קול באשה ערוה?

באתר התנ"ך של ד"ר שמשי, מתפרסם מאמר של עו"ד גדעון רוזנבלום, המאמר מתיימר לקבוע קביעות הלכתיות, וכתוב בפאתוס נמלץ, ומופנה כצפוי לכבוד הרב דרוקמן, עם העתקים לרמטכ"ל, ראש אכ"א, והרב הראשי לצה"ל…

כותרת המאמר "קול באישה ערווה הוא סילוף הכתוב", כותרת משנה: "קול באשה ערווה- הלכה שקרית". את כחו הרב בבקיאות בהלכה ובהוראה מגלה עו"ד רוזנבלום בקטע הראשון:

"רב נכבד, ביוני 2010 קראת לצאן מרעיתך המשרת בצה"ל, לסרב פקודה לפנות יהודי מביתו. חיפשתי ולא מצאתי כי הסירוב מסתמך על הוראה  שבדאורייתא, לא במשנה, אף לא בתלמוד הירושלמי ולא בתלמוד הבבלי. לא ב'ראשונים' ולא ב'אחרונים' פוליטיקה – מצאתי כאן. הלכה- אַין".

ומה בכל אופן הוא מחדש לענינינו?

"אתם, המלמדים הדתיים המרביצים תורה, סבורים כי ניכסתם את המקורות העתיקים של התרבות היהודית. אולם, לא כן הדבר. אפילו לחילוני, המחלל את המצוות להכעיס, כמוני, יש קניין במקורות התרבות היהודית, ממש כלך. לכן, אל-נא תכעס למקרא הדברים הבאים…

מדוע, איפוא, אותו רב מצא לנכון להקשות על עצמו ועל סביבתו בהלכה כה מחמירה שאסור לשמוע שירת נשים. שהרי, כאשר נזירות זו, כאשר אינה נעשית בצניעות, כראוי לה, בביתו של אדם פנימה, אלא במופגן, היא כופה עצמה על הבריות ופוגעת במרקם החברתי של אנשים שלא קיבלו על עצמם את הנזירות.

חיפשתי ומצאתי כי ההלכה שאתה מורה לתלמידך, ואתה 'מזועזע' כאשר אין שומרים עליה, אינה כלל מיצווה המוזכרת בתורה, אף לא מוזכרת בגמרא. "ההלכה" שאתה כה דבק בה, היא פרי פרשנותם של חכמים יהודים גלותיים שחיו בשלהי ימי הביניים, בחברה יהודית מעונה, מוחרמת ומוקצית בידי נוצרים אנטישמים. חברה מדוכאת שהטילה על עצמה איסורים ונאלצה להתכנס בתוככי עצמה.

מופלא בעיני, מדוע אתה וחבריך ייבאתם את הפרשנות הגלותית הזו לארצנו. לא רק שהיא נוגדת לחלוטין, את הנאמר בתלמוד. היא נוגדת אורח חיים של יהודים הבריאים בנפשם, וחיים חיי חופש במדינתם שלהם, ללא שלטון זר, המדכא תרבות".

הפתיחה הזו נשמעת מאד מלבבת, מדוע בכלל לייבא הלכות של ימי הביניים שאין להם זכר בתלמוד?

ובכן, זה לא ממש שאין זכר בתלמוד, רוזנבלום חיפש ומצא את המקור בתלמוד, וכך הוא מבאר אותו:

"יש לשער, כי כל אחד מהחכמים תינה, לפי תומו, את כאבו על כך שבנות המשפחה, ואולי בנות או נשים זרות שבביתו, שבקירבתן אמר את תפילת 'שמע', הוציאו אותו מהריכוז במהלך התפילה . לא היה זה כדי לשמור על כבודן של בנות ישראל, אלא למטרת אמירת התפילה, כיאות.

רבי יצחק הנפח, חכם נערץ, התלונן כי כאשר היה מיסב את מבטו, תוך כדי אמירת התפילה, ראה "אשה" – הבת או חברתה, כשחלק מגופה גלוי והדבר הוציא אותו, כליל, מהריכוז".

נקטע כאן את הדברים, שכן נראה כי כותב המאמר סובל מדיסלקציה קלה, ובמקום "אמר רבי יצחק טפח באשה ערוה", הוא קרא "אמר רבי יצחק נפח, באשה ערוה". שאם לא כן לא ברור איך הגיע הנפח לכאן, ולהיכן הלך הטפח.

"רבי ששת חיזק את דבריו ואמר שדעתו מוסחת מהתפילה אפילו למראה אצבעה של נקבה, אלא אם זו אצבעה של אשתו (לחז"ל היה חוש הומור מפותח)".

גם כאן, מגלה הכותב שיבוש מגוחך בהבנת הנקרא, בתלמוד נכתב: "אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה. למאי? אילימא לאסתכולי בה – והא אמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים – לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף! אלא: באשתו, ולקריאת שמע.

רוזנבלום כנראה קרא "כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף אלא באשתו", – הסתכלות באצבע של אשה שהיא לא אשתו מסיחה את הדעת… אלא שהמלים 'אלא באשתו ולקריאת שמע', הם אוקימתא של הגמרא על דברי רבי יצחק, ואילו רב ששת דיבר על איסור הסתכלות עצמי  – "כאילו מסתכל במקום התורף". (במקור שגיאה נוספת לגבי שער באשה, אלא שאין זה הנושא ולכן לא ניכנס אליה).

"בא רב שמואל, גדול החכמים מבין הארבעה וטען: אפילו קולה של אשה, (והוסיף בהומור: 'כאשר היא יפה'), מסיח את דעתו מאמירת 'שמע. לזה קרא: "קול באשה – ערווה". הוא לא התייחס, מעולם, לשירת אשה. הדברים היו כה פשוטים וברורים, עד כי לא דרשו פרשנות. שמואל לא יכול היה להעלות על דעתו, כיצד רבנים ישבשו את דבריו לחלוטין ויוציאו אותם מהקשרם, כעבור אלף שנות גלות".

ראשית, שמואל לא מוסיף שום דבר על "כאשר היא יפה", הוא לומד מן הפסוק בשיר השירים שנאמר בו 'כי קולך ערב ומראך נאוה', שהקול מעורר את היצר כמו המראה. שנית, רוזנבלום קרא את הגמרא במסכת ברכות, אבל לא הגיע עד מסכת קדושין (דף ע.), שם מפורש שאיסור קול באשה ערוה הוא גם שלא בשעת קריאת שמע. מה שלא מפריע לו להכריז בפאתוס:

 "זאת יש לדעת: הדברים הללו נאמרו בשנים 310-280 לספירה. לא תמצא בשום מקום אחר בתלמוד, כי הכלל של ר' שמואל, "קול באשה ערווה"  – הורחב לשירת נשים, הנשמעת שלא במעמד תפילת 'שמע'. אף לא מפי חכמים בתקופת "הסבוראים". הללו הם חכמי ישראל שבאו בעקבות האמוראים. אף לא בתקופת "הגאונים", שבאו בעקבות הסבוראים.

משהרבנים המיוסרים של המאה ה-11 ואילך, הלכו שבי אחר ההלכה של ר' שמואל "קול באשה – ערווה", ריבעו את המעגל ונתנו להלכה המקורית פרשנות מוזרה והרחיבו אותה אל מעבר לגבולותיה. פרשנות רחבה  וחמורה לאין שיעור מזו שבתלמוד".

כאן מביא רוזנבלום דוגמאות רבות ושונות מן המקרא שמוזכרים בהם שירת נשים, אלא שהוא לא שם לב, שכל המקורות אינם רלבנטיים לענינינו, שכן שירת נשים אסורה רק בשני תנאים: 1) כשהיא בפני גברים, 2) כשהאשה השרה היא אסורה, דהיינו אשת איש או נדה, ואילו נערה פנויה וטהורה, אין שירתה אסורה. בזמנם נשים פנויות היו טובלות כדי שלא להיות טמאות.

כל הדוגמאות שהביא או שאינן מתארות שירה בפני גברים, או שאינן מתארות נשים נשואות.

ובכן, לפני שקובעים קביעות כביכול הלכתיות, יש להתאזר במעט ענוה, מעט יותר ידיעה של המקורות, וגם לא תזיק קצת הבנת הנקרא…

ד"ר שמשי לא לבד:

ד"ר רות למדן (במכתב להארץ  וכנראה מספרה 'עם בפני עצמן(, פתרה את הבעיה בדרך של קריאה נשית פמיניסטית סלפנית מקורית:

"השימוש שנעשה כיום בביטוי 'קול באשה ערוה' (בבלי, ברכות, דף כד ע"א) הוא תוצאה של פרשנות משובשת ומגמתית. 'הוצאת קול' בעברית – משמעה להלך רכיל, להוציא שם רע או להפיץ שמועות לא מבוססות על מישהו. משהו מסוג "אשה אחת אמרה…", ואם כך, ניתן לפרש שהכוונה ב 'קול באשה ערוה' היא להוצאת קול על אשה, ולא איסור על האזנה לקולה. כלומר: הביטוי אוסר באיסור חמור להלך רכיל ולהפיץ שמועות על אודות נשים. ולפיכך, הוצאת שם רע לאשה – היא בבחינת ערווה, מעשה בל יעשה.
ואכן, כבר ר' עזריאל דאיינה, רב איטלקי שפעל במאה ה-16, הסביר כך את הביטוי, וראוי היה שרבנים בני דורנו ילכו בדרכו".

בעוד כל מעיין בטקסט המקורי ,יראה שהוא מדבר בפירוט ובהרחבה על שמיעה והאזנה לקול של אשה, ולא להליכת רכיל עליה…

זו לא רק בורות בהבנת דברי חז"ל, אלא גם בהבנת הנקרא בשו"ת רבי עזריאל דאיינה (ח"א עמ' 372), והטעות משולשת:

ראשית, הדברים אינם משל רבי עזריאל אלא הובאו שם בהערות מאת הרב עמו הוא מתפלמס, ר' צמח.

שנית, הוא כמובן לא מפרש כך את הגמרא אלא משתמש בה כמליצה לעניינו בתוך סדרת מליצות.

ושלישית, הכוונה שלו במליצה היא הפוכה: אם יצא קול על אשה שהיא מקודשת, הרי היא אסורה משום אשת איש והרי היא כערווה

קשה להאמין שגם ד"ר לאה מזור  נפלה בפח הזה, ומעתיקה בתמימות את החידוש הלמדני של הדוקטורות.

ויש גם את מנחם נאבת על קול באשה ערוה, בפעם הבאה.