פרופ' לפיזיקה, יקיר שושני, במאמר בשם 'חוק או טבע'? שפורסם בגלילאו 135 (נובמבר 2009) טוען שהאבולוציה דוקא מוכיחה קיומו של בורא תבוני:
בספרו ״יש אלוהים?״ שיצא לאור לאחרונה, ובספרו הקודם ״השען העיוור״, מטיף ריצ׳רד דוקינס לנטוש את האמונה בקיום האל. בהתקפתו כנגד התיאיזם הוא מנסה לקעקע את הטענה הגורסת שמעצם העובדה שקיים עולם שיש בו חוקיות וסדר, נובע שתכננה אותו איזו ישות סופר- אינטליגנטית. הצגה מעניינת של טענה זו, הידועה בשם: ”ההצדקה התכליתית”(טלאולוגית), מתוארת על-ידי דוגמה נאה בפתיחת הספר ״התיאולוגיה הטבעית״ של ויליאם פיילי (1805-1743) שיצא לאור בשנת 1803: ״נניח שבמעבר באחו רגלי נתקלה באבן ומישהו היה שואל אותי: איך הגיעה האבן לשם? הייתי יכול להשיב שלמיטב ידיעתי האבן היתה שם מאז ומתמיד, ולא יהיה קשה כל- כך להראות שתשובה זו אינה אבסורדית. אבל נניח שמצאתי שעון על הארץ ונשאלתי: איך השעון הגיע לשם? אני לא אחשוב להשיב כמו קודם, שלמיטב ידיעתי השעון היה שם תמיד. אבל מדוע אין התשובה הזו יכולה לשמש גם לשעון וגם לאבן? מדוע התשובה למקרה הראשון אינה קבילה למקרה השני? מסיבה זו ולא אחרת. דהיינו, כאשר אנו בוחנים את חלקי השעון אנו רואים (מה שאיננו יכולים לגלות באבן) שהם מחוברים יחדיו למען מטרה מסוימת, כלומר שהם נוצרו והותאמו כדי לייצר תנועה, ותנועה זו מכוונת כך כדי להצביע על השעה ביום. […] אנו חושבים שהמסקנה הבלתי נמנעת היא שלשעון היה יוצר […] שיצר אותו למטרה שאנו מוצאים אותו ממלא כעת.״ (תרגום: יקיר שושני)
פיילי טען שבאנלוגיה לשעון, העולם מלא וגדוש במערכות מורכבות ביותר המתאימות באופן אופטימלי זו לזו כדי להשיג יעדים או תכליות. מצב עניינים זה בא לידי ביטוי בולט בעולם החי והצומח (כולל בעלי חיים וצמחים). לכל אחד מאיברי בעלי החיים יש ייעוד ברור, והוא בנוי כדי להשיג ייעוד זה, וכל האיברים הללו מותאמים באופן מופלא זה לזה כדי לספק את כל צורכי בעל החיים ולשמר אותו. פיילי התפעל במיוחד ממבנה העין ומתפקודה היעיל במצבים משתנים, וכן מתנועות כוכבי הלכת והירח במסילותיהם המוגדרות, וסבר שקיום זה מצביע על מתכנן שתכנן את היקום וברא את כל אשר בו. היום, כאשר הביולוגיה המודרנית הצליחה לגלות את צפונות התא החי, על האברונים המיוחדים שבו, הכרומוזומים והגנים, ואת המבנה המיוחד של מולקולות הדנ״א ורנ״א, ההתפעמות מהמבנה המורכב של רכיבים אלו ומהתאמתם לתפקודו של התא החי כיחידה מאורגנת היטב, ממריאה לשחקים. הייתכן שכל זה נוצר באופן אקראי? האם לא סביר להניח שאיזושהי ישות תבונית עליונה תכננה ויצרה זאת?
היו פילוסופים שהצביעו על ליקויים בראייה הזו, והבולט שבהם היה דייויד יום (Hume). בספרו Dialogues Concerning Natural Religion (דיאלוגים הנוגעים לדת הטבעית), שראה אור כ-20 שנה לפני ספרו של פיילי, הציג יום שאלות וטיעונים כבדי משקל כדי לקעקע את הראייה התכליתית. מי תכנן את המתכנן? מנין לנו לדעת שהמתכנן היה יחיד? אולי היקום נהגה ונברא על-ידי ״מועצת חכמי היקום״? הרי אם נדבוק באנלוגיה של פיילי, סביר להניח שאת השעון יצרו כמה אנשים. ואולי, שואל יום (עוד לפני פרסום תורתו של דרווין), התפתח היקום באופן טבעי, ללא צורך במתכנן?
ואכן מאתיים שנים אחרי פרסום רעיונותיו של פיילי מציע דוקינס שמה שנראה לנו כיקום מתוכנן התפתח בטבעיות ללא צורך במתכנן. זוהי התפישה הבסיסית של תורת האבולוציה שהציע דרווין בספרו ״מוצא המינים״, שראה אור בדיוק לפני 150 שנה, ב-1859. תורה זו התפתחה עם גילוי יסודות הגנטיקה והביולוגיה המולקולרית ל״ניאו־דרוויניזם״ המוכר היום. על פי תורת האבולוציה תהליכים אקראיים גורמים למוטציות גנטיות וכתוצאה מכך לשינוי בתכונות של בעלי החיים. ״הברירה הטבעית״ דואגת לכך שרק אלו המתאימים ביותר לסביבתם שורדים ומעבירים את התכונות החדשות שרכשו לצאצאיהם על פי חוקי התורשה. זהו המנגנון ה(ניאו)דרוויניסטי של יצירת המורכבות המופלאה בטבע ללא צורך במתכנן.
ברם אני סבור שהניאו-דרוויניזם דווקא מחזק את ההשערה בדבר קיומה של ישות תבונית מעבר לאדם. תורה זו מסבירה את המורכבות של בעלי החיים והצמחים כתהליך התפתחותי הנקבע על-ידי אוסף כללים וחוקים, שאחד הבולטים בהם קשור ב״שרידותם של המתאימים ביותר״(Survival of the fittest). היגד זה מעורר את השאלה: מה קובע מיהו בעל החיים המתאים ביותר לסביבתו? אם נקבע שבעל החיים המתאים ביותר הוא זה ששורד, הרי היגד זה הופך להיות משחק מילים שמבנהו הלוגי הוא A=A (טאוטולוגיה), ועל כן חסר כל תוכן מציאותי. הצורך בקריטריונים להגדרת בעל החיים המתאים ביותר לסביבתו מחייב את האפיון שלהם על-ידי כמה תכונות, וכן איזה שהוא תהליך שיקבע מהי מידת ההתאמה של בעל החיים לסביבתו. אפיון שכזה נסמך על חוקים המאפשרים את ההתפתחות וההתאמה ועל כן אפשר לשאול: מי תכנן את החוקים הללו? שהרי אילו היו התהליכים בעולם אקראיים לחלוטין, לא היה מובן כלל ליצירת איזשהו אטום או מולקולה יציבים, שלא לדבר על חומצות אמיניות, חלבונים, כרומוזומים וגנים, ואיברים של בעלי חיים. יציבות האטומים והמולקולות נקבעת על סמך חוקים פיזיקליים מוכרים. על כן כל שהדרוויניזם יכול לטעון הוא שהאבולוציה היא כעין רובוט חסר השראה, הפועל על פי חוקים שניטעו בתוכו. מי יצר חוקים אלו ונטעם ברובוט האבולוציוני?
כדי לענות על ביקורת זו ולבטל את הצורך במתכנן אלוהי, היו כאלו שניסו "למתוח״ את תורת האבולוציה מעבר לעולם החי, ולטעון שגם המורכבות בעולם הדומם נוצרה בתהליך אבולוציוני. כך, למשל, ידוע שכל היסודות הכימיים המוכרים נוצרו בליבתם של כוכבים, דוגמת השמש שלנו, בתהליכי ״היתוך גרעיני׳׳(Nuclear fusion), המספקים אנרגיה עצומה שמעלה את הטמפרטורה בליבות כוכבים אלו למיליוני מעלות. באופן זה, למשל, נוצר גרעין ההליום ממיזוג שני גרעינים של איזוטופים של המימן, הליתיום נוצר ממיזוג הליום ומימן, והפחמן נוצר ממיזוג שלושה גרעיני הליום. כך שאפשר לומר שכל החומרים בעולם נוצרים בתהליך התפתחותי המכונה ״נוקלאוסינתזה״. אך גם יצירה זו נקבעת על פי חוקים הקשורים לארבעת הכוחות היסודיים ביקום. העקשנים ימשיכו ויקשו שאפשר לראות גם את יצירת ארבעת הכוחות הללו כיצירי אבולוציה של איזשהו כוח ראשוני שהיה קיים בשבריר השנייה הראשון במפץ הגדול. ואולם התיאוריות הקיימות כיום בהקשר זה אינן מבוססות דיין, לא מההיבט הניסיוני ולא מההיבט התיאורטי. גם הן כוללות מספר לא מבוטל של הנחות יסוד שמקצתן בא לידי ביטוי במשוואות סבוכות הכוללות פרמטרים חופשיים שאפשר לראות בהם כללים שקבע המתכנן הראשוני. המעניין בכל הדיון הזה הוא שדווקא הנהייה אחר האבולוציה כמכשיר הסברי מבטאת את רצון האדם להעמיד את הריבוי על האחדות. שהרי אילו היתה בעצם התהליך האבולוציוני איזושהי תבונה, מלבד זו האצורה באחדות הראשונית, לא היתה התיאוריה הזו שוללת את קיומו של המתכנן. במקרה כזה היה אפשר לטעון שהאל הוא המתכנן של התהליך האבולוציוני. על כן, ביסודו של דבר, דווקא הניאו-דרוויניזם תומך בקיומה של איזושהי ישות תבונית אחת המהווה את המקור לכל הסדר והחוקיות בעולם. ישות תבונית זו חייבת להיות קיימת באופן בלתי תלוי באדם, שהרי על פי התיאוריה הניאו־דרוויניסטית תודעת האדם עצמה היא יציר האבולוציה. זאת בניגוד גמור להשקפתו של הפילוסוף בן המאה ה-17 רנה דקארט, שקבע את האמת הראשונית שלו במשפטו הידוע ׳׳אני חושב משמע אני קיים". ייתכן שזו היתה כוונתו של הפילוסוף והלוגיקן מהמאה ה-20 ויליאם ון אורמן קוויין (Quine), כשטען כי האבולוציה העבירה את התבונה ל׳׳גלות קוסמית". במילים אחרות, חוקי הטבע המגדירים רשת סבוכה של קשרים בין חלקיקים, כוחות ונקודות החלל-זמן קיימים מעבר להכרת האדם, שהרי זו האחרונה נוצרה על-ידי תהליכים אבולוציוניים המושתתים על חוקים אלו.
ואולם הראייה התכליתית מעוררת את השאלה הבאה: אם אכן איזושהי ישות אינטליגנטית תכננה ובראה את היקום, לאיזו מטרה הוא נוצר? אם אנו נצמדים לאנלוגיית השען הרי האדם, כאשר הוא משקיע מחשבה ביצירת משהו, הוא עושה זאת להשגת תכלית מסוימת: לסייע לעצמו להתמודד עם בעיותיו, לשפר את רווחת חייו, או למזער את הסבל שלו. מהי התכלית האלוהית בבריאת היקום? ללא הצבעה על תכלית שכזו האנלוגיה העומדת בבסיסה של ראיה תכליתית לא תהיה שלמה, ועל כן תערער את תוקפה של ראיה זו. ההשקפה התיאיסטית היא שמטרת האל היתה לברוא את האדם שנוצר ביום השישי כשהכל היה ערוך ומוכן לכבודו. הרעיון הזה מכונה לעתים "העיקרון האנתרופי״ ואלו המאמינים בו מוצאים לכך גם סימוכין ביסודות הפיזיקה. כצעד ראשון לביסוס טענתם הם מביאים נימוקים הקשורים לסביבתו הקרובה של האדם. אילו היה כדור הארץ רחוק יותר מהשמש, או קרוב יותר אליה, אזי היו החיים על פניו בלתי אפשריים כי הטמפרטורה שעליו היתה קרה או חמה מדי. גם תכונות המים מכוונות לכאורה ליצירת חיים. כידוע, כל החומרים מתפשטים בעת חימומם, להוציא מקרה אחד – המים. בחימום המים מנקודת הקיפאון, 0 מעלות צלזיוס, ל-4 מעלות המים דווקא מתכווצים. מסיבה זו הקרח קל יותר מהמים ולכן צף עליהם. אילו אנומליה זו לא היתה קיימת הקרח הנוצר בחורף על פני הימים, הנחלים והאגמים היה שוקע במים כך שכל מקווי המים היו קפואים ולא היו יכולים להתפתח בהם חיים. הדוגלים בעיקרון האנתרופי טוענים שדווקא אנומליה זו באה ללמד את האדם על כוונת הבורא ליצור חיים (נעיר על כך שאנומליית המים חשובה לקיום החיים בטמפרטורות נמוכות, בעוד שבמקווי מים טרופיים אין היא קריטית לקיום חיים). המתנגדים לעיקרון זה יוכלו להשיב שביקום הכולל כוכבים רבים כל-כך, שלכל אחד מהם יכולים להיות כוכבי לכת המקיפים אותו, כמו את השמש שלנו(ואכן ראיות לקיומם של כוכבי לכת כאלו אוששו לאחרונה), קיים סיכוי מסוים שבאחד מכוכבי הלכת ייווצרו תנאים פיזיקליים כאלו שיאפשרו יצירת אורגניזם, ואפילו יצורים בעלי בינה. על כן מציאותו של האדם אינה מעידה על איזו תכלית של הבורא.
כנגד זאת, התומכים בעיקרון האנתרופי מביאים אסמכתאות פיזיקליות הקשורות ליקום כולו. פרד הויל (Hoyle) ואדווין סלפטר (Salpeter) טוענים שאילו קבועי הפיזיקה, כגון מטען האלקטרון, קבוע פלנק, מהירות האור, וקבועי הכוח החלש והחזק, היו שונים אך במעט מאלו הידועים לנו, אזי יצירת הפחמן בליבות הכוכבים לא היתה אפשרית. הסיבה לכך היא שכפי שהזכרתי, גרעין הפחמן נוצר במצב יציב ממיזוג של שלושה גרעיני הליום. אילו קבועי הפיזיקה היו שונים באחוזים ספורים אזי גרעין הפחמן היה מתקבל באנרגיה אחרת ובמצב לא יציב, והיה מתפרק מיד עם היווצרו. מכיוון שהפחמן הוא אחד היסודות החיוניים ביותר בגופם של בעלי החיים, הרי בהיעדרו לא היו נוצרים חיים ביקום, לפחות לא חיים דומים לאלה המוכרים לנו מכדור הארץ. לאור זאת המאמינים בעיקרון האנתרופי טוענים שהאל קבע את קבועי הפיזיקה כך שהם יאפשרו את בריאת החיים, ונטע באדם את התבונה המדעית להכיר בכך.
עוד עובדה פיזיקלית מעניינת שמביאים המאמינים בעיקרון זה היא שצפיפות המאסה-אנרגיה ביקום נקבעה בהתאמה מדהימה למהירות התפשטות היקום (הקשורה לאנרגיה האצורה בחלל) כך שתאפשר יצירת גלקסיות וכוכבים. אילו צפיפות המאסה-אנרגיה היתה גדולה יותר, היה היקום קורס בשל המשיכה הגרוויטציונית החזקה מדי; ואילו המהירות היתה גדולה יותר היו החלקיקים מתפזרים ולא היו יכולים להיווצר כוכבים.
הביקורת הנוקבת ביותר כנגד טיעונים אלו ואחרים מתמצה במה שמכונה "העיקרון האנתרופי החלש", שלפיו נוכחותנו ביקום אכן התאפשרה בשל הנימוקים שהועלו אך אין בכך שום ייחוד. אילו התנאים הארציים והקוסמולוגים שהוזכרו לא היו מתקיימים, הרי לא היינו קיימים כדי לצפות בהם ולחקור אותם. אבל מכאן ועד הטענה שהיתה איזו כוונה מראש לבריאת יקום כזה – רחוקה הדרך. טענה אחרונה זו מניחה במובלע קיום מתכנן וקיום בורא לעולם שהיתה לו הכוונה הנזכרת. אבל אם מניחים את אלו, הטיעון האנתרופי הופך להיות טיעון מעגלי, כלומר טיעון המניח את המבוקש.
ואולם ביקורת זו בעייתית מכיוון שאין היא מציעה הסבר כלשהו מדוע קבועי הפיזיקה וחוקיה הם כאלו המאפשרים קיום צופה אינטליגנטי שיש בו ייחוד ברור ביחס לכל חלקי היקום האחרים. אילו היינו מודעים לקיום יקומים אחרים, מקבילים לשלנו, שבהם לא היו חיים תבוניים, היינו יכולים לטעון שתהליך יצירת האדם הוא אקראי, כלומר מתוך אוסף עצום של יקומים ייתכן אחד שיש בו, במקרה, חוקים וקבועי פיזיקה כאלו המאפשרים יצירת חיים תבוניים. אבל אנו מכירים רק יקום אחד, ודווקא בו קיים אדם בעל יכולת לחקור אותו. וגם אילו היו קיימים יקומים נוספים, מניין לנו לדעת שגם בהם לא היו מתקיימים חיים?
ריצ׳רד סווינבורן(Swinburne) הציע דוגמה נאה להמחיש את חוסר הטעם בביקורת הנסמכת על העיקרון האנתרופי החלש. נניח, הוא טוען, שמישהו חטף אותי כבן ערובה, הכניס אותי לחדר שיש בו 100 מכונות, שכל אחת מהן מתוכננת לטרוף חפיסת קלפים באופן אקראי לחלוטין, ואמר לי: ״לחץ על הכפתור המפעיל את כל המכונות. אם כל מאת הקלפים שייפלטו, אחד מכל מכונה, יהיו ׳לב-אדום', אז תצא לחופשי. אחרת – המכונות יתפוצצו יחד איתך.״ נניח עתה שאני לוחץ על הכפתור, בחיל וברעדה, ונפלטים 100 קלפי ״לב-אדום״. על פי ההיגיון בביקורת כנגד העיקרון האנתרופי אין אני צריך לתמוה כלל שנפלטו 100 הקלפים הזהים שהצילו את חיי, שהרי אילו קלפים אלו לא היו נפלטים לא הייתי חי כדי לגלות זאת. ואולם כל בר דעת מבין שטיעון זה חסר טעם לחלוטין, שהרי הסיכוי לפליטת 100 קלפים זהים זעיר ביותר. כאשר מתרחש מאורע שיש לו חשיבות רבה בעיניי וכאשר סיכויי התרחשות זו זעירים ביותר, אינני יכול להתעלם מכך, ואני מחפש הסבר כלשהו.
המתנגדים לעיקרון האנתרופי עדיין יכולים להקשות: נניח שהיקום מתוכנן על-ידי בורא העולם, ותכליתו בבריאה זו היתה יצירת האדם, מהו הצורך של האל באדם? הרי האל הוא מושלם ועל כן אין לו כל סיבה להציב לעצמו תכליות כי לא ייתכן שיהיו לו צרכים. זו אינה ההשקפה ביהדות שהרי על פיה מטרת האדם היא ”לעשות את רצון אבינו שבשמיים״, כלומר לקיים את מצוות התורה. ומדוע האל מבקש שנעשה את רצונו? מה הוא ״מרוויח״ מכך? יש ביהדות הסברים לקושיה זו, למשל, בקבלה מדובר על ״תיקון מלכות שדי״. אך עצם העובדה שאין אנו יודעים מהי ״התכלית האלוהית״ ואפילו אין אנו מבינים כיצד תכלית כזו אפשרית, אין משתמע מכך שתכלית כזו אינה קיימת. האם מהעובדה שהכלבה שלי המתבוננת בי אינה מכירה את תכליותי, ואפילו אין לה מושג קלוש מהי תכלית, נובע שאין לי תכליות? מדוע לא יתכן שגם לישות הנראית בעיננו כמושלמת יש איזו תכלית שאין אנו יכולים לתפוש, מכיוון שהיא אינה קשורה לצרכים שאנו יכולים להעלות על הדעת? אולי התכלית של ישות זו היא להנציח את שלמותה? תארו לעצמכם שיצורים סופר-אינטליגנטיים היו מגיעים לכדור הארץ והיינו מודעים לקיומם. האם אפשר לומר בביטחון שהיה לאל ידינו להכיר את תכליותיהם?
עלינו לזכור שהאדם אינו מכיר את הסיבות לכל התופעות ־בכל זאת הוא מאמין בעקרון הסיבתיות ובקיומה של ״סיבה ראשונית״, שקיומה בלתי תלוי בהכרתו, ושממנה נבע הכול. בגזירה שווה אפשר לומר שהאדם אינו מכיר את התכליות של כל מה שקיים ובכל זאת הוא רשאי להאמין ב״תכלית ראשונית״. קל יותר להצדיק קיום ״תכלית ראשונית״ מאשר קיום ״סיבה ראשונית״. קיום של משהו ראשוני שאין לו סיבה נוגד את עקרון הסיבתיות, בעוד אשר התכלית מכוונת מההווה אל העתיד ולכך שקיום תכלית ראשונית אינו גורר נסיגה אינסופית אל העבר.
מהאמונה שהכרת האדם עוצבה על-ידי תהליכים אבולוציוניים, ושתהליכים אלו נסמכים על חוקי הטבע, נובע שחוקי הטבע בלתי תלויים כלל בהוויה האנושית (ואכן אנליזה של קרני האור המגיעים אלינו מכוכבים המרוחקים מיליארדי שנות אור מאתנו מעידה על קיום חוקי טבע מיליארדי שנים לפני היווצרות האדם)., שאיפת המדע והפילוסופיה במשך דורות רבים להעמיד את הריבוי של חוקים על איזושהי ישות ראשונית תואמת במידה רבה את התפישה התיאיסטית. על כן אפשר לטעון שהניאו- דרוויניזם אינו סותר את האמונה בקיום האל המהווה את המקור הראשוני של ההוויה, אלא דווקא תומך בה. המשמעויות הנוספות שיוחסו לאל בדתות השונות, למשל רעיון ״ההשגחה הפרטית״, או הצורך בפולחן דתי ובקיום מצוות, אינן נובעות מהתפישה התיאיסטית שתוארה במאמר זה, והן מצריכות עיון נוסף.