נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

קיצור תולדות ביקורת המקרא

לתורת התעודות מוקדשת סדרת מאמרים, זה הוא תקציר על כמה נקודות עיקריות:

התורה המרכזית של בקורת המקרא היא תורת התעודות.

מה היא הגדרתה המדעית של 'תורת התעודות'? על מה ועד כמה היא מבוססת?

נושא חיבור התורה הוא ביסודו נושא היסטורי. אך אין הכל ניגשים אליו בעיניים היסטוריות אובייקטיביות, ישנן כאן שאלות תיאולוגיות ידועות, ולכן יש חשיבות רבה לגישה לנושא חיבור התורה. באלו כלים מנסים להבינו ולפרשו.

במאה ה19 חברו יחדיו הלכי רוח שרווחו במערב אירופה, ויצרו את 'תורת התעודות', שנתפסה בקרב חוגים אלו כאמת פשטנית וברורה.

במשך הזמן הרב שעבר מאז, הכירו אנשי מדע עד כמה תיאוריות שונות על היווצרות הדת הינן סובייקטיביות, ועד כמה מה שנחשב במאה ה19 כהוכחות, אינו אלא גישה סובייקטיבית. פרשנות האירועים של כתיבת התורה, תלויה במדה רבה בדעתו האישית של הפרשן על הדת.

להבדיל מאנשי מדע וממי שמכיר את החומר, תועמלנים ופופוליזאטורים עדיין מדברים בסגנון של המאה ה19, על אבחנות חותכות, על הוכחות פילולוגיות, וכיוצא בזה. בכדי להבין את ההתרחשויות, נפרט מעט על היווצרותה של תורת התעודות.

במאה ה19 התעצמו שתי תופעות חברתיות לממדי ענק: הלאומיות, והאופוריה של אמונה בקידמה.

עם המהפכה התעשייתית, נוצרה ההרגשה כאילו הקידמה אינה רק שינוי טכני של נוחות, אלא גם עליונות אינטלקטואלית מוחלטת. ואכן, החופש לפרט, שהתבטא בדמוקרטיה, בשחרור העבדים, בתנועות רוחניות שונות, נטע בלב רבים במאה ה19 את ההרגשה שהנה העולם בא על תיקונו.

משברי מלחמת העולם הראשונה והשניה, הביאו להתפכחות ולשאיפה לפרופורציות. כיום רואים את הדברים מעט אחרת.

אך במאה ה19, כאשר עמי אירופה ובראשם בריטניה תפסו ארצות רבות בעולם כקולוניות שלהם. חשו כאילו התבונה והקידמה יכולות להיות מצויות רק בתרבות האירופית, וכל השאר צריכות להיות כפופות לה מבחינה רוחנית. אנשי המדע סברו שפיענחו את כל סודות היקום וההישגים הראשוניים של אז נחשבו כסופיים, כממצים את הדיון האנושי.

במסגרת מציאת הפתרון הסופי והחד משמעי לכל השאלות העולמיות, חפשו הוגי דעות מערב אירופיים, ובעיקר גרמנים, הסבר להתהוותה של הדת היהודית. הקונפליקט היה ביסודו תיאולוגי, בימי הבינים התמודדה הנצרות עם היהדות באמצעים מיושנים, ובאמצעות דרשות של פסוקים. נוצר צורך במענה מודרני של הנצרות, מדוע פרשה מהיהדות?  מדוע זנחה את התורה? על מה מסתמכת הנצרות בדחותה את היהדות ובהצבעה על ישוע כמשיח ואל?

כאן נולדה 'ביקורת המקרא הפרוטסטנטית', ד"ר בנימין אופנהיימר מתאר זאת: "הופקע מדע המקרא מתחום חכמת ישראל והיה לקניינו הבלעדי של המדע הפרוטסטנטי, שנציגו המובהק היה יוליוס וולהאוזן" ('אמונת היחוד המקראית', בית מקרא קמג' תשנה'). פרופ' גריניץ אומר: "בקורת המקרא הוא מדע גרמני בהחלט", (פרופ' גריניץ, יחודו וקדמותו של ס"ב עמ' 121).

יוליוס ולהויזן היה זה שניסח את עיקרי האמונה של מדע המקרא הפרוטסטנטי: התורה הישראלית מעיקרה עסקה רק ברעיונות מופשטים, רעיונות הנביאים של קירבה לאל ואמונה בו ובטובו, 'דת האהבה והרחמים'. כל הגילויים האחרים שאנו מוצאים בתורה בדבר פולחן, חוקים מסובכים, וכיוצא בזה אינם אלא המצאות כהניות, זיוף של ה'יהודים', להבדיל מה'ישראלים'. היהדות כולה היא המצאה וזיוף של יהודים מאוחרים. הנצרות חוזרת אל האידיאל הישראלי הנביאי הישן.

כך עלה הרעיון של הפרדת הדת היהודית למקורות שונים.

ביקורת המקרא:

הדת האמיתית היא הדת המופשטת של הנביאים, אותה המשיך ישוע

הפולחן והמצוות המעשיות הם ברובם זיוף כהני יהודאי

ומכאן: התורה שייכת למקורות שונים

אחד העקרונות הקשורים באופן כללי בדת הפרוטסטנטית הוא התיחסות לטקסט גופו והתעלמות מהצורה בה הובן במשך הדורות. כבר מרטין לותר הכריז על עיקרון זה. בהתאם לשיטה זו, ניתחו התיאולוגים הפרוטסטנטיים את המקרא על בסיס טקסטואלי צר מאד, מבלי להיכנס לשאלות היסטוריות, דתיות, רוחניות, מסורתיות. כפי הגישה שרווחה אז בכלל בעולם המדעי, שהתרבות התפתחה באופן אבולוציוני. ושביכולת חוקר מדופלם לשחזר במדוייק את התהליך מבלי ידע חיצוני, אלא על סמך ניתוח בלבד.

האשורולוג הגרמני פרידריך דליטש היה אחד מיוצרי  מדע המקרא הגרמני, בהרצאתו המפורסמת לפני הקיסר וילהלם, שנדמה היתה כאילו עוסקת בחקר העבר. עסק בעצם באידיאליזציה של התרבות ה'נכונה' לדעתו. בהרצאה תיאר את בבל העתיקה והמפוארת, כמקבילה של ברלין, לא לפני שהכריז שבמדע האשורולוגיה שולטים חוקרים בעלי דם גרמני, והפטריוטיזם הגרמני ישמור על מקומו בתחרות בין האומות על גילוי אוצרות האנושות. לעומת סוחרי העתיקות היהודים המשחיתים את העתיקות הבבליות.. פרופ' יעקב שביט קובע כי לספרו של דליטש היה אופי אנטישמי מובהק (מלחמת הלוחות עמ' 113). הקיסר הגיב על הרצאתו של דליטש 'אין רע שזה מקטין במקצת את ההילה של עם הסגולה'. פרשנות מיותרת.

על ולהויזן כותב פרופ' יאיר הופמן: "בעיקרו של דבר היה ולהויזן תיאולוג פרוטסטנטי חניך הפילוסופיה האבולוציונית, מאפיין בולט.. אי האהדה, וזאת בלשון המעטה, ליהדות וליהודים. ואכן רבים הגדירו את ולהויזן כאנטישמי פשוטו כמשמעו.. נח היה לולהויזן לראות במקור הכהני הלגליסטי שבמרכזו עומדים חוקי פולחן נוקשים חיבור גלותי, תחילתה של היהדות הפרושית של התלמוד, שברבות הימים היתה ליהדות הרבנית, זו שהנצרות הפרוטסטנטית בת זמנו של ולהויזן כה תיעבה", (פרופ' יאיר הופמן, סוגיות בבקורת המקרא עמ' 58).

כשניגשים ליהדות וליהודים בחוסר אובייקטיביות ובשנאה, אין פלא שקל לחשוד אותם בזיופים לאין קץ. אך על מה הסתמכו כל ההשערות האלו?

בזמננו, בהכירינו אלפי כתבים שונים מתקופות קדומות, עד אלפיים שנים לפני הספירה ויותר, ובהכירינו תרבויות שונות על דרכי פולחנן ודתיהן. יכולים אנו לנסות ולהבין מונחים עתיקים שונים מתוך הקשרם. אך במאה ה19 ובראשית המאה ה20, מקצוע הארכיאולוגיה עדיין לא נולד, הידע היה מועט ביותר. לא היה לפני החוקר אלא הטקסט עצמו, וממרחק של זמן רב וחוסר הבנה של הרקע והתנאים, ניסה לעשות ניתוח אנליטי.

חוקרי המקרא הגרמנים יצרו אבחנות סגנוניות שונות כשהם  מייחסים סגנון מיוחד לכל 'מקור', כאשר ההבדל העיקרי הוא במקור הכהני, אליו מייחסים את רוב התורה, וכל מה שלא מתאים לאידיאולוגיה הנוצרית. שנכתב לדבריהם בימי הבית השני.

רוב ההנחות שעליהן נוסדה פרשנות מעוותת זו כבר נסתרו במחקר, ההנחה כי בזמן הבית השני התנגדו למלוכה, היו מקריבים את הפסח בבתים, היו משתמשים בשמן המשחה, ההנחה שרעיונות כמו כהן גדול, קטורת, מנחות, חטאת, אשם, הם מאוחרים בהכרח, הוכחו כמופרכות. הארכיאולוגיה גילתה בסיס לכל הרקע המתואר בתורה, החל מספריות ענק ומחוקים מפורטים מאותם זמנים, וכלה בהבחנה בין סוגי הקרבנות השונים  וכל האלמנטים שנחשבו כמאוחרים בהכרח.

קויפמן אומר:

"ולהויזן לא שם לב במחקריו כלל לכל ספרות כתבי היתדות שנתגלתה ונחקרה בימיו.. תרבויות בבל אשור ומצרים כאילו אינן קיימות בשבילו" (תולדות האמונה עמ' 202).

פרופ' וידנפלד אומר:

"ולהויזן לא הכיר את הרקע התרבותי שבתוכו צמח ישראל" (לשרשי משנתו של יוליוס ולהויזן, הגות במקרא כרך ג' ת"א 1979 עמ' 140).

פרופ'ברקלי:

"אסכולת המקורות של ולהויזן קמה בזמן שלא היתה אפשרות לערוך השוואות ע"פ נתונים חוץ מקראיים" (מבא לתנ"ך, ד"ר ברקלי, עמ' 289).

ההנחות שהדת התפתחה במשך שנים רבות, ובימי קדם לא היו קרבנות ועוד חלקים שונים, הופרכה לחלוטין מזה שנים רבות.

גריניץ מתאר איך ולהויזן וחברי והתעלמו מממצאים שהתחילו להתגלות בימיו:

בקורת המקרא לא התחשבה בעדויות אלה מעולם, תחילה לא נתנה דעתה עליהן כלל, בשנת 1887 נגלו אגרות אל עמרנא, ובשנת 1902 חוקי עמורבי, ולהויזן שחי כל אותם ימים והוציא מהדורה אחר מהדורה מספריו לא ראה שום צורך להזכיר תגליות אלו. בראש ספרו עדיין כתוב שעד ימי המלוכה לא נודע הכתב! בימים הבאים החלו זעיר פה זעיר שם כבדרך אגב להזכיר תגליות אלו, לא כדי לבחון את מסקנותיהם מחדש לאור העדויות, אלא כדי לסלקן במחי יד בטענה כי אינן רלונטיות לחקר המקרא שכבר גילה את האמת, ועל מסקנותיו אין לערער", (יחודו וקדמותו של ס"ב עמ' 127).

נקודה חשובה היא הניתוח הלשוני. החוקרים הפרוטסטנטים ניגשו לניתוח לשון המקרא באופן אנליטי לוגי מופשט, מבלי לשים לב כלל לכל מה שקשור בתרבות ובסגנון המסויים שאותו באו לנתח. ההשוואה היחידה שהם עושים היא לספרות יוונית, ששייכת לרקע ותרבות שונה לגמרי כמובן. להשוואות האלו נתנו ערך מוחלט ומדעי, כאילו מדובר בנוסחאות פיזיקליות. ומן הצד השני הורידו למינימום או אף ביטלו לגמרי את ההתבוננות בתוכן הדברים, במבנה הרעיוני, בדרך בה בחר כותב התורה להביע את רעיונותיו. על פי שיטתם הדברים בהכרח מבולבלים ומגובבים על ידי מי שלא הבין את הטקסטים שחיבר זה לזה, ואי אפשר לייחס להם משמעות ותכנון.

במאה הכ' קמו הרבה מלומדים ישראלים שהתנגדו לשיטה של תורת התעודות, הראשון שבהם היה הפרופ' יחזקאל קויפמן שביטל את המבנה ההיסטורי של תורת התעודות, אחריו בא פרופ' קאסוטו שהראה את המבנים הלשוניים והסגנוניים עליהן מיוסדת התורה, עד שניתן לראות שחלק גדול מהקשיים שהעלו המבקרים הגרמנים מיוסדים על חוסר הבנה בצורת הכתיבה שהיתה רווחת בימי קדם. בספרו 'תורת התעודות' מכריז קאסוטו על ביטולה הגמור של תיאוריה זו. תלמידיהם השונים, פרופ' י.מ. גריניץ, פרופ' מ.צ. סגל, ועוד רבים מהדור הראשון של חוקרי המקרא בישראל, לא ראו את תורת התעודות כמייצגת מחקר אובייקטיבי, אלא כתפיסה סובייקטיבית שמיוסדת על הנחות רעועות.

את שינוי הגישה מתאר פרופ' אהוד לוז:

 "שטראוס, רוזנצוויג, בובר וקאסוטו.. שאפו, כל אחד בדרכו, להתגבר על ההיסטוריציזם ששלט במדע המקרא הפרוטסטנטי בזמנם על ידי מאמץ מחודש לקרוא את הטקסט המקראי כאחדות.. הם העתיקו את הדגש של המחקר אל ההיבט הספרותי-רעיוני שצורה ותוכן משולבים בו ללא הפרדה".

המפעלים הספרותיים הישראליים בנושא מקרא, עד שלהי המאה הכ' עמדו כולם בסימן פקפוק בהנחות תורת התעודות, וסקפטיות בנוגע למסקנותיה המוזרות בנוגע לדרך התחברות הטקסטים. ביטוי למגמה זו ניתן לראות באנציקלופדיה המקראית, בהוצ' מוסד ביאליק והאוניב' העברית. המפעל החל מיסודם של קאסוטו, וסוקניק, בהמשך הצטרפו טור סיני, ייבין, מלמט, גברייהו, גריניץ, נלסון גליק, מלמד, ליונשטאם, אבי יונה, קוטשר, הרטום, וכל השמות הגדולים בחקר המקרא בישראל. הכרך האחרון שיו"ל בשנות ה80 בראשות בנימין מזר וחיים תדמור, ובשיתוף אחיטוב, אהרוני, זקוביץ, פלוסר, כוגן, ליונשטם, ועוד גדולים וטובים. הקו הכללי אינו נוטה כלל ועיקר לתורת התעודות, נעתיק כמה משפטים מתוך הערך 'תורה' (שנדפס בכרך האחרון)

"עלינו להניח מציאות היסטורית ממשית מאחורי העדות המקראית על שעבוד מצרים, יציאת מצרים ושהות ישראל במדבר.. הבקורת לפי שיטת המקורות מניחה קיומן של יצירות ספרותיות אחידות.. הנחה זו החלה להתערער כאשר נתוודעו החוקרים לספרות המזרח הקדמון.. התיארוך המאוחר של P אינו עומד גם מבחינת הלשון והסגנון.." (עמודים 488, 502, 605).

באותם שנים נשלמה גם מלאכת האנציקלופדיה העברית, בה נאמר בערך תורה: " המחקר החדש הוכיח שלוח הזמנים לחיבור המקורות והרכבתם אינו מבוסס.. תורת התעודות בגרסתה הקלאסית שנחשבה בדור שעבר לאמת ברורה נהרסה כליל.. ברור כי צרופם לספר שבידינו נעשה מתוך תכנית מחושבת והשקפת עולם ברורה וע"כ צריך לפרש את התורה כספר אחיד", (אנצ"ע ערך תורה עמ' 605).

ביקורת המקרא:

מבוססת על ניתוח טקסט בלבד, מבלי לתת אפשרות של פרשנות מעמיקה מתוך הרקע והתרבות המקוריים

באמצע שנות ה90 החלה מגמת גלובליזציה של מדעי הרוח, המחקר הישראלי המקורי נעשה מיושן וציוני מדי. ואפנת הפוסט ציונות התחברה עם הכחשת המקרא. טיעונים ישנים שנחשבו זה שנים רבות כלא רלבנטיים, הועלו שוב והוצגו כקלפים מנצחים. וחלק מחוקרי המקרא הישראלים חזרו לאפנות מחקר המקרא של המאה היט'. בפרט חדרה אפנה זו לאוניב' ת"א, יחד עם הרוח הכללית המחברת את האקדמיה הזו עם עמיתותיה המערב אירופיות. עידן זה ייזכר כפוליטיקה כחדירתו של הנרטיב הפלסטינאי ובמחקר המקרא כחדירתו של הנרטיב הגרמני.

המחקר הישראלי איבד את עצמאותו, הזמינות של כל הלכי הרוח במערב, דרך האינטרנט, התקשורת, וגופים דומים, מייצרת אוירה של הרמוניזציה בין כל הדרכים. ואין מקום למחקר עצמאי שלא ירכין את הראש בפני אפנות ההתיחסות למקרא בצורה כזו או אחרת.

עם זאת עדיין ישנם חוקרים חשובים, בעיקר המבוגרים שביניהם, שמחזיקים בדעות עצמאיות ואינם מסתירים את קריאת התיגר שלהם על תורת התעודות והמחזיקים בה.

לכן, כשמדובר על התעמולה בנושא בקורת המקרא, אין המדובר רק במלחמת ציטוטים, אלא באמת בהבדלי גישות. האם לאמץ את המחקר הפרוטסטנטי, שאינו מייחס חשיבות לתוכן וללשון של התורה, אלא לתיאוריות בדבר אסכולות של יהודים זייפנים גוזרי טקטסים ומדביקיהם. או את המחקר הישראלי, המנסה ראשית להבין את הלשון ואת התוכן, להתעמק בכוונה המקורית של הדברים.

כמובן שממרחק זמן, ומבלי לדעת תמיד את הרקע ואת ההקשר התרבותי, יכולים להיות דברים שאינם ברורים לנו בכוונת התורה. זה חלק מהתהליך של נסיון הבנת טקסטים  מסוג זה. ואין לקפוץ בהכרח מקושי מסויים, למסקנות ביזאריות וא-היסטוריות.

אך לתעמולת בקורת המקרא של זמננו, חסרון מהותי נוסף. התועמלנים עושים אידיאליזציה של תיאוריות הביקורת, מתוך אמונה תמימה או מתוך רצון להטעות, הם מציגים את הטענות בצורה רחוקה מן המציאות, משלימים אותן באופן הרמוניסטי, כך שלפעמים אין לדברים שום אחיזה במציאות. אפילו את הקושיות אינן מציגים נכונה. שלא לדבר על המסקנות.

הצופה, שאינו מכיר את המקרא על בוריו, ובודאי לא את כל המחקר, יאמין בתמימות שבחלוקה למקורות יש עקביות, שהיא פותרת בעיות, שההכללות שהוא שומע אכן בעלות 'כיסוי'. בזמן שמדובר בחצאי אמיתות ובשקרים לבנים מסוגים שונים.

ניתן מספר דוגמאות:

המוטיבים העיקריים שמוזכרים כאילו הם מוכיחים את החלוקה למקורות הם:

שמות האלהים.

חילופי סגנון.

כפילויות.

סתירות.

שמותיהם של שני המקורות הראשונים א' וי' הם על שני שמות ה', כשלטענת תורת התעודות כל אחת מן התעודות הכירה בשם אחד בלבד של ה'. קאסוטו כותב: "חילופים אלו הם יסוד היסודות של של תורת התעודות, ולא מבחינה היסטורית בלבד אלא גם מבחינה עיונית".

אלא שהיסוד הזה הופרך מזמן, כבר בראשית המאה ה20 הראו החוקרים שטקסטים ביהדות ובדתות אחרות משתמשים בכוונה בשמות אחרים בהקשרים אחרים, קאוסוטו כותב "התגליות הארכיאולוגיות מלמדות שחילוף השמות האלהיים הוא תופעה שכיחה אצל כל עמי המזרח" (אנצ"מ אלהים). פרופ' גריניץ מונה מאות חילופי שמות וחילופי ביטויים רבים מכוונים בכל ספרי המקרא, פרופ' סגל אומר: "ההשערה בדבר חילופי השמות.. אינה אלא רעיון מקרי, סתם ניחוש בלבד בלי כל ראייה והוכחה. אדרבה השימוש של שני שמות האלהות האלו בשאר ספרי המקרא מתנגד בהחלט לדעה זו" (מסורת ובקורת 20).

התנ"ך מלא בפסוקים המשתמשים בשני השמות, בלי שום קשר לתעודות ולזיופים, כך למשל:

"לדרוש אלהים בימי זכריהו המבין בראות האלהים ובימי דרשו את ה' הצליחו האלהים" (דברי הימים ב כו)

"עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר" (תהלים מז ו)   

האמור בספר שמות "ושמי  ה' לא נודעתי להם", מתכוין לכך שה' לא נודע לאבות בשם זה, ולא שכותב התורה לא ידע שם זה, ולכן לא יכל להשתמש בו לפני ספר שמות..

חילופי סגנון

את סימני ההיכר בין התעודות השונות קבעו גם על פי חילופי סגנון, מה ענינים של חילופי סגנון אלו?

חלק מהם עוסקים בהבדלים של מה בכך, נקבע שתעודה אחת משתמשת ב'שק' וחברתה ב'אמתחת', אך האם מדובר באותו כלי בהכרח? אין המדובר בשמות המופיעים עשרות פעמים בתורה, אלא פעמים ספורות. וכי אי אפשר שספר אחד ישתמש בשני שמות דומים?

אך חלק מההבדלים מיוסד על טעויות פשוטות בעברית, כפי שכותב אליעזר בן יהודה בהקדמה למילונו "הקשיים הלשוניים של המבקרים באו רק מפני שנעלם מהם פירושם האמתי של המלים מהותן וטבעם".

אחד ההבדלים למשל הוא בין 'טרם' ובין 'בטרם', כל אחד משוייך לתעודה אחרת, אך האם מדובר במלים מקבילות?? טרם פירושו 'עוד לא', ובטרם פירושו 'לפני ש'.

תועמלנים מציגים מצג שוא דמיוני, כאילו החלוקה לתעודות מסתמכת תמיד על מספר קריטריונים מוצלבים. סגנון מיוחד, התייחסות לחבלי ארץ אופייניים, עברית מתקופה מסויימת, וכו'. וטוענים שוב ושוב "האם כל זה צירופי מקרים"? לא, זה לא צירופי מקרים, זה פשוט לא קיים. התיאוריות הועלו על סמך רעיונות שונים, לפעמים תיאוריות שקשורות לחבלי ארץ, לפעמים חילופי שמות, לפעמים חילופי סגנון. אף אחת מההשערות האלו לא הוכחו, והן בודאי לא מוצלבות זו עם זו.

אין דרך ברורה לקבוע סגנון של מקורות, אף שיש סגנון אופייני של חוקים, של סיפורים, של כריתות ברית, של חוקי קרבנות, של מגלות יוחסין, וכיוצא בזה. אין זה אומר שיש כאן מקורות שונים. וכמובן שהנחת יסוד שמה שקשור בחבלי ארץ שבתחום יהודה שייכים למקור יהודאי, ומה שקשור בחבלי ארץ שבתחום ישראל שייכים למקור ישראלי, מבוססת על עצמה בלבד.

כפילויות?

גם כשמדובר על כפילויות, יש להבדיל בין תעמולה לבין עובדות. לתעמולן אין בעיה לקבוע "אותו סיפור חוזר על עצמו", בעוד המעיין בגוף הטקסט יראה שאין זה אותו סיפור, סיפורים שונים בהם יש מוטיב משותף אינם "אותו סיפור". לתעמולן אין בעיה לקבוע "יש שני סיפורים של מסע יעקב לארם נהריים", רוב הצופים התמימים יאמינו לקביעה זו, המעיין בתנ"ך לא ימצא אותה. יעקב נוסע רק פעם אחת לארם. או "שני סיפורים על הברית בין אברהם לאלהים", מה זה אומר? האם יש שני סיפורים מקבילים או חופפים?

צריכים להבין שמוטיב משותף הוא ענין הגיוני ומצוי בהיסטוריה. וכי אין אנו מכירים מההיסטוריה הקרובה אלינו אירועים שחזרו על עצמם מספר פעמים? גם בשדה הקרב חזרו על עצמן סיטואציות דומות במלחמות ישראל (כיבוש סיני והחזרתו), גם בזירה הפוליטית (נצחון פרס בסקרים), בזירה המדינית (פיסגה של כמעט הסכם שלום), בשגרה הצבאית (מבצעים  צבאיים לפני בחירות).

לדוגמא נציין לאירוע מוזר שחזר על עצמו: אסון צאלים א' ואסון צאלים ב', ב1990 נהרגו חמשה חיילים בתאונת אימונים בצאלים במהלך אימון למבצע מיוחד, ב1992 נהרגו שוב חמשה חיילים בתאונת אימונים בצאלים במהלך אימון למבצע מיוחד. האם בלתי אפשרי שמצוי היה מנהג מכוער של חטיפת נשים יפות בשערי מצרים? וכך היו צריכים פעם אחר פעם להחביא נשים יפות? כאמור, הסיפורים שונים לגמרי, מלבד המוטיב של הצורך להחביא את האשה, המאורעות שונים בכל סיפור.

סתירות?

ראשיתה של הפרדת המקורות התבססה על הסתכלות מאד מקובעת על ראשית התרבות העברית. אחד מגדולי חוקרי המקרא הגרמנים, גונקל, כותב: "המספרים הקדומים לא היו מסוגלים ליצור יצירות אומנות מקיפות.. בימי קדם הסתפקו ביצירות קצרות ביותר שאורכן לא עלה על רבע שעה" (מתוך ספרו 'אגדות בראשית'). הנחת היסוד היתה כי לא נוצרו סיפורים מורכבים מרובי פרטים, היו רק אמירות ילדותיות שהתפתחו בדרך אבולוציונית לספרים. מכיון שכך הסתכלו מתחילה על הטקסט כמיועד לחפירה ארכיאולוגית, וניסו לבודד בו משפטים פשוטים שיכולים להיות עצמאיים.

אדם אובייקטיבי שניגש לסיפור המבול, ורואה בו את התיאור של ירידת המבול ארבעים יום, ולאחר מכן שהמים גברו על הארץ מאה וחמשים יום. אינו רואה 'סתירה', הוא קורא סיפור על מבול שארך ארבעים יום, ועוד מאה וחמשים יום של תגובות שרשרת והצפות עולמיות. גם כשהפסיקו המים לרדת הם הרי נשארו על פני כדור הארץ, בסערות ובסופות שאי אפשר לשער ולתאר. מובן מאליו שהמבול לא נגמר בסוף ירידת המים. רק מי שניגש מראש בנסיון לתאר אבולוציה של סיפורים, איך האגדה התחילה כסיפור לפני השינה, ואיך התפתחה, יכול למצוא את מבוקשו המסומן מראש.

כך בדיוק לגבי מספר החיות, זוג מכל בעלי החיים הגיעו לנח, כדי להינצל מהמבול. בלי קשר לבעלי החיים הבאים אליו, הוא היה צריך לאסוף שבעה שבעה מהטהורים, כדי להרבותם בעולם, לאכילה, לקרבנות. והרי הטהורות הן חיות בית שנטרפות ראשונות. אין כאן שום סתירה. אלא אם כן מתעקשים לייצר אותה.

מגוחך יותר הוא שסתירות כביכול מסוג זה מוצגות בתעמולה כאילו 'לכל סיפור יש לשון יחודית', לא מיניה ולא מקצתיה, אין שום לשון יחודית בתוך סיפור המבול, וגם לא נכון ש"כל מקור נקרא בלי צורך בחברו", אי אפשר לקרוא כל מקור לחוד. כל אחד יכול לפתוח את הספר ולראות. אלו שקרים פשוטים. זה לא מפריע לתועמלן להכריז "ברגע שמפרידים את המקורות הסתירות נעלמות לא יתכן שזה רק צירוף מקרים", לא צירוף מקרים רק שקרים פשוטים.

האם נכון יהיה להתווכח עם עולם אקדמי ומחקרי?

כדאי לנו לשאול את עצמנו, האם נכון  יהיה, להתווכח עם החוקרים,  האם אין הטיעון האמוני מפנה עורף לאנשי המקצוע, מה שלא היה עושה בתחום הרפואה או ההנדסה?

ראשית יש להבדיל בין המדעים המדוייקים ובין מדעי הרוח והחברה. המדעים המדוייקים עוסקים בעובדות, כמובן שגם בעובדות ישנן טעויות ואי ידיעה, ואף אחד לא חושב שאין טעויות ברפואה. אבל לכל הפחות העיסוק הוא בעובדות. במדעי הרוח העיסוק הוא רחב הרבה יותר מאשר בתחום העובדות.

מדעי הרוח עוסקים גם בפרשנות, בנטיות לב, בשאלות של השקפות עולם. ולכן אין לראות בהם מדע אובייקטיבי. בשאלות בהן אין סטריליות מקצועית, כאשר התחום נושק לשאלות של השקפות עולם, שאלות רגשיות, תיאולוגיות, פוליטיות. השימוש בכלים המקצועיים לעולם אינו אובייקטיבי.

גם השאלות הפוליטיות והבטחוניות כלולות ב'מדעי המדינה', והאקדמיות העולמיות אף מתערבות בשאלות כאלו ואחרות, בד"כ בחרמות נגדינו.. האם יש להתייחס לתחומים אלו לדעתו של הממסד ה'מקצועי' כאובייקטיבית?

המכנה המשותף לכל אלו הוא היעדר סטריליות מקצועית. בתחומים הפוליטיים והדומים להם שוררות דעות קדומות אישיות, החלטות אינטואיטיביות. וכל השימוש באקדמיות, מחקרים, פרופסורים, טיעונים, ניתוחים, וכו' הוא שימוש לרעה. העובדה שישנו 'מחקר' שיהודים השתמשו בדם לאפיית מצות, ושחיילים ישראלים מבצעים זוועות בשטחים פלשתינאיים. ועוד כאלו, אינה סוג של פניה לגורם מקצועי, אלא להיפך, סוג של שימוש ציני בכלים מחקריים.

ומכאן בחזרה לתחום האמונה, תחום זה סובל קשות מהיעדר סטריליות מקצועית. אין להניח שהעובדה שבארה"ב יש רוב הרבה יותר מוחץ של מאמינים, מאשר באירופה, נובעת מכך שהאירופאים יותר חכמים ואינטלקטואלים או להיפך. אלא מהבדלים  תרבותיים. הכלים המקצועיים לא מביאים את האדם למסקנות מחקריות, אלא להיפך, הדעה האישית מנווטת את השימוש בכלים המקצועיים, שלפעמים הוא שימוש לרעה.

הדעה המובעת בבמות מקצועיות בנוגע למסורת ההיסטורית היהודית, היא קודם כל דעה אישית. דעתו של האדם המאמין או הכופר, ורק לאחר מכן בא השימוש בכלים המקצועיים. מבין אנשי המדע בארץ ובעולם ישנם הרבה מאמינים והרבה כופרים, כל אחד משתמש בכלים המקצועיים לפי הנחת היסוד שלו.

המדע המודרני הוא מטריאליסטי כהנחת יסוד, ההנחה שיש בעולם רק טבע היא אקסיומה. אין נערכים סביבה דיונים, זו מהות המדע המודרני. נסיון להסביר את העולם על בסיס חוקי הטבע בלבד.

הטענה כאילו העיסוק בשאלת 'מתן תורה היה או לא היה' מתעלם מהגורמים המקצועיים, היא שטות. שכן הגורמים המקצועיים אינם עוסקים כלל בשאלה זו, הם מניחים מראש שמתן תורה לא היה. שנסי יציאת מצרים לא היו, ושיש בעולם רק טבע. הנה, פנינו אל הגורם המקצועי, המדע המודרני, וזו היתה תשובתו: "אינני מעלה לדיון את השאלה, האקסיומה שלי היא שמתן תורה לא היה ושנסים לא היו ולא יהיו". לא נותר לנו אלא לחשוב על השאלה הזו בכחות עצמנו.

אין להבין בטעות מדברינו כאילו ישנו איזה קונצנזוס בעולם המחקר לשלילת ההיסטוריות של התורה. גם בנושא זה כמובן הדעה האישית קובעת, ניקח לדוגמא שני ארכיאולוגים עמיתים מאוניב' ת"א, ישראל פינקלשטיין מציג מחקר לפיו ההיסטוריה הישראלית בדויה, ואילו יצחק מייטליס מציג מחקר לפיו ההיסטוריה הישראלית אמיתית. חוקרים ישראלים רבים טענו להיסטוריות של התורה, בעת שהציונות היתה באפנה, כיום כשהפוסט ציונות באפנה השתנו גם חלק מהמחקרים. וגם כיום אין דעה חד משמעית במחקר, רבים מכירים בהיסטוריות של התורה, ורבים מכחישים. כאמור, הדעה האישית היא זו שקובעת.

ובכל אופן בולט היעדרו של קונצנזוס, להבדיל מתחומים אחרים בהם ישנה דעה רווחת. בתחום מחקר המקרא אין שום דעה מקצועית רווחת, כל אחד כותב כפי שעולה על לבו, וכפי דעתו האישית.

'קילוף' המימד העל-טבעי

טענה רווחת נוספת היא, המדע המערבי אכן אינו מעלה את שאלת הנסים או ההתגלות לדיון. הוא שולל אותה כאקסיומה. אך מה בדבר הסיפור בעצמו? סוף סוף האירועים של עבדים שבורחים ממצרים, מסעות במדבר, כיבוש הארץ, הם אירועים טבעיים העלולים להיות, או שלא להיות. מה בדבר דעתם של הגורמים המקצועיים?

טענה זו נובעת מחוסר הבנה של התכונות המיוחדות של המסורת הישראלית, אותן הראינו במאמר: על נסים והתגלות.

אם את המימד הלא טבעי של הברית החדשה או הקוראן קל מאד 'לקלף', כאשר החלק הנסי נתון לפרשנות ומהווה ענין זניח ולא מרכזי בחיי העם. הרי שבסיפור הישראלי, אין שום קיום לאירועים מבלי המימד הנסי.

אין שום משמעות לעשרת המכות, אחרי ש'מקלפים' אותן ומתארים אותן ככמה אסונות טבע. אין מציאות שעם עבדים יביס כך את האימפריה הגדולה. אם נשאיר מתיאור קריעת ים סוף רק משהו שניתן להסבר טבעי, הלך האירוע כולו.

אם רק נודה שבני ישראל היו ארבעים שנה במדבר, הרי נותרנו בלי הסבר מה אכלו ומה שתו? גם הטוב שבצבאות המודרניים אינו יכול להתקיים בתנאי מדבר בלי אספקה, קו מים, ואוכל מוטס על בסיס שבועי. בתנאים של ימי קדם הדבר בלתי אפשרי. עד ימינו אין שום עם שחי במדבר בצורה כזו, מלבד נודדים ספורים שיכולים להסתפק בכמות המים הזעומה או כמות המזון הזעומה שיכול המדבר להפיק.

זו היא פירמידת ההשלכות של הנס. במסורת הישראלית, לא רק האירועים יוצרים השלכות, ולא רק התיעוד יוצר השלכות, אלא אף הנס עצמו הוא בעל השלכות. רק נס יכל להוציא את ישראל, רק נס יכל להביס ולהטביע את המצרים, ורק נס יכל לקיים את העם ארבעים שנה.

הנס הוא בסיס הסיפור ועומד במרכזו, אין קיום היסטורי לסיפור זה במדע המודרני. שכן כולו סותר את האקסיומה המודרנית, האל לא התגלה, נסים לא היו ולא יהיו. ההיסטוריה המודרנית נאלצה לכפור באותנטיות של התורה, בעל כרחה.

דוקא מכיון שכל מה שהראינו בסדרה על התורה כהיסטוריה, ידוע בודאי להיסטוריונים, לא יכלו הכופרים שלהסכים לזמן כתיבת התורה, לא בימי משה וגם לא מאות שנים אחריו. שכן פירמידת ההשלכות מחייבת שדיווח היסטורי כזה לא יוכל להתקבל, גם לא ארבע מאות שנים אחרי ימי משה.

לשם כך יצרו מבקרי המקרא מודל א-היסטורי, המשקף את הדעה האישית של הכופר. במודל זה עושה הכופר שימוש מוזר בכלים המקצועיים, ומבסס את כפירתו על ידי סיפור היסטורי אלטרנטיבי.

החסרון של סיפור זה, שהוא מופרך היסטורית, מוקצן באופן בלתי מתקבל על הדעת, וסותר כל מה שידוע לנו על היסטוריה באיזה שהוא מקום על פני כדור הארץ. אך המדע המערבי אנוס ללכת בדרך זו, שהרי זו הנחת היסוד שלו. שלילת הדת אינה מסקנה של מדעי הרוח במערב, אלא נקודת המוצא.

לו היו מחילים את הרעיונות של ביקורת המקרא על כל ענף היסטורי אחר, לא היתה נותרת היסטוריה. ההבדל היחידי הוא שבענפי היסטוריה אחרים, אין דעה אישית. אין בעיה לקבל את ההיסטוריה הסינית, ההודית, היוונית, המצרית, הבבלית, על סמך כרוניקות עתיקות. אף אחד לא מעלה על דעתו מפעלי זיוף מוזרים הסותרים כל מודל אנושי. רק בישראל נדחית ההיסטוריה הלאומית העתיקה, בקש. בטיעונים מוזרים ומצחיקים, שאם היו מתפרסמים היו הופכים ללעג ולקלס.

ביקורת המקרא נוסדה על יסודות תרבותיים ורעיוניים שונים, שכולם עד האחרון כבר בטלו. אבל אין אלטרנטיבה אחרת למי שמניח את המטריאליזם כהנחת יסוד לחייו. הדעה האישית קובעת בסופו של דבר.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

2
Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
1 Comment threads
1 Thread replies
0 Followers
 
Most reacted comment
Hottest comment thread
2 Comment authors
צוות האתרדוד Recent comment authors
  Subscribe  
Notify of
דוד
Guest
Member
דוד

כתבתם ששנים רבות שלטה בישראל תפיסה השוללת את תורת התעודות. ככל הידוע לי, גם 'תורה מן השמים' לא שלטה..
אם כן, מה היה יחסה של תפיסה זו כלפי התנך?