל לבני דן באלהים. — בע׳ 45 מדבר זלין על ״מלחמת תחרות ארוכה״ בין ראובן ובין יוסף, שנתנה לו הבכורה במקום ראובן. אבל מניין הוא יודע על מלחמה זו — סוד כמוס עמדו. הוא מסמן, אמנם, מקראות, אבל בהם אין אף רמז לדבר. לפי בר׳ לה, כא-כב חטא ראובן בבלהה, והדבר לא קרה בנחלת יוסף. בל״ז, כא—ל דוקא ראובן הוא שמבקש להציל את יוסף מידי אחיו, השוה מ״ב, כב. בכל אופן אין שום זכר לאיזו מלחמה בין ראובן ובין יוסף בתקופת הכבוש או לאחריו. ה"בכורה״ ניתנה ליוסף לא במלחמה אלא בגלל התרבותו והצלחתו ובגלל התנונות ראובן, שסבותיה אינן ידועות לנו.

[6] ז לין. Geschichte,ח״א,94 ואילך, מוצא ביהושע כ״ב עדות על הברית. שכרת יהושע, ראש שבטי רחל, בשכם בין שבטי רחל, שעלו לארץ ממצרים, ובין השבטים הישראליים, יושבי הארץ מלפנים, בשם יהו"ה, אלהי סיני. שהרי בפרק זה מסופר על ברית. שכרת יהושע עם העם לעבוד את יהו"ה. ועל ״חק ומשפט״, אשר שם לו. ואילו לפי המסורת כבר נכרתה ברית בסיני.—השאלה. מה טיבה וערכה של ברית שכם. היא שאלה בפני עצמה. לשאלה זו השיב בן גוריון. Sinai. עמ' 311 ואילך. אבל בכל אופן אין ביהושע כ״ד שום זכר ורמז לברית בין סוגי שבטים שוגים. לפי הסקירה ההיסטורית, שם. ב ואילך. כל השבטים היו במצרים ובאו לארץ ונלחמו בכנעני וכו׳. בקרב כולם יש -אלהי נכר״. וכולם נדרשים להסירם מקרבם (כג). גם כאן, כמו בשאר המקורות, אין מצוה לשבטים. שלא ינשלו זה את זה מאחוזתם. אין ברית נכרתת בין קבוצות שבטים, אלא יהושע כורת ברית לכולם. שלא    יכחשו ביהו"ה ובו גם.

בדב' כ״ז. כאן השבטים, אמנם מחולקים לשתי קבוצות. אבל החלוקה כרוכה בחלוקה בין הברכה ובין הקללה, ואין כאן כריתת ברית כלל.—זלין מוצא זכר לברית זאת גם בדב׳ ל״ג ב—ה ובשופ׳ ה ה. אבל אלו הן דרשות של מה בכך. 1938 .ZAW) MohlcnbrinU, ע׳ 250 ואילך) מבחין ביהושע כ״ד שתי נוסחאות: באחת יהושע מדבר אל שבטים, שאבותיהם היו בעבר הנהר״ (ב ועוד), ובשניה יהו"ה מדבר אל אנשים, שיצאו ממצרים ונכנסו לארץ (ה ועוד). אולם כל הנתוח הזה תלוי על בלימה. כי אם היו שבטים עברים, שלא יצאו לפי ההנחה, ממצרים. כלום היו גם שבטים, שאבותיהם לא היו ״בעבר הנהר״, כלומר: שלא התיחשו על אברהם ובניו? ובכל אופן יש אף לפי נתוח זה ביהושע כ״ד שני ספורים על שתי בריתות שבטים שונות. אבל אין ספור על ברית בין שתי קבוצות שבטים. אין להבין למה גנזו מסורת ממין זה ב״רמזים״ היורשים פענוח של נתחנים חריפים. — לשאלה זו עיין עוד להלן. סוף הפרק .לחקר נביאים ראשונים״.

[7] כלב וקיני באו, לפי המסורת. עם ישראל מן המדבר. על ירחמאל אין לנו אמנם ספור כזה. אבל בכל אופן אלו הם בתי אבות, שדבקו בשבטי ישראל ונטמעו בהם. אולם ששבטים ישראליים או ״עברים כרתו כרית זה עם זה בארץ, לא נזכר ולא נרמז.

[8] לדעה זו על ה״עברים״, שכאילו היו בארץ מלפני הכבוש. עי' למעלה, כרך א עמ' 740-739. ועיין גם אולברייט. 1920 ,JPOS, ע׳ 66 ואילך; בהל. Kanaanacr. ע״ i73~IO קיטל. Geschichte. ח״א, ע׳ 465, הערה 4; ח״ב, ע׳ 90. 103. לוי  1927 ,OLZ טור 826 ואילך; נוט, ספר היובל לפרוקש, ע' 106 ואילך; מ י י ז ל ר, תולדות א״י, ע׳ 191 ואילך. השוה גם להלן בפרק ״חבירו ועברים׳-. — אולברייט JPOS, שם, מביא כדוגמה היסטורית את העובדה, שסופרי-הקורות הערבים אינם מספרים כלום על היחס שבין הערבים, שישבו באו־ץ ישראל מכבר, ובין הכובשים המוסלמים. אבל אין הנדון דומה לראיה. כי במקורות המקראיים, גם בספורי הכבוש וגם בחוקים, ההבחנה האתנית של יושבי הארץ מובהקת ומוטעמת ביותר, ומן ההכרח היה להזכיר את ה"עברים״, אילו היו בעולם.

[9] השוה ו ו ל י ־ ל ו ר נ ס, Zin, ע׳ 91.

[10]         השוה גילמן, 1927 ,JPOS׳ ע׳ 188. בצדק אומר נילסן, שבזמן מאוחר לא היו ממציאים ספור על כשלון כזה, אלא היו מספרים, שהשבטים נכנסו לארץ מדרום. בעל כרחך שיש כאן גרעין היסטורי.

11 הדעה, שבבמ׳ כ״א, א-ג יש מקבילה לספור על כביש צפת, היא ישנה, והראב״ע מזכירה בביאורו לבמ׳ כ״א ודוחה אותה ואומר. שהם -שני מקומות״. וכן מבאר הרמב׳ן שהם שני מקומות אלא שהוא מיחד את נדר החרם הזה לכנעני שבנגב,ונתקיים הנדר מקצתו בימי משה ונשלם בימי יהושע

רשימת תחותמס

עיין י י ר ק ו, ע׳ 28 והמקומות המסומנים שם.

עיין ארמן, Literatur, ע׳ 270 ואילך.

השערה זו הביע ראשונה מילר. עיין ספרו AS, ע׳ 236 - 233, והשערה זו נתקבלה על דעת רבים -על שבטים אחרים, שכאילו נמצא זכרם בין יושבי ארץ כנען בתקופה קדומה; עיין להלן, הערה 21.

16 או: .ישראל מתיו מספר, זרעו איננו. משמעות הבטוי היא: ישראל הוכה מכת נצחת עיין ב ר ס ט ד, *605-£04 .111 .Record; ועיין ברניי עמ' 52 הע' 4.

17 עיין מלון, Hebreux, ע' 43 ואילך.

18 עיין בהל, Kanaar&er, ע׳ 80; פ יט, Egypt ע' 111.

19         את ההשערה, ש״אשר״ הוא מחוז כנעני גדול בדרום פיניקיה, שהשתרע בערך מעכו עד הלבנון, ושהשבט הישראלי אשר הוא שריד מבני מחוז זה (שאף אמנם לא נעשה מעולם ישראלי ממש), הביע ראשונה מילר, כאמור, וממנו קבלו אחרים. אבל קביעת־מקום זו מבוססת אצל מילר על הדעה, שהשם אשר מופיע ״רק אצל סתי ורעמסם השני״, ולפיכך יש לחפש אותו בשטח הכבושים החדשים של שגי מלכים אלה — ״בצפוךמערב של פלשתינה״ AE, ע׳ 236 ואילך). אבל מכיון שהשם נמצא באמת גם ברשימה של אמנחוטפ השלישי, הרי בטל הטעם, וממילא בטלה המסקנה.-מתוך ״ספר המהיר״ ודאי שאין לקבוע את המקום.על זה יש להוסיף, ששם מלך ״אשר״ (גזרדי או קצרדי) אינו שמי, ודבר זה אינו גזסייע להנחה, שבני העיר ההיא היו ישראלים או כנענים. השוה בהל, KanaanSer. ע, 80 ׳-על אשר, זבולון וכו׳ בכתבי אוגרית עיין למעלה, ע״ 11, הערה 21.

במכתבי תל עמרנה (קנוסדזון, מכתב 225) נזכרה עיר בשם Samhuna, שיש מזהיםאותו עם השם ״שמעון. רעמסס השלישי מזכיר בצפון סוריה עיר בשם ״לויאל״, הכולל את השם ״לוי׳. עיין ל ו ד ס, Israel, ע׳ 59,8, ז6. היש כאן קשר עם שמות בני יעקב? בכל אופן ברור, שאין מקומות אלה נמצאים בנחלות השבטים. (ללוי אף לא היתה נחלה).-מן השם ״לויאל״ לא עשו החוקרים ״מטעמים״ כמו מן השם ״אשר׳/ מכיון שכבר קבעו את מקומו של לוי בקדש ויחסו אותו על ה״לוא״ של דרום ערב (עיין למעלה׳ כרך א׳, ע׳ 175, הערה 15). אלט בקש למצוא זכר לישיבת יששכר בנחלתו בתקופת תל עמרנה: בירידיה מלך מגידו מזכיר באחד ממכתביו שהוא מעביד ״אנשי מס״ בתחום העיר שונס (עיין טירו־דנג'ן, AO 7098 :1922 ,RAAO). ומכיון שבבר׳ מ״ט, טי נאמר. שיששכר היה ״למס עבד ומכיון ששונם היא בנחלת יששכר (יהושע י״ט, יח). הרי, שבירידיה העביד את אנשי יששכר. עיין 1924 ,PJB, ע׳ 34 ואילך 30. (והשוה קוטשר, תרביץ, שנה י״א, ספר א' ע׳ 19 ואילך). אבל כל זה פורח באויר. בירידיה מביא לעבודה בשונם ״אנשי מס״ מיפו וממקומות אחרים, ואין ראיה. שאלו הם מתישבים. וכן אין הכרע, שבבר׳ מ״ט, טו מדובר על שעבוד יששכר לכנענים. אין כל דוגמא במקרא לשעבוד כזה. ובכלל אין זה אלא מדרש־־סמוכין משונה. נגד אלט עיין שמידטקה,Einwanderung, ע׳ 182.

אדוארד נביל בקש למצוא בחרוזיו של מרנפתח רמז ליציאת מצרים: ישראל ..אבד

ונעלם במדבר. כי מנקודת השקפה מצרית היציאה אל המדבר היא אבדן. אבל הוא גופו חזר בו. כנראה, אח״כ מפירוש זה. עין מלון ׳HSbreux, ע׳ 180. להמן-הויסט. Jsrael, ע׳ 39-36, הביע את ההשערה, שישראל נדדו אז על הגבול הדרומי של ארץ כנען; הנודדים האלה היו סכנה לשלום מצרים. נגד זה טען בהל. KftnaanSer,, ע׳ 79, שאילו היה כך, היה המשורר צריך להזכיר את ישראל ראשטנה. וציץ קיטל, Geschichte. ע׳ 553, הערה 3״ החושב ביאור כזה ל״מן הנמנע״.

עיין מילר,AE, ע׳ 150-149.

עיין מי ל ר, שם, ע׳ 149, והשוה שם, ע׳ 713 ואילך; ברסטד, Records, ח״ג, 188

גרסמן, Texte, ע׳ 94. ״כנדן״ מסמן, כנראה, את השפלה שבדרום הארץ הקרובה למצרים או את כל החלק הדרומי של הארץ. אבל עיין מילר, שם, ע׳ 205 ואילך; בהל, Kanaan&er, עמוד 4.

מסקנה זו הסיק בשעתו מ י י א ר, Israel ten, ע׳ 221, שהסימן ״עם״ מראהשישראל לא הגיע עוד באותו זמן לידי התישבות ממש. מאלף ביחוד הדבר, שרק ישראל מסומן בסימן עם, בשעה ששאר השמות באותם החרוזים של מרנפתח מסומנים בסימן ארץ. מזה מסיק ארמן, Literatur, ע׳ 346, הערה 3, שישראל נחשב עדיין בעיני הכותב ל״שבט בידואי״. אולברייט, 58 ,BASOR, ע׳ 15, הערה 14, מזכיר, שרעמסס השני מסמן את ״מואב״ בסימן־הארץ. הרי, שמואב התנחל בארצו לפני ישראל ושבימי מרנפתח לא הגיע עוד ישראל לכלל התישבות. עיין גם מאמרו שם, חוברת 84, ע׳ 22. אלא שגם למייאר וגם לאולברייט קשה, כיצד זה לא הגיעו עוד שבטי ישראל לידי ״התישבות" אחרי שישבו בנחלותיהם זה יותר ממאה שנים והתמזגו עם יושבי הארץ. על הסתירה הזאת עומד להמן- הויפט Israel, ע׳ 38.

שאלה היא מה דינם של הספורים ביהושע י״א, ד, ס ושופ׳ א' יח. המלכיםהנלחמים בראשות מלך חצור עם יהושע במי מרום יש להם רכב, ויהושע מנצח אותם ושורף את מרכבותיהם. אפשר לחשוב פרט זה לקשוט דמיוני. אבל יש לשים לב לכך, שרכב ברזל לא נזכר כאן אלא .,רכב״ והמרכבות' סתם. כי רכב המלחמה בכללו הרי קדם לרכב הברזל. אפשר איפוא להניח, שמלכים אלה לא ידעו עוד את ההמצאה החדשה. — על הסתירה שבין שופ׳ א' יח ויט כבר עמדו, וכבר נמנו וגמרו לדון לחובה את המלקט הזה המביא יחד שני פסוקים המכחישים זה את זה. אבל השאלה היא, אם לא סימן כאן בקצור מופרז מפנה תכסיסי: בראשית הסתערות בני יהודה על העמק לא היה גם שם עדיין רכב הברזל נפוץ, ובני יהודה הצליחו ללכוד ערים שונות, אבל אחר כך התגבר הכנעני כאן בעזרת ה״טנק״ של הזמן ההוא והדף את בני יהודה והציל את הערים הכבושות.

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

2 מחשבות על “פרופ' קויפמן: כיבוש הארץ עובדה היסטורית – מתוך הניתוח הספרותי”

  1. על אידאית כיבוש אחת
    האם לא ניתן להסביר את כוח עמ"י בכיבוש בדרך הטבע לבדו והרי נשמע שחזקים היו, וכלב כבש את ענקי חברון כמעט לבדו וכן חתנו את קרית ספר. ויהושע אומר לאפרים ללכת להלחם בכנעני למרות שרכב ברזל לו ועל כ"ז אין נזכר שהוצרכו לנס וכד',
    ועוד שהיו עם רב ביחס למלכים שנלחמו עמהם שכן לא כל התושבים הגיעו למלחמה כאחד. ולכך יכלו לגבור עליהם
    ובפרטו שכידוע הרבה מההצלחה במלחמה תלוי ועומד על מורל ואמונת העם, ולכך למרות שבאו מן המדבר כיון שראו עצמם עם ה' ומקיימים חוקי המוסר הרי שעשו המלחמה בכוח נפשי עז, וכיון שכל טובה יחסהו לה' תלהו שהכל זה ס"ד כפי שהחרדים מדברים כיום שהכל זה בעז"ה וס"ד ולא כוחי ועוצם ידי.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *