קדמותו ואמינותו של דברי הימים
דברי הימים
ספר דברי הימים, היה הראשון שזכה להיות מטרה לחץ ולהויזן ותלמידיו באופן בוטה וגורף:
- "תוצאה של שימור כל השרידים העתיקים, החייאה מלאכותית, מוזרה לגמרי, של עצמות יבשות, בעיקר באמצעים ספרותיים.. כמו איזוב העצים, הוא מכסה מבחוץ בחיים זרים את הגזע המת, בתערובת מוזרה של ישן וחדש.. בתחום זה, שבו נעה היהדות כולה, צמח גם ספר דברי הימים" (ולהויזן).
כל סוגי הטענות הטיחו בו המבקרים הגרמנים, זיוף ושיבוש ההיסטוריה, עריכה מדרשית של תעודות קדומות, אינטרסים פוליטיים. לאחר תקופה ארוכה של הטחות שכאלו הפך דברי הימים לספר חסר ערך, ושימוש בו כמקור יכול להוות לכל היותר פתיחה לדרשת אגדה.
עם הזמן נפלו כל היסודות עליהן נבנו האשמות הבקורת, אך עדיין לא חזרה לו לספר דברי הימים סמכותו הטבעית, כמלקט תעודות ומקורות קדומים למטרת שימורם.
- "חוקרים אחדים כגון בגריך מובינקל ותילי לא שמו לב לקושי זה, כנראה מפני הזלזול שהם נוהגים בספר דברי הימים" (אנצ"מ ערך אסא)
- "רוב החומר שמאחר החרבן בספר דברי הימים ובעזרא ונחמיה נחשד ע"י כמה חוקרים להיותו מזוייף ברם התגליות והחקירות מן הזמן האחרון ביטלו לחלוטין את ההשקפה הקיצונית הזאת והוכיחו שאף הסניגוריה המצויינת של מאיֶר על אמתתו של זה לא זו בלבד שהיא נכונה בתכלית אלא שאף היא לא הרחיקה כל צרכה" (מתקופת האבן ועד הנצרות עמ' 166).
- "ספר דברי הימים אף הוא מכיל חומר שמקורו מלפני החרבן והוא אינו בספר מלכים החוקרים מזלזלים היו פעם בחומר מוסף זה אולם הוכיחו וחזרו והוכיחו שהוא אמתי וחשוב ביחוד הרבו לעשות בזה א. אלט ובית מדרשו". (אולברייט מתקופת האבן ועד הנצרות עמ' 163)
- "אין היום ספק בדבר שאף התעודות ההיסטוריות והגיאוגרפיות ששובצו בספר דברי הימים המאוחר נלקחו ממקורות קדומים שונים" (הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא עמ' 71).
- "לא מן הנמנע שרוב הרשימות עם התוספות ההיסטוריות הועתקו לדהי"א מתעודות רשמיות שבהן סוכמו מפקדי בתי אבות.. דברי הימים משתמש בחומר רב השאוב כנראה מכרוניקות ורשימות אדמיניסטראטיוויות מבית המקדש בירושלים" (אנצ"ע ערך דברי הימים).
ודוקא הצורה בה הוא מלקט תעודות וקטעי תעודות ללא שום עריכה, היא המוכיחה על אותנטיות התעודות.
- "חוסר אחדות הצביון וההרמוניה בפרקים א-ט שעתים נראות רשימותיהם כאילו צורפו זו אל זו בלא קשר של ענין יש בו משום עדות שמחברי ספר דה"י שיקעו את הרשימות והמסורות הכרוכות בהן שנמצאו בספר מלכי ישראל ויהודה ובמקורות אחרים וניסו לקשרן קשר רופף לחטיבה אחת" (אנצ"מ ערך דברי הימים).
אחת ההערכות המקובלות בהקשר לדברי הימים, היא שהוא שינה את ההיסטוריה בכדי להגדיל את כבוד בית דוד. אך האם ניתן לקרוא להערכה שכזו "אינטרס פוליטי"? הלא בזמן בו נכתב ספר דברי הימים לא היתה שום משמעות לבית דוד ולמלכות דוד מלבד אידיאל מופשט.
נכון הדבר שספר דברי הימים לקח לו למטרה לפרוס את תולדות בית דוד, כפי שהעיר גם הפירוש (המיוחס לרש"י) לדברי הימים. האם הוא חייב משום כך לפרוס את כל חטאי דוד?[1] האם הוא חייב להעתיק מלה במלה דברים העלולים לפגוע בכבוד דוד וביתו?
בעל דברי הימים לא גנז ולא היה יכול לגנוז את שמואל ומלכים, הוא רק רצה ליצור ספר חדש בו בין השאר יודגש כבודו של דוד ומלכותו. ולו היה רוצה לבדות פרטים בכדי לפאר את שם דוד, הלא היינו מוצאים איזה הבדל אמיתי בינו ובין שאר הספרים. ובפועל התוספות אינם אלא שוליות, הסיפור הכי מכריע שהוא מחדש הוא אולי חזרתו בתשובה של מנשה[2], אבל האם באמת בשביל "הנבדלים יראי ה'" של בית שני היה חשוב כל כך כבוד אחרון למלך הרשע אשר החטיא את ישראל וגרם לחורבן (לפי דברי הימים עצמו)?
לעומת זאת בדברי הימים מושמטים הכתרת דוד בידי שמואל, נצחונו על גלית (!), אצילותו עם שאול במערה, ועוד נצחונות. תשובת דוד, ענשה של מיכל שלעגה לו. ואילו טעם פסילת דוד מבנית בית עקב שפיכת דם נתפרש רק בדה"י (כב). בחכמת שלמה ובפרטי הבנין המפואר קיצר מאד בעל דה"י, משפט שלמה הושמט[3], הוא מוסיף ברעת רחבעם, ובכעס חנני על אסא, מעשה יהורם שהרג את אחיו. מכתב התוכחה מאליהו אינו במלכים, וכן רעתו של אמציה והע"ז שעבד, סבת צרעת עוזיהו והפיכתה לעונש, נמצאת רק בדה"י.
גם אם נייחס לדברי הימים מגמה, אין זה מחייב כי לצורך מגמתו הוא שינה את ההיסטוריה, ושמא הוא דוקא השתמש במקורות המחזקים את מגמתו?
רוב הבקורת נובעת מתוך ההנחה כי לדברי הימים לא היו מקורות היסטוריים נוספים משלנו, ועל כן ברור כי כל שנוי מן הספרים האחרים נבדה מן הדמיון למגמות כל שהם, אך מנין שלא נלקח מן המקורות ההיסטוריים לפי מגמת המחבר?
וכבר הראו בכמה מקומות כי הנוסח שבדברי הימים עתיק מאשר במלכים, למשל: מ"ב יא א – דה"ב כב י.
כן הראינו במקום אחר כיצד ירמיהו (לא טו) משתמש במקור של דברי הימים (ב טז) מנבואת עזריה. ומעשה ברית יהושפט (דה"ב כ יד) גם הוא נזכר בספר יואל (ד ב). ישעיהו המשתמש בבטוי בנים גדלתי ורוממתי רומז כנראה לגדלתי ורוממתי שני בני הימן חוזה המלך דוד (דה"י א כה).
כיום הוכר במקצת העוול שנעשה לספר דה"י, האריכה בכך מי שחקרה את הספר, ד"ר שרה יפת, בין השאר במאמרה: דברי הימים חיבור היסטורי, בסיום היא כותבת:
- "..השימוש שעושה בעל דברי הימים ברשימות מעיד על נטייתו ה'מדעית', ועל רצונו לסייע לטיעוניו הכלליים באמצעות פרטים מדויקים. הדוגמאות לכך רבות מספור ואפשר להזכיר לשם הדגמה את רשימת ערי המבצר מתקופת רחבעם או את רשימות האישים בתקופת יהושפט. בעל דברי הימים אינו מסתפק בידיעה שרחבעם בנה 'ערים למצור ביהודה' (דה"ב יא, ה), אלא מוצא לנחוץ להביא את הרשימה המדויקת של אותן ערים (שם, ו-י), ובכך הוא נותן בידי הקורא 'מפה' של ערי המבצר. זהו אחד הביטויים ל'תודעה גאוגרפית חזקה' של בעל דברי הימים, המוצאת ביטוי בשפע של נתונים גאוגרפיים, ונותנת ביד הקורא 'שורה של מונחים גאוגרפיים ותפיסות גיאוגרפיות', רבים מהם באמצעות רשימות. כשבעל דברי הימים טוען שיהושפט שלח את שריו 'ללמד בערי יהודה' (דה"ב יז, ז), הוא טורח למסור במדויק את שמותיהם ושיוכם של שרים אלו (שם, ז-ח) והוא נוהג בדרך זו גם כשהוא מתאר את הארגון הצבאי של יהושפט (שם, יד-יט), וכן בעניינים רבים אחרים. כך הוא נוהג בנושאים שונים של התיאור ההיסטורי, והפרטים המדויקים מעניקים לתיאור הכללי תוקף וסמכות.. לאור כל זאת נוכל לסכם את מסקנתנו הסופית בקיצור נמרץ: בעל דברי הימים היה היסטוריון וספר דברי הימים הוא 'חיבור היסטורי' במלוא המובן המודרני של מונחים אלו". (מתוך: שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום, תשסד' גליון יד', פרופ' שרה יפת).
הסבה האמתית להכחשת ערכו של דברי הימים היא העובדה כי הוא מתאר בפרוטרוט את קדמות מעמדות הלויים והכהנים המפורש בת"כ, וכן כי הוא מספר כמה וכמה פעמים על לימוד ספר התורה בתקופת המלוכה ובתקופות קדומות. אך בימינו הכירו גם בערכם ההיסטורי של קטעים אלו עצמם. לענין תולדות הכהונה והלויה ראה לעיל: הבקורת הולהויזנית, טעויות והטעיות היסטוריות. ולענין תיאורי לימוד התורה:
- אין טעם סביר להטיל ספר בנאמנותו ההיסטורית של תיאור זה.. (התיאור של דברי הימים לימוד התורה בכל הארץ ע"י יהושפט, אנצ"מ ערך משפט עמ' 630 וכן בערך חינוך).
- "השוואות היסטוריות ממצרים הקדומה (אולברייט) מביאות לידי הכרה שתיקוניו המשפטים חינוכיים של יהושפט הם מידע היסטורי מהימן", (אנצ"מ ערך תורה עמ' 477).
- "ס' דה"י מספר עוד על פעולותיהם של הלויים שנעשו מחוץ למקדש שהיו סופרים ומפיצי תורת ה'. ועוד שהוא מספר על קרבת היתירה לבית דוד, עדות זו נראית שכן שאיפותיו הכלכליות והחברתיות של מעמד של מומחים שלמינהל היו קשורות במדיניותם של המלכים שיצרה את תנאי התקדמותו. ולמסקנה מעין זו מביא אותנו גם ניתוח התודעה ההיסטורית של ערי הלויים", (אנצ"מ ערך לוי עמ' 472):
- "ארגון השיפוט המלכותי התרחב בהקיפו ובסמכויותיו בימי יהושפט.. ועוד הקים יהושפט בית דין עליון בירושלים.. זיקתו של ארגון זה אל הארגון הקדום יותר המיוחס לסוף ימיו של דוד מתבררת מתוך הזכרת הערים הבצורות, שביצורן היה ממפעלי המלך החשובים ביותר. אין טעם סביר להטיל ספר בנאמנותו ההיסטורית של תיאור זה.. וכבר ציין אולברייט שהתואר הארכאי נגיד ליהודה הנמצא כאן בלבד מוכיח את נאמנותו ההיסטורית של הכתוב" (אנצ"מ ערך משפט עמ' 630).
- "הרשימה הזו שמקודם ראוה החוקרים כדרוש מאוחר, נראית כלקוחה ממקור היסטורי עתיק" (אנצ"מ ערך חינוך).
- "רבה היתה השפעתם של תיקוני אסא על התפתחות חייה הפנימיים של יהודה בדורות הבאים.. כספר חוקים רשמי שימש, אולי כבר מימי תיקוניו של אסא, ספר תורת ה', שלימדו אותו פקידי המלך בערי יהודה, וייתכן שהכוונה היא לנוסח קדום של ספר דברים", (אנצ"מ ערך א"י עמ' 718 ע"פ עדות דברי הימים).
כך לגבי מסורת דה"י על קדמות תקנות דוד בשירת המקדש (ראה לעיל, תהלים) ועוד נושאים רבים, (קדמותו ואי שינויו מוכחת גם מרשימות היוחסין, כששמות בני דוד ושאול ששונו כידוע מ"בעל" ל"בשת" מופיעים בו עדיין בנוסח הראשוני, כפי שמופיע בספר שופטים "ירובשת" לעומת שמואל האומר כבר "ירובעל", מפיבשת – מריב בעל, "בעלידע" במקום "אלידע" בשמואל).
עצם מרכזיות הספר בדוד ומלכות בית דוד, מוכיח שעיקר החיבור נתחבר עדיין בימים שהיו מחשבות שנצר לבית דוד ימלוך, ואילו למשיחיות ורעיונות כאלו אין עדיין שום זכר בו.
הגיעה העת לדעת כי דברי הימים הוא אחד המקורות המוכיחים וחוזרים ומוכיחים כי ספר התורה כולו היה קיים ומקודש בימי הבית הראשון, ומצטרף לשאר העדויות על חיבור התורה בימי משה.
נמנה כאן עוד התאמות היסטוריות המראות על אמינות דברי הימים:
ברשימת היוחסין שבדברי הימים א' ב' כה' באים שמות מ'נגב הירחמאלי' המוכרים מהכתובת ההירוגליפית של שישק בכרנך בה מוזכרים בצד ערד של בית ירוחם השמות הבאים: (בכתובת: "פלתם, ירחם, אנן", בדברי הימים: "פלת, ירחמאל, אונם"). עולם התנ"ך לדברי הימים.
בדברי הימים א ג כד מוזכר ענני מצאצאי זרובבל. ואכן ענני נזכר בפפירוס יב כאחד מחשובי יהודה, (אד. מאיאר פפירוסי יב 1912).
בדברי הימים א ד א מוזכר יחס משפחות יהודה. רשימה זו מאוששת ע"י כתובת שישק בה הוא מונה כמה וכמה משפחות מיהודה הנזכרים ברשימה זו, (ראה אטלס דעת מקרא עמ' 245).
בדברי הימים א ד יח מוזכרת בתיה בת פרעה. Brugsch מעתיק כתובת מצרית עתיקה בנוגע לבנותיו של רעמסס הב', אחת מהן היא 'בינת אנתא' – בת האלה אמיתית. ויתכן שבדומה לשאר שמות בעלי קונוטציה אלילית הפכה בת האלה לבת ה'. (רד"צ הופמן פירוש לספר שמות פרק ב').
בדברי הימים א ד כב מוזכר יויקים בראש יוצרי המלך יכניה. לפי קליין הוא "אליקים נער יוכן" שטביעת חותמו נמצאה על כמה וכמה כדים בתל מרסם ובית שמש, כיאה וכיאות לראש יוצרי המלך (ש"א ליונשטם, אנצ"מ ערך אליקים).
בדברי הימים א ה ל מוזכר "אבישוע". שם זה קיים רק בתקופת התורה, וכך כונה גם נכדו של חמורבי (א"ש הרטום, אנצ' מקראית ערך אבישוע).
בדברי הימים א ה לט מוזכר עזריהו בן חלקיהו. חותמו של עזריהו בן חלקיהו המתוארך לתקופה זו נמצא בחפירות. (אטלס דעת מקרא עמ' 298).
בדברי הימים א ז יד באו רשימות היחס של מנשה. שמות אלו נמצאו בחרסי שומרון (כגון שמידע, חלק, שכם). אטלס כרטא לתקופת המקרא מפה 137, עולם התנ"ך.
בדברי הימים א טו יט מוזכרות משפחות המשוררים איתן והימן. משפחות המשוררים האלו ידועות לנו מתקופות עתיקות מאד, ע"פ תגליות כנעניות חדשות. (ר, גורדיס, מבא לספרות החכמה, ספר השנה ליהודי אמריקה, ו' עמ' 124).
בדברי הימים ב יא ה, מוזכר כי רחבעם בנה ערי מצורות חברון זיף ושכה. בערים אלו נמצאו בחפירות ידיות של כדים ועל גביהן טבוע חותם "למלך" ומתחתיו כתוב שם עיר, כגון חברון, זיף, שכה, ועוד מן המנויות בדה"י, (אטלס דעת מקרא עמ' 248).
בדברי הימים ב יב ג נזכר כי הלובים שירתו בצבא שישק, ואכן כך ידוע לנו מן התעודות המצריות, (י. צ'רני. אנצ"מ ערך לוב).שם מוזכרים גם הכושים בצבא שישק, ובאגרות אל עמרנא מוזכרים הכשים בצבא המצרי. (עולם התנ"ך ישעיה יח).
מוזכרים שם גם הסוכיים, על כך כותב אילן אבקסיס:
הסוכיים הם קבוצה אתנית ממערב מצרים, הנזכרת במקורות המצריים בלבד, בין המאה ה-14 ועד המאה התשיעית לפני הספירה. לאחר המאה התשיעית הם נעלמו, אל נכון נטמעו לחלוטין במצרים. הופעתם היחידה מחוץ למקורות מצריים היא בספר דברי הימים!
שימו לב, בספר דברי הימים, שנכתב עמוק בתקופה הפרסית, 500 – 600 שנה אחרי מסע שישק נזכרת קבוצה אתנית, שכבר לא קיימת 500 שנה בערך. מה הסיכוי שבעל דברי הימים ימציא קבוצה כזו יש מאין? קלוש עד לא קיים. המסקנה היא, שבפני בעל דברי הימים עמד מקור כתוב, שהזכיר את הסוכיים. מקור שנכתב במאה ה-10 לספירה, ועבר את כל הדרך, באופן שאינו ברור עדיין, מהמאה העשירית בירושלים ועד המאה הרביעית. כולל חורבן ירושלים ושיבת ציון. זה לא פחות ממדהים!
בדברי הימים ב יג מוזכר יחוס לדן בהקשר של עבודות מתכת. בדן נמצאו סימנים של עבודות מתכת נרחבות שהיו כנראה התמחות בני השבט, (א. בירן, בתוך: על אתר ז').
בדברי הימים ב טו מוזכר ששלמה פיתח את ים יפו, וכך מראה המחקר הארכיאולוגי, (אטלס דעת מקרא עמ' 240).
בדברי הימים ב טז ד מתואר כיצד בן הדד מכה את ערי מסכנות נפתלי. ובחפירות שנערכו בחצור התברר שגם עיר זו נמנתה בין "ערי המסכנות של נפתלי שנכבשו בפלישת בן הדד, (אטלס דעת מקרא).
בדברי הימים ב טז ח, אסא מנצח את זרח הכושי והלובים. זרח הכושי הוא אולי אוסורכון א' בנו של שישק מפרעוני השושלת ה22 הלובית, בחפירות באר שבע התברר שהעיר נהרסה בשנית בתקופה זו. (אטלס כרטא לתקופת המקרא מפה 122).
בדברי הימים ב יז יב מתואר יהושפט בונה בירניות וערי מסכנות. לידיעות אלו מכוונות התגליות של מערכות ביצור ומצודות מבוצרות ביהודה המתייחסות לתקופה זו. (מזר, אנצ"מ ערך יהושפט עמ' 566).
בדברי הימים ב יז נזכרים שרי יהושפט עבדיה ועדנה. שני השמות נמצאו יחדיו בכתובת מתקופתו (המאה ה9). השם עדנה יחידי במקרא. (אנצ"ע ערך שם עמ' 1011).
בדברי הימים ב כ יד נזכר: זכריהו בן בניה. כתובת שנמצאה בירושלים מהמאה ה7 לפנה"ס משוחזרת כנושאת שם זה, (הוצגה בכנס מחקרי עיר דוד ה14 29/8/13).
בדברי הימים ב כו ו מתוארים מפעלי הבניה של עוזיהו. המחקר הארכיאולוגי מלמד שבתקופה זו הגיעה ההתישבות הישראלית בנגב ובמדבר יהודה לשיאה.. נחשפו מצודות חזקות מתקופה זו והממצאים שנתגלו בהן מלמדים על שפע כלכלי מפעלי הבניה של עוזיהו נחשפו, (אטלס דעת מקרא עמ' 278. אטלס כרטא לתקופת המקרא מפה 141).
בדברי הימים ב כו ח נאמר כי עוזיה חיזק את ארצו "עד למעלה". אישור לכך נמצא בכתובת תגלת פלאסר הג' כי לא הצליח לשים את יהודה למס. (ש"א ליונשטם, אנצ"מ ערך יותם).
בדברי הימים ב כו כג נאמר כיעוזיה לא נקבר בקברות המלכים. חיזוק לזה יש לראות בכתובת "לכאן הובאו עצמות עוזיה מלך יהודה", שהרי קברי המלכים לא פונו מעולם, (מזר, אנצ"מ ערך ירושלים עמ' 832).
בדברי הימים ב לג יג מסופר על גלות מנשה לבבל ותשובתו. בכתובות האשוריות הוזכרו מלכי חתים מפלשת שהוגלו וכן "מנשי שר יאודי", וכן שהורשה לחזור לארצו (ברזילי עמ' 310, כנראה שבזמננו פרשנות זו לא מקובלת). החוקרים נוטים לקבל גרעין סיפור זה כהסטורי ויש לכך סימוכין במדיניותו של אשורבנפל, (שמואל ייבין, אנצ"מ ערך מנשה עמ' 43).
(ד"ר למקרא אילן אבקסיס כותב על סיפור זה:
חוקרים רבים ראו בסיפור זה על חזרת מנשה בתשובה בדיה מוחלטת, של בעל דברי הימים, שנדחק להסביר את שנות מלכותו הרבות של מנשה. אבל התמונה, כרגיל, יותר מורכבת. פרט אחד בסיפור הנאה הזה לא הגיוני. חוסר ההגיון רומז שזהו פרט היסטורי מהימן. שימו לב מה נכתב: וַיָּבֵא יְהוָה עֲלֵיהֶם אֶת-שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּלְכְּדוּ אֶת-מְנַשֶּׁה בַּחֹחִים וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיּוֹלִיכֻהוּ בָּבֶלָה
שרי מלך אשור לקחו את מנשה לבבל. בירת אשור היא נינוה. אז מדוע, לכל הרוחות הוא נלקח לבבל. זה כמו להביא מישהו אל מלך אנגליה פריזה. לא מסתדר. הרי אילו כל הסיפור היה עורבא פרח, היינו מצפים שמנשה יגיע לנינוה, לא לבבל!
המלך האשורי שמלך במקביל למנשה (חלק מהזמן. מנשה חפף שלושה מלכים אשוריים) הוא אשורבניפל, המלך שהביא את אשור לשיא גדולתה הקרקעית. אשורבניפל הוא בנו של אסרחדון, והיה אחיו (כנראה התאום) של שמש – שום – אוכין. לפני מותו ב669 לפני הספירה, חילק אסרחדון את האימפריה שלו בין בניו. שמש שום אוכין הפך למלך בבל (תואר מרשים למדי, אבל בפועל ראש עיריית בבל, הכפוף לאחיו), ואשורבניפל הפך למלך אשור.
ב-651 לפני הספירה, שמש שום אוכין הפך לפטריוט בבלי נמרץ, ומרד באחיו. המצור האשורי על בבל נמשך 3 שנים – עד 748 לפני הספירה. כלומר, יש לנו פרק זמן לא קצר, בו יכל מנשה לפגוש את מלך אשור בבבל, ולא בנינוה. כלומר הידיעה עצמה, דווקא בשל חוסר הגיונה – מסתמנת כנכונה מעיקרה.
זאת ועוד, אשורבינפל הביא את אשור לשיא גדולתה, ומהשיא הדרך מוליכה למטה כידוע. ניצני הנפילה קרו שני דורות קודם.
סרגון השני (סבא רבא של אשורבניפל) הצליח, לאחר מאבק של דורות, להכניע ולכבוש את ממלכת אוררטו (אררט המקראית), ששכנה מצפון לאשור (במזרח תורכיה של ימנו).
חיסול אוררטו הסיר את החיץ בין האשורים מדרום לבין הסקיתים והקימרים מצפון (אשכנז וגומר בלשון המקרא). זו תופעה ידועה, עת לאדם א' יש סכסוך עם אדם ב', ולאדם ב' יש גם סכסוך עם אדם ג'. יום אחד א' מוריד נבוט גדול מידי על ב', ועתה א' נתקל בג', אבל אין לו מושג מה עושים איתו. דוגמא אחת מהעבר הלא רחוק. האמריקנים סילקו את סדאם חוסיין, שהחזיק את כולם באשכיהם במחילה, וקיבלו טרור סוני ושיעי, שלא היה להם, ולמען האמת עדיין אין להם, מושג מה לעשות איתו?
וכך, בהעדר אוררטו שתחצוץ בין האשורים לברברים מהצפון, החלו הסקיתים והקימרים לפשוט על האימפריה שוב ושוב. מעולם לא דובר על סכנה קיומית, אבל עקיצה ועוד עקיצה ועוד אחת, והדם מתחיל לטפטף.
אשורבניפל, ששלט באימפריה מעילם (דרום אירן) ועד כוש (סודן), הבין שהשמיכה שלו קצרה מידי לאימפריה כה גדולה. על כן, הוא נסוג באופן יזום משטחים שונים, ובראשם מצרים. הוא זימן נסיך מצרי בשם ניקו (הוא פרעה נכה המקראי), ותיאם עמו את הנסיגה האשורית ממצרים. באותו אופן, מנשה הלך לבבל כוסל נאמן, וחזר כבעל ברית.
על רקע זה ניתן להבין את מה שנכתב כאמור : וְאַחֲרֵי-כֵן בָּנָה חוֹמָה חִיצוֹנָה לְעִיר-דָּוִיד מַעְרָבָה לְגִיחוֹן בַּנַּחַל וְלָבוֹא בְשַׁעַר הַדָּגִים וְסָבַב לָעֹפֶל וַיַּגְבִּיהֶהָ מְאֹד וַיָּשֶׂם שָׂרֵי-חַיִל בְּכָל-הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת בִּיהוּדָה. טו וַיָּסַר אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר וְאֶת-הַסֶּמֶל מִבֵּית יְהוָה וְכָל-הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר בָּנָה בְּהַר בֵּית-יְהוָה וּבִירוּשָׁלִָם וַיַּשְׁלֵךְ חוּצָה לָעִיר ).
בניית ביצורים ללא רשות מהריבון – משמעה מרידה. מנשה בנה ביצורים בין אם הוא קבל רשות מאשורבניפל, ובין אם הוא חש חופשי לעשות זאת. זאת ועוד, הרחקת אלהי הנכר, היא עדות ברורה לירידת ההשפעה הצבאית של אשור. הם לא כאלה חזקים, אז ניתן לותר על אלהיהם.
על כן, נראה שבעל דברי הימים התבסס על אירוע אמיתי (וחסר כל משמעות עבור בעל מלכים, שמבחינתו מנשה הוא אשם נקודה סימן קריאה), בו מנשה הלך לבבל, חזר לירושלים, ביצר אותה, וסילק את הפולחן הזר. לתוך אירוע זה הוא ארג ידיעה על חזרה בתשובה, וכך הוא פתר, באופן אלגנטי, את בעיית אריכות הימים של מנשה.
חזרת מנשה בתשובה, היוותה בסיס לקטע חיצוני הקרוי 'תפילת מנשה' שנשמר בוולגטה (תרגום המקרא ללטינית). הקטע כולל 15 פסוקים בלבד (ובחלוקה אחרת – 17 פסוקים), והוא התפילה, שמנשה נשא לכאורה בעת שהותו בבבל. בוולגטה הקטע משולב במעשי מנשה בדברי הימים. החוקר אברהם כהנא, פרסם את הספרים החיצוניים בעברית, באסופה כוללת ב-1932. כהנא תרגם בחזרה את הספרים לעברית. הוא נפטר ב-1946. ב-1947 ואילך התגלו מגילות קומרן, ובהן קטעים עבריים של חלק מהספרים החיצוניים. בגדול, אברהם כהנא די קלע בתרגומו לאחור. כהנא סבר, כי תפילת משנה היא חיבור יווני במקור, של יהודי מאלכסנדריה, וכי יחוסו למנשה הוא מאוחר. הנה קטע קצר : ה' אל שדי אלוהי אברהם יצחק ויעקב וכל זרעם, עושה שמים וארץ וכל תפארתם… דלגתי קצת כי העירותי את חמתך ועשיתי את הרע בעיניך את פקודיך לא שמרתי ורק עוולה ותועבה עשיתי… עוד דילוג אנא ה' שא נא לפשעי עבדך, וסלח ומחל לכל עוונותיי, לבל אספה ברוב חטאי, וחמתך לא תקום עלי לעולם ועד…)
בדברי הימים ב לד ו נזכר כי יאשיהו מולך גם בערי מנשה וכו' עד נפתלי. אישור לכך היא אגרת מצד חשביהו ע"י יבנאל המוכיחה שיאשיהו שלט במקום, (אטלס כרטא לתקופת המקרא. על כתובת זו: פרופ' שמריהו טלמון, בית מקרא נובמר 1965 גליון א' ב').
בדברי הימים ב לא מתואר חזקיה שובר במות באפרים ובמנשה. ידיעה זו על שליטת חזקיהו בפחווה האשורית שומרון היתה בחזקת תמוהה בעיני חוקרים (ב. עודד, עולם התנ"ך) עד שנתגלה מרכז מנהלי מימי הבית הראשון בנחל תות ובו הטביעות המפורסמות 'למלך' המיוחסות ליהודה בימי חזקיהו, (לחפור את התנ"ך עמ' 255).
בדברי הימים ב לה מתוארים ביצורי חזקיהו נגד סנחריב. ואכן הגבעה שממערב לעיר דויד הוקפה חומר עבה, כעדות החפירות, (מבית אב לממלכה, ח. רביב. 1990).
ראה גם במאמרו של יואל אליצור על קברי בית דוד:
שלושה עשר המלכים הראשונים – לכולם יש פורמולה קבועה בספר מלכים: "וישכב עם אבותיו ויקבר בעיר דוד", "ויקבר עם אבתיו בעיר דוד" או בדומה לכך. בספר דברי הימים יש שינוי מסוים לגבי ארבעה מתוכם – יהורם, יהואש, עוזיהו ואחז. על מלכים אלה מספר ספר דברי הימים שקברו אותם בעיר דוד אבל לא בקברות המלכים,2 ומדגיש שהיו חולים בשעת מיתתם. התבטאויות אלו מרמזות כנראה על נוהג קדום שהמת מתוך מחלה קשה אינו נקבר יחד עם בני משפחתו שמתו מות טבעי, וייתכן שמנהג זה היה נהוג רק בנוגע לקבורה ממלכתית ולא בקבורת הדיוטות. הדבר אולי נראה לנו מוזר היום, כי הרי בסופו של דבר אחר כך כולם נעשים עצמות, ולפי חוקי התורה כל מת הוא אבי אבות הטומאה גם אם מת מתוך בריאות ובשיבה טובה, אבל אין לכחד שכך נאמר בדברי הימים.3
יש חוקרים שחשדו בדברי הימים שהוא 'מגמתי' בעניין זה, ומלכים שאין הוא אוהב הוא מפקיע מן הקבורה בקברי בית דוד. סימונס, בספרו המקיף על ירושלים בתנ"ך, הראה שלאמיתו של דבר אין חפיפה בין מלכים המתוארים באור שלילי לבין אלו שלא נקברו בקברות המלכים. יואש, שבספר מלכים הוא אחד מטובי המלכים מבית דוד, ואף בדברי הימים הוא מוצג בפסוקי הפתיחה והסיכום באופן חיובי למרות חטאו בסוף ימיו, ובמיוחד עוזיהו, שבעל דברי הימים מאריך בשבחו יותר מאשר בגנותו, נקברו מחוץ לקברי המלכים. סיוע בלתי צפוי מקבלת האינפורמציה של ספר דברי הימים מממצא ארכיאולוגי – הכתובת המפורסמת "לכה היתית טמי עוזיה מלך יהודה". כתובת זו מלמדת שקברו של עוזיהו היה בראשונה מופרד מקברי שאר המלכים אשר נשארו במקומם, בהתאמה לעדותו של בעל דברי הימים.
אישוש מעניין למסורת שנמצאת רק בדברי הימים התגלתה לאחרונה, עם גילוי כתובת 'אשבעל בן בדע' מימי דוד המלך:
לדברי פרופ'יוסי גרפינקל מהמכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית וסער גנור מרשות העתיקות, "זו הפעם הראשונה שהשם אשבעל מופיע על כתובת עתיקה בארץ. במקרא מוכר אשבעל בן שאול, שמלך על ישראל במקביל לדוד. אשבעל נרצח בידי מתנקשים, ראשו נכרת והובא לדוד בחברון (שמואל ב' פרקים ג-ד). מעניין לציין כי השם אשבעל מופיע במקרא, וכעת גם בממצא הארכיאולוגי, רק בימי דוד המלך, במחצית הראשונה של המאה ה-100 לפנה"ס. שם זה לא היה בשימוש בתקופות מאוחרות יותר של ימי הבית הראשון. ההתאמה בין המסורת המקראית והממצא הארכיאולוגי מעידה ששם זה היה מקובל רק בתקופה זו החוקרים מוסיפים, כי "בספר שמואל ב' לא אהבו את השם אשבעל, המזכיר את אל הסערה הכנעני בעל, ולכן שינו את השם המקורי לאיש-בשת, אבל בספר דברי הימים השתמר השם המקורי אשבעל. כך, לדוגמה, שונה גם שמו של המצביא גדעון בן יואש מירבעל לירבשת".
השם אדוניה המופיע כאדם בכיר במקדש מימי יהושפט בדברי הימים ב' יז' ח', מופיע על בולה מן המאה השביעית בערך, בתואר 'אדוניהו אשר על הבית'.
עוד על הדיוק שבדברי הימים, ראה במאמר 'הבקורת הנמוכה 2', חפש בדף 'סופר המלך דוד', ומשם ואילך כמה דוגמאות. (גם לגבי 'בית החפשית' שם יש בדה"י נוסח יותר קדום).
נ.ב. מתוך 'בארצות המקרא' לשמואל ורגון:
יצחק קלימי, בספרו 'ספר דברי הימים וכתיבה היסטורית', (הוצ' מוסד ביאליק תש"ס), מראה את שיטתו הספרותית של דברי הימים, בהקדמתו נכתב: "הספר מנסה להראות שאין מקום לרבות מאד מאותן ההשערות, המחיקות, והתיקונים הטקסטואליים של מתרגמים, פרשנים, ובעיקר חוקרים בני זמננו", בפרק 'אחרית דבר', הוא מסכם:
ראה עוד בעבודת הדיסרטציה של נריה קליין, עמ' 2:
וראה עוד מספרו של שלום זמירין על דברי הימים: על אמינות דברי הימים, שלום זמירין
הערות:
[1] האם כל המשוררים הדגולים שכתבו שירים לזכרו של רבין, חטאו או התכוונו לשנות מן האמת בכך שלא הזכירו בשיריהם את העובדה שהוא נאלץ בעבר להתפטר מתפקידו כראה"מ עקב עברה על החוק? או פשעים ומחדלים נוספים שביצע? הערה זו כמובן ללא כל כוונה לערוך איזו שהיא השואה בין האישים.
[2]לגבי הספור ההיסטורי הכרוך בה ראה בהמשך.
[3]עד שאמרו ליצני הדור כי משפט שלמה היה מעשה הקנטה מכוון כנגד שלמה לרמוז לו כי יצא משני נשים זונות: אם מואב, ובת שבע.. ולכן הושמטה עובדה 'מבישה' זו בדברי הימים (כך 'מסיק' נ.ש. ליבוביץ' 'דורש רשומות האגדה' י-ם תרפט'). ושוטה אחר אמר: מכיון ששלמה דן למראה עיניו בלא עדים ולא כמשפט התורה מעשה גנות הוא.. (ד. כהנא בספרו 'תולדות שלמה'. הסבר פתאטי זה הוא מציע במקום הסברו של מ. שצקס שנדפס בירחון 'הבוקר אור' לפיו שלמה הוא שביים את כל המחזה הזה בכדי שיחשבו העם שהוא חכם..)
"בדברי הימים א טו יט מוזכרןת משפחות המשוררים איתן והימן. משפחות המשוררים האלו ידועות לנו מתקופות עתיקות מאד, ע"פ תגליות כנעניות חדשות. "
האם תוכלו להוסיף לעמוד פירוט על אותם תגליות?
בגוף המאמר של גורדיס, באה הערת שוליים לציון מקור הדברים:
את ההרצאה הזו של אולברייט לא הצלחתי לאתר ברשת, ולכן אין לי מידע אם התפרסמה והיכן.
לעומת זאת במבא למקרא של אוניברסיטה פתוחה יחידה 11, מבא לספרות החכמה, ראיתי שכותבת ד"ר נילי שופק, כי איתן והימן היו חכמים אדומיים בני משפחת מחול.
נשאלת השאלה בעקבות כתבה זאת מה מקור יותר אמין לדברי ימי מלכות יהודה וישראל. דברי הימים או ספרי מלכים א וב?
זאת מכיוון שבדברי הימים המספרים של הדברים נראים פחות מוגזמים ויותר אמינים לאומת ספרי מלכים. דוגמה אחת היא שבספר מלכים נכתב שלשלמה 40,000 אורוות סוסים לעומת דברי הימים שבה כתוב 4000 אורוות סוסים…
דוגמה נוספת היא שישנו מלך (שכחתי את שמו) שכתוב בספר מלכים שהתחיל למלוך בגיל 8 אך בדברי הימים בגיל 18… כיצד ישנו כזה שוני בין שני הנוסחים?
יתכן שאין בידינו את הכלים לקבוע איזה מקור יותר אמין, או שאין אחד שהוא "יותר" אמין, שני המקורות נחשבים כאמינים מכח האישור שנתנה להם המסורת ואכנה"ג ושנכתבו ברוח הקדש
לגבי גירסאות שונות במספרים, ייתכן שהדבר מייצג שתי פרספקטיבות שונות, כגון: אביו של המלך נפטר כשהיה בן 8 ולכן היה עוצר תחת אפוטרופוס, (או שאביו עשה אותו לעוצר בחייו), ובגיל 18 שהוא גיל הבגרות נעשה מלך רשמית. יתכן שהיו 4000 אורוות שבכל אחת היו עשר סוסים, וסופר אחד החשיב כל מקום של סוס לאורווה, וכך הלאה. לפי 'גבורת ארי' (ספרו של בעל שאגת אריה) למסכת חגיגה, הסיבה לסתירות בין מלכים לדברי הימים יכולה להיות שהיו שתי גירסאות, ולא רצו לבטל אף אחת לכן שימרו את שתיהן.