1

"פרשנדתא – למגדר מילתא", על לימודי מגדר, פרשנות ותרבות

עם פריחת מדעי הרוח, ופתיחתם לכל דכפין, לערער על המרחב – המבולבל גם כך – שבין מחקרים לבין משחקי מלים ולהטוטי לשון, אנו שומעים חדשים לבקרים על כותרות של חוגים, או עבודות דוקטורט, שקשה להבין אם זו יצירת אנוש או שמא נוצרו ע"י מחולל טקסטים.

בהשראת זיוה שמיר הכותבת: מתוך אוריינטציה שיווקית, אפשר למצוא בתכנית הלימודים של חוג כמו החוג לספרות קורסים הנושאים שמות שאפילו הנייר אינו סובלם (כגון "הסופרת כזונת צמרת, הספרות כסרסור"), ואלה הופכים בבת-אחת חוג אקדמי עתיר הישגים לקברט ספרותי, שאף אינו ממלא כראוי את התפקיד שלמענו נוצר.

במאמר הנ"ל נוכל לקרוא גם על תכנית הלימודים של המרכז האקדמי שלם בה נלמד בין השאר הנושא החשוב: מגדר בספרי הארי פוטר.

ד"ר רות ק"א קניאל חוקרת כדלהלן: "מהי זהותן המינית והמגדרית של הספירות, וכיצד גישת המקובלים קשורה לתפיסות בנות זמננו, כמו התיאוריה הקווירית וזהויות מיניות נזילות".

בחוג ללימודי פרשנות ותרבות בבר אילן, אנו מוצאים עבודות דוקטורט כדוגמת: "מנגנונים קוגניטיביים ופסיכולוגיים של החלטות בעלות סיכון בקרב נשים מקועקעות", או "חבורות שההבנה חטפה בהתנגשות בגבולות השפה: שיח הפציעה העצמית – ניתוח פילוסופי-תרבותי", "הרמנויטיקה של דה-מיסטיפיקציה: "ישות וזמן" לאור הפסיכואנליזה הפרוידיאנית", "הבזות הנשית כשפה אמנותית-תרבותית חדשה", "התשוקה בין המטפל למטופל (בפסיכותראפיה) בהשוואה לתשוקה בין הצלם לאובייקט המצולם".

מבלי לפגוע בשום עבודה ספציפית, שמן הסתם כותביה עמלו וטרחו, ויש להניח שמכל דבר יש מה ללמוד. אבל התשוקה הבלתי מוסברת ללהטוטי מלים ומושגים המנסים לתפוס מלאכים על ידי נפנוף ידיים והעוויות, מזכירה תקופות אפלות של המוח האנושי. נראה כאילו זה לא עוזר שצועקים "המלך ערום", הוא ממשיך לשחק באותיות כאילו מהצעצועים שלו זורחת השמש לכולנו.

מה כל זה נוגע אלינו? האקדמיה מתקדמת ב'צעדי ענק' לתחומים שונים בנסיון להשליך עליהם מתוך הנסיון המוצלח לכאורה לקריאה  מחודשת של המציאות ולבהיה בקשקושי לשון כחקירה, כך למשל החוקר ומבקר הספרות הנודע יוסף אורן, הניף ידו לקדם את חקר המקרא המדוקדק והאנליטי, דרגה אחת קדימה, חקר מגדר, זהות, שיח נשי, וכל שאר הענינים שהם המלה האחרונה במדעים המדוייקים.

"וזו המסקנה שניתן להגיע אליה מהעיון הפרשני בסיפורי העקרוּת שנבדקו קודם: אכן, מחברים בעלי זהות מינית שונה חיברו את סיפורי העקרות בתורה ובספרי נביאים ראשונים. כמעט בוודאות ניתן לקבוע, שאת סיפורי העקרות מחיי האבות המופיעים בספר בראשית חיברו גברים, ואילו סיפורי העקרות הקשורים בלידתם של שמשון ושמואל נכתבו על-ידי נשים.

אמנם גם המספר-הגבר מקדיש תשומת-לב לסבלה ולייאושה של האישה העקרה, אך הוא מרכז את העלילה בגבר ובמעשיו: אליו מתגלה אלוהים, הוא מתבשר על ההתעברות הצפויה של אשתו, ולכן רק בזכות תפילתו, תפילת צדיק וראוי להתגלות, זוכה אשתו העקרה להרות. ועוד מבליט הגבר המספר, שמדובר בלידה פלאית-ניסית, במועד שאלוהים בחר לאפשרה, כי יותר משהיא עונה על כיסופיה של האישה לאימהוּת, היא מגשימה עבור בעלה את ההבטחה שהעניק אלוהים לו ולאבותיו, לקיים את הבריתות שכרת איתם.

זאת ועוד: בסיפורים מחיי האבות לא נולד הבן כדי לשמח את האישה, בהוכחה שנפסקה עקרותה, אלא כדי לשמח את בעלה בהוכחה, שסוף-סוף נולד המיועד מבין בניו, זה שממנו תצמח האומה. משום כך סיפורי העקרות בספר בראשית הם דרמטיים ורציניים, אך אין בהם לא דמיון ולא לחלוחית של הומור. מאחר שנכתבו על-ידי היסטוריונים, גברים שעניינם הצטמצם במידע ההיסטורי ובמגמה האֶמוּנית שביקשו לבסס על המידע הזה, נמסרות בהם בעיקר עובדות תכליתיות המשיגות את מטרתם.

באופן דומה ניתן להוכיח בסבירות רבה, שנשים כתבו את שני סיפורי העקרוּת שסופרו בנביאים ראשונים – בספר שופטים ובספר שמואל. שלא כמו סיפורי הנשים העקרות בספר בראשית, שמחבריהם הגברים כתבו אותם על-פי נוסחה זהה, בולט השוני בין הסיפורים שכתבו הנשים".

נא לשים לב לקטע הסיום: "ניתן להוכיח בסבירות רבה"….

כך נפתרת השאלה בת אלפי השנים "מי כתב את התנ"ך", בשיטות של משחקי מלים.

פה טעה גם חוקר חשוב, מאיר בר אילן במאמרו: 'הקול הנשי מקרוב ומרחוק' (בתוך: אור למאיר, הוצ' אוניב' בן גוריון תש"ע), טוען שחלקים מאיכה נכתבו ע"י אשה, שכן הקינה כתובה בלשון נקבה 'הייתי שוממה'. מבלי להבין שהדימוי הזה של בתולת בת ישראל כאשה הוא מעצם תורת הנביאים, ולא נובע מזה שבמקרה אשה כתבה את הקינה.

הסגנון המתנשא והמנופח של הספרים היוצאים מחוגים אלו, המתנקזים משום מה ברובם להוצאת 'רסלינג', הוליד את הדף ההומוריסטי 'ספר של רסלינג ביום', ובו מועלה מדי יום רעיון לספר חדש בהשראת הספרות המתחדשת, כך למשל:

פילגש בגבינה: קריאה פמיניסטית פוליאמורית בפרפורמציות של תעשיית החלב בישראל 2005-2015

וי כחול, תחום אפור: קריאה מגדרית בקבוצות וואטסאפ משרדיות

ג'באר הולך לאיבוד: מאסות על גבריות מזרחית בעידן של פמיניזם מוסלמי. מיאסר ערפאת ועד א-סיסי

זכות השיווה: סוגיות הינדואיסטיות ותהליך השלום

גרגור סמסונג: פרקטיקות של דה הומניזציה, עליבות והקטנה בהתנהלות מול חברות הסלולר. חיים חשופים עם מטען.

אוזה, קאי: יצוגים מזרח-רחוקים של אריה דרעי ב'פרפר נחמד'

סטטיק ובן אל – אימת השינוי והשגבת העצמי הקיבוצי, קווים לדמותו של הישראלי הקונצנזואלי, 2017-2000

פיסוקי השטן: קווים לדמותה של תופעת פיסוק היתר בפרוזה העברית

שמרנות קומוניקטיבית מן האימפריה הרומית ועד בנק לאומי

רותם וטאבו: חקירה פסיכונאליטית אודות נזילותם של גבולות חברתיים בבדיחות של רותם אבוהב

ד"ר אברהם דטלנסקי לא נשאר חייב, ובראותו כל זאת,  לאור טקסי תיקון ליל שבועות הפורחים במגזר האקדמי, ובפרט אצל חוקרות המגדר ואלופי הפרשנות-תרבות, ייסד גם הוא טקס תיקון לילי שבועות מעמיק משלו, ובלשונו:

לא! רק לא עוד הזמנה לתיקון!"

כך הרהרתי באימה כשגיליתי בתיבת הדוא"ל עוד מייל עם עוד הזמנה לעוד תיקון מתחכם כזה או אחר (על "רות – סוף!" שמעתם? ומה עם "קבל תיקון"?…)

אבל אמרתי אני בליבי: אם אינך יכול להם – חרטט כמוהם!

הומור זה נחמד, וכולנו אוהבים אותו בדרך כלל, אבל צריכים לזכור שבסך הכל מדובר בבדיחה!