פרופ' שלום רוזנברג, הוא פילוסוף מפורסם, מטבע הדברים הוא עוסק בעיקר בעניני הגות ופילוסופיה, ולא נדרש למדעים המדוייקים. ננסה להרכיב מתוך כמה ממאמריו תמונה לגבי חידת הבריאה, העולם על חוקיו וכחותיו, מול השאלה האם מסתתר כח עליון מאחורי כל זה?
ספרו תורה ומדע בהגות היהודית החדשה, ניתן להורדה באתר שלו.
ככל הפילוסופים, אין רוזנברג יכול להכיר במדע כגורם המייצג 'אמת', להיפך, הפילוסופיה נדרשת תמיד לשאלה על סמך המדע מוצא עוז לקחת מציאות א', ולהצהיר עליה ב', מה הבסיס הפילוסופי של החשיבה המדעית?
במאמרו "דורינו ואמונת ישראל" הוא מתאר את הפינה אליה נדחקה הדת בדורינו, לאחר שההשכלה הופתעה מכך שהדת לא נעלמת והבסיס האנושי שלה נשאר איתן למרות הרציונליזם,
"פרק זה נכתב על ידי אנשים שגילו שהתופעה הדתית עצמה היא יותר גדולה ורחבה מאשר שיערו אלה שהפכו אותה להיפותזה מדעית בלבד. היו אלה אנשים – שכוויליאם ג'יימס – הסתכלו על הדת בחיוב, אך גם כאלה שניסו להבין, למה הדת מסרבת למות למרות נבואותיהם של משכילי המאה הי"ח. אי אפשר להבין לא את מרקס ולא את דורקהיים ולא את פרויד, אלא לאור העובדה שהפרוגנוזה שקיצה של הדת הגיעה, לא התממשה. אם הדורות הקודמים שקלו את האמת הדתית, הרי שהמחשבה המודרנית הוקסמה ע"י התופעה הדתית עצמה".
ובכן, זה הביא לעידן חדש:
"המאה שלנו שייכת לעידן שלישי. לא שהמסורות האחרות נעלמו. אולם לפנינו עידן בו הנקודה הארכימדית שלו איננה מצוייה בתיאוריה הדתית, ולא התופעה אלא השפה הדתית. נתחדשה בה הפילוסופיה של השפה הדתית. מכבשה של הפילוסופיה פעל כאן בעוצמה כבירה. התמזגו כאן המסורת הביקורתית עם הפוזיטיביזם הלוגי. כך שומעים אנו שאי אפשר לדבר על "תורה מן השמים" כי המושג "שמים" וקל וחומר המושג "מן" אינם מובנים לו בהקשר התיאולוגי. כמו ב-1984 לג' אורוול, ניתנת כאן לבני אדם שפה שמבחינה דקדוקית לא ניתן לנסח בה את המושגים המסוכנים. הדיבור על הדת – כמו על מהפכה בשפה החדשה של אורוול – היא פשוט שגיאה דקדוקית".
די דומה למה שחר פלד קורא במעט יותר אגרסיביות "מגרסת הזהויות".
רוזנברג עצמו לא נדרש הרבה לויכוחים שבתחום המדעים המדוייקים, אבל הוא לא חוסך בהזדמנויות שונות את משנתו הפילוסופית המנוגדת לגישה הרדוקציוניסטית של מדעי הטבע, במאמר עומקים של בריאה הוא כותב:
באופן מפתיע, אחת הדרכים שדרכן הטבע כותב וקורא את הנתונים שלו היא השפה, ובה הוא מעביר את ההוראות הנצרכות. אני משתמש במילה טבע, אך אני מבקש לשתף אתכם באמונתי השלמה שבמקרה זה ניתן לראות ממש שמאחורי הטבע פועל הקב"ה. והנה, עובדה מעניינת. לעיתים יש בגנום של הווירוסים קטעים של גנים, מעין צירוף של אותיות, שהטבע קורא בשתי צורות שונות ומייצר מהם שתי מולקולות שונות. הדבר מזכיר מאוד את האופן שבו המקובלים קראו ופירשו את המקרא.
אלא שיש הבדל מיוחד במינו. אופן הקריאה של המקובלים את הטקסט מקרבם לרעיונות שאותם הם רוצים לבטא; מקרב, אך אינו מצליח לדייק. והנה הצורה שבה קורא הטבע (בגימטרייה א–להים) את האותיות היא מדויקת. הטבע קורא את הגנום, כלומר את מכלול הגנים, בצורה פלאית. בתרשים המצורף כאן רואים אנו כיצד בגנום של הווירוס יש 11 גנים, שאותם אני מכנה "הגנים האריסטוקרטיים", אשר להם מושבים מיוחסים. אבל 11 הם מעט מאוד כדי לבנות את החלבונים ההכרחיים. והנה מופיעים שלושה גנים נוספים – B, E, K – החופפים חלקית לשלושה מהגנים האריסטוקרטייםA, C , D ולוקחים, או מעתיקים, את האותיות הנצרכות להם. וכך, אותן האותיות משרתות שני גנים בקריאות שונות של אותו ה"טקסט". בדיוק? כן. הגנים נלקחו ממקומות שונים אך מדויקים.
שאלתי שני מומחים חשובים בתחום. הם ענו לי את מילת הקסם – אבולוציה. הם לא ראו שום מוזרות בכך! אך אני רואה כאן פלא. אחד מהמומחים אמר לי: הווירוסים תפסו גנום אחר וניצלו אותו. אני מתאר לי שהם או מומחים אחרים לימדו את אותם הגנים לקרוא, ואולי היו אלה דווקא המקובלים מסוגיית "שעטנז". על כל פנים, על הפלא הזה אני לא אוותר".
כך גם במאמרו עולם כצל עובר, הוא מתאר את גישת הבריאה בניגוד לגישה האבולוציונית.
במאמרו העולם כחידה סתומה, הוא בונה את האמונה, כנגד אריסטו מחד והדרויניזם מאידך, פשוט ביותר, על החזון איש:
"תזה דתית זאת התנסחה באינספור צורות. אדגים אותה כאן בדבריו של החזון איש בספרו קטן הכמות וגדול האיכות, "אמונה וביטחון" (פרק א'): "אם האדם הוא בעל נפש… חפשי מרעבון תאווני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה". לפי החזון איש, אדם השוקל את הבעיות באופן אובייקטיבי, מבלי לחשוב על כך שהמצוות מפריעות לתאוות ולאינטרסים שלו, מוכרח לראות שהפלאות שלפניו מצביעות על מתכנן נעלם: "כי העולם שלפניו נבנה בתכנית מעובדה ומחושבה מראש, וכאילו מהנדס חכם צייר לפניו את העולם בטרם נברא ופגע בעיכובים מכריעים על כל שעל ושעל, אבל מרצו הגדול עמד לו להסיר כל המכשולים אחת לאחת".
כל מנגנוני החיים מעידים על קיומו של מהנדס חכם. ראשון להם המנגנון החושי המעניק לאדם מידע על המציאות הסובבת אותו. התופעה הניסית ביותר במנגנון זה היא בעין: "כמה מן החכמה יש בעין, לא תשבע עין לראות ואוזן לשמוע… את אוצרי החכמה הצפונה ביצירת העין, ואל תכליתה לא הגיעו". הוא הדין למנגנונים אחרים: השפה, הדמיון והשכל. אף המיניות, גם היא תופעה ניסית: "עוד לפנינו תכנית מעובדת, מעולפת ספירי התבונה, המעידה על כשרון פועלה, אשר אין כוח לאדם לחקרו ולתת לו תהילה ושבח, התכנית של הזיווג זכר ונקבה, כדי להבטיח נצחיות העולם, פליאות הכלים של המין לכל אחד". כך גם המשך הנס בהתפתחות העובר, ואף בקיומם של יצרים: "בריאת הרצון המוכרח להבטחת עניינם". אולם ההרגל מקהה את שכלנו: "מרוב ההרגל לא ירגישו בני אדם את נוראות הבורא, את כולם הכינם וגם יסדם … וסוף המעשה במחשבה תחלה בלב יוצר כל היצורים".
לאחרונה הקדיש רוזנברג מאמר מיוחד בשם 'על אמונה ואבולוציה', בו הוא כותב:
כדי להסביר את הנקודה ארשה לעצמי לספר מעשה שלא היה, שכך היה: מדען צעיר ומבריק הועסק כחוקר באחת מחברות הביטוח החשובות. משימתו הראשונה הייתה קשורה בשרפה חשודה שפרצה במפעל גדול. הצעיר הכין דו"ח מדעי מלא ומפורט על כל הריאקציות הכימיות שגרמו לשרפה. דבר אחד בלבד היה חסר בדו"ח, האם הייתה זאת תאונה או הצתה זדונית. זאת השאלה הגורלית בדיון בשאלות בריאת העולם. תורת ההתפתחות על ממדיה השונים יכולה להיות נכונה – כולה, או כפי שאני חושד רק חלקה – אולם השאלה המכרעת איננה נוגעת למנגנונים הפועלים, אלא לתהליך כולו.
על קיומם של מוטציות, מאבק להישרדות, ברירה טבעית וכו' אין אנו מתווכחים. אולם האם המעבר מהמולקולות הראשונות למגוון העצום של חיים שהטבע פורס לפנינו ועד לאדם היה מקרי, או שמא מאחוריו מסתתרת יד מכוונת? לגבי תחום אחר, אמר אלברט איינשטיין שהקב"ה אינו משחק בקוביות. האמנם? נדמה לי שהוא אמנם משחק בקוביות, אך הוא מרמה. הקוביות שלו מוטות. ואולי מעבר למקרה, ולמשתפי הפעולה הדרוויניאנים שלו, התורשה והמוות, נשמע דברו של מי שאמר והיה העולם.
אכן, אסור לנו לדבוק בפשט הכתוב, אך מצד שני אסור לנו ליפול שולל ברשת תיאוריות שאינן אלא ספקולציות, ובלשון הראי"ה:
אין שום סתירה לשום דבר מן התורה מכל דעה מחקרית שבעולם כלל, אלא שאין אנחנו צריכים לקבל השערות לוודאיות, אפילו יהיו מוסכמות הרבה, כי הן כציץ נובל, שעוד מעט יתפתחו יותר כלי הדרישה, ותהיינה כל ההשערות החדשות ללעג ולקלס, וכל החכמות הנעלות שבימינו לקטנות המוח, ודבר א–להינו יקום לעולם, כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט (ישעיהו נד, י).
והערה אחרונה: האם הכול בעולמנו הינו תוצאה של מקרה, או אמנם קיימת יד מכוונת? במאמרו על הגותו של רוזנצווייג בספרו "חירות קשה" העמיד לוינס את רעיון הבריאה מול גישתו של היידגר, מורו הגדול, ולדעתי – המתועב. היידגר דיבר על כך שהאדם "זרוק" בעולם, עמדה שהשפיעה על ההגות האקזיסטנציאליסטית. האמונה בבריאת העולם וביצירת האדם מבטאת את העמדה המנוגדת – אין האדם "זרוק". ואם האדם אינו זרוק, אוסיף, יש חובות מוסריות, ויש אף סיכוי למצוא משמעות בחיים!
זו היא גישתו של הפילוסוף, גם כשהוא מתייחס לשאלות הכרוכות במדעים המדוייקים, הוא לא מש מהרוח הפילוסופית. וראויים הדברים למי שאמרם.
רוזנברג על גבולות האמונה:
בענין אחר (אם כי בפילוסופיה הכל מתחבר…), רוזנברג על המוסר היהודי: