1

קיומו ותפוצתו של ספר התורה

שאלה: נניח שמשה רבינו נתן ספר תורה לעם ישראל ביום מותו, האם זה אומר שהספר היה נפוץ בעם, אולי היה ספר אחד מונח במשכן הרבה שנים, ובזמן מסויים מישהו שינה אותו והפיץ אותו בתור הספר של משה?

תשובה: דבר זה בלתי אפשרי מכמה וכמה סיבות, כפי שנפרט בהרחבה: 1) דרישות וחוקי התורה,  2) מהות ואופי הברית, 3) המציאות ההיסטורית בעם.

1) דרישות וחוקי התורה

כשאנו מנסים לחשוב, מה עשה משה עם התורה, ומה עשו איתה בני ישראל שקבלו אותה. הרי מן הראוי לפנות לתורה עצמה, ולראות האם ייתכן שהתורה היתה מונחת רק בעותק אחד.

משה אומר לבני ישראל: "והיו הדברים האלה על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים ו ז), וה' אומר ליהושע בן נון "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א), "ובתורתו יהגה יומם ולילה" (תהלים א). "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים יא יט)[1].

על סמך הגישה הזו המשתקפת בכל התורה כולה, קובע פרופ' למקרא משה גרינברג (מהאוניב' העברית) כי פרסומם של החוקים היה ענין מהותי בסיסי בתורה מעיקרה:

"תנאי הברית בכל הצורות שבהן נמסרו מנוסחים כפניית האלהים לעם. פירסומם הוא ענין מהותי. מאחר שישראל מצוה להיות גוי קדוש (שמות יט ו) כל האומה כולה חייבת להכיר את אורח החיים המקודש. בדבר זה משפטי הברית נבדלים מחוקי שאר תרבויות קדומות, הם אינם בגדר אמצעים להבטחת סדר טוב ושקט פנימי על ידי משפט צדק והגנה לחלשים. שום מערכת משפטית בעלת תכלית כזו לא שימשה כלי לחינוך ציבור שלם. משפטי הברית מנחים את העם בדרך חיים שבעזרתה יגיעו לקדושה (השווה שמות כב ל)", (דבריו מובאים באנצ"מ כרך ח' עמ' 99).

אם היה ספק לגבי פרסום הטקסט של התורה, הרי שמשה מצוה את בני ישראל לכתוב את הטקסט של התורה על האבנים בגלגל (דברים כז ח), יהושע אכן עשה זאת (כמתואר בספר יהושע ח לב), ברור שכשהטקסט מוצג כך בצורה ציבורית אי אפשר לשנותו, וכן ברור מכך שהוא מיועד למען יקראו בו הציבור וידעוהו. (גם חמורבי למשל, כתב את חוקיו על אסטלה גדולה שניצבה במקום מרכזי בעירו).

כמו כן לפי החוק ספר התורה צריך להיות בחיקו של המלך (דברים יז יח) ולהיות נקרא בפני כל העם במעמד ההקהל (דברים לא יב). הספר לא יכול להיות גנוז, ולמלך יש העתק נוסף מלבד ההעתק שבמשכן. ספר דברים מצוה על קריאת המלך את התורה בפני העם, ואכן כך מסופר על יהושע (ח לב), יאשיהו, ועזרא.

לפי חוקי התורה, בני ישראל צריכים להזדקק לטקסט של התורה שוב ושוב: בני ישראל נצטוו לכתוב להם את שירת האזינו (דברים לא יט), ולקרוא פרשה בעת הבאת הבכורים (דברים כו ה). כן כל אחד ואחד צריך לכתוב לעצמו קטעים מהתורה בתפלין ובמזוזה (דברים ו ט, יא כ), בבדיקת סוטה מעתיקים פרשה מהתורה על קלף.

מובן כי הכהנים והדיינים המכריעים והשופטים את העם (דברים יז ח) משתמשים כמובן בחוקי התורה, ואכן ספר התורה נמסר לכהנים ולזקנים (דברים לא ט), בכל עיר ועיר ובכל שבט היתה מצוה להעמיד זקנים ושופטים, וכפי שמוזכרים בכל מקום זקני העיר. הם לא יכולים לפסוק ולהכריע בכל השאלות מבלי שיהיה אצלם את הספר. העם צבא על משה מן הבוקר עד הערב בשאלות על התורה, ומשה מינה שרי עשרות מאות ואלפים, איך ידעו כל השרים האלו לענות לכל השאלות, אם לא יהיה לפניהם לפחות איזה העתק של ספר התורה? ואיך אפשר לטפל במצורע למשל, מבלי לדעת את כל דיני המצורע המסובכים המנויים על פני שתי פרשיות בתורה?

וגם אם נניח שהיו לומדים אותה בעל פה, הרי אי אפשר ללמוד בעל פה מבלי שיש העתקים מהם לומדים, שכאשר לא יודעים עדיין או לא זוכירם מסתכלים בספר. ואם נניח שכולם ידעו וזכרו את כל התורה כולה אות באות ולא היה שום ספק, אם כן שוב היה הנוסח ידוע לכולם ולא כל כך משנה כמה עותקים היה. גם אם לא יהיה שום עותק של ברכון במדינה, כל יהודי שומר מצוות ידע בדיוק את הנוסח של ברכת המזון, כי הוא נאמר כל יום כמה פעמים בעל פה.

בשביל לשנות את ספר התורה צריך לשנות את כל העתקים המצויים אצל כולם! זו גם בעיה מוסרית, האם יסכימו כל זקני וחכמי הדור לזיוף? וגם בעיה טכנית, ספר המופץ במאות עתקים בעם שלם, איך וכיצד משנים אותו, ודואגים שלא יישארו העתקים מקוריים? שהרי דוקא המקורי טבעו לשרוד עקב קדושתו. וגם – כל טופס מקורי שיישאר הרי הוא עדות לזיוף.

טופס אחד מספר התורה היה מונח בקדש הקדשים, מקום אליו לא התאפשרה כניסה לאף אדם, ככתוב: "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית ה' אלהיכם והיה שם בך לעד" (דברים לא ו). וספר התורה הזה יצא לגלות עם חרבן הבית כמו שמתאר יוספוס במלחמות היהודים ספר שביעי סוף פרק ה'. (גם חז"ל מזכירים את ספר העזרה), ברור כי שם הונח הספר העתיק והמוסמך ביותר שהיה בידם, ומי יוכל לשנות את התורה במצב שכזה?

על קדושתה של התורה בעיני העם אין צורך להכביר מילים, אם דבר הנביא היה קדוש, על אחת כמה וכמה דברי אלהים בידי משה, הברית הגדולה והידועה, העתיקה והמקודשת. ברור שכללי הטבע וההתנהגות האנושית הנורמלית מחייבים שספרים קדושים הכוללים חוקים נמצאים אצל המלכים ואצל השופטים, אצל השרים ואצל החכמים. אי אפשר להחביא אותם במקדש בלבד, מעולם לא הוזכר אפילו ברמז כי היתה איזו מניעה להחזיק ספרים מלבד במקדש.

לפי חז"ל משה תיקן קריאת התורה בציבור בשבת, וזו אכן מוזכרת בספר ישעיהו (פרק א): "שמעו דבר ה' קציני סדם האזינו תורת אלהינו עם עמרה למה לי רב זבחיכם יאמר ה'.. כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמס חצרי.. קטרת תועבה היא לי חדש ושבת קרא מקרא[2] לא אוכל און ועצרה חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח נלאיתי נשא", קריאת המקרא בחדש ובשבת אינה מוצגת כאן כאיזה מנהג חסידים וכהנים, היא נמנית בין הפעולות הרגילות של עבודת ה' הציבורית הכוללת את כל שכבות העם, בין הפעולות שהפכו לחיצוניות מתוך הרגל, ונתפסו כמאגיות – לא כמוסריות. ואותם אנשים שאומר עליהם הנביא "ידיכם דמים מלאו" גם הם היו באים עם כל העם מתוך הרגל לקריאת התורה. וכשעזרא קורא בתורה (נחמיה ח ה) הוא מקדים לה ברכה (שנקראה לימים "ברכת התורה") מה שמלמד כי היה זה טקס קבוע.

מנהג זה רמוז גם שנים רבות קודם בדברי בעל השונמית (מ"ב ה כג) "מדוע את הולכת אליו (לאלישע) לא חדש ולא שבת", ומכאן מובן כי המוני פשוטי העם, גם הנשים, היו הולכים לנביא בשבת ובראש חדש, וכמובן לא בשביל חיפוש אתונות, אלא בשביל שמיעת התורה ממנו. ומחמת מנהג זה הפך יום ראש החדש ליום שביתת מלאכה (כמוזכר בשמואל א כ ועמוס ח וכן הושע ב), גם יחזקאל (מו') יודע כי ביום החדש נאספים כל עם הארץ לפני ה'. העם היה קורא במקרא בשבת ובראש חדש. האם באמת היה מדור 'עדכונים למקרא' מדי שבוע? כלום ספר כזה שהיה ממרכזי עבודת ה' של העם היה אפשר לשכתב מחדש?

בדה"ב (יז) מסופר: "ובשנת שלוש למלכו (יהושפט) שלח לשריו לבן חיל ולעבדיה ולזכריה ולנתנאל ולמיכיהו ללמד בערי יהודה ועמהם הלוים שמעיהו ונתניהו וזבדיהו ועשהאל ושמירמות ויהונתן ואדניהו וטוביהו וטוב אדוניה הלוים ועמהם אלישמע ויהורם הכהנים וילמדו ביהודה ועמהם ספר תורת ה' ויסבו בכל ערי יהודה וילמדו בעם"[3] (יהושפט חי בתקופת אלישע הנביא).

אין ספק שהקריאה המיוחדת לעם ישראל, היא שהפרתה את הכתיבה הישראלית לאורך כל התקופה, והיא שגרמה לידיעת הכתב המיוחדת רק לישראל בתקופה זו[4] (הנער מסוכות שכתב את זקני העיר, שופטים ח. שמואל כותב ש"א י כה. דוד ואוריה יודעי כתוב ש"ב יא יד. בזמן שלכל המלכים היה סופר מיוחד שלמד את הכתיבה. הנביאים כותבים מלים להראותם להמון העם – ישעיה ח א, חבקוק ב ב. וכן מראה הארכיאולוגיה – ראה הערה).

התורה אם כן:

  • נקראה בצבור בפני העם בשבתות וראשי חדשים
  • היתה אצל המלך והכהנים
  • היתה בבית המקדש
  • הוקראה בפני כל העם במועדים מיוחדים
  • נכתבה על האבנים בגלגל
  • הופצה בעתקים רבים

 

כמובן שיש לזכור את היחס החמור מאד של התורה לכל אפשרות של שינוי:

"את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אתו תשמרו לעשות לא תסף עליו ולא תגרע ממנו" (דברים ד ב).

"מאחר שניתנו המצוות מפי הגבורה, שוב אין לאדם רשות לבטלן. עיקר זה שאין דוגמתו ביוון, הודגש בכמה מצוות מיוחדות, כגון שבת (שמות לא טז) מועדים (ויקרא כג ב, טז כט, א לד) פרה אדומה (במדבר יט י) ועוד, וגם בדרך כלל (דברים ד ב, לא תוסיפו ולא תגרעו ממנו, והשוה יחזקאל כו ב, משלי לו ו)" (אנצ"מ  ערך מצוה עמ' 231).  השווה האמור לעיל בהקשר לחומרה שנהגו הקדמונים בהקשר לשינוי או השחתה של נוסח הברית.

"כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום ונתן אליך אות או מופת. ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם. לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא.. והנביא ההוא או חלם החלום ההוא יומת כי דבר סרה על ה' אלהיכם המוציא אתכם מארץ מצרים והפדך מבית עבדים להדיחך מן הדרך אשר צוך ה' אלהיך ללכת בה ובערת הרע מקרבך" (דברים יג א).

על מציאות זו בקרב העם, שאין לומר בשם ה' אלא דברי נבואה שאכן נתגלו לאומרם, מעיד הנביא זכריה: "והיה כי ינבא איש עוד ואמרו אליו אביו ואמו יולדיו לא תחיה כי שקר דברת בשם ה' ודקרוהו אביהו ואמו יולדיו בהנבאו" (זכריה יג ).

 

2) מהות ואופי הברית

מתן תורה היה כריתת ברית בין ה' לבני ישראל, "וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה כְּתָב־לְךָ֖ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה כִּ֞י עַל־פִּ֣י הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה כָּרַ֧תִּי אִתְּךָ֛ בְּרִ֖ית וְאֶת־יִשְׂרָאֵֽל" (שמות לד כז).

לברית יש אופי מאד קבוע וברור, להבדיל מיחסי חברות קירבה וכדו', כריתת ברית נעשית בצורה מסויימת, ומחייבת עמידה בתנאי הברית.

תנאי הברית מפורשים בתורה, וכיום ידוע לנו שהתורה השתמשה במונחים המשפטיים של הברית שהיתה מקובלת בעולם באותו זמן. התנאים האלו היו מחייבים והיו בסיס לכל ברית, והם היו גם הבסיס לברית של מתן תורה.

החיבור המדעי המעודכן ביותר העוסק בתנאים המשפטיים של הברית בתורה ובעמים באלף השני לפני הספירה, הוא חיבורו של ד"ר יהושע ברמן מאוניב' בר אילן על השוואת נוסחאות הברית לבריתות התורה. אך עיקרי הדברים ידועים כבר זמן רב.

הארכיאולוגים עמדו על צורת כריתת הבריתות בין מלכים, ובין שליטים מקומיים הכפופים להם, באלף השני והראשון לפני הספירה. והנה גילו כי החוזה היה ערוך במתכונת קבועה, מתכונת שמקשה מאד על זיוף או שינוי, ושגורמת לידיעה ברורה והבנה של ההתחייבות ומשמעותה.

כל חוזה ברית שכזה פותח בתיאור המלך הגדול וסמכותו, ממשיך בתיאור הטובות שעשה המלך לשליט המקומי. לאחר מכן מפרט את התנאים והדרישות – חובותיו של השליט המקומי. כאן באות הוראות בדבר שמירת התעודה במקדש, כתיבתה, וחובת קריאתה בקהל לעתים מזומנות. ולסיום: הזכרת האלים הערבים לחוזה, וכן קללות וברכות, (מתכונת החוזה על פי: ב. אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל, עמ' 71-75). היו רגילים לערוך העתק ללוח הברית "לוח שני", ועליו נכתב כי "נעשה בהתאם ללוח הראשון", על לוח אחד מזהירים כי כל מי שיבזה, ישבר, או ימיר את דבר המלך ימות. מחיקת הלוח, מחיקת דברים מעל הלוח, פירושה ביטול הברית, (אופנהיימר, שם עמ' 81). על לוח אחד נאמר "לוח זה אשר עשיתי לך ייקרא לך שלש פעמים בשנה,  ואתה אלכשנדו, דעהו", העתקה של לוח החוזה הונחה בכל מקרה במקדש לעדות, (שם עמ' 82).

"הפצתו של ספר בתקופה העתיקה נעשה על ידי הפקדתו של נוסח במקום שמור מעין ארכיון, כדי שאפשר יהיה לאמת על פיו את נוסחאות ההעתקה", (אנצ"ע ערך ספר, עמ' 310).

אף אחד לא יכול לבדות חוזה שכזה, ובודאי שלא להכחישו. החוזה נכנס ומתקבל בצורה שנוגעת לכל העם ומנהיגיו, ויש לו השפעה חשובה וניכרת על חייהם, וכך הוא משתמר לאורך התקופה. התקבלותו של חוזה כזה היא אך ורק בברית אמיתית בין מלך גדול לשליט מקומי. ללא אפשרות לפיקטיביות.

ש. ליברמן כותב (יוונית ויוונות בא"י, מוסד ביאליק ויד יצחק בן צבי, י-ם 1984 עמ' 214):

"דרך אחרת היתה קיימת בעולם העתיק לפרסומו של חיבור, הטופס המקורי הבדוק היה  מופקד בבית מקדש, בספריה או בארכיון. מעשה זה שמר על הספר מחשש זיופים. במקרה של ספקות או פלוגתות בגירסות הספר הנתון היה מכריע הספר המונח בבית הגנזים. הפקדה כזו צוינה בפעלים שונים כגון "לאצור" "לשים" "להכניס" "להביא" (נ.ב. -תרגום מיוונית) referre ואחרים". שם בהערה 14 מציין ליברמן למקורות ההיסטוריים השונים המעידים על הנהגה זו.

שתי מקורות תלמודיים הוא מביא בנושא: האחד עוסק בתורה עצמה: "משה כתב יג' תורות יב' ליב' שבטים וא' הניח בארון שאם יבקשו לזייף דבר שיהיו מוציאין אותה שבארון" (דב"ר ט ט ומקבילות). והשני במגילת אסתר: כאשר יהודי א"י היססו לקבל עליהם את חג הפורים, כתבו להם מרדכי ואסתר המגילה "כתובה ומנחה בארכיים", (ירושלמי מגילה א, ז).

מכאן לומדים אנו שזו היתה הדרך המקובלת להפיכת ברית למשתמרת[5], מסמך המפרט את החובות ואת סמכותם, חובת שמירת המסמך בצורה היותר טובה, וקריאתו בקהל לעתים מזומנות. את כל הדברים האלו מצווה התורה בקשר לעצמה. ידיעתינו על נוהג זה בודאי רק מוסיפה עצמה למסורת על התורה, שנשמרה בצורה כזו, ומעולה הרבה יותר:

"המחקר החדיש העמידנו על קדמות רעיון הברית במזרח הקדמון ובישראל, בניגוד למגמתו של מחקר המקרא בראשית המאה הנוכחית אשר ייחס אותו להגיונותיהם של הנביאים הקלאסיים. טיעונם של החוקרים החדישים מסתמך על העיון בדפוסים הסגנוניים המשפטיים הקבועים, אשר נתגבשו בחוזי המדינה של מלכי החתים עם מלכים ואסליים מן המחצית השניה של האלף השני. ברם זאת לדעת, קיימים הבדלים סטרוקטורליים וסגנוניים בין החוזים שנכתבו בין השנים 1250-1400 בקירוב ובין אלה השייכים לאלף הראשון.

טענו, כי מתכונת ברית סיני כפי שנשתמרה במסורות השונות שנמסרו בתורה קרובה קירבה יתירה לדפוס הקדום מן האלף הראשון", (ב. אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל, עמ' 71-2).

כל ספר שנחשב כספר ברית, נשמר בשני עתקים ראשוניים, והוגן באמצעי הגנה מפני זיוף שנחשב כהפרת הברית. גם התורה השתמשה באמצעי הגנה כאלו.

עלינו לזכור כי גם בימים ההם, שלהי האלף השני לפני הספירה, היו ספריות וספרים, והמלומדים הכירו במהות הספרות והספרים לסוגיהם:

"אחסנה מקצועית היתה ידועה כבר בתקופה שלאחר שנת 1000 לפנה"ס, בימיו של סרגון II אשורבניפל זכור כיוזם הספריה בנינוה שהיתה הגדולה בזמנה וכללה כ3000 לוחות, והיתה פתוחה למלומדים, מסודרת לפי נושאים ובעלת מעין קטלוג או תיאור ביבליוגרפי. באוגרית היתה ספריה גדולה ליד המקדש המקומי בשלהי האלף ה2 לפנה"ס. גם במצרים היו ספריות, אך רובן שמשו רק לצרכים רשמיים ולא היו פתוחות לקהל. כן היו ספריות לחתים ולכרתים", (אנצ"ע ערך ספריה עמ' 436).

"גם חברה שאינה מצטיינת בשאיפה לעמוד על מהות העבר עלולה לשקוד בהתמדה על רישומי דברים העתידים לספק שפע של חומר להיסטוריון, המצרים הקדמונים נהגו לכלכל את עניניהם באמצעות תעודות וארצם כעין דמות של בית נכות לה.. גם הבבלים עסקו באותה ההתלהבות בשמירת כתבים ובקודיפיקאציה של תעודות, ואלו האשורים היו אחוזים בבולמוס של העתקה ממש, פעילות זו היא ששמרה בין השאר על עלילות גלגמש.. פעמים שעצם הכתיבה היה בה משום עריכת טקס דתי.. נראה שהנוסח נחשב כמחונן בכח מאגי.. ספרי הכרוניקות הקדומים (דברי הימים) נתחברו תכופות על פי יומנים מפורטים יותר.." (אנצ"ע ערך הסטוריוגרפיה).

איתמר זינגר במאמרו מ1999 קובע כי "כל ההעתקים של מסמכים פוליטיים חשובים נאספו בקפדנות ונשמרו לדורות הבאים", על כך הוא לומד מחוזים חיתיים שנתגלו בארכיון באוגרית, מתורגמים לשתי שפות (אכדית ואוגרית), ובעותקים רבים, (מצוטט אצל נילי וזאנה, כל גבולות ארץ, הוצ' אנצ"מ תשס"ח עמ' 38).

3) המציאות ההיסטורית בעם

האפשרות שספר חוקים יהיה מונח בקרן זוית ולא יגיע להמון העם, אפשרית רק כאשר ישנו מלך שאוכף חוקה מסויימת, והאדם הפשוט יכול לחשוב שאין החוקים ענינו. אבל מציאות כזו לא התקיימה כלל בישראל בתקופה שאחר מתן תורה, להיפך, המציאות הידועה לנו על תקופה זו מוכיחה שהתורה היתה הגורם המשפיע והדומיננטי בחיי האנשים הפשוטים והעם עצמו.

בכל אומה ולשון היה בכל זמן איזה שהוא חוק, או מערכת שלטון שאמורה לנהל את החיים. ברוב מכריע של המקומות עד העת החדשה היה לכל מקום מלך, קיסר, שליט יחיד. וגם במקומות המועטים שלא, היתה מועצת זקנים בעלת סמכות. בלי זה לא יתכן לנהל חיים ציבוריים,  כל סכסוך שכנים יהפוך למלחמה, כל עיסקה תביא ויכוח, ובודאי בעניני הדת שהיו מרכז החיים בעת העתיקה.

והנה בישראל מיד עם כניסתם לארץ, כל המקורות מעידים על תופעה מיוחדת שאין לה שום אח ורע בהיסטוריה של האנושות "אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה", לא מדובר על מקרה בו אין מלך אבל יש מערכת שלטון, אין שום חוק ושום מחוקק, אין שום מערכת אכיפה, יש אך ורק תורה. בני ישראל מתנהלים לפי ספר ותו לא. העמדת מלך נחשבה לחטא, וכשהציעו לגדעון למלוך הוא אומר "לא אני אמשול בכם ולא בני ימשול בכם – ה' ימשול בכם". איך ה' ימשול בעם שלם? דרך ספר התורה.

השופטים שקמו לישראל, לא יכלו באמת לנהל את העם כולו, עיקר גדולתם היה ע"י שהצליחו להושיע את ישראל מהגויים הלוחצים, וכמובן גם שפטו את העם העולים אליהם לשאלות, אבל אין אפשרות לשופט העומד בעיר אחת לנהל את כל העם בלי שום מערכת מנהל והיררכיה שעומדת לרשותו. ולכן בתקופת השופטים נאמר שוב ושוב "אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה".

בכל האומות והלשונות החוקים היו מעשי ידי מחוקקים ולכן תלויים בהיררכיה אנושית, ישראל היא האומה היחידה שהחוקים היו דבר האל ותו לא. כפי שמתאר פרופ' יצחק היינמן:

"אין לראות את הדבר כמקרה, שבין ספרי המצוות שנחשפו בארצות המזרח הקדמון, לא נמצא אך אחד שהודגש בו מוצא על אנושי. בתיאורי בריאת העולם של המזרח הקדמון לא מצינו שום אל המופיע כמצוה את הבריות, כמו בבראשית א כט, ב יז.. בדיני חמורבי לא נאמר במפורש שהאל הוא שקבע את פרטי המצוות. אדרבה, שוב ושוב מתפאר חמורבי בחכמתו. אבל משה אינו מצטיין בחכמתו דוקא (שמות יח) אלא בקרבתו היתירה בלבד לאלהים (דברים לד י) ולא אחת הוא נאלץ לשאול את ה' על פרטי המצוות (במדבר טו לד, כד ז) על כל פנים המוצא האלהי הודגש במקרא במפורש גם במצוות עצמן לפרטיהן וגם בשלשת קבצי החוקים שהתורה מעידה עליהם:  ספר הברית, ספר הקדושה, וקובץ החוקים של ס' דברים האמונה באל מחוקק תופסת איפה במקרא מקום חשוב יותר מאשר בכל ספר חוקים אחר הידוע לנו מן המזרח הקדמון.. ההתגלות כמחוקק נחשבת במקרא לא פחותה מן ההתגלות כבורא", (אנצ"מ ערך מצוה).

"לא היה זה מדרכם של האלים המיסופטומיים לגלות במישרין את רצונם לבני אדם כדרך ההתגלות והנבואה בישראל, לפיכך לא יצוייר במיסופטומיה דין שהוא מצוותו של אל שניתנה לעם במישרין" (אנצ"מ ערך משפט עמ' 609).

ההשלכה ההיסטורית לתפיסת חוק זו, היא המציאות בשטח, לפיה את העם הישראלי מראשית הוויתו אנו מוצאים מתואר כחי ללא מלך, מפולג לשבטים. ובכל אופן המשפט היה על ידי שופט שקם לפתע בכח הנסיבות (בדרך כלל מעשי גבורה) ו"שפט את ישראל". השופטים מתוארים כאנשים שהיתה עליהם רוח ה', או אפילו התגלות ממש.

ברור כי השופטים לא היוו כסוי משפטי וחוקי מלא לכל העם בכל התקופות, הם אינם אלא ענקים שבלטו בתקופתם, הבטוי "שפטו את ישראל" מעיד מצד אחד על צורך בשפוט זה, לא היתה מערכת אכיפה ומשפט בעלת סמכות קבועה וכדומה שעליה לא היה שום צורך בשופט משבט זר, ומצד שני על הטבעיות בה התקבלה סמכותו של כל שופט על שאר העם הבאים לדרוש בו. פעם אחר פעם קם אדם מורם מעם ומשפטיו היו נצרכים ומתקבלים לחלקים גדולים מהעם. למרות שהשופטים לא היו דוקא זקנים נשואי פנים או מיוחסים, אלא עלו למשפט דוקא מתוך מעשי גבורה מדיניים שהראו כי רוח ה' עליהם.

משמעותה של עובדה זו היא שהיה בסיס חוקי קיים ומקובל על כל השבטים הנפזרים, למרות שלא היתה שום היררכיה שאחדה אותם. היה בסיס חוקי שלא בא מכח שום מלך, ולא היה צורך במלך בכדי שיהיה מקובל על כל השבטים, רק כך אפשר להבין תופעה חוזרת ומתבקשת של התנשאות שופט ממקום או שבט כל שהוא לשפוט את העם כולו או חלקים גדולים ממנו, למרות שלא היה זה סדר השלטון והיה חוק ומשפט גם מבלעדי השופט הזה. השופט לא היה איש יוצר חוקה, אלא איש מדיני המשליט ומנהל את החוקה הקיימת. הדומים בתפקידם לנשיאי ישראל המוזכרים בתורה בהקשרים רבים, ואינם אלא אנשים מורמים מעם, (ובתקופת משה כמובן תפקידם היה בצילו, ומקומם היה יחסי).

ועובדה זו כבר נקבעה במחקר, כפי שכותב פרופ' יחזקאל קויפמן:

"משטר השופטים הוא יחיד במינו בהיסטוריה האנושית. שבטי ישראל לא נחלו אותו ממצרים ולא מעמי כנען ולא משכניהם העמים העברים. הוא מושרש בנבואה השליחית. אולם הנבואה השליחית באה לעולם עם התגלות דת ישראל, והיא מגילוייה המובהקים ביותר. במשטר השופטים הנבואה היא נושאת השלטון המדיני הלאומי. משטר זה הוא איפה אחד מגיבושיה העתיקים של דת ישראל בתהליך שאיפתה לבנות לה את עולמה המיוחד. זהו נסיון לברוא מלכות אלהים ריאלית ברוח האידיאה הישראלית. משטר השופטים הוא מפני זה עדות מונומנטלית לפעולת המעמקים של דת ישראל בנפש העם באותה תקופה", (אנצ"מ ערך דת ישראל כרך ב' עמ' 747).

בתקופת השופטים לא היתה שום מערכת חוקית מלבד ספר התורה, כך שלא יתכן שהוא שכב עזוב בתוך מקדש, מכיון שמבלעדיו לא היה ניתן לנהל את החיים בישראל.

עוד יש לשים לב שבתקופת השופטים היו ישראל מפולגים לשבטים, וכמה פעמים מצאנו אף מלחמות בין השבטים, לכל שבט היתה הנהגה משלו, ולכן לא יתכן שהתורה היתה רק במקום אחד, וחייב להיות שלכל שבט היו עותקים משלו. ומכיון שלא היה שלטון יחיד לא ניתן היה לעשות שינוי בתורה.

מלבד הנושאים האלו יש לציין להוכחות האחרות הקובעות את זמן חיבור התורה בימי משה, שכל הוספה מאוחרת או עריכה היו משנות את המציאות שאנו רואים בספר, שמתאים רק לתקופה אחת, כפי שהארכנו במאמרים: סימני אחידות,  האם ספרי התנ"ך נערכו או שונו,  זמן כתיבת התורה.

 הערות:

[1]"אין עוד דת בעולם ולא היתה מעולם כמותה, בה למוד המצוות כמוהו כקיומן למעשה (ואפילו למעלה מזה) כמו שהיא הדת הישראלית.", (סכום חוקי התורה עמ' 204).

[2]"קרא מקרא" הוא כפשוטו קריאה במקרא, ולא מצינו את המלה "מקרא" כבודדת אלא במקום אחד: "ויקראו בספר תורת האלהים.. ויבינו במקרא" (נחמיה ח ז). הפירוש של קצת: "קרא מקרא" – קריאת מקרא קודש, נוגד את פשוטו של מקרא, שכן המדובר בפעולות שבני אדם עושים וה' מואס בהם, ולא כינוי מופשט ליום, מלבד שהעיקר – "קודש" חסר מן הספר. וגם זו טעות בהלכה, שכן ראש חדש אינו אסור במלאכה, ומקרא קודש פירושו אסור במלאכה, ראה חגיגה יח': "מה לר"ח שכן אינו קרוי מקרא קודש"). גם בלשון כת ים המלח "מקרא" הוא כינוי לכל כתביהם וכתבי הקדש (ר. וייס, המקרא של כת קומראן, בתוך: משוט במקרא עמ' 228). וכן הצירוף 'חודש ושבת' מזכיר את 'חודש ושבת' שבאשה השונמית, מקראי קודש הם קודם כל המועדים ואין טעם להזכיר את חודש ושבת דוקא במקומם.

עיקר מנהג הקריאה בשבת ובר"ח עתיק יומין. חכמים (מסכת סופרים י) יחסוה למשה, וכך גם פילון (De Somniis II 127) ויוספוס (נגד אפיון ב 17. וכן הברית החדשה מפעלות השליחים טו כא),  וכך מספר עליו היקאטיוס מאבדירה:

  • "הקאטיוס מאבדירה עמד כנראה בקשרים אישים עם יהודים, וניכרים הדברים שהוא עצמו היה כמה פעמים עד לקריאת התורה בציבור, לפי דבריו היה העם נוהג ליפול אפים ארצה בשעה שהיה הכהן פותח בקריאת התורה.. ומענינת עדות אחרת של הקאטיוס על קריאת התורה והיינו בפני השבויים שלקח תלמי הראשון מישראל בשנת 312" (אנצ"מ כרך ב' עמ' 830, זמנו של הקאטיוס כ300 לפנה"ס).

פילון מספר (חיי משה ח"ג):

  • "המנוחה הזו אינה לשחוק ולהתהולל כי אם לנוח ולהשתדל לדעת האמת עם תורה בלמודה.. כי זה היה מנהגם (בתקופת הנביאים) בכל עת מוכשר וביותר ביום השבת לעסוק בלימודים.. ומזה בא הדבר ונהוג גם עתה כי ביום השבת יעסקו היהודים בלימודים אשר קבלו ונחלו מאבותיהם".

גם האסיפה בראש החדש לשם לימוד התורה, המוזכרת כבר בנביא: "מה את הולכת אליו היום, לא חדש ולא שבת", היתה מנהג כולל שהתמיד שנים רבות:

  • ספר חשמונאים (א א נה) מספר על רדיפת המתיונים את שומרי התורה: "את ספרי תורת ה' אשר מצאו קרעו לגזרים וישרפו אותם באש וכל אשר נמצא אתו ספר תורת ה' ואת שומרי מצוה הרגו לפי חרב ככל דברי המלך וכמשפט הזה עשו לבני ישראל מדי חדש בחדשו בהיקבץ העם אל הערים". ואפשר כי ראש חדש קיבל משנה חשיבות בימי הבית השני, כאשר החמירו בסייגי שבת, ושוב לא היה אפשר לרכב על החמור ביום השבת אל הנביא (כפי שעולה מדברי בעל השונמית לאשתו).

יוספוס (מלחמות ט ב ד) מביא את נאום ההגנה של ניקולוס דמשקוס על היהודים בערי אסיה הקטנה, ובין הדברים הוא אומר:

  • "היום השביעי נועד ונקבע אצל בני ישראל ללמוד בו מפי המורים חוקי התורה למען נדע את האסור ולא נבא לידי חטא ועוון".

ברור כי אם המנהג נשאר קבוע אצל מושבות היהודים הפזורות שרשיו עתיקים ביותר, וכן בפקודת אוגוסטוס מוזכר שם "בתי השבת" דהיינו מקומות מיועדים לדרשות אלו (ואך לחינם הסתבך גרץ בפירוש מושג זה). כן בספר נגד אפיון מצטט יוסף את אגטרכידס כי היהודים ביום השביעי "רגילים לשבת בחבוק ידיים ולא יעשו דבר כי אם ישבו בבתים קדושים וישאו שם ידיהם קדש עד הערב", (כפי מיטב ה'הבנה' של היונים והרומים את תורת ישראל).

בתי הכנסת מוזכרים בתהלים לדעת תרגום עקילס על המקרא "שרפו כל מועדי אל" (תהלים עד ח), וכן ראה ירמיה לט ח "בית העם". הנוצרים מדברים על ביהכנ"ס שהוא מנהג היהודים משנים קדמוניות (מפעלות השליחים טו כא). "ישנם עדויות לבתי כנסת במאה ה3 לפני הספירה בכתובת יונית שנמצאה בסכדיה שבמצרים.. לתקופה זו שייכים כנראה בתי הכנסת שהוקמו באתריביס ובאלכסנדרונסוס", (אנצ"ע ערך בית כנסת, ראה שם רשימה ארוכה של כל המקומות בעולם בהם נמצאו בתי כנסיות בימי הבית השני). הדרשה בשבת נזכרת גם במשניות: שבת קטו. אין קורין בכתבי הקדש בשבת – ומוטב שילכו לדרשה, ובערובין לו: מתנה אדם על ערובו אם בא חכם מן המזרח ערובי למזרח וכו'.

על עתיקות קריאת התורה מוכיחה גם תקנת ההפטרה, אשר היא כשמה, היפטרות מקריאת התורה בקריאת פרק מדברי הנביאים, (תקנה זו נזכרת כבר במסכת מגלה שהיא מן העתיקות שבמשניות, ועכ"פ ר' אליעזר התוכח עם חבריו האם פרק מסויים כשר להפטרה, מה שמלמד שבודאי בזמן הבית כבר נהג מנהג זה). לדעת ר' האי גאון (אוצה"ג) תקנת הפטרה היא קבלה מן הנביאים, ומענין כי גם הקראים חשבו כי הוא מנהג קדום מימות עזרא (אפריון עמ' 14). כך מסופר בברית החדשה כי ישוע קרא בבית הכנסת בנצרת בשבת מתוך ישעיהו.

כל הנסיונות לתלות את ההפטרה באירוע היסטורי כל שהוא, חסרות את העיקר – ביסוס היסטורי או מקור נאמן הקרוב לתקופת המאורעות. והעיקר הוא כי קריאת הנביאים לא באה לשם תכלית מלאכותית, מעושה, או זמנית, כי אם מעצם ענין הנביאים שבאו להשמיע דבריהם לעם, לייסרם, ולחזקם, להוכיחם, ולעודדם. וזה יורה על קדמות התקנה, בזמן שעדיין היו דברי הנביאים מתאימים ושייכים לזמן. ובפרט שאין מפטירין כלל בכתובים, וכנודע שספרי הנביאים קדמו לכתובים בהיחתמם.

[3]ראה באנצ"מ ערך לוי (עמ' 472):

  • "ס' דה"י מספר עוד על פעולותיהם של הלויים שנעשו מחוץ למקדש שהיו סופרים ומפיצי תורת ה'. ועוד שהוא מספר על קרבתם היתירה לבית דוד, עדות זו נראית שכן שאיפותיו הכלכליות והחברתיות של מעמד של מומחים של מינהל היו קשורות במדיניותם של המלכים שיצרה את תנאי התקדמותו. ולמסקנה מעין זו מביא אותנו גם ניתוח התודעה ההיסטורית של ערי הלויים".
  • "ארגון השיפוט המלכותי התרחב בהקיפו ובסמכויותיו בימי יהושפט.. ועוד הקים יהושפט בית דין עליון בירושלים.. זיקתו של ארגון זה אל הארגון הקדום יותר המיוחס לסוף ימיו של דוד מתבררת מתוך הזכרת הערים הבצורות, שביצורן היה ממפעלי המלך החשובים ביותר. אין טעם סביר להטיל ספק בנאמנותו ההיסטורית של תיאור זה.. וכבר ציין אולברייט שהתואר הארכאי נגיד ליהודה הנמצא כאן בלבד מוכיח את נאמנותו ההיסטורית של הכתוב" (אנצ"מ ערך משפט עמ' 630).
  • "הרשימה הזו שמקודם ראוה החוקרים כדרוש מאוחר, נראית כלקוחה ממקור היסטורי עתיק" (אנצ"מ ערך חינוך).

[4]הכתב העברי היה מהפכה מחושבת בתורת הכתיבה של האנושות. באנציקלופדיה "תולדות א"י" אנו קוראים:

  • "היתה זו אחת ההמצאות הכבירות ביותר בתולדות התרבות האנושית אשר כמעט שאינה נופלת בחשיבותה מהמצאת הכתב עצמו. כתב החרטומים, כתב היתדות, ושאר הכתבים התמונתיים נזקקו למאות סימנים מסובכים, שחייבו לימוד ואימון ממושכים, לפיכך נשארו תמיד נחלת מומחים בודדים – סופרים וכהנים שמלאכתם בכך ואלו המוני העם ואף המעמדות השליטים לא ידעו קרוא וכתוב. משעה שהוכנס השמוש בכתב האלף ביתי המורכב מ25 – 35 אותיות הפך הכתב לנחלת הרבים כהוכחה לשנוי זה משמשות כתובות רבות קצרות ופשוטות שנכתבו בהזדמנויות שונות בימי המלוכה הישראלית ע"י אנשים מכל שכבות האוכלוסיה ואשר נתגלו בימינו".

אך האם באמת הכנענים הם שהגיעו להישג זה, מה הביא אותם לשנות כתב, אחר שהיה להם כתב קיים? אגרות אל עמרנה המתוארכות למאה היג'- יד' לפנה"ס, כתובות בכתב היתדות הבבלי האשורי.

  • "על יסוד כמה וכמה הוכחות באו חוקרי המקרא בימינו לכלל מסקנה כי עוד בימי משה התחילו בני ישראל משתמשים בכתב האותיות וכי בכתב זה היו גם חרותים עשרת הדברים על הלוחות, מכיון שכתב זה היה חדוש גדול לגבי כתב החרטומים וכתב היתדות, זכה להיקרא בתורת משה בשם "מכתב אלהים" ויש אפילו חוקרים (מאיר, האופט, אאורבך), המרחיקים לכת ואומרים כי ממציא כתב האותיות היה לא אחר מאשר משה בן עמרם, ומתוך עובדה זו מנסים הם גם להסביר את התפוצה הרבה באופן יחסי של אמנות הכתב בישראל בתקופה הקדומה ביותר". (מבא כללי לתנ"ך ד"ר שאול ברקלי, עמ' 28. על יחוס הכתב למשה מעיד הסופר המצרי אבפולימוס, ואחריו אבסביוס והירונימוס, ראה סימוכין לדעות אלו: ב"צ לוריא, הכתב העברי הקדום – של מי? בית מקרא פד' עמ' 98).

ההוכחה הברורה לעבריותו של הכתב היא: שמות האותיות של הא"ב העברי, יש להן משמעות מלאה והוראה ברורה רק בלשון העברית. ואלו בלשון הצידונית אין למלים אלו כל הוראה. הכתב הובא ע"י הפיניקים הצידונים ליון, ולכן היונים מיחסים את המצאת הכתב לצידונים. ברור שכתב נח זה התפשט מיד בכל האיזור, ובמאה התשיעית אנו מוצאים אותו כבר באירופה. ראה התנ"ך האבוד (עמ' 80) המראה כי כתב זה היה כתב ישראלי מראשיתו ולא כנעני, כך נמצא למשל בחר' רדנה המיוחסת לתקופת ההתנחלות כתב זה. (אין פלא שנמצאו גם כתבים כנעניים בכתב זה – כתבי ראש שמרה, משום שהכתב התפשט מיד עם הגעת ישראל לארץ כאמור, ולפי המסורת במאה היד' כבר הגיעו בני ישראל לכנען, בפרט שהתיארוך שנוי במחלוקת, ומענין לציין כי במקום נמצא גם מילון מאוגרית לאלפבית, כלומר: היתה זו שפה חדשה ונלמדת). נמצאו גם יסודות הירוגליפים בכתב הפרוטו סינאי הקדום, מה שמלמד על זיקה למצרים. ובודאי אין הגיון לייחסו לפיניקים שהיו יורדי ים מיסודם ולא יצרו שום תרבות. בא"י נמצא הכתב האלפביתי באיזור ההתישבות, בהר, בעוד באותו הזמן בשפלה ובמרכזי הכנענים השתמשו עדיין בכתב היתדות, (לחפור את התנ"ך עמ' 155). מקור נוסף על כתב פרוטו סינאי קדום שנחרט על חותם מצרי – ב. מזר, כנען וישראל עמ' 79.

הוכחה נוספת על מסלולה של העברית מן היהודים לפיניקים ומהם ליונים: "מהפרסים קיבלו היונים את השם 'ישראל' ומהם הרומיים וכן הלאה. יחידים היו היונים שהשתמשו גם בשם 'עברים' שבודאי קבלוהו מן הפניקים" (אנצ"ע ערך עם ישראל עמ' 888). למדנו מכאן על גשר של תרבות דיבור מן הפיניקים אל היונים בהשפעת העברית. ראה עוד: הכתב האלפביתי, תרומתם של בני ישראל לאנושות?

למדנו לעניננו כי אמנות הכתיבה התפתחה בישראל בתקופה המדוברת בצורה יוצאת מן הכלל, ובודאי שספרים היו מצויים נכתבים ונקראים אצל כל העם.

[5]מובן שהדמיון אינו אלא כללי, בנוגע להתייחסות לבריתות ושמירתן, אבל ההבדלים רבים בכל ההשקפה על העולם וחובת האדם כלפי האל כמובן, ראה אופנהיימר שם על ההבדלים הגדולים והמהותיים. שאינם נוגעים כאן לענינינו.