קן ספירו: השפעת היהדות על התרבות העולמית

קן ספירו, היסטוריון (תואר שני ממכללת וורמונט), פרסם ספר בשם 'עולם מושלם', ובו הוא בוחן את תולדות השפעת היהדות והתורה על התרבות העולמית:

באתר של אש התורה פורסמה פתיחת הספר:

במהלך תקופה של שנתיים ערכתי סדרת מחקרים בהם ביקשתי מאנשים לציין את הערכים והעקרונות הבסיסיים שלדעתם, אם בני אדם יחזיקו בהם, יהפכו את עולמנו למושלם ככל שניתן מבחינה אנושית. בסך הכל, על הסקר ענו 1500 אנשים. באופן מפתיע ביותר, המשתתפים בסקר – שהגיעו בעיקר מחלקו המערבי של העולם – מארה"ב, קנדה, דרום אמריקה, אנגליה, צרפת, גרמניה, אוסטריה, שווייץ, הולנד, ספרד, פורטוגל,איטליה וכו' – ענו תשובות דומות באופן מפתיע, שניתן היה לחלקן לשש הקטגוריות הבאות:

1. כבוד לחיי אדם. בעולם מושלם, לכל בני האדם יהיו זכויות בסיסיות מסוימות, שהחשובה מביניהן היא הזכות לחיות. הם יוכלו לחיות את חייהם ללא פחד מתמיד ממוות ועם כבוד בסיסי מסוים.
2. שלום והרמוניה. בכל הרמות – בין אם ברמה הקהילתית או העולמית – אנשים ואומות אמורים להתקיים ביחד בשלום ובהרמוניה, מתוך כבוד זה לזה.
3. צדק ושוויון. כל האנשים, ללא קשר לגזע, מין או מעמד חברתית, צריכים לזכות ביחס שווה והוגן בעיני החוק.
4. חינוך. כל בני האדם צריכים לקבל חינוך בסיסי שיבטיח ידיעת קרוא וכתוב בסיסית במסגרת החברה.
5. משפחה. מבנה משפחתי חזק ויציב צריך להתקיים כדי לשמש כבסיס המוסרי לחברה וכמוסד החשוב ביותר לסוציאליזציה ולחינוך ילדים.
6. אחריות חברתית. ברמה האישית, הקהילתית, הארצית והחברתית, אנשים חייבים לקחת אחריות על העולם. אחריות זו צריכה לכלול רשת חברתית מאורגנת שתעסוק בנושאים בסיסיים כגון מחלות, עוני, רעב, פשע, בעיות הקשורות לצריכת סמים וכן נושאים הקשורים לסביבה ולהגנה על בעלי החיים.

העונים על הסקר שלי הגיעו מכל הרקעים האפשריים ועם זאת, ללא קשר להבדלים ברקע ממנו הגיעו, הייתה ביניהם הסכמה. הם – ואני מהמר על כך שרוב בני האדם ברחבי העולם – מאמינים בכנות שעולם מושלם חייב לכלול ערכים אוניברסליים אלו.

השאלה היא: מדוע? 

מדוע ששת הרעיונות הבסיסיים האלה כה מהותיים לטבע האנושי? האם אנשים תמיד הרגישו כך? ואם לא, מאין אנו שואבים ערכים אלה? מהו המקור לאותו חזון עולמי אוטופי?

החיפוש שלי אחר תשובות לשאלות אלה הביא להיווצרותו של ספר זה. מאין מגיעים הערכים והעקרונות של העולם המודרני? התשובה שמצאתי תפתיע, אולי אפילו תדהים, את הקוראים.

למרות שרוב רובם של המשתתפים בסקר שלי היו תושבי מדינות דמוקרטיות, הם הניחו באופן טבעי שהערכים היקרים לליבם נבעו – כפי שנבעה הדמוקרטיה – מתרבות יוון העתיקה ובמידה פחותה יותר, מהרומאים, שהפיצו את הרעיונות ההלניסטיים (כלומר, יוונים). נושא זה מעורר דיון שוקק בחוגים האקדמיים בימינו. השמרנים ממשיכים להתעקש על כך שהערכים של יוון העתיקה ורומי טמונים בבסיס הלמידה, הפילוסופיה, האמנות והאתיקה שלנו, בשעה שמתנגדיהם מאשימים אותם שהאידיאליזציה שלהם ביחס לסטנדרטים היוונים-רומיים שנושאים של מוסר, חוכמה ויופי נובעת ממניעים סנטימנטליים אך בלתי מציאותיים. הניו יורק טיימס, שדיווח על מחלוקת קשה זו (בגיליון של ה- 7 במרץ, 1998), שאל בכותרת אחד המאמרים: "הקדמונים היו: א. אליטיסטים לוחמניים או ב. המקור לערכי תרבות המערב?"

יהיה זה חסר טעם לשלול את העובדה שיוון ורומי, מלבד היותן התרבויות המתקדמות ביותר בימי קדם, היו גם התרבויות בעלות ההשפעה הגדולה ביותר על מערב אירופה וכתוצאה מכך על אמריקה. ללא ספק, חלק גדול מהרעיונות שלנו לגבי אמנות, יופי, פילוסופיה, ממשל והמדע האמפירי המודרני נובעים מהחשיבה היוונית הקלאסית. החקיקה, הממשל, הניהול וההנדסה בחברה המערבית – כל התחומים הללו גם כן הושפעו עמוקות מרומי. אכן, אין ספק שחלק הארי מהתרבות שלנו כיום נובע מתרבויות אלה. אולם, האם ניתן לומר את אותו הדבר לגבי הערכים, האתיקה והעקרונות שלנו?

אמהר ואומר שאין זו שאלה מכשילה; אני לא רומז כאן רמיזה חסרת בסיס שלפיה קיבלנו את הערכים שלנו מהמזרח הרחוק. עם זאת, למרות העניין האחרון בפילוסופיות המזרחיות והתעוררות קולות התומכים בגישה זו, העובדה ההיסטורית הבלתי מעורערת היא שרק במאות השנים האחרונות הייתה למערב אינטראקציה משמעותית עם המזרח.

אם כך, השאלה בעינה עומדת: כיצד הגענו לערכים מוסריים אלה?

כדי לענות על שאלה זו, נתחיל את הבדיקה שלנו בהתבוננות על האופן בו התייחסו תרבויות אלה – אשר, ללא ספק, עיצבו את המערכות הפוליטיות והחברתיות שלנו – לערכים שחשובים לנו כיום.

חברה נטולת רחמים

בעודנו מתחילים את המסע בעקבות ההיסטוריה של הערכים של עולמנו, תחילה עלינו להתבונן כיצד התייחסו הקדמונים – שהנחילו לנו רעיונות כה רבים – לערכים היקרים לנו כיום. האם הם ראו בהם חלק חיוני הדרוש להפיכת העולם למקום אידיאלי? או שמא הייתה תפיסת העולם שלהם שונה מהותית משלנו?

 מבין כל העקרונות שאנו עשויים לציין, הזכות לחיים היא בהחלט הדבר הבסיסי ביותר. כולנו רוצים לחיות ללא פחד שמא חיינו יקופחו בצורה שרירותית. כולנו רוצים לחיות עם מידה מינימלית מסוימת של כבוד אנושי. כולנו רוצים הגנה מסוימת של החוק כנגד דיכוי מצד רודנים, שעלולים להתייחס לפרטים או לחלקים מסוימים בחברה כאל חלקים שאפשר לוותר עליהם, כיוון שהם חלשים או עניים מכדי להגן על עצמם.

למרות שמושג זה נראה לנו חשוב ומובן מאליו, הוא לא היה כה חשוב או מובן מאליו בעולם העתיק.

בתור התחלה, היוונים והרומאים – כמעט כמו כל תרבות עתיקה שאנו מכירים – עסקו ברצח ילדים.

כשאני אומר רצח ילדים, הכוונה לרצח תינוקות רכים שזה עתה נולדו, כדרך לשלוט בגידול האוכלוסיה, כסלקציה מגדרית (בנים היו רצויים, בנות לא), וכדרך לפטור את החברה מחברים הסובלים מפגמים ועלולים להוות עול על החברה.

תינוק שנראה חלוש או חולני בלידה, או אפילו סבל ממום מולד קל כגון חיך שסוע, שפת ארנבת או רגל קלובה (קלאב פוט) או שהיה בלתי מושלם בצורה כזו או אחרת, הוצא להורג. הדבר לא נעשה על-ידי יחידת קומנדו לחיסול תינוקות. הדבר בוצע על-ידי אחד מבני המשפחה הקרובה, לרוב האם או האב, ולרוב תוך שלושה ימים לאחר הלידה.

צורת ה"חיסול" הייתה מגוונת, אולם באופן כללי אנו יודעים שבימי קדם, תינוקות נלקחו ליער והושארו שם למות מחשיפה לסכנות ופגעי הטבע, הושלכו לבארות כדי להטביעם, או הושלכו לבורות ביוב או לערמות צואה.

הזוועה של הורה המסוגל להרוג את בנו או בתו היא מזעזעת לכשעצמה. אולם העובדה שההורה יכול לחוש אטימות כזו כלפי הילד ולהשליכו ללא היסוס למקום בו הוא ימות באיטיות ובכאב, או יילקח על-ידי מישהו שיגדל אותו לעבדות או לזנות (כפי שקרה לעתים), מעיד על רמת אכזריות שהיא מעבר ליכולתנו לדמיין בעידן המודרני. לויד דה-מואז, במאמרו "האבולוציה של הילדות" (עמ' 25-26) מדווח:

"הומעט בערך ובכמות של רצח ילדים בימי קדם, למרות מאות התייחסויות ברורות של כותבים קדומים לכך שהייתה זו התרחשות יומיומית מקובלת. ילדים הושלכו לנהרות, הוטלו לתוך ערמות צואה ותעלות ביוב, הוכנסו לצנצנות שם הורעבו למוות והושארו חשופים על כל גבעה ובצדי הדרך 'טרף לציפורים, מזון לחיות טרף' (אוריפידס, איון, 504)".

עדויות מחרידות למנהג זה נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות שונות. הבולטת ביניהן: באגורה שבאתונה נמצאה באר המכילה שרידים של 175 תינוקות שהוטבעו שם.

אם נניח בטעות שהיה זה מנהגם של העניים והבורים, אחד ההוגים בעלי ההשפעה הגדולה ביותר בהיסטוריה האינטלקטואלית של המערב – לא אחר מאשר אריסטו – טען בספרו פוליטיקה שהרג ילדים הוא הכרחי לתפקודה של החברה. הוא כתב:

חייב להיות חוק לפיו אסור לגדל  ילד לא מושלם או בעל מום. כדי להימנע מגידול מופרז של האוכלוסיה, יש להשאיר ילדים מסוימים חשופים. יש להציב מגבלה על גידול האוכלוסיה במדינה". (פוליטיקהVII 16).

שימו לב לטון של הצהרה זו. אריסטו אינו אומר, "אני אוהב להרוג תינוקות", אלא מבסס את טענתו על חישוב קר ורציונלי: גידול-יתר של האוכלוסיה הוא מסוכן וזוהי הדרך המהירה ביותר לשמור על בקרה.

ארבע מאות שנה אחרי אריסטו, הנוהג של הרג תינוקות היה מנהג מבוסס היטב באימפריה הרומית. להלן קטע מתוך מכתב מפורסם שנוהגים לצטט פעמים רבות. זהו מכתב של אזרח רומי בשם הילריון לאשתו ההרה, אליס, מתאריך 17 ביוני, שנה 1 לספירה לערך:

"דעי שאני עדיין באלכסנדריה. ואל תדאגי אם כולם יחזרו ואני אשאר באלכסנדריה. אני מבקש ומתחנן בפנייך שתטפלי היטב בבננו התינוק, וברגע שאקבל תשלום אשלח לך אותו. אם תלדי ילד [לפני שאחזור הביתה], אם זה בן – השאירי אותו, אם זו בת – היפטרי ממנה…"

הילריון, כפי שאנו רואים, דואג מאוד לבנו התינוק, יורשו. ואכן, משפחה רומאית טיפוסית הייתה מורכבת משניים או שלושה בנים – כדי לוודא המשכיות במקרה שאחד הבנים ימות – אך לעיתים רחוקות היא כללה יותר מבת אחת, כיוון שזו נחשבה כאחריות מעיקה ומיותרת.

כמובן, ניתן לטעון כי בחזיתות אחרות היוונים והרומאים היו מסוגלים לחשיבה מעודנת ולגישה מוסרית גבוהה להתנהגות. סנקה, הפילוסוף והסופר הרומי המפורסם, כתב ארוכות על השליטה בכעס ותוצאותיו. בחיבור זה, הוא מבדיל בין כעס לבין חוכמה, על-ידי שימוש בדוגמה הבאה: "גם ילדים, אם הם חלשים או בעלי-מום, אנו מטביעים – לא מתוך כעס – אלא מתוך החוכמה של העדפת השלם על-פני חסר התועלת" (על הכעס, I.XV).

ניצול חסרי ישע

באופן כללי, הגישה כלפי החלשים וחסרי האונים הייתה שונה לחלוטין בחברות הקדומות. מלבד הרג תינוקות ללא היסוס בכל פעם שראו לנכון, הרומאים נהגו להטיל מום בילדים לא רצויים כדי להפוך אותם ל"מועילים" לצורך קיבוץ נדבות (אגב, מנהג מחריד זה קיים עדיין בהודו).

ידידנו בעל המודעות המוסרית, סנקה, שהיה כה מודאג מהנושא של תועלת לעומת חוסר תועלת, המציא צידוק מאוס לתועבה זו:

הביטו בעיוורים משוטטים ברחובות ונשענים על מקלותיהם, ובבעלי הרגליים המעוותות, והביטו שוב גם בבעלי  הגפיים השבורות. לזה אין זרועות, ההוא – כתפו נמשכה מטה והוצאה ממקומה כדי שכל עיוותיו יעוררו צחוק… הבה נלך למקור של  חוליים אלה – מעבדה לייצור חורבות אדם – מערה מלאה בגפיים שנתלשו מילדים חיים… האם נגרם עול כלשהו לרפובליקה? להיפך, האם ילדים אלה לא הפיקו תועלת  מעצם העובדה  שהוריהם נידו אותם?"

כיום, קרוב לוודאי שהיינו מתייחסים להרג תינוקות רכים שנולדו לא רצויים, או להטלת מום בעוללים רכים למען הרווח, כמעשה המחריד ביותר שיכול האדם לבצע.

מהו החבר החלש, חסר ההגנה והתמים ביותר בחברה? ילד קטן. לפיכך, אנו מאמינים שילד, תינוק, זכאי להגנת החברה אפילו יותר ממבוגר. אולם בחשיבה היוונית והרומית, במקום שיזכו למידת ההגנה הגדולה ביותר, ילדים זכו למידה הקטנה ביותר והדבר היה כך כיוון שבתור האנשים החלשים ביותר, הם היו החלק שהיה קל ביותר להיפטר ממנו או לרמוס אותו.

ויליאם ל. לאנגר, מרצה בהארווארד ונשיא לשעבר של האגודה ההיסטורית האמריקנית, מציין (בהקדמה לספרו: ההיסטוריה של הילדות The History of Childhood):

"ילדים, כיוון שאינם מסוגלים מבחינה פיזית להתנגד לתוקפנות, היו הקורבנות של כוחות שעליהם לא הייתה להם שליטה והתעללו בהם בדרכים רבות ובלתי נתפסות על הדעת…"

אם כך, אנו רואים כמה שונה הייתה הגישה בימי קדם מהגישה היום. הזכות הבסיסית ביותר – לחיים (שלא לדבר על חיים עם כבוד) – לא הייתה מובטחת בשום צורה ואופן.

 מופע אימים

ללא ספק, אין דוגמה טובה יותר לזלזול ולחוסר ההתייחסות לערכם של חיי אדם מאשר הרג לשם בידור. כאן הרומאים קוטפים את המקום הראשון. אף תרבות לפניהם או אחריהם לא הייתה כה צמאת דם כמותם במובן זה. ברחבי האימפריה, למעלה מ- 200 איצטדיונים הוקמו במיוחד לצורך מופעים של "ספורט" מיוחד זה, עבורו נדרש כי בני אדם וחיות יאוחסנו ויוצגו באופן כזה שלא יאפשר להם להימלט לפני שיירצחו לנגד עיניו של קהל צוהל ומריע.

מנהג זה היה פופולרי ביותר והקיסר אוגוסטוס בכתביו מתפאר כי בזמן שלטונו (29 לפני הספירה עד 14 לספירה) נערכו בעידודו משחקים בהם נלחמו 10,000 גברים ו- 3500 חיות פרא נטבחו. בשעה שקרבות פראיים עד המוות בין גלדיאטורים – שהיו בדרך כלל עבדים שאומנו למטרה זו – היו גולת הכותרת, כדי לשמר את החידוש שבמוות, נירון ודומיטיאנוס שלחו לזירה גם נשים, ילדים, עיוורים וגמדים – כדי להילחם זה בזה. הכל הלך, כל עוד הקהל היה מרוצה.

צורה זו של בידור הגיעה לשיאה עם חניכת הקולוסיאום בשנת 80 לספירה, שחורבותיו ברומא משמשים כיום אטרקציה תיירותית.

הרומאים היו גאים, ובצדק, בהישג ההנדסי שייצגה בניית הקולוסיאום. האמפיתיאטרון הענק שגודלו 156 על 188 מטרים, שנבנה על-ידי וספסיאן והושלם על-ידי טיטוס, הכיל 50,000 איש. היה לו גג שניתן להסרה ורצפה שניתן היה להרימה או להנמיכה, בהתאם לאווירה ששרה באותו יום. לעיתים הקולוסיאום קושט כמדבר או כג'ונגל, וכמו כן ניתן היה למלא אותו במים ולהפוך אותו לאגם, כך שסירות יכלו לשוט בתוכו.

מדוע נבנה מקום מדהים זה? כדי להציג את המוות בפרטי פרטים כצורה של בידור להמונים.

ביום רגיל בו היה הקולוסיאום מלא עד אפס מקום, הוא היה מפוצץ בגברים, נשים וילדים – נכון, הרומאים לא חשבו שיש משהו לא תקין בחשיפת ילדים לסוג כזה של זוועות. הכניסה הייתה חינם ובנוסף סופקו לנכנסים כרית ישיבה, בשר ויין – גם כן בחינם. מופע הפתיחה שהתחיל את הבוקר היה תצוגה של חיות פרא. הרומאים חיפשו בכל רחבי האימפריה אחר חיות פרא אקזוטיות שידהימו את ההמונים. לאחר מכן, הזירה הונמכה כדי להציג את הקרבות – הרומאים הריעו בשעה שאריות קרעו לגזרים נמרים, נמרים נלחמו מול דובים, פנתרים נלחמו בזאבים. מיותר לומר שהרומאים מעולם לא שמעו על זכויות בעלי החיים.

לאחר מכן הגיע תורן של מלחמות השוורים, אלא שהטוראדורים (לוחמי השוורים), בהיותם עבדים או אסירים, לא קיבלו הזדמנות להתאמן, כך שבדרך כלל השור פשוט נגח בהם וקרע אותם לגזרים. הקהל שאג בהתלהבות. זה מה שהם באו לראות.

הייתם חושבים שהטבח הזה יספיק לכל היום, אולם היה זה רק מופע החימום. לאחר מכן הגיע השלב שבו שימשו האנשים מזון לחיות. זכרו שרומי הייתה חברה שומרת חוק ומכווננת חוק וסדר, שהכל בה חייב היה להיעשות בצורה חוקית – אי אפשר היה להשליך כל אחד אל האריות, רק אנשים שהורשעו בעבירה שדינה מוות. אולם אם לא היו להם מספיק קורבנות לספק את שעשועי היום, הרומאים יכלו בנוחות רבה לדון אפילו פושעים קטנים למוות ולחדש את המלאי (הנצרות, שמאמיניה הואשמו בהיותם אחראים לשריפה הגדולה של 64 לספירה, הייתה עברה שדינה מוות ושימשה כמקור לאספקה קבוע של קורבנות).

בזמן ההפסקות, מזרקות ענק התיזו בושם לחלל האוויר, כדי להפחית את צחנת המוות. עם זאת, הבידור לא נפסק. בין מחזה אימה מרהיב אחד למשנהו, נערכו גם הוצאות להורג שגרתיות באמצעות שריפה, עריפת ראשים ופשיטת עורם של אנשים בעודם בחיים.

האירוע המרכזי נערך בשעות אחר הצהריים וזהו האירוע לו ציפה הקהל יותר מכל – מלחמות הגלדיאטורים. הגלדיאטורים נלחמו עד מוות, למרות שהקיסר יכול היה לחוס על חייהם של הלוחמים האמיצים במיוחד, וזאת לפי הצבעת הקהל.

בשנת 107 לספירה, במהלך החגיגה בת ארבעת החודשים של כיבוש דאקיה, טריאנוס – שניסה אולי לעמוד בסטנדרטים שהציב אוגוסטוס – ערך טורניר גדול שבו נלחמו 10,000 גלדיאטורים ו- 3,000 בעלי חיים. פירוש הדבר היה שכל מי שצפה באותו מופע ראה לפחות 5,000 בני אדם מתים. טריאנוס כל כך אהב סוג זה של טבח – והייתה לו אספקה שופעת של שבויי מלחמה דאקים לצורך מטרה זו – עד שככל הנראה הוא שלח 23,000 בני אדם אל מותם בין השנים 106-118 לספירה.

הכל היה מחריד ופרוורטי, ואם חשבתם שזה לא יכול להיות גרוע יותר, כדאי שתדעו שקומודוס (שהיה קיסר בין השנים 180-192 לספירה) ארגון קרבות בין אנשים עם נכויות ואז חיסל אותם בעצמו.

מבין הפילוסופים הרומאים וההוגים הגדולים, רק סנקה חשב שיש משהו לא בסדר במוות לצורכי בידור… אולם הוגים רומאים אחרים לא היו רכי לבב כמו סנקה. קיקרו, לדוגמה, חשב שתחרויות הגלדיאטורים עודדו אומץ לב וכוח סבל, למרות שהוא גם היה בדיעה שהן לא מבדרות מספיק. יובנאליס, שהייתה לו ביקורת על כל דבר, אהב את המשחקים. ואילו פליניוס סבר כי הצפייה בבני אדם נטבחים מקשיחה ליבו את הקהל ולכן יש לה ערך חינוכי.

זה פחות או יותר מסכם את גישת העולם העתיק כלפי הערך של חשיבות החיים. הנקודה העיקרית שיש לזכור, עם זאת, היא שהיוונים או הרומאים בהחלט סברו כי חוק וסדר חיוניים לתפקוד היעיל של החברה וכי היו חוקים רבים בשתי האימפריות שנאכפו בחומרה. אולם הרעיון שיחד עם היותך בן-אדם מגיעה לך הזכות לחיות (שלא לדבר על חיים בכבוד), לא היה מובן מאליו בשום צורה ואופן. 

ונהפוכו: נקודת המבט של היהדות

"אני עומד על כך שהעברים עשו יותר לתרבות האנושית יותר מכל אומה אחרת… הגורל הסמיך את  היהודים להיות המכשיר היעיל ביותר להפיכת  האומות למתורבתות" (ג'ון אדמס, הנשיא השני של ארצות הברית).

"אין  ספק כי  העולם ללא היהודים היה עולם שונה לחלוטין. ייתכן שהאנושות הייתה נתקלת בסופו של דבר בכל התובנות של היהדות. אולם איננו יכולים להיות בטוחים בכך. כל התגליות הגדולות וכל המושגים המרכזיים  של האינטלקט האנושי נראים מובנים מאליהם וכאלה שאין מנוס מהם ברגע שהם מתגלים, אולם דרושה גאונות מיוחדת כדי לנסח אותם בפעם הראשונה. ליהודים יש סגולה זו. להם אנו חייבים את הרעיון של שוויון לפני החוק – הן בפני החוק האנושי והן בפני החוק האלוקי; את הרעיון של קדושת החיים וכבוד האדם; את רעיון המצפון האישי והגאולה של כל אדם; את רעיון המצפון הקולקטיבי ואת האחריות החברתית הנובעת ממנו; את הרעיון של שלום כאידיאל מופשט ואהבה כבסיס לצדק, כמו גם רעיונות רבים אחרים המהווים את התשתית המוסרית הבסיסית של הקיום האנושי. ללא היהודים ייתכן שהעולם היה מקום ריקני הרבה יותר" (פול ג'ונסון, היסטוריון נוצרי, מחבר הספר A History of the Jews and A History of Christianity ).

האמנם ייתכן שזוהי האמת?

האם ייתכן שהערכים המוסריים שלנו אינם נובעים מאחת מתרבויות העבר הגדולות, אלא הונחלו לנו על-ידי אומה קטנה וחסרת-חשיבות לכאורה, המאכלסת פיסת אדמה קטנה במזרח התיכון?

אני מעז לומר שהעברים הקדומים (שנודעו בהמשך כישראלים ולאחר מכן בתור היהודים), לא היו מסכימים עם הצהרותיהם של אדמס וג'ונסון לעיל. הם היו מתעקשים על כך שלהם באופן אישי אין קשר להמצאת הערכים שמנוגדים בצורה כה מהותית לעולם הסובב אותם, והיו לחלוטין בלתי מוכרים לעמים אחרים. הם היו עומדים על כך שערכים אלה הגיעו מאלוקים, והם היו רק העם שנבחר להפיצם ברחבי העולם.

זה היה הסיפור שהם סיפרו, מרגע שהופיעו בהיסטוריה, בסביבות 1300 לפני הספירה, מאות שנים לפני עלייתה של התרבות היוונית. באותה תקופה, הם היו עדיין אומה חדשה בהתהוות, שתפקדה יותר כמו משפחה מורחבת גדולה וכל בני המשפחה היו צאצאים של אדם בשם אברהם אבינו, שחי בסביבות 1800 לפני הספירה. הם היו עם מוזר, עם דת מוזרה עוד יותר: 

• הם האמינו באל אחד בלבד – כל יכול, אינסופי ובלתי נראה – שיצר את כל הידוע לאדם, רעיון שהיה זר לחלוטין לכל העמים העתיקים שקדמו להם.
• הם טענו שכולם – 600,000 גברים ומספר לא ידוע של נשים וילדים – נמלטו באורח נס מעבדות במצרים – האימפריה האדירה ביותר שהייתה קיימת באותה תקופה – בעזרת ניסים שחולל האל שלהם
• הם טענו שלאחר בריחתם, הם הגיעו להר במדבר, הר סיני, שם כולםנפגשו עם אלוקים. במהלך אותו מפגש, ודרך מנהיגם משה רבנו, הם קיבלו לכאורה קוד התנהגות – שתואר בספר קדוש הידוע בשם "תורה" – ושלפיו נהגו בדקדקנות.

עם מוזר

סיפור זה גרם להרמת גבות לא מועטה בעולם העתיק. כמובן, עמי קדם החזיקו באמונות שונות ומשונות על היחסים בין האלים לבין בני האדם, כך שסיפורם של היהודים לכשעצמו לא היה כה מוזר. גם חברה שנשלטה על-ידי חוקים כה מוזרים לא הייתה כה יוצאת דופן. אחרי הכל, חוקים קודמים, כמו חוקי חמורבי המפורסמים, קבעו כללים ביחס לזכויות קניין וכיוצא באלה. מה שהעולם העתיק לא הצליח להבין היה את קוד ההתנהגות הספציפי הזה. למען האמת, קוד התנהגות זה הוא שנראה לא הגיוני בעיני העמים הקדומים.

"היהודים נבדלים משאר האנושות כמעט בכל תחום בחיים", כתב הפילוסוף הרומי, דיו קסיוס, בבטאו את חוסר ההסכמה שלו. "במיוחד… הם לא מכבדים אף אחד מהאלים הרגילים, ומפגינים יראת כבוד מופרזת כלפי אל אחד בלבד".

חלק מאותה יראת כבוד "מופרזת" בא לידי ביטוי בהתנהגות התואמת את חוקי אותו אל, חוקים שלא ניתן היה לשנותם לפי הנוחות. היה זה סטנדרט מוחלט שנקבע בידי האל, ועובדה זו לכשעצמה הפכה אותו לשונה לחלוטין מכל החוקים האחרים בכל חברה אחרת.

אולם היו דברים נוספים ביהודים שהיו מוזרים, מלבד האל שלהם וחוקיהם. התורה – או הביבלוס כפי שקראו לה היוונים – לא דמתה לאף ספר קדוש אחר של אף עם לפני או אחרי, בשום דרך. היא גרמה ליהודים להיראות רע. בתורה, הם הצטיירו כמשתמטים וקוטרים, לעיתים קרובות חוטאים כלפי האל שלהם וחוקיו. ואף על פי כן, הם התעקשו שעליהם לשאת עמם את ההיסטוריה של כשלונותיהם כמו גם את תיעוד הצלחותיהם, כדי שלעולם לא ישכחו את משימתם – לרומם את האנושות.

הבה נציץ באופן בו התייחסו היהודים הקדומים לזכות האדם הבסיסית לחיים ונראה כמה קרובים הם היו לסטנדרט שלנו…

[הערה לקורא: זוהי רק ההתחלה של אחת מהדרמות המרתקות ביותר בהיסטוריה האנושית. כנגד כל הסיכויים, העם היהודי הקטן לא רק שרד יותר מהאימפריות הגדולות של יוון ורומי, אלא שהאידיאולוגיה הייחודית של היהדות ניצחה בסופו של דבר את עבודת האלילים  של המערב.

בצורה ישירה ועקיפה – באמצעות התנ"ך, הנצרות, האיסלם והדמוקרטיה המודרנית – רובה המכריע של האנושות הושפע עמוקות מהיהדות וממסעו הכביר של העם היהודי להפוך את העולם למקום טוב יותר]. 

לחצו כאן כדי להזמין את עולם מושלם (באנגלית)

ספירו בוועידת סיני: