לחץ לגירסת הדפסה

פרופ' אריה אלדד כותב במאמרו "פרנויה ושמה הדתה"

מדינת ישראל הופכת שמרנית יותר, ימנית יותר ודתית יותר. זאת מלמדים אותנו מחקרים וסקרים רבים: של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. מכוני מחקר שונים ותוצאות הבחירות. בעשור האחרון גדל אחוז הדתיים והחרדים ובמקביל נרשמה ירידה באחוז המסורתיים והחילונים. כמה יהודים חילונים-ממש יש בישראל אם בסקר הענק שערך מרכז גוטמן במכון הישראלי לדמוקרטיה ( לא גוף “דתי” לכל הדעות) ב2012 עולה כי 80% מהיהודים בארץ אמרו כי הם מאמינים באלוהים?
ובכל זאת – אחת מהמילים השכיחות בתקשורת לאחרונה היא “הדתה”. כאילו מיעוט מבוטל של מאמינים מנסה לכפות את צביון חייו על רוב חילוני ו”נאור”. אחרי שחוגי השמאל החילוני צלצלו בכל פעמוני האזעקה כשראו כי למעלה ממחצית הניצבים במגרש המסדרים בסיום קורס הקצינים בבה”ד 1 הם חובשי כיפה, והקיצוניים והבזויים שבהם אמרו כי בני הציונות הדתית מסוכנים יותר מהחיזבאללה, הופנה המאבק אל מערכת החינוך. שר החינוך נפתלי בנט, מיישם לדעתם מדיניות של “שטיפת מוח” דתית, לאומנית ומיליטריסטית, מגני הילדים ועד לבחינות הבגרות. יש גם גופים של חילונים-חרדים לזהותם, שמינו עצמם לסרוק את כל ספרי הלימוד המיועדים לזרם החינוך הממלכתי, ולאתר בהם פסוקי תנ”ך, מדרשי חז”ל, קטעים מסידור התפילות, או איורים מזעזעים בהם מצויירים ילדים חובשי כיפה, אב מקדש על היין ואם מדליקה נרות שבת. “דוחפים לנו את אלוהים לספרי גיאוגרפיה וטבע” זעקו. “וגם כשמלמדים ילדים על המורשת היהודית – אנחנו דורשים ללמד אותה על פי השקפת העולם החילונית ולא הדתית”
רעיון חשוב. אולי אפילו כזה שיש בו טעם הגיוני. אבל כבר ניסו את זה ולא ממש הצליחו. יעקב חזן, ממנהיגי מפ”מ, ממייסדי השומר הצעיר, זכור כמי שאמר, ככל הנראה מתוך אנחה עמוקה : “רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו דור של עמי ארצות”. הבורות המדהימה שמגלים תלמידי ישראל בהיסטוריה, תנ”ך, ספרות עברית, ומורשת ישראל היא פרי באושים של רמת הוראה נמוכה, של רמת מורים בלתי מספקת. ומי שאינו מאמין מוזמן לעיין במה שכותבים אלו המלמדים בסמינרים למורים, וחרדים מפני מה שהם מוציאים מתחת ידם. אפשר וצריך לדבר על פלורליזם, אבל לפני כן צריך המורה לדעת כי בקבר רחל טמונה על פי המסורת רחל אמנו ולא רחל המשוררת.
עוד מימי האסטרטגים הסיניים העתיקים, ומכתבי מקיאוולי וג’ורג’ וושינגטון הכול יודעים : ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. אם המורים עצמם אינם יודעים מה כתוב על מגילת הקלף הטמונה בתפילין – קל יותר לתקוף את “ההדתה” , את תכניות הלימוד המנסות ללמד מורשת ישראל באמצעות אלו שיודעים. בראיון שערכתי עם עמיתי בן כספית לראש עירית תל אביב הוא תקף בחריפות את הצבת המתנדבות הדתיות ל”שירות לאומי” בבתי ספר ממלכתיים בתל אביב. איש אינו מחייב כמובן את מנהלי בתי הספר לקבל אותן. חולדאי יודע היטב כי רוב בנות הציונות הדתית – אם אינן משרתות בצבא – משרתות בשירות הלאומי. מחצית מ-16500 המשרתים בשירות לאומי הן בנות הציונות הדתית. רק רבע – חילונים. אין לגופי השירות הלאומי די בנים או בנות חילוניות להצבה בבתי הספר הממלכתיים בעירו של חולדאי. ולמרות זאת הוא מעדיף לחסום את בנות השירות הלאומי הדתיות מללמד בבתי הספר הללו, כדי שיוכל “לסנן ולפקח על התכנים”. הוא שאמר יעקב חזן. חולדאי מעדיף בורות על פני ההתמודדות עם החשש הנורא, שמא יטו בנות השירות הלאומי את לבות בני הנוער החילוניים במדינת תל אביב למסורת ישראל.
במלאת חמישים שנה לאיחוד העיר, ביקש משרד החינוך כי מסיבות הסיום יוקדשו השנה לירושלים. ערוץ 10 שידר בתחילת השבוע כתבה על “שטיפת המוח” האיומה שעוברים ילדינו, ובהם גם ילדי גנים: חינוך למיליטאריזם, שפיכות דמים ו…איך לא? בנין בית המקדש. קרי: הדתה. הכתב לענייני חינוך הביא צילומים ממסיבת הסיום של כתה ד’ באחד מבתי הספר בכפר סבא. קצפו של הכתב יצא על דקלום שיר נורא בפי ילדים רכים וראוי הוא השיר שנביא אותו במלואו:

“בחודש אייר בשנת תשכ”ז, היה הדבר / ויבואו הרמטכ”ל ופמליתו אל קבר דוד על ההר / ויעמדו לפניו בבגדים מעופרי עפר / וימחו ממצחם את נחל הזעה הניגר / וינשמו עמוקות ויצדיע הרמטכ”ל ויאמר / אדוני המלך, הר הבית שוחרר.
ותקם דממה גדולה וחזקה / דממה השואגת יותר מן הצעקה / דממה אלוהית, דממה דקה / ויאמר המלך וקולו נחנק: / דבר, דבר אלי יצחק.
ויקרב הרמטכ”ל אל המלך ויאמר: / לא אנחנו לבדנו שחררנו את ההר / לא אנחנו לבדנו עשינו את הנס / ולא רק בזכותנו הדגל מתנוסס / ואף כי לוחמינו הסתערו כאריות / לא הם בלבד פרצו את שער האריות / לא הם בלבד לחמו ברימונים וסכינים / מלחמת בית-לבית / וקרב פנים אל פנים / ולא רק דמם נשפך בסמטאות האבנים / לא, אדוני המלך, כי אתם צעדה / חטיבה שלמה של לוחמי מצדה / ואנשי בר-כוכבא הגיבורים והאמיצים / נלחמו לצידם בקשתות ובחיצים / וליד אלה שמענו היטב את הצעדים / של כל הנרצחים והטבוחים והשדודים / של כל אלה שמתו מכיון שהם יהודים / ולידם צעדו כהולכים בסך / כל עולי הגרדום ולוחמי תש”ח / כל חללי הלח”י והאצ”ל והפלמ”ח / “ויבנה בית-המקדש במהרה בימינו” / ונפרוץ את החומה ולא פסקנו מלכת / כי השיר הזה בלבנו כמו אש מלחכת.
ויאמר דוד אל הרמטכ”ל / זה נכון: אך עליך הטיל הגורל / להיות שליחם של כל החלומות והתפילות / של כל הבקשות הכי נעלות / ואתה עשית זאת עם הטוב שבחילות / ב”מלחמת בני אור” כמו שכתוב במגילות.
ויקם דוד המלך ויטול את הכינור / ויבט ברמטכ”ל ועל פניו האור / וישיר את השיר הזה לאמור / למנצח ליצחק מזמור”

שיר ההלל הזה לרמטכ”ל הניצחון בששת הימים, יצחק רבין, התפרסם ב9 ביוני 1967 בעמוד הראשון של “ידיעות אחרונות”. לא נפתלי בנט כתב אותו ( הוא נולד רק חמש שנים אחר כך), גם לא אחד מאבות הציונות הדתית או גדול משוררנו הלאומיים אורי צבי גרינברג, לאומן ידוע. כי אם איש הפלמ”ח, איש שמאל מובהק, חילוני למהדרין, חיים חפר ע”ה. איש שמאל – אבל יהודי וציוני. ועל שירו זה יצא הקצף. הכיצד מכריחים ילדים חילוניים לייחל לבנין הבית השלישי? לדקלם בשפתיהם הזכות “ייבנה בית המקדש במהירה בימינו”?
הסובלים מפרנויה עמוקה זו מפני ההדתה כבר מזמן אינם מבחינים בין הטפה ל”חזרה בתשובה” ובין שורשי התרבות היהודית על כל רבדיה. הם רדופי פחד שמא ילדיהם יכירו ולו שמץ מהשורשים העמוקים של העם היהודי, מכמיהת הדורות, מהמשמעות האמיתית של שיבת ישראל לארצו, או שהם סתם סובלים משנאת דתיים . לא על כפירה נשענים הפחד והשנאה אלא על בורות תהומית.

ראה עוד במאמר 'הדתה שמדתה':

השקר המתוזמן והממונף של 'הדתה במערכת החינוך', הוא אחד ממסעות הפרופגנדה המאסיביים שהיו כאן בשנים האחרונות. כבר למעלה מחצי שנה שהנושא לא יורד מהכותרות ומקבל פעם אחר פעם מקום בולט בתקשורת.

מסע התעמולה השקרי החל עם כתבות בודדות בעיתון 'הארץ', לפתע כל כתב שם בדק לעומק את ספרי הלימוד של ילדיו או נכדיו. בכל פעם שספר לימוד של מערכת החינוך במדינת היהודים הוזכרה מילה שיש לה קונוטציה עם דת או תנ"ך, הופיעה כתבה על המסע ההדתה שעורך השר בנט במשרד החינוך. (עיתון הארץ משמש כשופר התעמולה המרכזי והרשמי של נושאי דגל המלחמה בהדתה). זה המשיך בטורי דעה בעיתונות, פאנלים בתוכניות טלוויזיה, סרט ויראלי של נערה חילונית תל אביבית שהסבירה לכולנו שהיא נמחקה והודרה ממערכת החינוך. תכנית סאטירה שהריצה עונה שלמה על גבה של ההדתה, דיון בוועדת החינוך של הכנסת, דיונים באקדמיה, כותרות במהדורות החדשות והעיתונים ועוד ועוד.

כבר מזמן הוכח שאין הדתה ולא הייתה הדתה. יאיר לפיד שאינו ידוע כדתי גדול אמר באופן מפורש שלא רק שאין הדתה במערכת החינוך, אלא להיפך, היהדות מודרת מאג'נדת החינוך הישראלית, הוא קבל על כך שבנו, נער שסיים 12 שנות לימוד, אינו יודע איך נראה דף בתלמוד. אנשי תקשורת הגונים כגון אברי גלעד כתבו גם הם שאין הדתה, מה שכן יש זה קמפיין אינטרסנטי נגד שר החינוך.

מי שהעלה את נושא ההדתה, הם גופי שמאל, כגון האתר "הפורום החילוני" חברו אליהם אנשי תקשורת שמתואמים איתם. באתר "מידה" ובמקומות נוספים, נחשף באופן ברור שכל מטרת הקמפיין היא לפגוע בלגיטימיות של השר בנט ושלטון הימין, נחשף גם מי הגורמים העומדים והמממנים את הבדותה של ההדתה. מכיוון שאין, ולא הייתה מטרה באמת להסדיר טקסט כזה או אחר בספר לימוד, זה לא משנה כמה שקרים עוד יחשוף השר בנט או אחרים על טועני טענת ההדתה, המטרה שלהם היא ליצור דעת קהל נגד השר בנט ומשנתו הפוליטית. זאת הסיבה שהנושא גם לא עתיד לרדת מסדר היום בזמן הקרוב.

שלמה פיוטרקובסקי כותב:

ראשי המוחים נגד הכנסת תכנים יהודיים למערכת החינוך, הם אלו שביקשו לכפות על מערכת החינוך החרדית תכנים שלא לרוחה.

1. התקשורת הישראלית מלאה בשבועיים האחרונים סיפורים מסמרי שיער של תלמידים חילונים על אווירת ה"הדתה" במערכת החינוך הממלכתית במדינת ישראל.

בצירוף מקרים שקשה להניח שהוא מקרי צצים ועולים מכל העברים סיפורים על ניסיונות להחדרת אג'נדה דתית ללימודים בבתי הספר הממלכתיים, החל מכיתות הגן ועד לסיום התיכון.

היום הגיעו כמה תלמידים לכנסת, בהזמנתה של חברת הכנסת זהבה גלאון, על מנת לשתף בסיפוריהם המזעזעים. כך למשל סיפר שקד מכרמיאל, "כל העבודה שלנו באזרחות היתה בהתבסס על מקורות דתיים. התכנים הדתיים שמגיעים למערכת החינוך. היו לנו שיעורי חינוך מיני מאוד מעשירים וביקשו אחר כך ממורות דתיות ללמד סיפורים מהתנ"ך".

נדב מבאר שבע סיפר, "חייבו אותי במשלחת בה הייתי להיות בתפילה. מורות לתנ"ך אמרו לנו: תדליקו נרות כדי להצליח במבחן. הילדים חוזרים היום מבית הספר עם משבר זהות. משרד החינוך מעביר אג'נדה שהחילונות היא לא טובה ויהודית מספיק".

התלמידה הילי קופרשטיין, שכבר עשתה כותרות במכתב ששלחה לשר החינוך, סיפרה, "הזהות שלי כחילונית ואשה מוחלשת במערכת החינוך. היה כנס של מועצות תלמידים ובין היתר היתה אמורה להשתתף מועצת תלמידים של בית ספר דתי בנתניה. הייתה דרישה שנפריד בין הבנות לבנים ושנגיע צנוע. אני מרגישה שכאשה וחילונית אין לי את המקום שהייתי רוצה לקבל. אנחנו חווים הרבה פעמים את ההדתה גם בבית הספר".

נורא. פשוט נורא.

2. אלא שהטענות לא מתמצות בענייני תכנים. למעשה הטענה העיקרית נוגעת לכסף. לטענת ראשי הקמפיין נגד ההדתה במערכת החינוך, השיטה שבה מוחדרים התכנים היא תקצוב.

זהבה גלאון לא הסתירה שהנושא הוא כסף, כאשר תקפה את משרד החינוך שלטענתה מתעקש "לממן עמותות מיסיונריות שמלמדות הלכה באופן שמכוון מלמעלה".

פעילים בתחום טענו בתקשורת שמשרד החינוך מתמרץ את המנהלים לקחת תוכניות כאלו ולהטמיע אותן בבתי הספר, באמצעות תמריצים כספיים.

אז אם מדברים על כסף, כאן מגיע גם המקום לדבר על הצביעות.

3. אם נהיה לרגע קצת שטחיים, יש שלוש גישות עיקריות לנושא העקרוני של תקצוב מערכת החינוך במדינה דמוקרטית.

הגישה הראשונה, הליברטריאנית, גורסת שחינוך הוא לא עסק של המדינה. כל הורה יחליט לאיזה בית ספר לשלוח את ילדו וישלם את שכר הלימוד הנדרש. ומה על העניים? יתפרנסו מן הצדקה. נמצא קרנות פילנתרופיות שיעניקו מלגות למי שאין ידו מגעת לשלם. בבית ספר כזה, כמובן, ההורים, מן הסתם באמצעות נציגות נבחרת, הם השולטים, בהכל. בעל המאה הוא בעל הדעה. ברשותכם נניח את הגישה הזו בצד לרגע.

הגישה השניה אומרת שהמדינה צריכה לתקצב את החינוך, אבל את התכנים של החינוך יכולה לקבוע כל קהילה לעצמה. באופן ברור יותר: אסור להתנות תקצוב חינוך בלימוד תכנים מסוימים.

הגישה השלישית גורסת שהמדינה שמתקצבת את החינוך רשאית להתנות את התקצוב בלימוד תכנים מסוימים. ילמדו – יקבלו. לא ילמדו – לא יקבלו.

4. מי שאוחז באחת משתי הגישות האחרונות באופן עקבי, מחזיק בעמדה לגיטימית מאוד. את כל אחת מהן קל מאוד להצדיק. כמובן שתהיה מחלוקת בין שתיהן, ולא יתכן ששתיהן צודקות, אבל מדובר בויכוח אמתי ונוקב.

הבעיה מתחילה כאשר בחוסר יושר מנסים לעשות סלט בין הדברים. כאשר מנסים לכפות לימודי מתמטיקה ואנגלית על תלמידים חרדים באמצעות שוט של שלילת תקצוב, זה מצוין ונפלא. כאשר מכניסים לימודי יהדות לבתי ספר ממלכתיים באמצעות פיתויי תקציב – זה איום ונורא.

5. בשלב הזה יהיו שיטענו שמתמטיקה ואנגלית הם תכנים "נייטרליים" ואילו לימודי יהדות אלו תכנים שנויים במחלוקת. על זה תרשו לי להשיב במילה אחת: קשקוש.

עבור חלק מהחרדים, למשל, אין שום דבר "נייטרלי" בלחייב אותם ללמד אנגלית. זו פגיעה קשה בציפור נפשם, לא פחות. מדובר בדבר שבעיניהם הוא פגיעה בכל הקדוש והיקר להם. פשוטו כמשמעו. החיוב בעיניהם הוא התערבות גסה, בוטה וקשה בדבר הכי יקר לציבור החרדי, החינוך על טהרת הקודש.

למעשה, גם מבחינה אנליטית פשוטה אין דבר כזה תכנים "נייטרליים". הנייטרליות היא תלויה בעיני המתבונן. מה שלפלוני נראה נייטרלי לאלמוני נראה לגמרי שנוי במחלוקת.

מי שרואה כלגיטימי שימוש בלחץ כלכלי של שלילת תקציבים, שהוא לחץ הרבה יותר בוטה מאשר פיתויים תקציביים, לצורך החדרת לימודי ליב"ה למערכת החינוך החרדית, חייב לקבל כלגיטימית החדרת תכנים למערכת החינוך הממלכתית. כל גישה אחרת היא פשוט צביעות.

6. ומי יחליט לאלו תכנית תוצמד ההתנייה התקציבית? נחזור לרגע לשלוש הגישות שסקרנו בתחילה. הגישה הראשונה והשניה רואה בהורים ובקהילות המקומיות את אדוני הכסף. אם באופן ישיר, בגישה הראשונה, ואם באופן עקיף בשניה. המדינה גובה מיסים אמנם, אבל היא מחזירה אותם בצורת חינוך לשליטה המוחלטת של ההורים והקהילה המקומית.

אולם, לפי הגישה השלישית הרואה במדינה גורם שיש לו אמירה, צריך לשאול מכוח איזו סמכות יש לו אמירה. התשובה לשאלה היא שבאמצעות בחירות אנחנו, כל הציבור, שלחנו את נציגינו הנבחרים לנהל את חלוקת הכסף שאותו הם גובים מאיתנו.

משמעות הדבר היא שהממשלה, שנבחרה על ידי העם למשול, הוא זו שצריכה להחליט. בפועל מי שממונה על ידה לעשות זאת בשמה, הוא שר החינוך, בידיו הסמכות ובידיו צריך להיות גם הכוח.

אין ספק שבכוח גדול כזה צריך לדעת להשתמש בחכמה ולא להתפרע ולעשות שטויות, אך העיקרון, שביד הדרג הממשלתי נמצאת הסמכות, הוא עיקרון שחייב להישמר.

ראה עוד בפרספקטיבה: ההדתה שלא היתה

ובמידה: “הדתה” בספרי הלימוד? בואו נדבר על שטיפת המוח הירוקה

הרב  מיכאל אברהם: על התחשבות וכפיה (דיון לוגי)

ובכדי להתרשם מפרצופם היפה של מתנגדי ה'הדתה', הנה לנו טהרנית יפת נפש: "יש כאן בני אדם – אל תניח תפילין"

האשה הזו שמתנהגת כאחרונת הפרימיטיביות, היא פרופ' פנינה פרי, ששימשה במכללת ספיר כ… פרופ' לחינוך ותרבות… כן כן, זו שכתבה ספר על: "חינוך בחברה רבת תרבויות פלורליזם ונקודות מפגש בין שסעים תרבותיים"… כך נראה פרצופם המכוער של פסבדו ליברלים בני זמננו! (נו ברור, כשמדברים על שסעים תרבותיים, הכוונה –של 'פרופ' פרי– לעבור לצד של אויבינו).

וכאן עדי אביר ה'ליברל', מנסה למנוע מנערים להניח תפילין בטענה שהם קטינים ואסור לשדלם להנחת תפילין….