נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

פרשת מתן תורה ותורת התעודות

כשלונה של תורת התעודות ליישם את שיטתה בפרשת מתן תורה

 

פרשת מתן תורה ותורת התעודות

פרשת מתן תורה, מהווה דוגמא מייצגת לכשלון מוחלט של תורת התעודות, ואף להפרכת עיקר התפיסה שלה.

את האבסורד שבחלוקת טקסט לקטעי מקורות, הראינו באריכות במאמרים: ד”ר יהושע ברמן: סתירות? ביקורת המקרא לא פותרת שום בעיהשימוש לרעה במורכבות הנתוניםהנחות היסוד של הביקורת – מדע בדיוני, בקורת המקרא הולהויזנית 4. – הערך המדעי של הפרדת המקורות. פירוט מיוחד על הנושא הספציפי של חוסר היכולת לזהות באמת טקסטים בעקביות, ראה: ד”ר ברמן: עליבותו של מחקר המקרא. הנושא שלנו כאן הוא בדיקת ‘הישגי’ הביקורת בפרשת מתן תורה.

סיכום ממצה של כל הביקורת הישנה בנוגע לפרשיות מתן תורה, נמצא בספרו של ד”ר א. טוייג ‘מתן תורה בסיני’ הוצ’ מאגנס שע”י האוניב’ העברית תשלז’. מלבד סקירת כל הספרות והתיאוריות עד לזמנו, מראה א”ט גם את התמונה הכללית המשתקפת מן הגישה וההנחות הקדומות של החוקרים.

תורת התעודות, במדה ודימתה להסתמך על משהו, היה זה הסימן לכאורה לעקיבות שבהרכב ושיטת המקורות המשוערים, אם אפשר היה להראות סבירות לקיום של שלש שיטות של תוכן וסגנון המצויות בתורה, היה מקום לדון בשאלה ההיסטורית, האם ייתכן שהתורה הורכבה משלש שיטות אלו. אלא שפרשת מתן תורה, שהיא אמורה להיות בעצם הבסיס לכל תורה שהיא, בכל גירסה ובכל שיטה, -שהרי סוף סוף הכל סובב סביב נבואת משה וקבלתו את הדברים מאת ה’- טופחת על פני הרעיונות המיושנים האלו, ומוכיחה סופית את ביטולם.

קל להבין כי ערכה של שיטה מתגלה בין השאר על ידי יכלתה להביא למסקנה כל שהיא, ואף אדם לא היה סומך על תורת רפואה, למשל, בה כל רופא היה מאבחן מחלה אחרת ומציע תרופה אחרת באופן הנראה שרירותי. והנה עם ההתקדמות והנסיונות לבדוק בצורה רחבה ומעמיקה יותר את השערת המקורות והיסודות שהיא אמורה להסתמך עליהם, מתברר כי החלוקה עצמה היא כה שרירותית, עד שניתן היה לחלק כרטיסי גירוד וליצור מערכת הימורים סביב תוצאות ה’מחקר’ הזה.

נשתמש בדברי ד”ר טוייג (להלן א”ט), שכן זה מייצג את השיטה הבקרתית הישנה, למרות שעמד על נקודות התורפה של השיטה, כפי שנראה, אין הוא מוצא את האומץ לסגת ממנה, ועל כן דבריו בהחלט מייצגים את השבר שהחל בערך בשנות ה70 של המאה ה20, שהוליד את הגישה המעורפלת והפוסט מודרניסטית של ‘אי אפשר לדעת כלום’, במקום טיעון עניני לתעודות וליסוד היסטורי כל שהוא.

להלן קטעים מתוך דברי א”ט שם: את הכמות העצומה של החלוקות השרירותיות למקורות, הוא מגדיר כ”בעייתיות המביכה שבריבוי הפירושים והמחקרים לסוגיהם השונים במחקר הבקרתי” (עמ’ 4). “נות מודה כי סיפור מעמד הר סיני מסובך, ודבר זה אינו מאפשר ניתוח ברור… ואשר למקורות י’ ו א’ בכלל, לנוכח מצב הנתונים שבתורה מטיל אף הוא ספק בקני המדה המקובלים (תוכניים וצורניים) לבידוד מקורות ספרותיים” (עמ’ 6). ניתוח פרק כגון שמות כד הביא לכלל גיון מאלף של תוצאות, אם נתיחס לפיסקאות ג-ח ט-יא בלבד נמצא כי לארבעה חוקרים ארבע תפישות שונות היוצרות רביעיה מושלמת של דעות  מנוגדות, לפי גרסמן שתי הפיסקות הן ממקור א, לדעת רודולף שתיהן הן ממקור י’, בין השנים עומדים ולהאוזן ודרייבר, לפי ולהאוזן הראשונה ממקור י’, ושניה ממקור א’, ואילו דרייבר סבור בדיוק להיפך, הראשונה מא’ והשניה מי’, הוא הדין לגבי שמות יט ולג אף שם אין הדברים שונים הרבה” (7).

כמושבע ועומד הוא מפטיר: “ודאי אין ללמוד מכאן על שיטת המקורות בכללותה, עם זאת יש לפקפק אם יש ערך פרשני כלשהוא ליחוס מסורות למקור י ולמקור א אף שלא בפרשיות קשות כל כך, ועובדה היא שרודולף ופולץ מפקפקים אם א הוא מקור עצמאי.. בעוד מבחינת הצורה א”א להבחין בסימני היכר ברורים המבדילים בין אחת לחברתה מה טעם להוסיף לחלקן בין שני מקורות ספרותיים? התרומה הפרשנית העולה ממעשה כזה היא מפוקפקת ביותר. ועוד, המושגים מקור י ומקור א במצב זה של נתונים הם בבחינת גורמים חיצוניים אשר לפי תערו של אוקאם אין כל הצדקה מתודולוגית להכניסם לתוך הדיון, שגם בלאו הכי הוא מסובך. אין מדובר כאן בהנחות מיותרות שאינן מעלות ואינן מורידות. הפעלת שיטה זו בהקשרים כאלה עשויה להביא לתוצאות שליליות שונות מבחינה פרשנית שכן ראש לכל היא גוררת אחריה מטען של השערות אחרות בכל הכרוך לזמנן של המקורות רקעם ומוצאם, וכן יחסם ההדדי. ובדרך זו של הערמת ספיקות ע”ג ספיקות הולכים ומטשטשים הגבולות בין עובדות ובין מכלולים מורכבים של הנחות. נוסף לכך מצטרף הנה גם מכשול פסיכולוגי כלשהו שהרי כשאנו מיחסים מסורות שונות למקור מסויים אנו מדמים בנפשנו שיצאנו ידי חובת הבדיקה של הזיקה ההדדית של המסורות והחיות הפנימית שבהן. כך הופכת הבחינה של אפשרויות אחרות ובעיקר השתלשלות מסורת אחת מזולתה, לקלושה. על מחדלים מעין אלה הצביע ליונשטם בהזדמנויות שונות” (7). “כל עוד שני המוטיבים מופיעים זה בצד זה בשמות יט… מבלי שאפשר יהיה להכיר חוסר תיאום עניני או סגנוני ביניהם תישאר האפשרות לדבר כאן על שכבות נבדלות בגדר אפשרות היפותטית. תרומתה לקידום הבנת התשתית הסיפורית שלפנינו היא בגדר ספק, בעוד הסכנה שהיא תסתיר מעינינו את הקוהרנטיות של הטקסט שאנו מבקשים להבין בעינה עומדת” (54).

שוב ושוב הוא מראה כיצד בכל שאלה נאמרו כל האפשרויות באופן שנראה כמעט שרירותי, נושא אחר נושא הוא חוזר על אותן הגדרות: “הגיוון המביך שבהצעות השונות” (25), “הגיוון הרב שראינו בשיטות הניתוח השונות הורה בעליל על המבוי הסתום שאליו נקלע המחקר הספרותי בקורתי של היחידה האמורה ואמנם מוצאים אנו בספרות המחקר ציון של מצב נואש זה… בדומה לכך מבטא דה וו בספר חדש הלך רוח פסימי ביותר לנוכח חילוקי הדעות המביכים במחקר החדיש… לנוכח מצב זה במחקר מתעוררת הקושיה החמורה כלום יש בכלל ערך להוסיף לגיוון המביך של הצעות הניתוח הספרותי הצעה נוספת?” (32). “הגיוון בדעות שאותו סוקר דה וו הוא מביך, ולמעשה הוא רב הרבה יותר מכפי שניתן ללמוד מדבריו. דומה שהמחקר לא פסח על דעה אפשרית אחת בתוך הסכימה הבקורתית” (35, שם בהערה 65 הוא מונה 8 יחוסים סותרים שנאמרו ע”י חוקרים שונים לגבי קטע זה), הגיוון הרב של תוצאות החקירות השונות המשתקף מתוך הסיכומים השיטתיים והמפורטים הללו מציב לפני הפרשן את הפיתוי להטיל ספקות בלגיטימיות או בתועלת שבעצם העמדת השאלות.. לבעיה זו הוצעו  פתרונות שונים שלעתים הם שרירותיים מאד” (65, אוי לאותו פיתוי! עצת היצר…) “תרגום השאלה למונחים כרונולוגיים מכניס אותנו למעגל קסמים וכעדות לכך ישמשו ההבדלים הגדולים בתאריכים המוצעים לעשרת הדברות למן המאה ה13 לפני הספירה ועד תקופת גלות בבל” (68). “העיסוק הנואש בשאלת הריבוד הספרותי של שמות לד” (69), “קיטוב אופייני של דעות במחקר הבקורתי.. ארבע דעות, לאחד ברור… ולאחר אין ספק…” (71). ע”ע עמ’ 124 הערה 68, ועמ’ 145.

מה שא”ט עושה, אחר כל ההתנצלויות, הוא להציע עוד השערה, שבסופו של דבר רק מעצימה את הגיוון המביך שהוא מדבר עליו, שכן אין הוא מתיימר להביא מפתח חדש, אלא להציע עוד רעיון, שכשלעצמו קשה לראות בו הגיון, טקסט שעסק במשה והר סיני, וטקסט אחר שעסק באישים האחרים שזכו להתקרב כמו אהרן, נדב ואביהו, הכהנים וכו’.

תוך כדי הוספת השערות הוא שוב ושוב מתנצל: “הקביעה כי מאחורי טקסט נתון מתרוצצות שתי מסורות שונות אף אם ניתן יהיה אי פעם פעם לאמתה, עשויה לרפות את ידי הפרשן שחובתו הראשונית לגבי כל טקסט היא הכתוב שלפניו” (46),

באופן כללי א”ט נמצא בשלב בו הוא מגלה את הבעייתיות שבמצב המחקר של זמנו, אך עדיין אינו מסוגל להתנתק מהשיטה הרגילה.

“יש הצדקה לציפיתינו למצוא בכל התורה את המשכם של אותם חוטים ספרותיים שגילינו בתחילתה, אך העובדות הן בניגוד למה שניתן לצפות. בעוד הנחות קיומם של מקורות מקבילים מקור י ומקור א יש בה כדי להסביר את חוסר האחידות הספרותית שבספר בראשית ותחלת ספר שמות (ויש להדגיש כי במדה מסויימת בלבד – במחקר החדיש הולכת ומסתמנת נסיגה מהזדקקות למקורות אלה) הרי בשאר חלקי התורה מדובר בד”כ בהנחה הכפויה על החומר הספרותי מבחוץ הנחה שתרומתה הפרשנית לבעיות הספרותיות השקועות בטקסטים עצמם אינה נראית לעין” (8).

על המעברים של הטקסט מדיבור על העם כרבים או אל היחיד, וכן דיבור בשם האל או בשם הנביא, הוא בונה לפעמים יסוד (למשל עמ’ 85), אך במקום אחר הוא מתפכח ואומר: “מעבר מעין זה מצוי אף במקומות אחרים בחוקת המקרא, בקללות שבמשנה תורה, אשר משה מפי עצמו אמרן, מופיע ה’ באופן פתאומי בשני מקומות בתורת הגוף המדבר, גם עיקרו של ספר דברים הוא נאום מפי משה, ובכל זאת אנו מוצאים במפתיע צורות כגון ונתתי, מצוותי, החוזרות על כרחנו אל ה’ ולא אל משה, עירוב תחומים מעין זה מוכר לנו בספרות הנבואה כגון בהושע ט. האל כגוף המדבר בספרות הנבואה ובנאומו של משה כרוך במהות החויה הנבואית. נראה שאפשר ללמוד מזה על מעברים דומים בחוקי התורה עצמם. לאמור, מאחורי דרך ההטפה של התורה לעם, על הפאתוס הדתי פולחני והמוסרי שבה, מצויה אף חוייה נבואית. חויה זו נרמזת בניסוחם של חוקים אחדים” (99).

כך שניתן לראות שהגישה הבאה לפרש והגישה הבאה להכתיב לטקסט מה לומר, מתרוצצות בערבוביא אצל חוקר סכמן זה[1].

על מה בכל אופן נסמכת ההפרדה של הטקסט למקורות? על יסודות תיאולוגיים או על דגמים פילוסופיים שהיו מקובלים בעבר:

רבים מן החוקרים טענו כי עשרת הדברות לא היו חלק מהטקסט המקורי של הברית, ולהויזן בכלל פיתח שיטה של הפרדה בין החוק והסיפור, כאילו במקור היו שניהם נפרדים, בחיבור ההכסטויך דיבר זה באריכות על הצורך להפריד בקפדנות בין סוגי הספרות הזו ועד כמה ענין זה יסודי לניתוחו, גונקל פיתח את חקר הסוגים, ולפי א”ט נעשתה הנחה זו כמעט אקסיומאטית “וכך יכול היה מובינקל דרך משל לדבר על שילוב משני של החוקים בשמות לד כעל דבר המובן מאליו וזאת למרות שלשיטתו השילוב שם הוא  טבעי למדי… לעתים דומה כי לגישה זו מתלוית נימה תיאולוגית מסויימת” (18, הכוונה לגישה הנוצרית שהקשר עם האלהות הוא מוסרי, וריבוי החוקים וכדו’ הוא יהודי), הוא מראה שם כיצד אייספלדט מפריד בין המקורות החוקיים שהם כביכול מאוחרים, ובין הברית המקורית, את התהליך הזה הוא מתאר על פי הברית החדשה “התורה נכנסה למען יגדל הפשע ובאשר גדל החטא גדל החסד עוד יותר”, מנדנהול, אף שהוא נוטה לראות קשר אורגני בין היסטוריה ובין חוק, משתדל לראות במסורת הנוצרית בדרכים שונות את התחלותיה של ההיסטוריה התנכי”ת, ובפרט בעשרת הדברות לעומת חוקי הברית, “גם בדורינו נשמעים איפה בהגיה התיאולוגית בשאלה זו הדים למאבק עתיק היומין שבין כיתות לאומים גזעים ודתות על הירושה החוקית של המורשת המקראית, ויש חוקרי מקרא נוצרים המשקיפים מתוך עיסוקם הביקורתי במקרא ובחוקי המקרא בפרט לעבר דיאלוג יהודי נוצרי” (עמ’ 18).

“המונוגרפיה של פיליפס על עשרת הדברות, לא היה מנוס אלא לפסוח עליה, משום שאותו הנחו שיקולים משפטיים ותיאולוגיים אל מסקנות בתחום הספרותי” (עמ’ 5).

א”ט יודע כי אופי הנושא המתואר אינו יכול להיות פשטני ומונוליטי: “נות מודה כי סיפור מעמד הר סיני מסובך, ודבר זה אינו מאפשר ניתוח ברור, ובדין תולה גם הוא את הסיבה בחשיבות המסופר, בפירושו לחומש עמ’ 33 הערה 115” (6),  “חוסר עקיבות בפרטים כאלה הנוגעים לגבול שבין האלהי והאנושי, עד לידי התרוצצות בין תפישות קוטביות, הוא דוקא אופיני לתעודות דתיות אותנטיות ואינטגראליות” (13), “גרינברג נוטה לייחס לאיחוי את המגמה לבטא בעירפול הספרותי את הרב ממדיות של המאורע” (32). “רפלקסיות אלה מתעלות מעל למהלך הסיפור כדי להעמיד את הקורא על בחינות שונות של המשמעות התיאולוגית של המאורע החד פעמי העומד להתרחש” (33), “מבקש ככל הנראה בנו יעקב לראות בניסוח המיוחד סימן של חשיבות, במקום לפרש מדוע יש כאן ניסוח יוצא דופן ובלתי ברור גם יחד” (63, מדוע “במקום”?).

אך עכ”ז הוא מפטיר “שהדרך והצורה בה נתקבצו קשיים אלה ואחרים לא איפשרו עד עתה פתרון הרמוניסטי משכנע”, ומצדיק בזה את לעגו לקאסוטו המייצג בעיניו את ‘אזלת היד של הגישה ההרמוניסטית’ בכתבו: “הגיע הזמן שכל הקשבתינו תהיה נתונה לעשרת הדברות, עכשיו הכל שקט לא מדובר עוד על קולות ולא על ברקים ולא על קול השופר ולא על שום דבר כיוצא בהם. כל כחות הטבע עומדים ושקטים והכל אומר כבוד. ומתוך השקט המפליא שהשתרר אחר הסערה הנוראה נשמעים דברי ה’ המדבר אל עמו ומודיע להם את יסודי תורתו”, כאשר לפי א”ט: “את המעבר הפתאומי מטשטש הוא בידיים בקוראו בין השורות דברי פיוט משלו על שקט והדר” (15), וכביכול אין הספרות מתפרשת לעתים על פי קריאה בין השורות של פיוט והדר. או שהקריאה בין השורות על מקורות ותתי מקורות הינה כן דרך נאותה לפירושה של ספרות. הגישה של סגל וקאסוטו היא “גישה יהודית” (75, הערה 40).

החלוקה על פי ‘סימנים כהניים’, צולעת וחסרת כל חוט שדרה ספרותי (כך למשל קול השופר הוא כהני, כמובא בעמ’ 96, בשם ליונשטם, ומחוץ לעולם הכהני, לא השתמשו בשופרות?), עד שהוא נאלץ לומר “השילוב בין החומר הכהני לבין זה משל י”א נעשה בדרך טבעית ואורגנית למדי” (146). כבר עשרת הדברות מתיחסות בפירוש למה שמוגדר ככהני: דברת השבת מתיחסת לטקסט ‘הכהני’ של ספר בראשית: כי ששת ימים וכו’ על כן ברך ה’ את יום השבת וכו’ (עמ’ 67).

פרק יט פסוק א הינו כהני, שכן הוא מונה את התאריך ומדגיש ‘ביום הזה’ (10), וכן האמור כד יח: ‘ארבעים יום וארבעים לילה’ הוא כהני (שם), אבל נמצא כבר בדברים ט ט והלאה 3 פעמים ובדברים י. וכן הכתוב כד טו שם נחשב כהני (כבוד ה’), הביטוי ‘הכהני’ כד יז ‘אש אוכלת’, מופיע כבר בדברים ד כד, וכן ט ג.

מצד אחד, שילוב עשרת הדברות לא נעשה לפני העריכה של החלק הסיפורי כמו שהוא לפנינו (61). ומן הצד השני: מקור ד משקף במדה רבה את המסורות בי”א לעתים אך כדרך ניסוחן ושילובן עתה בתורה (9) דברים ה הלך בעקבות העיבוד הנוכחי בשמות כ, ובהמשך: בדברים ה ניכר המאמץ לבאר את שמות כ יח-כא טו-יח בהקשרו (52).

הביטוי ‘לוחות האבן’ אמור להיות שייך לי”א ולוחות העדות כהני, אבל הם מתמזגים בפרקים ללא שום יכולת הפרדה וקישור לטקסט מתאים “על כן לא נראה לנכון לקבוע גבולות חדים בין כ’ לי”א לא בשמות יט א ואילך ולא בשמות לא יח, כשם שאי אפשר לעשות זאת בשמות כד טו-יח ובשמות לד: כט-לה” (11). המשמעות של זה שהטקסט כמו שהוא לפנינו משקף את י’ א’ וכ’, ואעפ”כ בטקסט זה עצמו כצורתו משתמש דברים. דברים מעיד על קדמות שמות.

איך ייתכן שאין דברים משקף שום סתירה לשמות, אם לפי תורת התעודות מחבר החומש עצמו לא יכל להישמר מן הסתירות מרוב גירסאות שהוא לא הבין ולא שלט בהן, איך שני החיבורים הנפרדים לכאורה, שמות ודברים, לא באו לכלל סתירה בפרשה זו, שמזהים בה אין סוף רבדים וגירסאות?

הסתירה בין הדיבור מן השמים ובין בקשת בני ישראל שלא ידבר ה’, גם היא נמצאת בדברים. וכן המצב בו משה עומד בין ה’ ובין ישראל ופתאום נשמעים עשרת הדברות, משתקף אף הוא במפורש בדברים. צריכים אם כן להניח שלא רק מי ששילב את המקורות לסיפור של יא”כ לא שם לב מה הוא עושה, אלא אף החיבור האחיד והעקיב ספר דברים לא שם לב והלך אחריו, וכי יש רעיון הזוי מזה?

אחרי שראינו בבירור שכל ארסנל הטיעונים האינטואיטיביים של תורת התעודות לא רלבנטיים לנושא שלנו, שהוא כאמור עיקר המשמעות של התורה ומקורה, מה כן קובע את זמן כתיבת הדברים?

“אשר ליחוס הפיסקה למקורות המאוחרים בפרט, כאן משתקפת הנחה רווחת למדי, כי אין להעלות על הדעת מעוף וחשיבה תיאולוגית כה מפותחת במקורות קדומים” (35).

ואף א”ט עצמו מגיע סוף סוף להנחות כאלו, ואומר: “תמוה הוא היעדרם של דיני פולחן מובהקים  וחיוביים בעשרת הדברות” (86), כשכוונתו כדרכם של הללו לתמוה ‘עובר לעשייתן’ ולשכתב את האמור, ולא תמיהה לשם הבנת ההתרחשות כפי שהיא מתוארת.

את הפקפוק בנוסח ‘המקורי’ של הדברות הוא בונה בסופו של דבר על שני יסודות: העובדה שהדברות באות במהדורות שונות בשמות ובדברים מוכיחה שיש בהם ‘הרחבות דרשניות טיפוסיות’,[2] והעובדה שיש דיספרופורציה בולטת בין הדברות הראשונות לאחרונות, זה מוכיח ששאלת הנוסח הראשונית היא ממשית ביותר (66). וכמובן שאלו אינם יסודות כלל ועיקר, ההבדלים בין שמות ודברים מוסברים כפי שמוסברים כל ההבדלים בין ספר שמות לספר דברים, ודברים מלכתחלה היה משנה תורה וזו מגמתו, דברים באופן רשמי חוזר על דברים שכבר נאמרו ומפנה אליהם ואעפ”כ מטעימם לפי אופי נאומו. וכמובן שחוסר היחס בין שני החלקים אינו אומר שום דבר ממשי לענינינו (שהרי אין להעלות על הדעת שהיו בלוח הראשון דברות שמקבילות בארכן ל: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב. ואף בלי להיכנס לפרטים, החלוקה היא חלוקת תוכן ומספר דברות, ואין שום חסרון בכך שעל לוח אחד יש יותר טקסט).

עשרת הדברים ‘המקוריים’ לפי הרבה תיאוריות אירופאיות, אינן עשרת הדברים שבדברות שלפנינו (וגם א”ט שואל שמא יש לפנינו מערכת מגוונת של מסורות המקופלות במלים עשרת הדברים, עמ’ 65, אף שהנסיונות שהוצעו לראות בקטעים אחרים בתורה עשרת הדברים המקוריים, כולם נזקקו לשכתוב הטקסט מחדש ולמחיקת פסוקים מתוכו, כפי שמעיר א”ט עמ’ 73 בעקבות קאסוטו שמות עמ’ 174, כמובן שעל ידי שכתוב ומחיקה נוכל להפוך כל טקסט לעשר דברים). אך בימי מלכי יהודה וישראל היה הארון קיים, ומאות שנים נישא בישראל, ובארון היו שתי הלוחות לפי מלכים וכל המסורות האחרות וכמובן כל ספרי התורה, הייתכן כי ספר דברים יספר על דברות אחרות מאלו שהיו כתובות על הלוחות שבארון? נקודה זו לא עולה כלל במחקר, תוך ניתוק הזוי מהמציאות ההיסטורית, ועיסוק בניתוח מדומה של סגנונות חמורים כביכול.

אולברייט קבע שהדברות נכתבו במאה ה13 לפנה”ס לכל המאוחר, וכן הראה  מנדנהול, בהסתמך על ידיעות היסטוריות, שנוסח החוזה והברית שהתורה בונה סביבו את הברית, היה מקובל באלף השני לפני הספירה ולא לאחר מכן.

ועל דברי מנדנהול, השולל את המורכבות הספרותית בספר הברית באופן קטיגורי, על סמך מקבילות חיתיות, כותב א”ט בהשתוממות: “הוא מתאמר להגיע למסקנות ספרותיות תוך דילוג מוצהר על השלב של ניתוח ספרותי!” (94), כאילו שמעשה הלהטים שהוא מכנה אותו ‘ניתוח ספרותי’, מספק איזו ראיה או אסמכתא לשכתוביו, וכך הוא גם מתייחס לפנשם המניח מציאותו של חומר קזואיסטי בברית הראשונית  כסבירה, על פי מקבילות חוץ מקראיות של משפטים קזואיסטיים הניתנים עם הברית, באמרו שאין להזדקק למקורות חיצונים במידה מוגזמת תוך כדי עקיפה מודעת או בלתי מודעת של שאלות יסוד בניתוח ספרותי… (93), בעוד כל שאלות היסוד האלו נסמכות על הנחות קדומות ולא על עובדות, להבדיל מן המקבילות שמציגות עובדות לצורות כתיבה וקישורים של טקסטים שנעשו במקורם בזמן המאורעות.

ראה גם קאסוטו: “אין למצוא קושי בסתירה שבין דרישות ס’ דברים ובין שמות כ’ כד’. סתירה זו לא באה אלא מתוך חלוקת המקורות, ואילו בכתובים כמו שהם לפנינו אין שום סתירה, הפסקה שמות כ’ כב-כו רגילים לעקרה ממקומה ולראותה כפסקה הראשונה של ס’ הברית.. אבל אם אנו מניחים אותה פסקה במקומה שייכת היא למעמד הר סיני ולדור המדבר” (אנצ”מ ערך דברים).

לסיכום רואים אנו כי כל הדעות המאחרות חלקים מפרשת מתן תורה, מסתמכות על הנחות קדומות, תיאולוגיות למיניהן, או השערות פורחות באויר. עד כמה שיש למצוא עוגן היסטורי לפרשת מתן תורה, הוא מצוי אך ורק בזמן המאורעות, באלף השני לפני הספירה. כפי שמתעדת אותו כל הספרות שלאחריו, וכפי שמוכיחות עליו כל ההשלכות העצומות הנובעות ממנו, ולא יכלו לנבוע משום אירוע מאוחר, כפי שראינו במאמר ‘מתן תורה בהיסטוריה‘.

כהנגדה למצב עלוב זה, ראו דברי ד”ר ברוך שוורץ מהאוניב’ העברית באתר של מארק ברטלר, המתאמץ לקיים את ביקורת המקרא, וכהוכחה הוא בוחר בדיוק את נושא מתן תורה, הוא מעלה ‘קושיה’:

“למה הסיפור כל כך לא עקבי ולא רציף? מדוע היו החוקים שניתנו בשלבים? למה לא להעביר את כולם אל העם בבת אחת, או על ההר או במשכן? מדוע החוקים שניתנו בשלבים נפרדים אלה משכפלים וסותרים זה את זה במאות פרטים?”

נכון שהסיפור אכן מורכב, אבל א”א לקפוץ מכאן למסקנה של הרכבת טקסטים, כי כאמור אין שום דרך לוגית היכולה להראות הרכבה של טקסטים מסוגים שונים, ואין שום קריטריון ברור לפיו ניתן להדגים או להוכיח שום חלוקה כזו.

התיאור של ברטלר:

“השילוב של ארבעת המסמכים הביא לסיפור המתואר לעיל, על כל קשייו, אבל הקשיים טומנים בחובם ברכה, שכן הם מאפשרים לנו, בעמל רב, להפריד בין ארבעת המקורות זה מזה, המעברים הפתאומיים, הכפילויות, הסתירות והמתחים הפנימיים משמשים תמרורים, מתריעים בפני הקורא שאולי עוזב כרגע מסמך אחד ועבר למשנהו, וכאשר חלק מהקטעים מתחילים להשתלב יחד עם אחרים המופיעים בהמשך, אנו מבינים שהמסמכים לא נעלמו או נערכו, אלא נשארו כמעט ללא פגע. התהליך של שחזור הנרטיבים המקוריים הוא קל להפליא: עקוב אחר כל שורת סיפור על פי זרימת הנרטיב שלו, וכאשר הוא מופסק, חפש היכן הוא מופיע מחדש, יש ללמוד להכיר בתכונות הסגנוניות ובאוצר המילים של כל מקור, לשים לב לכל ייחודו של הסיפור, ולהימנע מכפיית סיפור אחד על כל המאורעות, נראה כי ארבעת הסיפורים נשמרו כמעט בשלמותם”.

נלעג ושקרי, כפי שניתן לראות, אם התהליך היה ‘קל להפליא’ ואם באמת ‘ארבעת הסיפורים נשמרו בשלמותם’, הרי שהיה ניתן להראות זאת באופן ששני אנשים שפויים יסכימו על כך, העובדה שאין שום דרך אחידה לחלוקה, מראה, שכמו כל סיפור, ניתן לחלקו באופן שרירותי לכמה חלקים שרוצים, אבל החלוקה שרירותית בלבד, ובודאי לא מהוה הוכחה לאיזו חלוקה שיטתית.

הערות:

[1] מצד אחד הוא מעיר (בעמ’ 158) הערה הרמוניסטית מפתיעה: חצי התורה בפסוקים ובתיבות נמצא בפרשת חנוכת המשכן שבויקרא, ואין זה מקרה (!), ומן הצד השני הוא רחוק כ”כ מלייחס הרמוניה אמיתית וסדר מובנה לתורה כמות שהיא.

[2] זו גם שיטה של ‘חקירה’ לסווג טקסטים על פי קריטריונים חסרי משמעות, כמו”כ הוא כותב “הייתורים ‘לשונאי’ לאחר מדת הדין, ו’לאהבי ולשמרי מצותי’ לאחר מדות הרחמים בעשרת הדברות, הן תוספות מדרשיות טיפוסיות” (71). לפי שמידט המוסיף בפל”ד ‘ועל בני בנים’ לא הבין את המלה ‘שלשים’…

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of