אנו חוזרים אל בירת החתים, חתושה, הפעם נתחקה אחרי הארכיון החתי, בו נצברו הטקסטים החתיים בתקופה שקדמה לאברהם אבינו, וכך מתאר זינגר:

"שלשה מן המבנים שימשו כארכיונים ממלכתיים, אלפי לוחות החומר שנחשפו כאן היו מסודרים במקור על גבי מדפי עץ. נמצאו גם לוחות קיטלוג קטנים המציינים רק את שמות היצירות שהיו מאוחסנות על כל מדף ומדף. לבד מתודות מדיניות, מנהליות, ומשפטיות, נמצאו במקום גם טקסטים דתיים ומיתולוגיים רבים… מלבד כשלושים אלף לוחות הטין ושברי הלוחות שנתגלו בחתושה, כנראה אוחסנו בארכיונים שלה גם לוחות עץ מצופים בשעווה",(עמ' 116).

"בית המלוכה בחתושה… שלח לפרובינציות סופרים שרשמו את הוראות הכישוף מפיהם של המומחים. כך הגיע לידינו מידע עשיר זה שנשמר בקפדנות והועתק שוב ושוב בארכיונים הממלכתים של בירת ממלכת החתים", (עמ' 186), מדוע רק החתים העתיקו בקפדנות שוב ושוב מידע עשיר, ואילו הישראלים לא היו מסוגלים לכך?

למה רק בישראל הדימוי הוא של טקסטים רשלניים שהועתקו, שוכתבו, היו מסורים בידי יחידים,  יכלו להמציא מה שרצו, לא ידעו כלום על העבר, ואילו אצל החתים, שנים רבות קודם לכן, רואים שהיו ארכיונים מסודרים, עם אלפי אלפי מסמכים, המונעים אפשרות של המצאות, ומייתרים מצבים שבהם כל אחד יכול לכתוב על המציאות ועל המיתוס הלאומי מה שבא לו, וזה קביל, ואנונימיים רשלנים אחרים יכולים לערבב כרצונם?

שמא תאמר, זה משום שהטקסטים החתיים מאד אחידים… ובכן, ממש לא, בעיניים שלנו הם נראים מבולבלים וסתירתיים ומעורבבי מושגים, אבל פשיטא להו  לחוקרים שזה מדלות השגתינו  ומקוצר המשיג, ממרחק הזמן והתרבות קשה להבין איך הכל מסתדר, אבל ברור שמדובר ברעיונות שהסתדרו אצלם, וכך אומר זינגר:

"במבט ראשון נראה הפנתיאון החתי כערב רב של אלים ואלות שדים ורוחות, איתני טבע וחפצים מקודשים, שלא בנקל ניתן להבין את המבנה הפנימי שלו ואת יחסי הגומלין בין רכיביו… אין להתפלא על כפל המשמעויות של המצבה בטקסטים החתיים, גם האבן המקודשת, וגם המתחם שבתוכו היא ניצבת (השוו לכעבה שבמכה, השם המכוון גם לבן השחורה וגם למתחם שבתוכו היא ניצבת) לעתים התחום הסמנטי של מושגים דתיים חתיים רחב לאין שיעור מההגדרות הנהוגות בימינו, השואפות לדיוק מרבי. המצבה כבית האל היא תופעה נפוצה מאד במזרח הקדום כולו…", (עמ' 167, ועמ' 172).

איזה פספוס, בישראל היו כבר מזמן עושים מזה שתי תעודות ושתי אסכולות, והנה הממצאים החתיים מראים שהגיוון והגמישות הם חלק מובנה מהשפה. אף אחד לא מעלה בדעתו אפילו בצחוק לייחס לחתיים אסכולות ותעודות, פריביליגיה של חתים.

גם השינויים, לא כפופים לסכימות של התפתחות וסכולסטיקה:

"ברור שאין כלל קבוע מהו היצוג ההולם לאל מסויים, וכל אל  יכול להופיע אם בדמות אדם, אם בדמות חיה ואם בדמות חפץ מקודש. יתרה מזאת, בישובים שונים ברחבי הממלכה יכול להופיע אותו אל, או טיפוס של אל באופני ייצוג שונים… המעבר מצורת יצוג אחת לאחרת אינה חד כיוונית… בתמונה זו העולה מתוך הטקסטים החתיים יש לקח חשוב לאנתרופולוגים ולחוקרי מדע הדתות. במשך שנים ניסו חוקרים ריבם לתאר התפתחות חד כיונית בצורת ייצוג האלוהות, ולייחס להתפתחות זו משמעויות מרחיקות לכת. נמצא שאלו הן תיאוריות מופרכות לפחות בעולם האלים החתי", (עמ' 172).[1]

לפחות בעולם האלים החתי… שהם כאמור פריבילגים… אצל הישראלים נמשיך לאחוז ב'התפתחות מושגי האמונה', ולשכתב את הטקסטים והממצאים בהתאם.

גם קיומם של מעמד משרתי מקדש שאינם  נכנסים אל הקודש, כעין לויים, היא פריביליגיה של חתים "בתוך המקדש ישמרו 'אנשי המקדש', ואילו מבחוץ ישמרו 'אנשי המתחם', הדבר מזכיר במידה מסויימת את חלוקת התפקידים בין הכהנים ללויים במשכן", (עמ' 176). להם היה 'מותר' הדבר כבר בזמן אברהם אבינו, אבל בישראל הומצא רעיון הלויה, לפי התיאוריה הולהויזנית רק בימי הבית השני, גם הכהן הגדול, שלפי ולהויזן הוא המצאה של התקופה הפרסית, היה פריבילגיה לחתים, ש'רב כהנים' מוזכר אצלם פעמים רבות. אגב, גם ההלכה בתושבע"פ[2] שאסור לשומרי המקדש לישון, ושאחראי מיוחד עובר לוודא שהם ערים, מוזכרת בחוק החתי, "יש להציב משמר ועליו לסייר כל הלילה… שינה לא תהיה בהם, מדי לילה יופקד כהן גדול על משמר הסיור… שימרו על המקדשים מאד ובל תהיה לכם שינה[3] ותהא שמירת המתחם מחולקת ביניכם מי שיחטא בשמירת המתחם מות יומת אין ערעור" (עמ' 177). במשנה מסכת תמיד מתוארת שינת הכהנים במקדש, ומתוארים השומרים מביניהם, איסור השינה, וכן עונש מוות שלא מן הדין (קנאים פוצעים את מוחו) למי שמזלזל בשמירה (זה  מקביל ל'אין ערעור' אין זה משפט, אלא תגובה שאין לרסן).

בתעודה מס' 15 באה הזהרה לכהנים שיחגגו את החגים במועדם, את חג האביב באביב וחג הסתיו בסתיו, (עמ' 177). אצל הישראלים, הדין הזה  מיוחס לת"כ,[4] מן התקופה הפרסית, שכן רק אז התעוררה תשומת ליבם של הישראלים לתאריכים. גם הוידוי המוזכר בספר דברים "לא אכלתי ממנו באוני" וכו', הפותח בתולדות האומה ועובר לוידוי על הקפדה בקדושת המעשרות, הוא דבר שהישראלים חשבו עליו בימי יאשיהו, אבל החתים חשבו עליו עוד בזמן משה רבינו, כך למשל מתוודה כנותצילי: "אתה אלי גידלתני… הובלתני למקום מבטחים… מעודי לא אכלתי את מה שקדוש לאלי ומנוע ממני, ולא טמאתי בכך את גופי", (עמ' 182, בתפילה זו מוזכר גם "המוות צרור בצרור החיים", ביטוי המופיע גם בספר שמואל, ה'מאוחר', ועוד קטעים המזכירים את סגנונו של דוד המלך: "עתה לרחמי אלי אצעק, אנא הטה לי אוזן, אל תעשני כאיש אשר לא יוכל לבא בשער המלך, אל תשפיליני בעיני הבריות, אלו שגמלתיו טובה אף אחד מהם לא יושיעיני, אתה אלי כאבי וכאמי". ע"ע עמ' 188 על טקס שמבוצע ע"י ביתור גוויות של בעלי חיים ומעבר בין הבתרים).

כמובן, שהדמיון הסגנוני, הוא רק שפת הדיבור והסמלים, אבל התפיסה הדתית עצמה, היא פער של שמים וארץ:

 "בתודעתו של החתי האלהות זהה בתכונותיה לאדם, וכך נאמר במפורש בהוראות לכהני המקדש: האם שונה נשמת הדם במשהו מנשמת האלים? ודאי שלא, הלא נשמה אחת להם". (עמ' 173).

כהני המקדש לא צריכים לשמור על קדושתם, אלא על הזמנים, "היו נא זהירים מאד בענין שמירת המתחם המקודש, עם רדת הערב חיש רדו העירה, אכלו ושתו, ואם גובר על מישהו יצרו לאשה, שישכב עם אשה, אך כל עוד השמש לא שקעה יחיד ויעלה לישון במקדש" (עמ' 177), ביום טיהור המקדש מתאחד הכהן הגדול עם קדשה בתוך ההיכל. כשהמלך נכנס "הליצנים עומדים מול המלך… מסתובבים במקומם ורוקדים בסגנון הנמרים", (עמ' 179).

עד כאן ביקורינו הקצר בבירת החתים, המשך יבא.

פודקאסט וירטואלי על בסיס המאמר:

הערות:

[1] כאשר יש סתירה, כותב זינגר: "אין בכך משום הפתעה שכן כל הדתות רצופות פרדוקסים אין ספור", (עמ' 186).

[2] במאמרים הקודמים הבאנו דוגמאות לחוקים שנשתמרו בתושבע"פ, ומצויים כבר אצל החתים, ויש להוסיף גם את ההרחקות אחרי הלידה: "לבעל מותר לבקר את אשתו בבית הלידה… הם יכולים לאכול יחדיו אך מתוך כלים נפרדים ואפילו על שולחנות נפרדים", (עמ' 189, וראה שם בסמוך: "כלי העץ וכלי החרס חייבים להיות חדשים, ואילו את כלי הנחושת יש לטהר באש").

חז"ל קבעו כי צרעת באה על לשון הרע, וראה זינגר: "מטרת הריטואל שנמשך יומיים הוא לסלק מן הבית את הטומאה שנגרמה בגלל עוול כבד כלשהו.. או לשון הרע… יש נקודות דמיון רבות בין ריטואל חיתי זה לבין טכס טיהור בית מנגע צרעת", (עמ' 192).

[3] יש לשים לב גם לכפילויות לאורך כל חוקי החתים, כמו בחוק הזה "חיש יעלה לישון במקדש… אל יתמהמה איש מהם לישון למעלה במקדש… יש להציב משמר… שינה לא תהיה בהם… שמרו על המקדשים מאד ובל תהיה לכם שינה", ועוד. אצל הישראלים זו כמובן סיבה לחלק לתעודות.

בטקסטים הישראליים, קופצים החוקרים כמוצאי שלל רב על כל הוכחה כביכול מן ההיעדר, כל מושג מן התורה שאינו מוזכר בנביאים, אות הוא שלא היה קיים (וכפי הלצתו של מרקוס, שלולי היה מתואר בספר מלכים הנער המזורר, היו טוענים החוקרים שהישראלים לא היו מתעטשים). אך אצל החתים, למרות אלפי טקסטים, ועשרות ריטואליים בסיסיים בחיים, אין שום זכר לנישואין וכיצד הם מתבצעים (עמ' 188), האמנם לא היו החתים מתחתנים? השאלה טובה, אבל בהחלט אף אחד אינו חושב שיש ללמוד מן ההיעדר.

[4] גם הפער באורך טומאת הלידה בין יולדת בן ליולדת בת, נמצא כבר בחוקי החתים (עמ' 191), רוב ככל המושגים והסמלים שחשב ולהויזן והבאים בעקבותיו כחידושים של ימי הבית השני, היו קיימים בעולם כבר בזמן משה רבינו (ראה כאן).