קיצור תולדות האנושות או סילוף תולדות האנושות?

 

קיצור תולדות האנושות, או סילוף תולדות האנושות?

את הביקורת של הפיזיקאי פרופ' נדב שנרב, ניתן להוריד מכאן (עדכון: פורסם בהשילוח).

בפוסט זה נביא דוגמא אחת של ביקורת, מהבלוג קיצורבלוג

מאמר זה מתמקד במכנה המשותף הגבוה ביותר של החברה האנושית – אמונה. אין כאן ניסיון להגן כאן על דת מסוימת או דת בכלל אלא על עצם האמונה. אמונה מקיימת לא רק דת אלא ערכים והיא מותקפת היום גם מכיוון המדע וגם מכיוון הדגש על הרגש. דוגמא פשוטה: אפשר להאמין שיש ערך לחיי אדם. לא מספיק להרגיש את זה לפעמים ובוודאי שאי אפשר להוכיח את זה מדעית. הרעיון שאמונה היא אשליה יכול להתחיל עם השראה מדעית אבל נשאר בגלל סיפוק רגשי הקשור לתחושת עליונות מוסרית ואינטלקטואלית.

מאוורר לא יסיר את הנקודות על הכלב הדלמטי ושום אידאולוגיה לא תמחק את העובדה שערכים הם חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית. המלחמה בערכים מוחקת רק את השמות שלהם. כאשר נמחקים שמות של דברים הקיימים בנפש האדם מקבלים רק פגיעה ביכולת השיח והרפלקציה. זה חייב לקרות אם נמחק השם אך לא הדבר עצמו. בלי שמות לדברים המודעות אליהם חייבת להיפגע. גולת הכותרת של ההשפעה התרבותית ההרסנית הזו חייבת להיות: “האבסורד של חווית העליונות מוסרית המושתתת על התפיסה שמוסר הוא אשליה“.

הספר “קיצור תולדות האנושות” מהווה סימפטום לתוצאות של תרבות זו. אפשר לזהות בו את ההסתמכות על המדע באמירות כמו “מנקודת מבט ביולוגית אין דבר כזה חירות” ואת ההסתמכות על הרגש בכך שהוא לעולם לא מתאר את הערכים שלו בצורה מפורשת ובמקום זאת מסתמך על תיאורים הפונים ישירות לרגש ללא טענה ערכית מפורשת. מדובר בהאדרת הסובייקטיביות בשם האובייקטיביות. כאן אפשר לראות ביקורת מפורטת על הספר כסימפטום לתרבות של חוסר מודעות עצמית.

בין הקטבים של השכל והרגש

דמיינו את השיחה הבאה: אישה: “האם אתה מאושר איתי?”. גבר: “למעשה אני יכול רק להגיד שאני נהנה איתך“.  אישה: “אתה לא יכול להגיד שאתה מאושר איתי?“. גבר: “מנקודת מבט ביולוגית אין דבר כזה אושר ולכן אני לא יכול להגיד את זה“. אישה: “מה הרלוונטיות של הביולוגיה כאן?!”.

הטענה של האישה היא לא רק “ביטוי של תסכול”. זו גם טענה פילוסופית לגיטימית. הבעיה היא שלא תמיד ברור איך אמורים להתייחס ל”נקודת המבט המדעית” גם כשאינטואיטיבית ברור שהיא לא רלוונטית. נקודת המבט המדעית חשה הרי עשויה לחוש עליונות על האינטואיציה. מבחינה זו “נקודת המבט המדעית” היא סוג של איום קיומי. אם נאמץ את נקודת המבט המדעית כ”אולטימטיבית” אז הכל הוא פיזי. אם הכל הוא אטומים, חלבונים ונוירוטרנסמיטרים, אז איפה אנחנו? בהינתן הנחות היסוד האלה נראה שהתשובה היחידה שאפשר לתת היא משהו כמו: “אנחנו אשליה של עצמנו”.

ניהיליזם הוא עתיק מהמדע אבל המדע הביא אותו לרמה חדשה. האיום הזה עלול להדגיש את מה שנראה כמו ההיפך של המדע היבש. מה יכול להיראות כמו “ההיפך מהמדע”? גישה רומנטית המדגישה את הרגש. רצוי רגש כמה שיותר ראשוני. כמה שיותר הפרימיטיבי. מה שהיה לפני עידן המדע, המכונות וגם לפני מבנים חברתיים גדולים ומורכבים כמו מדינות וכלכלה. לפני כל דבר שאפשר לראות כ”מלאכותי”.

אלא שבהסתכלות זו, כל ההישגים האדירים של האנושות ובכלל זה המדע, האומנות, צורות התארגנות חברתית ואפילו המוסר עצמו נכנסים לקטגוריה של “מלאכותיים”. כך בניסיון לברוח “מהמכונה הדורסנית של ההיגיון הקר” זורקים את כל מה שהוא “הישג אנושי” או “יצירה אנושית” לקטגוריה של “מלאכותי”. כך, לא מדובר במרוץ אל מהות האנושיות הטבעית – מדובר בבריחה מכל מה שהוא אנושי. במקום ניסיון בריחה מוצלח מהניהיליזם המדעי מתקבל מצב של חיבוק הניהיליזם משני כיוונים במקום מאחד.

האדרה מוגזמת של “נקודת המבט המדעית”  היא ירייה בלב. האדרה של “נקודת מבט רגשית ראשונית ופרימיטיבית” היא ירייה בראש. קיימת תרבות חזקה היום שאימצה את שתי הגישות. לירות לעצמי בראש (בשם הרגש שבלב) ובמקביל לירות לעצמי בלב (בשם השכל שבראש). זהו ביטול של מה ש”מרגיש נכון” בשם מה ש”מתקבל על הדעת” וביטול “מה שמתקבל על הדעת” בשם “מה שמרגיש נכון”. מיותר לציין שניהיליזם מסוג זה גם לא מוליך ליתרון אינטלקטואלי שנראה שזו אמורה להיות נחמתו היחידה.

הנרקיסיזם

כיוון שלאינטלקט אין יכולת להשליט סדר ללא שמות כמו ערכים ואמונה נעלמת בהדרגה היכולת לנסות לשאוף לקוהרנטיות בערכים ובמפגש המורכב שלהם עם המציאות. נרקיסיזם זה כל מה שנשאר. רעיונות בלתי קוהרנטיות מתרבות ללא בקרה. כך מתוך השאיפה לריקנות, מתקבל רק רעש ודקונסטרוקציה של האדם לאוסף תחושות רגעיות.

הגישה הניהיליסטית מוליכה בקלות לנרקיסיזם. אם כופרים בעצם האמונה עצמה, כופרים בכל דבר שאנו עשויים להיות מחויבים אליו. הנרקיסיזם מושתת המדע נותן תחושת עליונות על כל שאר הדורות בזכות הידע המדעי שברשותנו. כלומר במקום שהתפיסה “שמדע הופך את היקום לאוסף אטומים אקראי” תוליך לתחושת שפל, הוא מוליך לתחושת עליונות כי “אנחנו, בניגוד לאחרים, יודעים את זה“. הנרקיסיזם מושתת הרגש משמעותי הרבה יותר. הוא מוליך לתפיסה ש”מה שצריך להנחות אותי הוא אך ורק מה שאני מרגיש באותו רגע“. מכאן הדרך קצרה לתחושת עליונות מוסרית מוחלטת שהרי אם “מה אני מרגיש ברגע נתון הוא הגדרת הטוב – אז כל פעולה שלי וכל מחשבה שלי היא מוסרית“. ממילא כל מי שמביע תפיסה המפרה את החוויה הרגשית שלי של “מה טוב” הוא פוגעני – הוא עושה גלים במים שמקשים עלי לראות את היופי של הרעיונות שלי שאסור להפריע להם.

הנבדלות של עולם האמונה

הצעה לדרך להתבונן במציאות: “ידע יודעים, רגש מרגישים ובערכים מאמינים“. בתפיסה זו, בלי הכרה במושג האמונה אלא רק בידע ורגש – אין ערכים. אי אפשר “לדעת” שיש דבר כזה זכויות אדם וגם לא מספיק לפעמים “להרגיש” שיש דבר כזה זכויות אדם. אפשר רק “להאמין” שיש דבר כזה זכויות אדם או זכויות נשים או זכות זכויות בעלי חיים וכו’.

אבל הצורך האנושי להתחייב לערכים אינו פוסח על אף אדם. אין זה משנה אם האדם מאמין במאה אלים, שלושה או אחד לכל היותר. האדם זקוק לאוויר, מים, אוכל. נציג מכל מצב צבירה. מעבר להם האדם גם זקוק למשמעות ומשמעות קשורה תמיד לזהות עצמית הכוללת התחייבות לערכים. יש בהחלט אנשים שיגידו היום ש”ערכים הם אשליה אנושית” – אך אין אדם שירצה להיות יותר ספציפי. למשל להרים שלט הטוען למשל שאין דבר כזה “זכויות נשים” או פוסטר הטוען “זכויות בעלי חיים” או להגיד שאין שום בעיה ערכית עם עינויים כי “איך יכולה להיות בעיה ערכית עם עינויים אם אין דבר כזה ערכים?”.

איך זה שלאנשים רבים אין בעיה להגיד שערכים הם אשליה אך לעולם לא יפרטו? כי האמירה חסרת מודעות עצמית במובן עמוק מאוד. מדובר בתרבות הפורחת כיום בו מעודדים את האדם ליהנות להגיד אמירות גנריות שגורמים לו לתחושת עליונות אינטלקטואלית ומוסרית מבלי לחשוב אפילו על המשמעות או ההשלכות שלהם.

התוצר התרבותי הוא אדם שמרגיש עליונות מוסרית על העמדה שלו שאין דבר כזה “עליונות מוסרית”. התוצר התרבותי הוא אדם שחושב שהמשמעות של חשיבה ביקורתית היא “מאוד לא להסכים עם דברים שלא מסכימים איתם”. נוצר מצב בו ניתן לצבוע רעיונות אידיוטיים בניחוח “לא אינטואיטיבי” ואת ה”לא אינטואיטיבי” בניחוח “אינטלקטואלי”. בדרך זו רעיונות אידיוטיים מקבלים ניחוח אינטלקטואלי. תרבות שנותנת עומק לרדידות, אם ניתן לאמר כך.יבהקשר הזה אמר אורוול:

 

והיום יותר ויותר אנשים בטוחים שהם אינטלקטואלים…

הרבה מהבלבול נובע מחוסר באבחנה מספקת בתרבות של היום בין רגשות וערכים. אם קורה דבר שנראה לנו פסול מבחינה מוסרית אנחנו “מרגישים את זה” אז נראה לנו שהרגש שלנו הוא זה שאומר לנו אם דבר פסול מוסרית. סרטים מסוימים מדגימים בצורה ברורה עד כמה הפער בין התגובות הרגשיות שלנו והערכים שלנו. טרנטינו, למשל, גורם לנו לדאוג יותר לריפוד המלוכלך בדם מאשר לאדם שבדיוק נורה ונהרג בסוג של “רשלנות פושעת” על ידי פושעים שאנו מזדהים איתם רגשית לחלוטין במהלך הסרט ורוצים בהצלחתם במבצע המבריק “ניקוי עדויות ההרג”.יהנקודה היא לא שסרטים אלימים משנים לפתע את מערכת הערכים שלנו. הם לא. הנקודה היא שהדבר מדגיש את הנבדלות בין רגשות וערכים. אנחנו מצליחים להזדהות רגשית עם דמות שהפעולות שלה אינם תואמים למערכת הערכים שלנו. רגשות וערכים הם דברים שונים.

הבדל בסיסי נוסף בין ערכים ורגשות הוא שהערכים שיש לכל אדם בין אם הם נאצלים יותר או נאצלים פחות, ברורים יותר או פחות, הם חלק מהותי מזהותו העצמית. הם לא מתחלפים כל יום באופן שרירותי. הם עשויים להשתנות לאט, אם בכלל. רגשות, לעומת זאת מתחלפים בתדירות גבוהה. בסרט טוב הרגשות שלנו מתחלפים מאות פעמים. לגבי ערכים לא נגיד: “אתמול האמנתי בזכויות נשים וגם שלשום וגם לפני שנה. אני צריך קצת גיוון בערכים שלי!”. זה לא עובד כך. תדירות השינוי היא דרך בסיסית אחת לצייר קו גבול ברור בין רגש וערכים.

וההבדל החשוב ביותר: בערכים ניתן לדבר על “שאיפה לקוהרנטיות”. אפשר להגיד לאדם “אם אתה מאמין שגנבה זה אסור אז למה עשית כך וכך…”. כשהדגש הוא על רגשות המהות של השאלה שונה: אם שואלים אדם “למה אתה היום מרגיש שגנבה זה רע והיום אתה מרגיש שזה טוב?” כאן זו כבר לא כבר לא התעניינות במהות הגנבה אלא בתחושות שהאדם מרגיש לגבי הגנבה. עצם הגנבה לא מעניינת עוד.

ראשית אמונה – ענווה

על אף שערכים היא חלק מהזהות האנושית וההגדרה העצמית שלנו כבני אדם, במציאות של היום קיים אתגר קונספטואלי לתת מקום נכון לאמונה. המדע, שתופס מקום נכבד בתודעה האנושית אינו תומך בתפיסה של “ערכים”. אין ניסוי שיכול להוכיח, למשל, שיש דבר כזה “זכויות אדם” או “זכויות בעלי חיים” או “זכויות נשים”.

 

אנו, בני האדם, בנויים להתמודד עם סתירות תפיסתיות. זה אינו “באג” בתכנון. בלי זה לא היינו שורדים כי אין לנו יכולת לתפוס את כל רבדי המציאות כשלמות אחת. לכן המטרה איננה “להיות קוהרנטיים לגמרי”, המטרה היא לשאוף לכך. כמו כן, ההכרה המודעות למקומות שבהן אנחנו לא מצליחים להגיע לתפיסה קוהרנטיות מוליכה לענווה כי זו אחת הדרכים בהם אנו יכולים לראות את גבולות התפיסה של עצמנו.

התפתחה דרך סטנדרטית להתחמקות מניסוח ערכים. זהו המשפט: “לכל אחד יש את מערכת הערכים שלו”. קיימת תשובה מאוד פשוטה למשפט זה שלא מניחה קיום של אל ואפילו לא מוסר אבסולוטי: “באמת? לכל אחד ואחד מערכת ערכים משלו? גם לך? אז מה שלך?”.

אנשים המדברים בשם ערכים בדרך כלל מדגישים את הקביעות שלהם. המציאות היא שברור שערכים מתפתחים ומשתנים. מה שראוי להדגיש הוא שזה שערכים ואמונות משתנים אינו הופך אותם ל”שרירותיים”. אני מאמין שאם מצליחים נקודה זו, אפשר להבין את המקום המיוחד של האמונה.

אפשר להתחיל לתפוס את מהות האמונה רק ממקום של הכרה בחוסר היכולת שלנו להכיר את עצמנו בצורה מושלמת.

קיימת אנלוגיה מועילה לגוף הפיזי. אנחנו מפעילים בהצלחה את הגוף הפיזי שלנו למרות שהמודעות שלנו לגבי אופן פעולתו היא מינימאלית. אנחנו מתחילים לדבר הרבה לפני שיש לנו מושג שיש דבר כזה “מיתרי קול”. אבל תמיד פתוח לנו האפשרות להכיר את הגוף שלנו יותר טוב. מי שמחליט להיות זמר עשוי לפתח מודעות גדולה מאוד למיתרי הקול שלו ולנשימה. אצן עשוי דווקא לפתח מודעות גדולה מאוד לשרירים ולנשימה. מנתח יפתח מודעות גבוהה מאוד לפונקציונאליות ומבנה של איברים פנימיים ורוקח יעשה זאת בהקשר של הקשר שבין הגוף וכימיה. הנקודה היא שקודם כל יש לנו גוף ואז אנחנו מתחילים להבין מה הוא לאט לאט אבל אף פעם לא “עד הסוף”.

תינוקות, למשל, מצליחים להפעיל את שרירי הרגליים הרבה גם בלי להבין דבר על המבנה של השרירים (או על מערכת העצבים, הדם והנשימה למשל).

את הגוף הפיזי אפשר לראות כתוצר של אבולוציה ביולוגית ואת הערכים שלנו הם תוצר של אבולוציה תרבותית. גם בערכים שלנו, קודם יש לנו אותם ואז אנחנו יכולים לנסות להבין מה הם. פיתוח של גוף ערכים הוא פרויקט רב דורי. כל דור יכול לשכלל במשהו את הערכים של הדור הקודם ולקוות שהוא לא טועה בהזנחת דבר מה בעל ערך (ברפואה, למשל, חשבו שאין צורך בשקדים, אך אז התברר שכן). יש ערכים שההורים רוצים במודע להעביר הלאה במודע, אבל הרבה ערכים ותפיסות עוברות בלא מודע. הסיבה שאנו חשים שזה טוב שהורים יבלו זמן עם ילדיהם היא האינטואיציה שמשהו חשוב עובר שם. מדובר במשהו שלא עובר בצורה טובה דרך הטלוויזיה או מסכים אחרים. המשהו הזה זו תפיסת מציאות וערכים שעוברת ומתפתחת מדור לדור מבלי שאיש יודע להגדיר אותה בדיוק. אם היה אפשר להגדיר את התפיסה הזו בדיוק במילים היה אפשר להחליף את ההורים באפליקציית בדולר של “הדרכה לחיים ערכיים” – אבל אי אפשר. זה אומר שאנו מכילים כמות אדירה של “ידע לא מפורש”.

אז גם הגוף הביולוגי שלנו וגם גוף הערכים שלנו הם חלק מפרויקט רב דורי שאנחנו חלק ממנו ולא קיימת סיבה להניח שהמודעות שלנו תתפוס אותם בצורה מלאה.

התפיסה הזו דורשת מאיתנו להכיר בכך שלמרות שיש משמעות להכרעות הערכיות האישיות שלנו אנחנו גם חלק מפרויקט רב דורי שאין לנו אפשרות לתפוס בצורה מלאה. המודעות שלנו לא יכולה להקיף ולהכיל את הערכים שלנו. זו רמה של ענווה שהיא זרה לשאיפה המדעית. השאיפה המדעית היא כן הכלה מנטלית של המהויות האלמנטריות של המציאות הפיזית.

אם המודעות שלנו כן הייתה יכולה להכיל את הערכים שלנו, לא היה שום היגיון שנרגיש “מחויבים” לערכים או עקרונות. יש משפט שאומר: “להבין פרושו לסלוח”. בהקשר של ערכים “להבין פרושו לשלוט” ואז אין שום משמעות לחוויה הקיומית של “להיות מחויבים לערכים”.

בגלל ההכרה במגבלות ההבנה שלנו את הגוף הפיזי, כשאנו מפתחים תרופה הנוגעת לגוף, אנחנו נזהרים מאוד מתופעות לוואי בפיתוח תרופות. אנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים. זו צריכה להיות הגישה ביחס לערכים שלנו שבעולם האמונה. דרושה גישה של שאיפה מתמדת לשיפור ההבנה, אבל עם הרבה זהירות וענווה. לא חסרים היום שינויים חברתיים שאף אחד לא תכנן והם תופעות לוואי של מטרות אחרות.

הנקודה המשמעותית היא שהמפתח להבנה של תחום האמונה דורש הכרה בחוסר ההבנה המושלמת של עצמנו.  זו גישה שקשה לאנושות לשמר אחרי הבוסט העצום לאגו שנגע מהכיבושים האדירים בתחומי המדע והטכנולוגיה. אלה העניקו תחושת עליונות על כל הדורות הקודמים שהאמינו ב”דתות ואמונות תפלות”.

השאלה היא “איך מתעוררים מהטריפ הזה?”. צריך לראות בצורה ברורה שאין כל גיבוי לתחושה שיש לנו שליטה ומודעות מלאה לגבי “כל מה שחשוב”. הדברים הכי חשובים הם אלה שאנחנו לא יכולים להיות מודעים אליהם כי הם גדולים מאיתנו. הסגידה המחודשת לטבע נובעת אולי מהרצון העמוק של האדם להכיר בערך של משהו שהוא גדול ממנו ואל לאדם לחשוב לרגע שיש לו עליו שליטה… ושהאדם גם מחויב אליו. אני מאמין שהדבר שראוי שנהיה מחויבים אליו דווקא ושלא נרגיש שאנחנו מבינים עד הסוף הוא משהו שאמור להתבטא בנו עצמנו. אפילו מנקודת מבט של מורכבות, האם לא ברור שהמורכבות הגדולה שאנו מכירים קשורה לאדם ולחברה האנושית?

מי מאיתנו לא למד על ימי הביניים וחשב לעצמו לרגע: “איזה מטומטמים, איך אם יכלו להאמין לשטויות האלה!”. לי נראה שבעתיד יתבוננו על טקסטים המבטאים את התרבות הפופולארית של היום וישאלו בדיוק את אותה השאלה. אולי הם ישאלו משהו בסגנון :”איך הם הרגישו עליונות מוסרית שהתבססה על התפיסה שאין דבר כזה מוסר? הם באמת היו כאלה חסרי מודעות עצמית?“.

שורה תחתונה

יש היום תרבות בה כל הדגש הוא על “להגיד דברים שנשמעים טוב“. אין דגש על שאיפה לקוהרנטיות בעיקר כי זה מקשה מאוד על ההנאה שיש מ”להגיד דברים שנשמעים טוב” שאינם בהכרח מתיישבים זה עם זה. מדובר בטיפוח נרקיסיזם המבוסס על ניהיליזם שהוא חסר כל שאיפה לקוהרנטיות או ענווה. הדבר היחידי הנותן תקווה הוא שהרבה “דברים שנשמעים טוב” עדיין נטועים בערכים שהם באמת טובים. הבעיה היא שאחד הדברים ש”נשמעים טוב” זה סוג של דחף מתמיד למהפכות ושינוי. “זכויות אדם” זה כבר “משעמם” וצריך לקפוץ על האופנה החדשה של “טבעונות”. כש “טבעונות” יהיה משעמם ויהיה צריך ערך חדש שימלא את הריקנות ויעניק “תחושת שליחות”. אבל רכבת ההרים הזו הזה אינה מעשירה את עולם הערכים האנושי, היא מרוקנת אותו. הוא הופכת את הערכים עצמם למזון מהיר, לפלסטיק, לאופנה מתחלפת. מלבד הדחף לתיקון חשובים גם הזהירות והשימור. שימור גם פחות מעניין ומלהיב משינוי וגם דורש כבוד אמיתי להישגים של הדורות הקודמים. הדבר דורש ענווה. אבל רק כבוד כזה מאפשר, בסופו של דבר, כבוד עצמי וחווית קיום עמוקה ועשירה.

שורה משיר של לאונרד כוהן קולע לטענה:

Yes you who must leave everything that you cannot control
It begins with your family, but soon it comes around to your soul

אפשר להחליף את המילה משפחה ב”אמונה”.

עד כאן מהבלוג.

לגבי התזה המרכזית של לקטים ציידים, רעיון יפה, האמת שהנתונים לא כ"כ תומכים בו: ראה יהודה בלו "המדענים קבעו: האדם מטבע בריאתו ניזון מבשר ולא ליקט שורשים".