נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

פרופ' קויפמן: ס' יהושע נתחבר בזמן המאורעות ומשקף מציאות

פרופ' יחזקאל קויפמן, מגדולי חוקרי המקרא בדור הקודם, עוסק בקדמות ספר יהושע, חלק מתוך דבריו בנושא. מתוך ספרו תולדות האמונה הישראלית כרך שני.

ס׳ יהושע ושופ' א׳

הערכת ס׳ יהושע כספר היסטורי עתיק הכולל עדות בת־זמנה על כבוש הארץ סותרת להערכה המקובלת. ההערכה המקובלת נשענת לא רק על קביעת זמני מקורותיו של הספר (הם הם מקורות ס' התורה) השלטת באסכולה של ולהויזן אלא גם וביחוד על [35] [36] הסתירה, שגלתה הבקורת בין תיאור כבוש הארץ שבס׳ יהושע ובין התיאור שבשופ׳ א׳ לפי ס׳ יהושע נכבשה הארץ כולה בימי יהושע ונתחלקה כשהיא ריקה מאדם בין השבטים אחרי גמר המלחמה. ואילו בשופ׳ א׳ מלחמת הכבוש עומדת בתקפה. השבטים מתאמצים לכבוש כל אחד את חלקו, ואף אינם מצליחים לגמרי. זאת אומרת, ששופ' א׳ אינו באמת המשכו של ס׳ יהושע, כפי שנאמר ברשימה שבפסוק א, אלא יש לראותו כספור מקביל לס׳ יהושע. זהו תיאור אחר של מהלך כבוש הארץ. לפי תיאור זה אין השבטים נלחמים כמחנה אחד, אלא כל שבט נלחם בפני עצמו. הם אינם יכולים להוריש את יושבי הארץ. הכנעני אינו נשמד, אלא הוא יושב בקרב שבטי ישראל. האסכולה השלטת חושבת תיאור זה לקרוב יותר אל המציאות ההיסטורית, ואת התיאור שבס׳ יהושע היא דוחה. אולם גם שופ׳ א׳ כולל, לפי תפיסתה, סכום מאוחר של מאורעות הכבוש: בפסוקים כא, כח, כט (לפי הנוסח שביהושע ט״ז, י) כאילו נרמזו מאורעות של תקופת ראשית המלוכה. באמת לא חלקו השבטים את הארץ ב״גורל״ וגם לא נכנסו לארץ בזמנים שונים. כל אחד כבש את נחלתו בפני עצמו, לפעמים במלחמה ועל פי רוב בשלום. ולא עוד אלא שאחדים מן השבטים כבר ישבו בשעת כבוש יהושע בנחלותיהם ולא "נכנסו״ כלל לארץ ממצרים. השבטים לא היו חטיבה לאומית אחת בתקופת ההתנחלות. האחדות נוצרה רק לאחר זמן — בתקופת המלוכה. רק אז נתהוה עם ישראל. זוהי המסקנה העיקרית: בתקופת כבוש הארץ עדיין לא היה עם ישראל 41.

והנה קודם כל יש להטעים, שגם הנחת שופ׳ א׳ היא: אחדות עם ישראל.

פרק זה אינו מספר באמת כלל על הכניסה לארץ. אבל הנחתו היא, שנכנסו לארץ כולם יחד. כל שבט נלחם בגורלו. למלחמה קדמה איפוא חלוקת נחלות. המלחמה מתנהלת על ידי השבטים, אבל השבטים מגשימים תכנית אחת בדבר אלהים. אין שום רמז להתנחלות שבטים זה אחרי זה; השבטים נלחמים בבת אחת. יהודה רק פותח את המלחמה הכללית. היש להניח, שאת הרקע האחדותי יצר בעל הפרק, שסכם את המאורעות מתוך נקודת השקפה מאוחרת?

ההערכה הבלתי נכונה של הפרק הזה היתה מכשול פטאלי למדע המקראי. בפרק יש כמה קשיים ואי־התאמות. אבל ברוב "תקונים״ טשטשו את עדותו. על זמנו של הפרק כבר עמדנו למעלה (כרך א' ע׳ 628 ואילך) והבאנו כמה ראיות לעתיקותו: הוא אינו יודע עוד את הכבוש הפלשתי ואת מעבר דן צפונה. הרי, שהוא עתיק מאגדות שמשון, משופ, י״ז-י״ח ומשירת דבורה. על הראיה מן הרשימה על ״רכב הברזל״ עיין למעלה ע׳ 319-320. שהפסוקים המדברים על שימת הכנעני למס אינם מתכוונים למאורעות תקופת המלוכה 42, מוכח קודם כל מפסוק לה: את האמורי מכניעים ושמים למס אנשי בית [37] [38] יוסף. ואילו עם יסוד המלוכה פסקו המלחמות הנפרדות של השבטים. מדובר כאן על עזרת בית יוסף לשבט דן. ומפסוק זה יש להקיש על כח ואילך. דבר זה מוכח גם מפסוק כט: הכנעני יושב בגזר; ואילו בימי שלמה נשמד הכנעני מגזר (מל״א ט טז). ביהושע ט״ו, כג המקביל לשופ׳ א׳, כא נאמר, שאת היבוסי לא יכלו בני יהודה להוריש מירושלים. ואילו אחרי כבוש ירושלים בימי דוד לא היה מספר מנסח את המצב כך. הפסוקים מכוונים בהכרח לימים שלפני הכבוש בימי דוד.

שופ׳ א׳ (והקטעים הקרובים לו: יהושע ט״ו, יד-יט, סג; ט״ז, י; י״ז, יב—יח) כולל איפוא רשימות מימי ראשית הכבוש.

והנה בפרק זה אנו מוצאים לא רק אחדות העם בראשית מלחמות השבטים בנחלותיהם אלא גם אותה תכנית הכבוש הלאומית, שאנו מוצאים ביהושע ט״ו—י״ט. כי גם כאן כ ל ארץ כנען, עד קצה הצפון, מחולקת בין השבטים. על כל שבט ״להוריש״ את הכנענים שבחלקו, כדי שהעם ינחל את כל הארץ. (השוה למעלה, ע׳ 386). גם שופ׳ א׳ טבוע באותו המטבע הכפול, שטבועים בו יהושע ט״ו־-י״ט. בהווה הפרק יודע רק מלחמות שבטים. אחדות העם של תקופת המלכים היא עדיין מעבר לאופק שלו. ועם זה הוא רואה את המלחמות האלה באור השאיפה והתקוה הלאומית: בראשית המלחמות השבטיות היתה אחדות לאומית, ותעודת המלחמות — הורשה שלמה של הכנעני — גם היא לאומית. בנקודה ראשית זו אין אפוא סתירה בין שופ׳ א׳ וביןס׳ יהושע: השבטים הנלחמים בארץ הם לא שבטים נפרדים, שאין ביניהם קשר לאומי, אלא הם מהוים עם אחד ומגשימים תכנית לאומית אחת.

כמו כן אין סתירה בנקודה עיקרית אחרת: גם שופ׳ א׳, כמו ס׳ יהושע, אינו יודע התנחלות מתוך שלום. ישראל נלחם בכנעני, מוריש אותו או משעבד אותו. אבל אין רמז לכריתת ברית שלום, ליסוד ישובים משותפים, להתמזגות שבטים ובתי אבות.

ועם זה אין ספק, שבין שופ׳ א׳ ובין ס׳ יהושע יש אי־התאמה מסוימת. אולם השאלה היא: מה טיבה ומדתה של אי־התאמה זאת? שהרי סתירות ואי־התאמה יש גם בשופ׳ א׳ גופו. הנתנה רשות באמת לראות את שופ׳ א׳ כספור מקביל לס׳ יהושע? והיש לראות את שופ׳ א׳, א (״ויהי אחרי מות יהושע״) כרשימה משובשת?

בשום פנים אי אפשר לראות את שופ׳ א׳ כראשית ספור מיוחד על כבוש הארץ. שהספור אינו אלא המשך, ברור בהחלט מפסוק ג: השבטים נלחמים כל אחד ב״גורלו״, כלומר: בנחלתו. ההנחה היא, שכבוש הארץ וחלוקתה ל״גורלות״ קדמה למלחמות אלה44. ולהלן: בשופ׳ א׳ אין לשבטים מנהיג, ושמו של יהושע לא נזכר 45. ביהושע י״ז, יא—יח, השייך לאותו המקור, שממנו שארב שופ' א׳, נזכר יהושע כמנהיג ברית השבטים (לא כמנהיג שבם יוסף בלבד): ליוסף הוא נותן ״גורל״׳ היינו: מנחיל לו נחלה בין אחיו. וגם הנחת הקטע הזה היא, שלמלחמת השבטים בדרגה המתוארת בשופ׳ א׳ ורעיו קדמה מלחמה אחרת. לפי יהושע י״ז, טו—יח כבר נשלמה מלחמת יוסף עם הכנעני בהר, בהר עליו רק לברא את היער. המלחמה היא עתה בעמק. ולהלן: אין בשופ' א׳ ספור על מעבר הירדן. אין מקבילה לספור על כבוש יריחו 48 ועל כבוש ערי הגבעונים ועל המלחמה בגבעון ועמק אילון, שנזכרה בס׳ הישר. בכלל: אין מלחמת גבולות. כל המלחמות הן בפנים הארץ. יריחו, ״עיר התמרים׳׳, כבושה ועומדת (מז) 47. מלחמת־הגבול, שנזכרה כאן, היא בצפת-חרמה (יז). ומניח שהכניסה היתה מ״עיר התמרים״, הרי מביא אותנו פסוק יז בטיסה אחת עד הקצה הדרומי של השטח הכבוש. המלחמה מתחילה בתוך הנחלה ומגיעה עד הגבול. בנחלת שמעון יש רק מלחמה אחת: צפת-חרמה. גם בנחלת יוסף נזכרה רק מלחמה אחת: בית אל. על דן מסופר שהאמורי לחץ אותו ההרה (לד), זאת אומרת: מסופר על התקפה־שכנגדאחרי שכבר נאחז בנחלתו. על רוב השבטים (כא, כז—לה) אין שום ספורי כבוש: נזכרו רק גרעונות ההורשה. אנשי האסכולה הרגישו בלקויים האלה ונסו להשלים ממקומות אחרים 48. אבל זוהי עצה מפוקפקת מאד. וגם אין ההשלמה יכולה למלא את רוב הלקויים. ברור, שבעל הפרק מניח, שרוב הארץ כבושה ועומדת, והוא מוגה רק את הנקודות, שבהן לא נשלמה ההורשה.

זאת אומרת: שופ׳ א׳ ורעיו אינם כוללים כלל ספור על כבוש הארץ. יש כאן רק אוסף של תאורי מקרים בודדים מ״מלחמות כנען״, ספורי מאורעות מזמנים שונים אחרי שנכבשה הארץ ברובה, סקירות וסכומים, רשימת הערים, שלא הורישו אותן בזמנו של מחבר הפרק 49. בשום פנים אין כאן הקבלה לספור כבוש הארץ שבס׳ יהושע.

ואמנם, בין המסופר בפרק זה ובין המסופר בס׳ יהושע יש רק נקודת־מגע אחת:

הספור על חברון ודביר. בשופ׳ א׳, י—סו, כ מסופר על כבוש חברון ודביר, שלפי יהושע י׳, לו—לס כבר נכבשו והוחרמו על ידי יהושע. כאן יש ספורים סותרים זה לזה. אולם יש לשים לב, שבס׳ יהושע גופו יש חלופי־נוסחאות בספור על כבוש חברון ודביר. לפי יהושע י״ד, ו—כו כבש כלב את חברון. לפי ט״ו, יג—יט (שופ׳ א׳, יא—סו, כ) הכה כלב את הענקים בחברון, ־ועתניאל כבש את דביר. לפי י״א, כא הכרית יהושע את הענקים מחברון ומדביר. וכן יש בשופ׳ א׳ גופו סתירה בין פסוק י ובין פסוק כ. מזה נמצאנו [39] [40] למדים, שהיתה מסורת מגוונת ורבת נוסחאות על המלחמה בחברון ובדביר, ולכן לא נתפלא על הסתירה, שיש כאן בין שופ' א׳ ובין ם׳ יהושע. ולעומת זה אין כל מגע בשאר הספורים. יהושע אינו נלחם בבזק, אינו לוכד את ירושלים ואת בית אל, אינו נלחם בעזה, אשקלון, ועקרון. (לפי יהושע י״א, כב נשארו ענקים בעזה ובגת ובאשדוד). וכן אין ספור על כבוש צפת־חרמה[41] [42]. בשופ׳ א׳ מסופר איפוא על מאורעות, שלא סופר עליהם כלל בס׳ יהושע, וממילא אין כאן ספור מקביל.

ולא זו בלבד אלא שגם הטענה היסודית, שלפי ס׳ יהושע ״בכללו״ (היינו: לפי ס״א,

ס״ד וס״כ, שהם גופי מקורותיו) בגגוד לשופ׳ א׳ נכבשה הארץ כולה לפני יהושע ״בלי שיור״ או ״כמעט בלי שיור״ ונתרוקנה מכל יושביה ונתחלקה כשהיא ריקה מאדם בין בני ישראל, אינה אלא טעות מדהימה. היא עוברת בלי בקורת ממחבר למחבר, ואת תוצאותיה הפטליות לסלוף ראשית תולדות ישראל אין לשער. מקור הטעות היא, כפי הנראה, חלוקת הארץ כולה ביהושע ט״ו—י״ט. אולם כבר ראינו, שזוהי חלוקה אוטופית הכוללת גם גלילות, שלא נכבשו אז, ואף מקומות, שלא נכבשו מעולם. מלבד זו. יש באמת בס׳ יהושע פסוקים אחדים, שאם נעקור אותם מהמשכם ונדקדק עמהם ביותר, נוכל להוציא מהם את המשמעות ההיא, והם: י,, מ—מבן י״א, טז—כ. אבל גם כוונת הפסוקים האלה אינה באמת אלא, שיהושע לכד את כל הארץ ״עד בעל גד״ והכה את מלכיה עד שנשבר כחם של מלכי כנען ולא יכלו עוד לצאת למלחמת התקפה על ישראל בימי יהושע. זוהי גם משמעות הכתובים בכ״א, מא—מג. אבל אין כוונת המספר לומר, שלא נשארו מימי יהושע שום גרעונות־הורשה. לכל היותר יש הפרזה מסוימת בבטוי בי׳, מ ובי״א, טז, אבל אין זה קובע את אופי התיאור בס׳ יהושע ״בכללו״. בי׳, מ; י״א, מז מדובר, לכאורה, על תפיסת השפלה. אבל הרי בהסבר בי״ב, ח ואילך (המזכיר גם הוא את השפלה) לא נזכרה אף אחת מערי הפלשתים. וכן לא נזכרה מלחמה עם ערים אלה בפרק י׳. ובי״ג, ב—ג נאמר בפירוש, שגלילות הפלשתים לא נכבשו 5. בי' מא נזכרה עזה כגבול מלחמת יהושע. בי״א, כב מסופר, שבעזה ובגת ובאשדוד נשארו ענקים. לא בי״א, טז—יו ולא בי״ב, ז לא נאמר בפירוש, שהכבוש הגיע עד הים. כמו כן אין אנו מוצאים ברשימת מלכי הארץ בי״ב, ז—כד מלכי ערים גדולות וחשובות כגון: בית שאן, יבלעם, צור, צידון, רחוב, עכו, יפו ועוד ועוד. אין ספור ואין רמז על כבוש ירושלים וגזר. אין ספור על מלחמה בעמק יזרעאל. בי״ד, ו—טו, שיש בו מסגנון ס״א וס״ד, כלב מבקש מיהושע, חמש שנים אחרי כניסתם לארץ(י), שיתן לו את חברון ואומר: ...ענקים שם... אולי ה'אותי והורשתים (יב). ההנחה היא איפוא, שבמלחמות יהושע לא נכבשה אף חברון.

למעלה כבר הזכרנו את טענתו של אלט, שיש אי־התאמה בין הספורים שביהושע א׳—י״א ובין ״תכנית״ הכבוש כפי שנקבעה בפרק א׳ ובסקירה החוזרת שבסוף פרק י״א ובמקומות מאוחרים אחרים. ראינו, שנעלמה מאלט אי ההתאמה שבין א״ ובין סוף י״א בא׳ מדובר על כבוש הארץ ״עד נהר פרת״ ועד הים, ובי״א מדובר על כבוש הארץ ״עד בעל גד״, וכבוש הצפון וארץ פלשתים עד הים לא נזכר. הבלעה זו, שמבליע אלט את ש ת י התכניות ב״תכנית״ אחת, היא אפינית מאין כמותה. רק על ידי טשטוש כל הפרובלמה של כבוש־הארץ השלם, שכבר עמדנו עליה למעלה, מצליחים החוקרים מבית ולהויזן להעלות מראית עין של ספור על ״כבוש ללא שיור״. בפרק א׳ נתנה ה״תכנית״, ובסוף י״א כאילו מסופר על הגשמת התכנית הזאת, ורק הספורים אינם מתאימים לה! אבל מה שמסופר באמת בי״א ובפרקים שלאחריו הוא, שה״תכנית״ לא נתגשמה, זאת אומרת, שהארץ לא נכבשה לפי ה״תכנית״. ביהושע י״ג, א ואילך; כ-,, א ואילך; שופ׳ ב׳, א־־־ג,, ו, בפרקים הכתובים בסגנון ספרות ס״א וס״ד, נידונה שאלת הגוים אשר עזב יהושע ולא הורישם, ושטח הגויים האלה כולל את ארץ פלשתים, שיהודה לא הוריש לפי שופ׳ א׳, יט, ואת הארץ, שאשר לא הוריש לפי שופ׳ א׳, א. הרי ברור כיום, שסופרי אסכולות אלה לא יחסו ליהושע כבוש שלם בלי גרעונות. מיותר להטעים, שאין כבושה של ליש־דן מיוחס ליהושע; עליה מסופר בקצור ביהושע י״ט, מז. מלבד זה אנו מוצאים את רוב הרשימות על גרעונות ההורשה, שהובאו בשופ׳ א׳, ככתבם וכלשונם (בשנויי נוסח) במקומות שונים בס׳ יהושע: ס״ו, סג; ט״ז, י; י״ז, יא־-יב. מסדרי הספר לא הבינו איפוא מעולם את הספור בא׳—י״ב כספור על כבוש בלי גרעונות. ואמנם, היתכן להניח, שסופר־קורות ממחברי נ״ר מאיזו אסכולה שהיא בקש ליחס ליהושע את כבוש ירושלים או את כבוש גזר או את כבוש נחלת דן הצפונית? אם ידע על גרעונות אלה, והרי אי אפשר שלא ידע, — מה טעם היה לו לכחד זאת? כלום יש הבדל מהותי בין הגרעונות שבשופ׳ א׳ ובין ״הגוים אשר עזב יהושע״? הדעה, שס׳ יהושע מספר על כבוש בלי גרעונות, היא טעות גמורה מכל בחינה ובחינה.

את שופ׳ א׳ אנו יכולים להבין על פי יהושע י״ז, יד—יח, הקרוב אליו במקור, ועל פי יהושע י״ד, ו—יד; ט״ו, יג—יט. מקטעים אלה נמצאנו למדים, שאחרי המלחמה הראשית, שבה נצחה ברית השבטים והשתררה על הארץ, התחילה תקופה של התנחלות השבטים, שהיתה כרוכה במלחמות מקומיות. במלחמה זו פעלו השבטים או גם משפחות או גבורים מקומיים. אחרי המלחמה הראשית מבקש כלב מיהושע, שיתן לו את חברון על מנת להוריש משם את הענקים (י״ד, ו—יד). עתניאל נלחם בדביר (ס״ו, יג-יט, שופ׳ א׳, יאל-טו). בני יוסף כבר התנחלו בהר, אבל אין ההר מספיק להם, והם מבקשים נחלה חדשה. יהושע משיא להם שתי עצות: לברא את היער ולהוריש את הכנעני מן העמק למרות רכב הברזל (י״ז, יד־ יח). את המשך פרשת המלחמות המקומיות האלה אנו מוצאים בשופ׳ א׳. הקטעים על גרעונות ההורשה והמלחמות המקומיות בכלל מרובדים בחומר שביהושע י״ג—שופ׳ א׳, ואין אנו יודעים לקבוע בהם מוקדם ומאוחר. נראה, ששופ׳ א׳, י—מו, כ אינם במקומם. בשאר החומר שבפרק זה ובפרקים ד—ה׳ וי״ח מסופר על המשכה של המלחמה בכנענים אחרי מלחמת יהושע, על הנסיונות להוריש את הישובים אשר עזב יהושע. בי״ח מסופר על מלחמת שבט אחד, שבה הורחב הגבול עד דן. בד׳—ה׳ מסופר על מלחמה חדשה של ברית־שבטים, שבה נכבש העמק. בא׳, א—כו (מלבד י—טו), מסופר על כבושי ישובים כנעניים במקומות שונים. בשופ׳ א׳, א ״בני ישראל״ שואלים בה' (כלומר: על ידי האפוד) מי יעלה אל הכנעני בתחלה להלחם בו. בימי יהושע לא סופר, ששאלו באפוד בעניני מלחמה, מאחר שיהושע היה מנהיג־נביא 52. אין [43] ללמוד מב׳, א, שישראל היו עוד אז במחנה בגלגל. שהרי בא׳ הם כבר יושבים בנחלותיהם בכל ארצם. המספר בשופ׳ א׳ מתאר את ראשית התנועה החדשה למלחמה בשרידי הכנעני באיזה כנוס של שבטים באחד המקדשים בחג. בלי ספק היו אנשים נביאים, שהוכיחו את העם על שאינו משלים את הכבוש ושעוררוהו למלחמה חדשה. דבר מעין זה הלא מסופר בשופ׳ ד׳—ה,. נראה, שהכנענים התחילו להתחזק, והיה צורך במלחמה חדשה. בו׳, ז—י, בפתיחת הספור על המלחמה במדין, אנו מוצאים קטע דומה לקטע שבב,, א—ה. נראה, שגם ב׳, אי—ה אינם במקומם אלא משמשים פתיחה למלחמה שבפרק א,. איש־אלהים מעורר את העם למלחמה. הם שואלים בה' ויוצאים למלחמה איש ב״גורלו״, כלומר: בנחלתו. יהודה ושמעון נלחמים יחד. שבטי יוסף נלחמים יחד. בית יוסף בא לעזרת דן (לד—לה). הרשימות בכט (בנוסח יהושע ט״ז, י), כ, לג, לה על שימת הכנעני למס קשורות בודאי בהתלקחות מלחמה זו. היו ישובים, שנלכדו והוחרמו, והיו ישובים, שעמדו בפני הלחץ. השבטים אינם יכולים להתגבר על הכנעני, שיש לו רכב ברזל. אבל הלחץ הוא די חזק, וגם ישובים ,שיש הם רכב ברזל, משתעבדים להם.

למלחמות הנפרדות, שמסופר עליהן ביהושע י״ג—שופ׳ א׳, קדמה איפוא מלחמת ברית השבטים בהנהגת יהושע. גורל הארץ הוכרע במלחמות־יהושע. בכל אופן יש ללמוד מיהושע י״ז, יא—יח, השאוב ממקור קרוב לשוס, א׳ או אף מאותו המקור עצמו, שהמקור הזה ספר על מלחמות־שבטים נפרדות כהמשך למלהמות־יהושע הגדולות, מלחמות־שבטים, שהתנהלו אחרי חלוקודהארץ הלאומית ל״גורלות״. ולפי יהושע י״ז התחילו המלחמות השבטיות עוד בסוף ימיו של יהושע. הערכת שופ' א׳ כהקבלה לספור הראשי שביהושע בטלת איפוא מאליה. ועם זה נהרס יסודה העיקרי של בקורת המסורת על כבוש הארץ, שהפכה את חומר־התעודות שביהושע שופטים לתוהו־ובוהו מפורר, שבעלי־דמיון יכולים לבחור להם מתוכו קטעים כעולה על רוחם ולמצוא בהם ״רמזים״ לעליות שבטים בזמנים שונים ובמקומות שונים. — על הנחותיה האחרות של הבקורת ההיא כבר עמדנו למעלה בפרק ״יציאת מצרים וכבוש הארץ״

האופי הלאומי הראשוני של ספורי ס׳ יהושע ושופטים את קדמות עבורם של ס׳ יהושע ושופטים במסגרתם הנוכחית, היינו כספרים המספרים את ראשית קורותיה של האומה הישראלית, שכבשה לה ארץ לאומית ויסדה בה את ״מלכות האלהים״, שוללת הבקורת גם על יסוד זה, שבין הספורים שבספרים אלה ובין מסגרתם כאילו יש אי־התאמה עמוקה המראה על הבדל תקופות: הספורים הם כאילו שבטיים ומקומיים, המסגרת היא לאומית־כללית, ״תיאוקרטיות4. יש קרע בין החומר ובין הצורה, וקרע זה מוכיח, שהחומר נכבש בעל כרחו לתוך דפוס זר לו. ספורי ס׳ יהושע מספרים באמת רק על כבושי בית יוסף וביחוד על כבוש ארץ בנימין. אין אלו אלא ספורים מקומיים או אף רק אגדות אטיולוגית מקומיות, שרק במשך הזמן עובדו ונתאחדו לספור רצוף אחד. הספורים על גלגל, יריחו וכבוש ערי הגבעונים הם ממקור בנימיני, ורק בזמן מאוחר נתלו המאורעות ההם בעם ישראל. כמו כן בקשו להוכיח, שספורי ס׳ שופטים אינם אלא ספורים מקומיים ביסודם. השופטים לא שפטו כלל את ״ישראל״. פעולתם היתה מוגבלת במקומם, ורק המעבדים המאוחרים הפכו אותם למנהיגים לאומיים. הבקורת בקשה להוכיח, שבכמה מן הספורים עוד אפשר להבחין בין הנוסח הקדום, המשפחתי־השבטי, ובין הנוסח המאוחר, ״התיאוקרטי״. הספורים הקדומים אינם יודעים עם ישראל אחד, שמושלים ״תיאוקרטיים״ שולטים בו זה אחרי זה בשלשלת רצופה. הם מספרים על מאורעות, שארעו למשפחתו או לשבטו של ״השופט׳4. ואילו בספורים המאוחרים (או בעבודיהם המאוחרים) השבטים מופיעים כעם אחד, כחברה ״תיאוקרטית״ מאוחדת. המאורעות נהפכו בהם לקורות האומה. גבורי הספורים השבטיים נהפכו לשופטי ישראל. דוגמא לכך יכולים לשמש הספורים בשופ׳ ד—ה׳. לפי ה׳, טו היתה דבורה משבט יששכר. זאת אומרת, שהיא היתה הנביאה של השבט. בפסוק יב נאמר: קום ברק ושבה שביך (לפי תקונו של ולהויזן), וזה רמז לסבה האישית, שהניעה את ברק לפעול. המלחמה מתעוררת איפוא בגלל סבות מקומיות, ונושאיה — גבורים מקומיים. ואילו לפי ד ד דבורה שופטת את ישראל בבית אל. להלן היא מתעוררת לפעולה בדבר אלהים, בידיה מוסר אלהים את סיסרא וכר. שירת דבורה היא איפוא עתיקה ובת זמנם של המאורעות, ואילו הספור בשופ' ד׳ הוא תיאוקרטי ומאוחר. וכן בספורים אחרים. ביחוד הטביעו העורכים על ידי רשימותיהם בראשי ובסופי הפרקים ועל ידי המסגרת הכרונולוגית והפרגמטית בספורים העתיקים מטבע תיאוקרטי־אחדותי [10] [11].

היש יסוד לכל הטענות האלה?

הדעה, שגרעין ס׳ יהושע הם ספורי מלחמות בית יוסף בנחלתם או אף ספורי שבט בנימין בלבד, נשענת על שלש ראיות:

1) הספורים ביהושע א׳—י״א הם ספורים נפרדים, שכל אחד קיים בפני עצמו וחי "חיים עצמיים״, ואין אלו חלקים של ספור היסטורי אחד.

2) אין התאמה בין הספורים ובין המסגרת שבפרק א, ובסוף פרק י״א. לפי המסגרת כבש יהושע את כל אדמת הישוב של ארץ כנען. ואילו הספורים חופפים רק חלק קטן מן השטח הזה. זאת אומרת, שספורים נפרדים ומקומיים נקבעו במאוחר על ידי הכללה והלאמה באופן מלאכותי בתוך מסגרת של תכנית־כבוש לאומית (עיין למעלה ע׳ 381, 391—392).

3) מסקנה זו מתאשרת על ידי ראיה טופוגרפית: רוב המאורעות המתוארים ביהושע י׳—י״א מתרחשים בגבול בנימין

אולם הראיות האלה אינן עומדות בפני הבקורת.

הספורים חיים ״חיים עצמיים״ באשר הם ספורים על מאורעות וקרבות שונים. אבל יש ביניהם קשר פנימי, סבתי וזמני, ואי אפשר להקדים בהם את המאוחר. ב,—ו׳ הם בלי ספק חלקי דרמה אחת: הכניסה לארץ וכבוש יריחו. ד (ספור עכן) מניח את ו,. כי חטא עכן מניח חרם מיוחד במינו, והיינו: חרם השלל, שלא היה נוהג במלחמת כנען בכללן. הספור על כבוש העי (ד—ח,) מעורה בספור על עכן, וממילא בספור על חרם יריחו. פרק ס,, הספור על הגבעונים, מניח הצלחות קודמות של ישראל במלחמה. כי רק הצלחות אלה יכלו להניע את הגבעונים להכנע. י, קשור בט׳: זהו ספור על ברית מלכי־כנען נגד גבעון. י״א מספר על מלחמתו הגדולה האחרונה של יהושע.

בין הספורים ובין המסגרת אין התאמה. ספורי־המלחמה המפורטים חופפים רק חלק מן הארץ הכבושה בידי יהושע. אבל כלום זה מתבאר על ידי ההנחה, שהספורים הם מקומיים? הלא אין להניח, שרק בשבט בנימין קיימים היו ספורי מלחמה ממין זה. מה מנע איפוא את המסדרים למלא את ה״מסגרת״ מאוצרם של יהודה ויוסף ושאר השבטים בדומה למה שמצינו בס׳ שופטים? ואם היה להם איזה טעם להשמיט את הספורים הנפרדים האחרים, אין דבר מונע אותנו מלהניח, שהשמיטו או קצרו מאותו הטעם עצמו חלק מן הספור הלאומי על כבוש הארץ. כל שכן שאין להסביר מתוך הנחת האופי המקומי של הספורים את ההבדל שבין הספורים ובין תכנית־הכבוש הגדולה, ״עד נהר פרת״, כמו שראינו למעלה.

וגם הראיה הטופוגרפית אינה ראיה.

מובן מאליו, שישראל לא יכלו להכנס לארץ דרך שום גבול, שלא יהיה ממילא גם גבולו של שבט. ומכיון שלפי המסורת נכנסו לארץ מעבר הירדן ליד יריחו, הרי באו ממילא בגבול נחלת בית־יוסף. ומכיון שגם הכניסה לארץ גם המלחמות הראשונות — שתיהן בגבול יוסף — היו ענין מיוחד למספרים, יש מראית־עין, כאילו מלחמות בית־יוסף שמשו חומר ראשון לספורי ס׳ יהושע. אולם תוכן הספורים סותר את הראיה הטופוגרפית. לא יוסף ולא בנימין אינם תופסים בספורים אלה מקום מיוחד; שום פעולה מיוחדת לא נתיחסה להם, ואף שמם לא נזכר. ולא רק השבטים האלה, אלא גם איש מבני השבטים [12] האלה (מלבד יהושע המפקד על כל השבטים) לא נזכר בשום ספור. השבט היחידי התופס מקום מיוחד בספורי יריחו העי הוא דוקא שבט יהוד ה: עכן (ד) הוא בן שבט זה. ואף בספור על הברית עם הגבעונים (ט׳) אין בנימין נזכר. וכן גם לא בספור על מלחמת גבעון (י,). ולא זו בלבד אלא שהחל מספור זה המלחמה שוטפת ועוברת את גבול בית יוסף. מלחמת גבעון — השלישית משנכנסו לארץ — היא כבר מלחמה כללית, אף על פי שהיא מתחילה בנחלת בנימין. זוהי מלחמה נגד ברית מלכי הדרום. והרכבה מראה בבירור, שהספורים האלה אינם ספורי שבט מיסודם. המלחמה מתחילה בגבעון, עוברת לעמק אילון ומגיעה עד מקדה. במערה במקדה נתפסים חמשת המלכים (טז—כז). המלחמה עם מלכי הברית עוברת איפוא אף את גבול המלכים האלה. המלחמה מתפשטת ומקיפה ערים שונות. המלחמה במלכי הצפון המתוארת בפרק י״א גם היא אינה בגבול בית יוסף.

ומלבד זה נאחזים בעלי ההסבר האטיולוגי בפרטים, ואת העיקר אינם רואים: את אופי התשובות, שהאגדות נותנות על השאלות הנשאלות בהן. לפי אלט [13] באות האגדות להשיב על השאלות האלה: טעם קדושת הגלגל (ה/ יג ואילך), טיב שתים עשרה אבניו (ג, ואילך), "גבעת הערלות״ שלו (ה/ ב ואילך), חורבות יריחו (ר), תל העי (ח,, א—כט), גלי האבנים בעמק עכור (ז,), קיום משפחת רחב הכנענית בישראל (בד; ו׳, כב ואילו), החוזה עם הגבעונים (ט,), חמשת העצים לפני מערת מקדה הסתומה באבנים (י׳, סז ואילך). אפשר היה להוסיף: האבנים במורד בית חורון (י׳, יא). השאלות האלה הן, אמנם, לכאורה ״מקומיות״. אבל מה טיב התשובות, כלומר: האגדות עצמן? כשאנו בוחנים את הספורים מצד עיקרי זה, אנו מבחינים את הרקע הלאומי המשמש להם מסכת יסוד אורגנית. בעצם מתוך ההשקפה המקובלת, ששבטי ישראל התישבו בשלום בין הכנענים והתמזגו עמהם ושעד זמן מאוחר עוד היו ישובים כנענים בישראל, לא היה מקום לא ל״שאלה״ על משפחת רחב ולא ל״שאלה״ על הגבעונים. אבל בכל אופן מסופר על רחב, שהסתירה את המרגלים לא בעד בצע כסף, אלא מפני שפחד העם הגדול ואלהיו נפל עליה. ולא עוד אלא שהספור אינו מספר כלל על רגול ממש. המרגלים אינם מביאים שום ״ידיעות״ על מוצאי ומובאי יריחו. דבר זה הוא גם מיותר, לכאורה, מאחר שיריחו לא נלכדו; במלחמה. הם מביאים ליהושע רק את ה״ידיעה״ האחת, שכל ישבי הארץ "נמגו״ מפני עם ישראל ומפני כח אלהיו. התשובה הזאת על שאלת־רחב אינה ״מקומית״ בשום פנים. אשר לגבעונים — הרי עצם ה״שאלה״ עליהם אינה מקומית. הגבעונים אינם קשורים במקדש הגלגל, כמו שמבליע אלט; זהו פיוט לצורך ה״שיטה״ בלי כל ראיה. בימי שאול הם כבר פזורים ״בכל גבל ישראל״ (ש״ב כ״ב, ה), ובימי דוד כל ישראל ערבים לגורלם (שם כ״ב, א—יד). התשובה על שתים עשרה האבנים הוא הספור על בקיעת הירדן. זוהי מקבילה לספור על בקיעת הים, ובשום פנים אין זה ספור מקומי או בנימיני. ולא עוד אלא שהספורים על בקיעת הירדן, נפילת חומת יריחו, מלחמת העי, חטא עכן, מלחמת גבעון, בית חדרון ועמק אילון הם לפי מהותם האורגנית חלק מסדרת הספורים המתארת את ראשית תולדות ישראל כפלאות, שתכליתו לאמת את ה' ושליחו. (עיין למעלה, ע׳ 38 נ—142). זהו הסגנון הפנימי של האגדות האלה, כסגנון האגדות על יציאת מצרים והנדודים במדבר. וסגנון זה של התשובות, היינו: של עצם האגדות, אינו מקומי. ולא עוד אלא שהוא בכלל מיוחד במינו ואינו פרי פיוט אטיולוגי מצוי. הוא קשור קשר פנימי באידיאה הישראלית החדשה. הספורים הם מפני זה ישראליים, לאומיים־דתיים, בעזים מהותם. ודאי, הם מ ס ג נ נ י ם את קורות ישראל. אבל תכנם הוא — קורות ישראל, עם ה', ולא קורות שבטים ומקומות.

לא יותר מבוססת היא הדעה, שספורי ס׳ שופטים הם ביסודם שבטיים ומקומיים.

אמנם, יש בספורים אלה גם יסוד שבטי ומקומי. אולם מה זה מוכיח? הרבה פרקים בתולדות עמים וארצות התחילו במאורעות מקומיים. גם פרשת מלחמותיו של שאול מתחילה במלחמת יבש גלעד, שאינה אלא מקומית (ש״א י״א). ברור, שאילולא ידענו את תולדות חייו של שאול בפרוטרוט, היינו יכולים לחשוב גם אותו לגבור מקומי של יבש גלעד. וכן הדבר בשופטים. אפשר, שגדעון התעורר להלחם במדין בגלל הריגת אחיו והזעיק את בני בית אביו למלחמת־נקם. אבל המצוקה המדיינית היתה כללית, ונצחונו של גדעון הלהיב את השבטים, ואנשיהם נזעקו אחריו. המלחמה המקומית נהפכה למלחמת הצלה לאומית (עיין למעלה, ע׳ 98). מעין זה קרה בודאי לא פעם באותה תקופה.

בטולה של ההבחנה ההיא מתברר ביחוד מתוך השואת שופ' ד׳ עם שופ' ה'

מה מראה לנו בחינת־אמת של פרקים אלה? בפרק ד׳ ה״תיאוקרטי״ דבורה שופטת "את ישראל״. היא יוצאת למלחמה בדבר אלהים. ובכל זאת המלחמה מתוארת כמלחמה מקומית: משתתפים במלחמה רק זבולון ונפתלי ומשפחת חבר הקיני עם ״אהלה״. הצבא הכנעני הוא צבאו של מלך אחד — של יבין מלך חצור. נלחם רק שר צבאו סיסרא. אולם מה מספרת שירת דבורה העתיקה והמהימגתז כאן דבורה היא כאילו רק נביאה של שבט יששכר. אבל המלהמה המתוארת כאן היא מלחמת כל שבטי הצפון. את אלה, שהשתתפו במלחמה, היא מהללת, ואת אלה, שלא השתתפו, היא מגנה. למלחמה על יד הקישון נזעקו גם אפרים ובנימין. ובשבטים נלחם לא מלך אחד, אלא ״מלכי כנען״ באו להלחם ״בתענך על מי מגדו״. ישראל נגד כנען — האין זו הכללה ״תיאוקרטית״? יתר על כן: באיזו מסגרת נתונה כאן אותה המלחמה, שהיא, לפי ולהויזן, מלחמה מקומית של זבולון ונפתלי! השירה מרוממת את פורעי הפרע בישראל ואת התנדבות ה ע ם. היא מזמרת באזני מלכים ורזנים. היא מתארת את צאת ה' משדה אדום, לקול רעש השמים והארץ. היא מזכירה את ״ימי״ השופטים שלפני דבורה, שלא הצליחו לגאול את הארץ משוסיה. היא מתארת תמונה של מצוקה ארצית, של חדלון ארחות ופרזון בישראל (השוה כרך א' ע׳ 702). דבורה היא לא ״הרואה של יששכר״ אלא — ״אם בישראל״. למלחמה יורד ״עם ה'״. הכוכבים נלחמים מן השמים. השבטים באים ״לעזרת ה'״. והמלחמה היא מלחמה בין — אויבי ה' ואוהביו! שירת דבורה משמשת עדות נאמנה על האחדות הלאומית הקדומה של שבטי ישראל.

מן העובדה, שבשירת דבורה לא נזכרו יהודה ושמעון, אין ללמוד בשום פנים, שבאותו זמן עדיין לא היתה ברית שנים עשר השבטים קיימת. שהרי בשירה הזאת נזכרו שאר שבטי לאה, בני אמהות ובני שפחות. בימי שירת דבורה דן יושב כבר בצפון (שופ' ה׳, יז). ואילו בשופ' ט״ו, יא מסופר, שעוד קודם לכן השתלטו הפלשתים על דרום ארץ ישראל ומשלו ביהודה. נראה, שבגלל זה לא יכלו יהודה ושמעון להשתתף במלחמת דבורה. מטעם זה אין השירה מביעה שום דברי גנאי כלפי יהודה (השוה שם, סו—מ, כג). אבל אין היא מזכירה גם את שעבודו ומצוקתו, כדי שלא לפגום בצהלת שמחת הנצחון. אולם אחדות עם ישראל מתוארת בכל אופן בשירת דבורה בצבעים בהירים.

אחדות שבטי ישראל לפני יסוד המלוכה

שלילת קדמותם של ס׳ יהושע ושופטים בעבודם הנוכחי כרוכה גם בשלילת קיומה של ה״תיאוקרטיה״ הישראלית, בין שתלמידיו ותלמידי־תלמידיו של ולהויזן עדיין מרגישים בקשר זה בין שאינם מרגישים. ספרים אלה מספרים על אחדות עם ישראל לפני המלוכה על מין שלטון רצוף של "שליטים תיאוקרטיים״. ואחדות זו אינה היסטורית, לפי ההשקפה המקובלת: אין היא אלא בבואה של התיאוקרטיה המאוחרת, שנולדה כאידיאל ברוח הנביאים ונתגשמה בימי בית שני. אפים השבטי והמקומי של הספורים בנוסחתם הקדומה באילו מעיד על כך. ולהויזן מטעים, שהוא רוצה להוכיח, שבתקופת השופטים עדיין לא היתה ״אחדות ישראל״ קיימת, כדי להוכיח, שה״תיאוקרטיה״ עדיין לא היתה קיימת, מאחר שאחדות ישראל היא ״ההנחה המוקדמת״ של ה״תיאוקרטיה״ 58.

אולם בקורת האסכולה של ולהויזן בנקודה זו מבוססת גם על טשטוש אפיה של התיאוקרטיה הישראלית הקדומה וגם על טשטוש אפיה של אחדות שבסי ישראל לפני המלוכה. ה״תיאוקרטיה״ הפולחנית הקדומה היא יצור דמיונם של החוקרים הנוצרים. המשטר הקדום של שבטי ישראל היה באמת שלטון של שליחים, של נביאים־שופטים. זהו משטר מדיני יחיד ומיוחד בעולם, שלא יכלו ל״המציא״ אותו בזמן מאוחר. משטר זה גופו מעיד על האחדות הקדומה של שבטי ישראל.

ומלבד זה נתבטאה באמת האחדות המדינית של שבטי ישראל בתקופה שלפני המלוכה עוד בצורת־שלטון אחרת, שדבר אין לה כשהיא לעצמה עם שום תיאוקרטיה: בדמוקרטיה הפרימיטיבית, שנושאיה היו זקני העם. דמוקרטיה זו מושרשת במשטר־השבטים העתיק, ולפי עצם אפיה היא משטר חילוני. כמה וכמה ספורים מעידים על קיומה. ודמוקרטיה חילונית זו משמשת גם היא עדות לאחדות הקדומה של שבטי ישראל.

בספור שבשופ׳ י״ט—כ״א עם ישראל לכל שבטיו מופיע כיחידה אחת. את הספור הזה פסל ולהויזן וגזר עליו, שהוא ספור ״תיאוקרטי״ מאוחר מאד. תלמידיו לא הלכו בעקבותיו ומצאו בו גם יסוד קדום. אבל אף הם מניחים, שפעולה משותפת של שנים עשר שבטי ישראל היא בזמן ההוא ״מן הנמנע״ ושהצורה הנוכחית של הספור טבועה במטבע ״תיאוקרטי״ מאוחר 59. אולם באמת אין בספור הזה שום יסוד ״תיאוקרטי״, ואין בו שום זכר לפעולת שלטון דתי איזה שהוא. השלטון התיאוקרטי בישראל קשור היה קשר פנימי במושל התיאוקרטי — בנביא או בכהן. בספור זה לא נביא ולא כהן אינם עומדים בראש העם. בכ,, כח נזכר פנחס בהערה מוסגרת. אבל בכל הספור פועלים ומחליטים זקני העדה ולא הכהן. אמנם, מעשי העדה נחתכים על ידי שאילה באלהים. אבל זהו מנהג קדמון [14] [15] בישראל (וגם בעמים), ואין זה סימן ל״תיאוקרטיה״ מיסודו של ס״כ. אבל באמת אין זה הספור היחידי, שבו עם ישראל פועל כיחידה אחת בלי מנהיג. כבר ראינו, שגם שופ' א' מניח אספת שבטי ישראל ״אחרי מות יהושע״. ספור כזה אנו מוצאים גם בש״א ד,. בד,, א נזכר אמנם שמואל. אבל בספור עצמו פועל ״העם״ או ״זקני ישראל״, והכהנים מביאים את הארון אל המחנה לפי פקודת ״העם״. למרות כל הפלוג העם יוצא איפוא למלחמה כאיש אחד בלי מנהיג ״תיאוקרטי״. על פעולת זקני ישראל מסופר גם בש״א ח,, ד ואילך. זקני ישראל מתקבצים אל שמואל, אבל לא לפי דרישתו וגם נגד רצונו. בבחינה ידועה שייך לסוג ספורים זה גם הספור בש״א י״א. גם אם נניח, ששאול כבר נבחר למלך, הרי אין עדיין שום סדר ממלכתי. שאול יושב עוד בעירו והולך ״אחרי הבקר״. שמואל אינו מופיע כאן כמנהיג פעיל. שאול הוא רק מנהיג־בכח. ובכל אופן אינו מנהיג ״תיאוקרטי״. אבל על העם נופל ״פחד ה'״, והוא נזעק כאיש אחד. ולא עוד אלא שהמסורת הדמוקרטית הזאת נמשכת באמת עוד בראשית תקופת המלוכה. ד ו ד הוא גבור מלחמה, ויש לו גדוד של גבורים המסורים לו. אבל אין הוא לוכד את המלוכה במלחמה. הוא קונה את לב זקני יהודה במתנותיו (שם ל,, כו—לא). אחרי מות שאול אנשי יהודה מושחים אותו למלך (ש״ב ב, ד). אחרי מות איש־בשת ״שבטי ישראל״ באים אל דוד חברונה וכורתים עמו ברית (שם ה, א—ג). אחרי מפלת אבשלום דוד זקוק שוב להחלטת זקני העם ומחכה עד שישיבו אותו למלכותו (שם י״ט, י ואילך, עיין ביחוד יב, טו, מד) חלוקת המלוכה בימי רחבעם אף היא אינה פרי מהומות ומלחמות שרי־צבא. היא מתבצעת על־פי החלטת ״קהל ישראל״ (מל״א י״ב, א—טז), והיא מתגשמת מיד בייסוד מלכות נפרדת המאחדת עשרה שבטים. המאורעות האלה מוכיחים, שקיימת היתה בישראל מלפני המלכות מסורת של שלטון־עם. שלא היה מצומצם בגבולות השבטים, אלא שהיה משטר בין־שבטי.

על אחדות השבטים מעידה עדות מכרעת העובדה, שבישראל לא נעשה מעולם שום נסיון ליסד מלכויות של שבטים. ביון ובערב קמו מדינות שונות, אבל בישראל לא קמו. בתופעה שלילית זו מתבטאה באמת אחדות שרשית. לא היו מלכויות של שבטים, מפני שהשבטים הרגישו את עצמם מאוחדים ב״מלכות האלהים״ ובדמוקרטיה הפרימיטיבית.

ולפיכך משמשות תולדות התהוות המלוכה, ודוקא כפי שהן מתוארות בספור הבלתי־ תיאוקרטי, בש״א ט,, י,, א—טז, י״א עדות נאמנה על אחדותם העתיקה של שנים עשר שבטי ישראל. אחת היא איך נתאר לנו את התהוות המלוכה, דבר אחד ברור : המלוכה קמה בישראל בבת אחת והקיפה מיד את שנים עשר השבטים. לא קדמו לה מלכויות מקומיות. היא גם לא נבראה על־ידי שבט אחד, שהכריח את האחרים להתחבר אליו. היא נולדה בלי כל מלחמה. שאול לא השתרר על ישראל לא בכוח שבטו הקטן ולא בגבורה צבאית אישית. מלכותו נולדה איפוא מתוך רצונם הלאומי של השבטים. הכרת האחדות הלאומית של השבטים לא נבראה על ידי המלוכה אלא, אדרבה, היא בראה את המלוכה המאוחדת של שאול.

תולדות התהוות המלוכה מאשרות איפוא אף הן את המסורת שבתורה ובס' יהושע ושופטים על ברית שבטי ישראל במדבר ועל כבוש הארץ בידי ברית־שבטים זאת.

עד כאן קויפמן. בזמננו הקדיש מערכה שלמה ומקיפה לספר יהושע, הרב ד"ר יהושע רייס, ניתן לקרוא ולהאזין לשיעוריו יוצאי הדופן בפירוטם כאן, בדבריו הוא מראה כיצד הספר כולו הינו אחיד ומתוכנן, וכיצד נכתב ונערך.

 

הערות:

41 עיין ו ל ה ו י ז ן, Prolegomena, ע׳ 121, 229, 358-356 ועוד ; בודה ״Lit teratur, ע' 130. ועיין למעלה, ע׳ 302, הערה 1. בהנחה זו קשורים הנסיונות השונים לסדר רשימות דמיוניות של שבטים ישראליים, שקדמו לרשימה הקלסית של י״ב שבטי ישראל. עיין ביהוד מיי אר, Israeliten, במקומות שונים ; ועיין אויארבך, Wiiste, ח״א. עמ' 81 ואילך ועוד. השוה למעלה, כרך א' ע׳ 627, הערה 1.

42  על הדעה, שהמקראות בשופ׳ א' כח ואילך המדברים על התחזקות ישראל ועל שימת הכנענים למס מכוונים להתחזקות ישראל בתקופת המלוכה וביחוד לשעבוד הכנענים בימי שלמה, עיין ברסו, ביאורו לספר שופטים, יד XXV ואילך; ו ל ה ו י ז ן -Profego mena, ע׳ 229 ; בודה, ביאורו לס׳ שופ' ע׳ 12. וזוהי הדעה הרווחת בין החוקרים.

[39] עיין בודה, Richter, ביחוד 84 ואילך, וכן ביאורו לפרק זה. בעקבותיו משלים גם ב ר נ יי, עיין ביאורו, ע׳ 47 ואילך.

[40]  מתוך כך מתבארים אי־י־סדר ואי־ההתאמות שבו, ולחנם עמלים החוקרים להכניס בו ״סדר״. בד—ז מסופר על המלחמה בבזק. בת-על כבוש ירושלים. אין להאמין, כדעת יש אומרים, שפסוק זה הוא פרי טעות, שטעה המחבר בפשט פסוק ז, וחשב, שבני יהודה הביאו את אדוני בזק לירושלים. היתכן שאדם, שסדר זכרונות היסטוריים ושעיין במקורות, לא ידע כלל את תולדות ירושלים? והאפשר, שמי שהוא יכול היה לסדר בפרק אחד פסוקים ה וכא מבלי להרגיש בסתירה? אין זאת אלא שהידיעות הן מהימנות ושאובות מן המקורות. בני יהודה כבשו את ירושלים ושרפוה, אבל לא ישבו בה (ח), כי העיר לא היתה חשובה בעיניהם. אח״כ חזר ונתבצר בה היבוסי (כא). בי-טו, כ ניתנו נוסחאות שונות לספור על כבוש חברון. בין הספור על לכידת עזה ואשקלון ועקרון. גם פסוק זה נחשב להוספה מאוחרת ו״חסרת מחשבה״ (מייאר ואחרים). אבל איזה סופר-קורות מאוחר לא ידע, שאלה היו ערים פלשתיות תמיד? ברור, שגם כאן נשתמרה בנס ידיעה מקוטעת על מאורע נשכח: על מלחמה בערים אלה לפני שנתבצרו בהן פלשתים. פסוק יט אינו סותר לפסוק יח. שום מלקט לא יטעה בדבר גלוי לעין כל כך. פסוק יח מספר על מערכה אחת, ואולם פסוק יט מסכם אף תוצאות המלחמה כולה וסוקר זמן מאוחר יותר: הצלחות יהודה בעמק היו זמניות, ולהוריש את העמק לא יכול. פסוק זה מסמן את גרעון־ההורשה של יהודה-השפלה. בפרק כמו שהוא אין תנועה בכוון מסוים, אלא לקט של מומנטים בודדים. ב ר ט ו, ביאורו לס׳ שופטים, ע׳ 11—12, וכן אחרים מוצאים כוון מצפון לדרום. אבל בעיקר—בגלל הזהוי המוטעה בזק- אבזיק, עיין למעלה, הערה 46. במדה שיש כאן כוון מצפון לדרום הריהו נובע מהבטחת יהודת לשמעון ללחום עמו יחדיו ב״גורלו״.

[41]  ביהושע י״ב, י, יג, טז נמנו בין המלכים, שהכה יהושע, גם מלכי ירושלים,

חרמה ובית אל. אבל הריגת המלכים אינה כוללת את כבוש עריהם. לפי יהושע י טו-כז נהרגו תחלה מלכי הברית נגד גבעון במקדה, ורק אח״כ בכבשו עריהם. ובאותו סרק אין ספור על לכידת ירושלים. לפי ח יז השתתפת בית אל במלחמת העי. אבל אין שם ספור על כבוש בית אל. לפי י יז בא מלך גזר לעזרת לכיש, והוא ועמו הוחרמו. אבל אין ספור על כבוש גזר.

[42] קביעת גבול הארץ הכבושה ב״בעל גד״ וכו׳ בי״א, יז; י״ב, 1; י״ג, 71, המיותרת לפרקים אלה, מוכיחה, שיש כאן שותפות מקור ושיש כאן המשך אחד.

[43] השוה ברסו, ביאורו לשופ' כ׳ 8—9

[10] עיין הולצי נגר, באורו לם׳ יהושע, ע׳ XV; אלט, 19 ,Josua ואילך;

ג ו ט, System, ע׳ 37, הערה 2, 71 ,e6 ; הנ״ל, ביאורו לס׳ יהושע, ע׳ IX ואילך. בתוקף השקפה זו מתנגד נוט למסקנות א ו ל ב ר י י ט בענין כבוש הארץ, עיין מאמרו: 1938 ,PJB, ע׳ 7—22, ביהוד 9 ואילך. ועיין נגדו א ו ל ב ר י י ט, BASOR, חוברת 74, ע׳ 11 ואילך.— את שיטת אלט ונוט ממשיך Mshlenbrink, עיין מאמרו ב 9?8 ,ZAWי, ע׳ 238 ואילך. מחקר זה הוא דוגמא אפינית לירידת הבקורת למדרגת אמנות ויכולת .להוכיח״ הכל. מהלנברינק מצליח למצוא ביהושע כ״ד, ט—לד ספור אפרימי שילוני המכוון נגד מקדש גלגל של בנימץ (ע׳ 246 ואילך), ששמש מרכז ל״אמפיקטיוניה״ של ראובן, גד ובנימין. ובה בשעה לא נזכר בספור בנימין כלל, ובשום מקום אין במקרא זכר לקבוצה ראובן־גד־בגימין. השוה למעלה, 1׳ 309, הערה 6.

[11]   עיין הנתות הקלסי אצל ו ל ה ו י ז ן, Composition, ע׳ 219 ואילך. ״Proiego

*men, ע׳ 224 ואילך, 233 ואילך. בפרטי נתוח הסטורים וביאוריהם נתחדשו באסכולה אחרי ולהויזן הרבה דברים. אבל ההנחה היסודית, שהספורים העתיקים הם שבטיים־־מקומיים ושרק העבוד ״התיאוקרטי״ הפך אותם ללאומיים־כלליים. לא זזה ממקומה.

[12] עיין אלט במאמרו josua, וכן גום, עיין למעלה הערה 34

[13] Josua,  19—20

229 '5 ,Prolegomena.

[15] עיין קינן, 12 ,Einleitung, ע״ 30 ואילך ן בודה, ביאורו לס׳ שופטים לסרק זה; נובק, ביאורו לס׳ שופטים. והשוה למעלה, כרך א׳, ע׳ 205, הערה 24. על תולדות הביאור לפרקים אלה ועל הדעות השונות עליו עיין מאמרו של אייספלדט בספר היובל לביר (Beer), ע׳ 19—40. אייספלדט עצמו סבור, שיש בספור גרעין היסטורי ושביסודו הוא ספור על מלחמה בין בנימין ובין אפרים, שהתחוללה בשעה שבנימין מרד באפרים ונעשה שבט בפני עצמו. המטבע הישראלי הכללי נטבע, לדעת אייספלדט, בספור בזמן מאוחר. אלא שתפיסה זו היא מודרנית ואינה מתאימה לאופי הדמוקרטיה הפרימיטיבית הישראלית העתיקה. האגוד השבטי לא היה אונם מדיני, והתהוות שבטים נפרדים לא היתה ברובה במרד מדיני.

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

4 מחשבות על “פרופ' קויפמן: ס' יהושע נתחבר בזמן המאורעות ומשקף מציאות”

  1. על ספר יהושע
    כפי שהראו אכן לשונות הנחלה אשר בו משקף את תקופתו, אבל יתכן שכיון שבספר זה מוזכר את חטאו של יהודה במעשה עכן, ולאידך יהושע כממשיכו של משה הרי שזה יוצר עדיפות ליוסף ולכך יתכן שלא היה ספר זה נקרא ומצוי במלכות יהודה וע"כ אם נסבור שהספר הנמצא הינו דברים, לא יקשה ע"כ שיהושע כבר מזכיר ממנו רבות שכן נאמר שבזמן ישעיהו יכלו לעשות בו שינוים רבים ע"פ דברים ולכתוב שקיימו את מצוות דברים לכתוב התורה על האבנים, ובזמן ההוא כבר לא היה משנה להעניק יתורון ליוסף אחר שממילא נאבד ואינו שולט עוד.

    1. צוות האתר

      הקביעה של המאמר הנוכחי וכן של המאמר הזה, וכן שני המאמרים האלו: א' ב') שספר יהושע נתחבר בזמן המאורעות, באה עקב התאמתו למאורעות, אם היה מתחבר מאוחר לא היה מתאים למאורעות, זה בדיוק מה שבאו המאמרים להוכיח שלא יתכן שנכתב מאוחר או שנוספו בו דברים משמעותיים מאוחרים.

  2. שאלתי שכיון שיתכן שספר זה לא היה נפוץ בממלכת יהודה א"כ ניתן היה להוסיך בו שינוים לאור ספר דברים
    יש להוסיף עוד שחלק מהספר אין בו ענין להפצה בעם שכן גבולות שהיו בעבר אינם מענננים יתר על המדה וגם כיום הרבה מדלגים על פרקים הללו כך שזה מוסיף עוד סברא בחוסר הפצת הספר וע"כ במלכות יהודה כל זמן הריב עם יוסף

    1. צוות האתר

      האם השאלה הזו מתייחסת למשהו שכתוב בפוסט הנוכחי? כי אני לא מבין את הקשר לספר דברים. הפוסט הזה כמו אחרים שלינקקתי בתגובה הקודמת, מוכיח את קדמות ספר יהושע, ואת העובדה שלא נערך בזמן מאוחר ולכן הוא שומר על סימני הקדמות.
      אגב, אם הספר היה נפוץ בישראל בין יהושע לבין דוד המלך, לפני שהיתה יהודה, הרי הוא כבר שרד בעם ארבע מאות שנה, ספר קדוש וקדום כזה אין שום סיבה שיפסיק להיות נפוץ ביהודה.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *