קדמות המשנה לאור ממצאים ארכיאולוגיים
פרק ו' מתוך הספר 'הדר הכרמל', של הרב מאיר לרנר, רבה של אלטונה, יו"ל ב1970 לונדון ע"י בנו ד"ר שמשון רפאל לרנר, מטרת הספר להוכיח קדמות תושבע"פ, בפרק ד' מאריך המחבר להשוות חוקים במשנה לחוקי חמורבי ומבאר את היחס ביניהם, בהמשך הוא מזהה ומתארך משניות לתקופות קדומות שונות, בפרק זה משוה המחבר פרטים במשנה לתעודות אל עמרנא ולממצאים בתל גזר. הסגנון מיושן, אבל התוכן מעניין, כמו כל הספר. הספר זמין ברשת.
בשנת 88־1887 למנינם חפשו במדינת מצרים במקום תל אל אמרנא ומצאו במדבר צי וערפל שפוני טמוני חול אגרות שונות שנתחלפו בין מלכי מצרים, ושמם: אמנופום השלישי ואמנופום הרביעי עם נסיכי כנען (פלשתינה) שהיו תחת ממשלתם ועם הרבה מלכים שמלכו במדינת אזיא בימים ההם, זמנים רבים קודם ביאת יהושע לארץ ישראל.
האגרות האלו נכתבו על לוחות חומר (-Ton tafeln), ומתוך אגרות האלו יוצא ברור שכל מדינת סוריא ובכללה ארץ פלשתינא עמדה אז תחת ממשלת מצרים, אבל בכל זאת הנסיכים הקטנים והמלכים הרבים התנהגו כאלו עמדו ברשות עצמם ולא עלתה ביד אחד הנסיכים הקטנים להכריע את הנסיכים האחרים הקטנים, וכל אחד מהנסיכים הקטנים נלחם עם חבירו וכולם הביאו מריבותיהם צעקותיהם וסכסוכיהם לפני מלך המלכים הוא מלך מצרים, אבל ממשלת מצרים כבר רפתה כוחה ונחלשה מדור דור, ולא הי׳ ביד פרעה לשים לב אל צעקת הנסיכים הקטנים ולתת אוזן קשבת לבקשותיהם, לסייע להם ולשלוח להם עוזרים ומושיעים לריב ריבם ולדון דינם, ובימים האלו עמדו,׳חבירי״ ופרקו עול מלך מצרים, ואחד מן הנסיכים כתב אל מלך מצרים שישלח אנשי מלחמה למען יגרשו את ״חבירי״ מעיר שימירא, כמבואר בספר האגרות שהעתיק החכם ווינקלר ד׳ 181. ויש מן החוקרים שסברו שמלת ״חבירי״ הוא מגזע אחד עם תיבות ״עברים״ וזה טעות גמור.
אבל אני בררתי במקום אחר ש״חבירי״ שנמצא בלוחות של תל אל אמרנא הן הן בני ״חבר״ שנמצא שמו וזכרו בס׳ בראשית קפיטל 46 בפסוק 17 : בני אשר … ובני בריעה חבר ו מ ל כ י א ל . וגם מלכיאל (Milkiel) נזכר הרבה פעמים באגרות אלו שהי׳ אחד מן הגבורים שלקח עיירות בחזקה מיד נציב מלך מצרים והנציבים צעקו אל המלך מצרים הוא המלך הגדול, אבל לא הי׳ בידו להושיעם, ועי״כ מלכיאל הלך וחזק וגדל מאוד, ואין ספק לדעתי ש״חבירי״ ומלכיאל שנזכרו שמותם במקומות שונים באגרות תל אל אמרנא, הם שנזכרו בפרשה הנ״ל בסדר זיגש, ועתה תראה שלא דבר ריק הוא בתוה״ק שאפילו פרשה מ״ו מפסוק ח׳ עד פסוק כ״ה שאין בה רק שמות בני השבטים, ונראים כמיותרים לגמרי, וכדברים שאין בהם לא תורה ולא חכמה ללמוד מהם גם אלה גופי תורה הן ומן השמים נתנו לנו ואין בינם לפרשת שמע ולא כלום. כי מעתה אנו לומדים משני שמות אלו ״חבר ו מ ל כ י א ל ״ שהיו בני בריעה בתו של אשר כי האנשים האלו היו חיים וקיימים ושמם הי׳ מפורסם בין הגבורים הגדולים אנשי חיל של פלשתינא, ובדה״י א׳ ז ל״ב־ד נזכר וחבר הוליד את יפלט ואת שומר ואת חותם ואת שוע אחותם. . . ובני יפלט … ובני שמר …
והנה באגרות של תל אל אמרנא נמצא מפורש שחבירי היו יושבים בעיר (Simyra) — ״שימירא״. וע״כ אין ספק שזהו בני חבר שהי׳ אחיו של מלכיאל שנזכר גם כן הרבה פעמים באגרות של תל אל אמרנא, ונזכר שהי׳ גבור גדול שעמד בראש אנשים שפרקו עול מלך מצרים מעליהם, ואחד מבני חבר נקרא בשמו ״שומר״ כמ״ש שם בקפיטל ז׳ פסוק ל״ב, ובפסוק ל״ד יקרא שמר, ואומדנא גדולה הוא שנקרא על שם העיר שישב בה היא עיר Simyra, או העיר על שמו, שומר או שמר — וע״ע דה״י ח׳ י״ב שמר (שמד) הוא בנה את אונו ובסוף י״ו שם חבר, יע״ש.
ועוד ראי׳ שלישית אביא לך, שבס׳ אודות לוחות של תל אל אמרנא סי׳ 142 שהעתיק החכם ווינקלר ללשון אשכנז נמצא בזה״ל:
Birdasja(s) That 1st dies namlich Reiterei den Habiri u. nicht dem ונראה Konige gegeben zu haben
תא״א (תל אל אמרנא) הוא השם: ברזות (או ברזית) שנכתבה בדה״י שם פסוק ל״א: ובני בריעה חבר ומלכיאל הוא אבי ברזוית, ולא כמו שהרעו לדבר המפקפקים בתורתינו והמהרסים שכל שמות בני השבטים ויוצאי חלציהם דברי פיוטין הן אלא הי' בעולם באמת והרבו לעשות מעשים גדולים ונפלאים וזכרון מעשיהם העלו והביאו והגיעו אלינו אגרות המלכים האלו שנכתבו בלוחות ונחפרו זה כעשרים שנה מעמקי חול בארץ מצרים במדבר ציה וכל החכמים שראו הלוחות האלו וקראו אותן והעתיקו אותן, תמהו, וחרדת קודש אחזתם.
עוד ונמצא ונזכר באגרות אלו שם העיר Gizza והיא העיר גת שנאמרה בדהי״א ז׳ כ״א: והרגום אנשי גת, ובדהי״א ח׳ י״ג כתוב לאמור: ובריעה ושמע המה ראשי האבות ליושבי אילון המה הבריחו את יושבי גת, עוד תמצא שם בדף 267 בזה״ל מתורגם ללשון אשכנז:
Namiawaza hat uberantwortet alle Stadte des Konigs meines Herrn den Habiri im Lande Kades und Ubi
ומדינת קדש שנזכרה באגרות תא״א נראה שהיא היא קדש שעליו נאמר בספר שופטים קפיטל ד׳ פסוק י״א; וחבר הקני נפרד מקין וגר ויט אהלו עד אלון בצענים אשר את קדש, ולא רחוק ממנו ישב יבין מלך כנען אשר מלך בחצור, וקדש שעלו שם ברק עם דבורה כמ״ש בשופטים ד׳ י, היתה סמוכה להר תבור כדמשמע שם פסוק י״ד.
ונחזור לראש דברינו כי מאגרות של המלכים האלה שנמצאו בתל א״א יוצאות תולדות רבות ונצורות, שיושבי ארץ סוריא ובכללה ארץ פלשתינא היו בני כתב ולשון, ולא כמו שעלו על דעת הרבה מפקפקים באמתת תורתינו באמרם שאם נכתב בתורה, לדוגמא, (בפ׳ תבוא קפיטל כ״ז ב׳) והי׳ ביום אשר תעברון את הירדן וגו׳ והקימות לך אבנים וגו, וכתבת עליהן וגו׳ כל אלה דברי מליצה ופיוט הן, שבזמן משה לא היתר. נודעה עדיין מלאכת הכתיבה כלל. (הערת המעתיק: זו היתה טענתו של המלומד ולהויזן ש'ידוע' שבימי משה לא היה עדיין כתב… י.ע.). מעתה אכן נודע הדבר, שבכל ארץ סוריא ובכללה גם בפלשתינא זמן רב קודם ביאת יהושע לארץ כנען כבר היתה מלאכת הכתיבה מפורסמת, היו כותבין זל״ז לא בלבד נסיכים ומלכים. ועוד אנו למידין מאגרות אלו שכל סוריא ובכללה פלשתינא עמדה תחת ממשלת מצרים טרם ביאת יהושע לארץ כנען, מעתה משה אמת ותורתו אמת שספרה לנו מאברהם אבינו ויהי רעב בארץ כנען וירד אברם מצרימה לגור שם, וכיוצא בזה מיעקב אבינו, כי ארץ מצרים היתה הממשלה הגדולה שפשטה כוחה על כל מדינת סוריא ובכללה גם על כל יושבי כנען.
ושלישית אנו למידין ממעשה תקפו של בני חבר ומלכיאל, הם נכדי אשר שכבר קודם גאולת ישראל ממצרים מיד אחר מות יוסף עמדו בני בניו של אשר והתחילו לכבוש בארץ כנען העיר שימירה ובנותיה שעמדה אז תחת ממשלת מצרים.
ועובדה זו שנכתבה באגרות תא״א מסכמת לגמרי עם מה דתניא במכילתא ריש בשלח: כי אמר אלקים זו מלחמת בני אפרים שנאמר אלה בני אפרים שותלח דה״י ז׳׳ וכתוב בני אפרים נושקי רומי קשת (תהלים ע״ח) מפני שלא שמרו ברית האלהים ובתורתו מאנו ללכת עברו על הקץ ועל השבועה. וכן בשהש״ר פרק ב׳ פסוק ז׳: ר, אונייא אמר ד׳ שבועות השביעו בנגד ד׳ דורות שדחקו על הקץ ונכשלו, ואלו הן: אחד בימי עמרם, ואחד בימי בן דיניי, ואחד בימי בן כוזבא, ואחד בימי שותלח בן אפרים נושקי רומי קשת, וי״א אחד בימי עמרם, אחד בדורו של שמד, אחד בימי בן כוזבא ואחד בימי שותלח בן אפרים וכר. והן הי׳ מחשבין בשעה שנגזרה הגזירה כשדבר הקב״ה עם אברהם אבינו בין הבתרים ומשנולד יצחק התחיל, מה עשו נתקבצו ויצאו למלחמה ונפלו מהן חללים הרבה מפני מה, שלא האמינו בה' ולא בטחו בישועתו על שעברו על הקץ ועברו על השבועה.
—
בשנים האחרונות חפשו בגבעת החורבה של העיר ג ז ר (שהיתה קרובה לירושלים) ובמלכים א׳ ט' ט״ז נאמר: פרעה מלך מצרים עלה וילכוד את גזר וישרפה באש ויתנה שלוחים לבתו אשת שלמה, ויבן שלמה את גזר. ממקרא זה למדו החופרים שהי' לעיר גזר ערך גדול כיון שלכדה פרעה וישרפה ואח״כ בנאה שלמה. והחופרים מצאו ישובים ערוכים ע״ג ישובים וכל ישוב הי׳ עיר בפני עצמה, והתחתונים היו היותר ישנים והעליונים היותר חדשים. עלתה ביד החופרים לבוא עד תהום הגבעה ומצאו מצבות רבות, שעליהן אמרה תורה ״ושברתם את מצבותם״ (ואתחנן ז׳ ה׳ ראה י״ב ג׳) אבנים גדולות שנסתתו בדרך גם דומות לאוביליסקין של המצריים, ולא מצבות, פי׳ אבנים יחידות מצאו, אלא מקדש שלם של מצבות מצבות עמוד אבן אצל עמוד אבן, האחד גס ועב, והשני קלוש וקטן והשלישי קטן יותר, והולכים ופוחתים. והמצבות האלו נחשבות לישנות מאוד מוקדמות לימי אבותינו אברהם יצחק ויעקב. והכנענים חשבו שהמצבות מושבות של אליליהן, שאליליהם יושבים ע״ג המצבות ושוכנים שם, וע״כ התפללו במקום המצבות האלו.
וזה מסכים עם מה דתנן במתניתין ע״ז פ״ג מ״ז שלש אבנים הן אבן שחצבה מתחילת לבימוס, הרי זו אסורה, סיידה וכיירה לשם אליל וחידש נוטל מה שחידש, העמיד עלי' אליל וסילקה, הרי זו מותרת.
ממתניתין זאת אנו למידין דהגוים חצבו אבנים מתחלה מן ההר לבימוס דהיינו להושיב עליהם אלילים, והנה בימוס, בלשון יוני, הוא מזבח בלשון תורה ומזבח הי׳ מאבנים הרבה, אבל רש״י על התורה בסדר ראה פרשה י״ב פסוק ג׳ פירש מצבה של אבן אחת והיא בימוס ששנוי׳ במשנתינו אבן שחצבה מתחילה לבימוס, ובע״ז מ״ז ע״ב פרש״י בד״ת מתחילה לבימוס בזה״ל מקום מושב ע״ז שמושיב הצלם עליו, ועובדין את הבימוס כע״ז עצמה, וא״כ לפרש״י לא זהו בימוס ולא זהו מזבח כי בימוס ומצבה חדא מילתא נינהו.
והנה מתניתין דידן מימים עתיקין נשנה דבירושלמי פ״ג ה״ז דע״ז איתמר ארישא דמתניתן שלשה בתים הן בית שבנאו מתחילה לע״ז, רב ור״י תרוויהון אמרו בהכנסתן לארץ היא מתניא״ כלומר דמתני' מלתא אגב אורחא קמ״ל דבשעה שנכנסו ישראל לארץ מצאו בתים בנוים לע״ז, וה״ה נמי בסיפא יתכן לומר דכשנכנסו ישראל לארץ מצאו אבנים שחצבוהו מתחלה לבימוס, ובאמת האבנים ההם היו כמצבות הישנות של הכנענים שנמצאו עתה בעומק גבעת עיר גזר שסתיתתן גס מאוד, כי האבנים האלו לא סיידו ולא כיירו אותן, והאבן השני שסיידה וכיירה לשם ע״ז הן אותן המצבות שעשו הכנענים שחיו זמן רב אחרי הקמת מצבות של גזר, בזמן השני לא היה סתיתת האבנים גס מאוד אלא התעסקו לסייד בסיד, לכייר לעשות בהן ציורין, ועוד היו אבנים שלא הקצו אותן לבימוס, אלא העמידו עליהן אלילים לפי שעה. ובספרי ראה אות ס״א, תניא. ונתצתם את מזבחותם זו אבן שחצבה מתחלה לע״ז ושברתם את מצבותם זו שהיתה וחציבה ועבדה (צ״ל שהיתה חצובה ועבדה) לע״ז. משמע שבספרי מחלק בין מזבח למצבה, שמזבח ג״כ מאבן אחת, אלא מאבן שחצבה מתחלה לע״ז, אבל מצבה היא שסיידה וכיירה לע״ז וא״ב אבן אחת דתנן במתניתין שחצבה לבימוס הוא מזבח ואבן שני דתנן במתניתין שסיידה וכיירה הוא מצבה דקרא וכן תניא במי התם לענין אשרה ופסילים, ואשיריהם תשרפון באש זו אשירה שנעשית מתחילה לע״ז. — ובמגדו (עי׳ שופטים ה׳ י״ט) מצאו החופרים כלים ותכשיטין שונים, אלה מאבן, ואלה מברזל, ואלה מזהב, והמציאה היותר נפלאה הוא חותם גדול של שמע עבד ירבעם ועליו דמות ארי׳. והחכמים שמצאו אמרו שהי׳ חותם המדינה שנשתמש בשם המלך — כנראה הי׳ ירבעם השני, המיניסטער או הוזיר של המלך ושמו שמע.
ובע״ז מ״א ע״א איתא אהא דתנן במתניתין שכל הצלמים אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל או צפור או כדור, תנא הוסיפו עליהן סייף ועטרה וטבעת, ואטבעת קאמר מעיקרא סבור אישתיימא בעלמא, פרש״י שליח הנושא חותם המשלחו ולבסוף סבור שחותם את עצמו תחת כל העול׳ כלו למיתה. ובע״ז מ״ג תניא טבעת שחותמה בולט אסור להניחה ומותר לחתום בו ע״ש, ובתוספתא פ״ו דע״ז תניא טבעת שיש עלי׳ ע״ז וכן טבעת שיש עלי׳ פרצוף מותר לחתום בה ר״ש ב״ג אומר של בית אבא היו חותמין בחותם של פרצופות ר״א בר״צ אומר בל הפרצופות היו בירושלים חוץ מפרצוף אדם בלבד, ועי' בירושלמי ע״ז פ״ג ס׳ ה״א ור״ה פ״ב בבלי ד, כ״ד.
ואולי צורת הארי׳ שנמצאה בפרוכת שלנו שנעשה למסך על ארון הקודש (עי׳ בתום׳ יומא נ״ד ע״א ד״ה כרובים) הוא דמות זכרון של חותם המדינה למלכי יהודה וישראל והי׳ רמז לגור ארי׳ יהודה.
לרב לרנר ספר שלם על הנושא, בשם: תורת המשנה