נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

קץ הרעיון של הגן האנוכי

בעקבות שאלה שהועלתה כאן באתר לאחרונה בנוגע לניסוי יורי מילר, וכן בעקבות הטענה של אלון רוטר (כאן), כאילו אם מתוך התנאים ההתחליים של החומר ישנה אפשרות סבירה שיתפתח תא חי, הדבר מהווה הסבר להתפתחותו.

לקחתי זמן להקדיש כמה מלים לחוסר ההבנה הבסיסי בנוגע להתפתחות החיים והמינים, המלוה את רוב המדברים והעוסקים בתעמולה משני צדי המתרס. אני רוצה להבהיר שתי נקודות עיקריות:

1) כאשר אנו רואים התפתחות מהירה של מינים או השתנות, זו לא הוכחה לאבולוציה, להיפך, כל עוד ההתפתחות או ההשתנות הזו לא יכולה להיות מוסברת ע"י אקראיות, זו הוכחה לתכנון. אם דבר אינו עומד בכללי הסטטיסטיקה התקינים, או אינו מוסבר ע"י מנגנון פיזיולוגי קביל, העובדה שהוא קורה לא מוכיחה שיש איזה מנגנון, אלא להיפך. ממחישה שאין לנו הסבר למה שקורה.

2) הרעיון התיאורטי של הניאו דרויניזם, של מוטציות שנטמעות באוכלוסיה, הוכח בשנים האחרונות כלא נכון וכלא רלבנטי. המסבירנים ובראשם דוקינס קשישא שמדברים על ה'גן האנוכי' מדברים על פסבדו מדע.

וכעת להרחבה:

"זה עובד בשטח"

בכמה וכמה מאמרים הראינו בצורה ברורה, כיצד הנסיון להוכיח את האבולוציה מהשטח רק מראה שהתיאוריה לא מציאותית, כשיש התפתחות ושינוי, זה לא בא ע"י מוטציות אקראיות שמוטמעות, אלא בקפיצות גדולות ובזמן מאד קצר. זה חייב להיות משהו שנמצא בפוטנציאל של המין מראש, ולא משהו שמוטמע לאט לאט באקראיות. במקביל למה שמראים ממצאי המאובנים שהמינים הופיעו בקפיצות ולא בהתפתחות איטית. (להרחבה, ראה: בריאתנות ד, ה, ו).

את זה הדגמנו בין השאר במאמרים:

האבולוציה, מוכיחה בורא או מוכיחה אקראיות?

מדענים יצרו אנזים המשעתק את עצמו"

עוד הוכחה לאבולוציה

וראה גם:

שוב: ידיעות אחרונות בשירות תעמולה התפתחותנית רדודה,

מחקר חדש על 'לוסי' האדם הקדמון (?) המפורסם בכל הזמנים,

בריאתנות יד – האבולוציה ניתנת להוכחה?

"מנגנון הטמעת המוטציות פשוט לא עובד"

גם בלי להיכנס לבעיות הקלאסיות של מודל המוטציות (להרחבה ראה בריאתנות י, יא, יב, וכן בריאתנות ב), כשבודקים בשטח, ומנסים להבין את השינויים המהירים, (שהודגמו במאמרים שלונקקו לעיל בין השאר), רואים שמה שאחראי לשינוי הוא לא מוטציה, אלא שינוי בשימוש בגנים. הגן לא קובע באמת, הוא רק תרשים פוטנציאלי, החלבונים וגורמים אחרים משתמשים בו בצורות שונות. הקירבה הגנטית בין אדם לשימפנזה שדובר עליה רבות, היא לא המשמעותית, מה שקובע הוא מה עושים החלבונים עם ה'דיאגרמה' הזו שנקראת דנ"א.

את זה הדגים בארוכה ד"ר ברוס ליפטון, כאן הבאנו מתורתו, ודוגמאות שונות. ושם הובאו לינקים למאמרים שונים בנושא.

הלמארקיזם שבזמנו נחשב ללעג ולקלס, בזכות שאלות כדוגמת: מדוע בניהם של יהודים אינם נולדים נימולים? מקבל עדנה. התשובה לשאלה זו היא: אפיגנטיקה. כלומר, שינוי חיצוני בגוף אינו תורשתי, אבל שינוי שנוצר כתוצאה מהתאמת המין למציאות, נכנס לתורשה, גם אם הדנ"א לא משתנה, החלבונים או כל שחקן אחר ששולט בדנ"א מדליק או מכבה את הגנים. דוגמאות מפורסמות לכך התפרסמו כבר לפני שנים רבות. אחת מהן היא "החורף של הרעב ההולנדי", בעקבות אמברגו גרמני על מערב הולנד ע"י הגרמנים בסוף מלחה"ע ה2, בצירוף הרס החקלאות וחורף קשה במיוחד, גרם לכך שהילודים של אותה תקופה סבלו מתופעות יחודיות, שמקורן בנסיון של הגוף לשרוד תנאים קשים, והתופעות האלו המשיכו להתקיים גם אצל הנכדים והנינים של אותם ילדים. (ראה למשל דברי פרופ' רות בירק כאן, וכאן אחד המחקרים בנושא). וראה סקירה של דינה צפריר, גלילאו. החלקים שנקראו ביוהרה "דנ"א זבל", הם לא זבל, אלא חלק חשוב שעדיין איננו מבינים, אבל רואים את השפעתו.

לאחרונה יותר ויותר חוקרים מלב הקונצנזוס, מודים בפה מלא, כי מנגנון המוטציות הוא לא הנקודה, הביולוג פרופ' מייקל סקינר, במאמרו 'תיאוריה מאוחדת של האבולוציה' טוען שתיאוריית האבולוציה לא שלמה בלי לחזור ללמארקיזם. כפי שהוא כותב, מנגנון המוטציות איטי מדי ולא מסביר את השינויים שבמציאות, שיעור המוטציות נמוך מדי, השינויים הגנטיים לא מסבירים הבדלים, וזהות גנטית לא מונעת הבדלים, הגנים הם לא הנקודה. סקינר מצטט מחקר אישי שלו ושל עמיתיו ומחקרים שונים אחרים, המאששים את הצורות השונות בהן פועלת האפיגנטיקה. האבולוציה שלא תלויה במוטציות ובשגיאות, אלא ביכולת של המין להסתגל ולתכנן את הפוטנציאל שלו בהתאם למציאות. לא מקרית, אלא המין מגיע מוכן ומצוייד עם תכניות מגירה שונות.

אפילו פרושי דרוין מאיי גלאפאגוס, נבדקו שוב, והתברר שהאבולוציה המוטציונית לא יכולה להסביר את השינויים המתחוללים בהם. זו לא אקראיות, זו אפיגנטיקה, השינויים הם בפוטנציאל של המין ומתרחשים במהירות עצומה.

מאמר בוטה יותר של דיויד דובס[1] תחת הכותרת: "הקץ לגן האנוכי" (בתרגום אלכסון), בו נכתב בין השאר:

"הדבר שמשנה את החגב הוא התבטאות הגנים (gene expression) – שינוי באופן שבו הגנים של החגב "באים לידי ביטוי," או נקראים. התבטאות גנים היא מה שמקנה לגן את חשיבותו, והיא חיונית להבחנה בין מין אחד לאחר. אנו בני האדם, למשל, חולקים יותר ממחצית מהגנומים שלנו עם התולעים השטוחות; כ-60 אחוז עם זבובי פירות ותרנגולות; 80 אחוז עם פרות; ו-99 אחוז עם שימפנזים. ההבחנות הגנטיות האלה אינן מספיקות כדי לייצר את כל ההבדלים שבינינו לבין אותן חיות – מה שביולוגים מכנים הפנוטיפ הייחודי שלנו, שהוא למעשה הדבר בר הזיהוי שהגנוטיפ בונה. זה אומר שהסיבה לכך שאנחנו אנושיים – ולא תולעיים, זבוביים, תרנגוליים, חתוליים, בהמיים או קופיים מאוד – היא לא שיש לנו גנים שונים מהמינים האחרים האלה, אלא שהתאים שלנו קוראים באופן שונה את הגנומים הדומים להפליא שלנו בשעה שאנו מתפתחים מזיגוטה לאדם בוגר. הכתיבה שונה – אך הקריאה שונה הרבה יותר.

וכאן עולה שאלה: אם קריאה שונה של הגנום מספיקה כדי לשנות אורגניזמים בצורה חריפה כל כך, למה לטרוח לשכתב מחדש את הגנום כדי להתפתח? עד כמה חיוניים באמת הם שינויים משמעותיים בקוד הגנטי? האם אנו תמיד זקוקים לשינויים בדנ"א כדי להסתגל לסביבות החדשות שלנו? האם יש דרכים אחרות לעשות זאת? האם אנו מפריזים בחשיבות תפקידו של הגן כגורם המניע את האבולוציה?

שינויים בהתבטאות הגנים בשלב התפתחותי מוקדם – למשל בעוברים או בזרעי צמחים נובטים – עוזרים לייצר את ההבדלים בין המינים

בטח שמתם לב שהשאלות האלה לא מטופלות בשער של טיים, אצל אופרה ולטרמן, ואפילו לא בהרצאות TED. אך במשך יותר משני עשורים הן הבסיס לדיון סוער בין גנטיקאים ותיאורטיקנים אבולוציוניים אחרים. עם הזמן, אנו צוברים עוד ועוד ראיות בנוגע לעוצמתן של התבטאות גנים מהירה ודינמיקות גנומיות מורכבות אחרות, והשאלות האלה עשויות להתחיל לשנות (או שלא, מסיבות טורדניות שניגע בהן אחר כך) את התיאוריה האבולוציונית המקובלת. יתרה מזו, הן עשויות לשנות גם את התפיסות היומיומיות יותר שלנו בנושא אבולוציה….

במשך מאה שנים, התיאור המרכזי של האבולוציה הדגיש את תפקידו של הגן כאדריכל: גן (או וריאנט של גן) יוצר תכונה שמתגלה כיעילה, או לא, ולכן נברר ומשנה את המין לטובה, או לא. וכך תוכנית גנטית יוצרת תכונות ומניעה את האבולוציה.

התפיסה הזו, המעמידה את הגן במרכז, היא זו שלומדים בתיכון, זו ששומעים או קוראים עליה בכל תיאור מוכר של גנים ושל האופן שבו הם יוצרים תכונות ומניעים את האבולוציה. מקורה בגרגור מנדל ועבודתו עם אפונים בשנות ה-60 של המאה ה-19. מאז, ובמיוחד בחמישים השנה האחרונות, התפיסה הזו זכתה לכובד משקל, התגבשה, השתרשה, ונעשתה בלתי מעורערת. אבל כמה ביולוגים טוענים שעלינו להחליף את התפיסה המקובלת בתפיסה שתשים דגש רב יותר על תפקידם של גורמים נזילים יותר, בעלי תלות סביבתית, כגון התבטאות גנים ומורכבות תוך-גנומית – תפיסה שבה הגן אינו אדריכל, אלא חבר בצוות שיתופי שעוסק בשיפוץ ותחזוקה…

כיום, דוקינס מגיע לא מעט לכותרות מסיבות אחרות – למשל, כשהוא מציין שקולג' אחד בקיימברידג' זכה ביותר פרסי נובל מאשר כל העולם המוסלמי – וכמעט שאפשר לתהות כיצד הוא זכה למוניטין המהולל שלו. הסיבה היא "הגן האנוכי". הקריאה בספר מפליאה, מבדרת, מפעימה. למשל, כשדוקינס מתאר כיצד החיים התחילו – כיצד גדיל של כימיקלים הנטווה מהאתר עשוי להפוך ל"משכפל", מכונה קטנה שמתחילה לבנות אחרות כמוה, ואז מייצרת אורגניזמים שיישאו אותה – הוא יוצר את אחד מקטעי הכתיבה ההסברתית המלהיבים ביותר שנכתבו אי פעם. זה עוצר נשימה…

זה סיפור יפהפה. לצד יופיו ותכונותיו המועילות הנוספות, הוא מציית לכללי המתמטיקה ובבסיסו פשוט להפליא. הוא נתן השראה לאינספור ביולוגים וגנטיקאים שצללו לנפלאות הגנים ועשו עבודה מבריקה. למרבה הצער, אומרים ריי, ווסט-אברהרד ורבים אחרים, סיפור הגן האנוכי מרוכז מדי בתפקידו הייחודי של הגן בברירה הטבעית; בעידן שבו ברור מתמיד כי האבולוציה עובדת בדרכים מתוחכמות ומורכבות הרבה יותר משנדמה לנו, מודל הגן האנוכי מדלל את התפיסות המדעיות והפופולריות לגבי גנטיקה ואבולוציה. כבסיס קונספטואלי ומטאפורי, הגן האנוכי עזר לנו לעקוב אחר הגן כשזה חשף את עצמו במהלך המאה ה-20. אך כעת עידן חדש וכלים חדשים חושפים גנום מורכב יותר, והגן האנוכי מעוור אותנו…

התפיסה שמציבה את הגן במרכז, אם כן, היא "חפץ היסטורי," אומר מייקל אייזן (Eisen), ביולוג אבולוציוני שחוקר זבובי פירות באוניברסיטת קליפורניה בברקלי…

לבסוף, מודל הגן האנוכי מתנגש עם כמה "תופעות אבולוציוניות מעניינות," כפי שמנסח זאת גרגורי ריי בספר Evolution: The Extended Synthesis, "הניכרות רק בקנה מידה של מאות או אלפי גנים" – קנה מידה שהתאפשר לנו להביט בו רק בעשור האחרון, פחות או יותר, כשלמדנו לרצף במהירות גנומים שלמים.
מבין הדינמיקות הגנומיות האלה, ייתכן שאלה אשר מקשות יותר מכול על סיפור הגן האנוכי הן אינטראקציות אפיסטטיות, קרי אינטראקציות בין גן לגן. אפיסטזה עוסקת בכך שנוכחותם של גנים מסוימים (או הווריאנטים שלהם) עשויה לשנות בצורה עמוקה ובלתי צפויה את פעילותם של גנים אחרים וההשפעות שלהם. נאמר זאת כך: השפעתו של גן עשויה להשתנות משמעותית בהתאם לקומבינציה של הגנים האחרים הנמצאים סביבו…

חשוב להדגיש, הנקודה היא לא רק שדוקינס אמר שהגן הוא אנוכי, ומתברר שהחלבונים הם אנוכיים. אלא שהקונספט שגוי. מודל האקראיות בנוי על מוטציה. אבל אין מוטציות שיכולות לגרום לחלבונים לשנות את השליטה בגנים, וזה לא יכול לקרות כל כך מהר ולא באקראיות. כל הרעיון של האבולוציה האקראית איבד את מעמדו, הכל מתוכנן ונמצא מראש בתוך התכניות!!

מדובר על דברים שאין לנו בכלל מושג עליהם, ובודאי אין מודל אקראי שמסביר משהו שאנחנו לא יודעים מה הוא, כפי שכותב סקינר:

"כיום נראה שהאלמנטים המווסתים האלה עולים במספרם על גנים של ממש, אולי אפילו בשיעור של 50 ל-1. כפי שגרסטין מציין בעדינות, המורכבות של רשתות הוויסות האלה והאופי הצוותי, האד-הוקי שלהן, גורמים לנו לתהות מה נברר כאן: גנים בודדים, כפי שמציע המודל המקובל, או צוות הניהול, בתהליך כלשהו שעדיין לא זיהינו בתוך כל המורכבות הזו…

דינמיקות אלה התפתחו רק בעשור האחרון, פחות או יותר, כשחוקרים הצליחו לבחון את הגנום בצורה מעמיקה יותר. אך אף על פי שעדיין יש לנו "רק מושג קלוש איך כל זה עובד," כפי שכתב גרגורי ריי ב-2010, "ברור…. שחריגים סותרי-הנחות כאלה אינן נדירים…

סביר להניח שאפשר למתוח עוד את המודל והמטאפורה של הגן האנוכי כך שיסבירו חלק מהדברים האלה. אבל בתקופה שבה צצים ללא הרף רעיונות סותרי-הנחות ממחקרים גנומיים, אנתרופולוגיה ותחומים אחרים, האם סיפור הגן האנוכי הוא עדיין הדרך הטובה ביותר להסביר אותם? האם הגיוני לצרף את הממצאים והרעיונות המתרבים האלה כנספחים לסיפור הגן האנוכי? או שמא הגיע הזמן למצוא סיפור אחר?…

סקינר מאריך בדוגמאות והסברים, המספיקים לכל קורא להבין, כי הסיפור של הגן האנוכי נשלח אחר כבוד להיכל המיתוסים המשומשים. הוא גם פנה לדוקינס וזה ניסה לתרץ את שיטתו, אך כפי שאומרת אחת החוקרות 'הוא סותם חורים', כלומר מנסה להגן על גבינה מחוררת.

"אבל דוקינס, ואיתו רוב המדע הפופולרי, דבק בגן האנוכי. הגן מסביר הכול. עד עכשיו זה עבד. קהל הסינתזה המורחבת פרסם עשרות מאמרים, לא מעט ספרים, וערך אינספור מפגשים. הם שינו את דרך החשיבה של ביולוגים רבים על אבולוציה. אבל הם לא דגדגו את ההבנה של הציבור. והם לא מצאו דרך לסלק מִם מוצלח כל כך כמו הגן האנוכי. המִם הזה, נדמה לי, הוא סלע המחלוקת האמיתי, המכשול האמיתי להתקדמות. אחד הדברים היפים והמוזרים בכל הבלגן הזה הוא שדוקינס עצמו טבע את המונח "מִם", בספר "הגן האנוכי". הוא הגדיר אותו כרעיון גדול שמתחרה על דומיננטיות בסביבה קשה – ורעיון זה, כמו שיר קליט או בדיחה טובה, "מפיץ את עצמו על-ידי זינוק ממוח למוח." מִם הגן האנוכי עשה בדיוק את זה הוא הפך את התיאוריה האבולוציונית לכלי השכפול שלו. הגן האנוכי הפך למִם אנוכי". (הרחבה של דובס וקישורים לחומר נוסף בבלוג שלו).

'עוזי' כותב באלכסון:

"יותר ויותר מתברר שהמודל האבולוציוני הפשטני שדוקינס מגן עליו בחירוף נפש, הוא בלשון המעטה בעייתי. הלוליינות הנדרשת שוב ושוב כדי לדחוס את המורכבות של הקשר בין הגנוטיפ לפנוטיפ לתוך הפרדיגמה הישנה, מעידה בעיקר על חוסר היכולת לעמוד מול המציאות. דוקינס שרואה לעצמו שליחות להגן על המדע בפני הכנסיה, נסחף, ומגן על המדע מפני ההתפתחות וההשתנות שלו עצמו. מדע אמיתי בנוי על היכולת להטיל ספק באמיתות הישנות, ולשאול שאלות קשות, גם כשאין להן תשובות טובות".

אי אפשר לסיים את הסקירה בלי להפנות לתורתה של חוה יבלונקה, פרופ' לביולוגיה ולפילוסופיה של הביולוגיה באוניב' ת"א, מחברת הספר 'אבולוציה בארבע ממדים', היא מתארת את ספרה כך:

"תמורה מהפכנית מתחוללת בשנים האחרונות ברעיונות על האבולוציה והתורשה. ממצאים חדשים בביולוגיה המולקולארית מערערים את תורת דרווין בגרסתה המקובלת היום, גרסת הגן האנוכיי הממוקדת בגנים. התורשה אינה עומדת על הגנים בלבד, טוענות הגנטיקאיות חוה יבלונקה ומריון למב בספר זה ומציגות ארבעה ממדים של האבולוציה – ארבע מערכות הורשה: גנטית, אפיגנטית (העברת תכונות בתא ולא בדנ"א), התנהגותית וסמלית. כל המערכות האלה, הן טוענות, יוצרות וריאציות שהברירה הטבעית יכולה לפעול עליהן. יתרה מזה, לדבריהן, האבולוציה אינה פועלת תמיד באופן אקראי ועיוור; לא אחת, המוטציות ושאר הווריאציות מושפעות מתנאי הסביבה ומופיעות בזמן או במקום שבו הן יכולות לשפר את סיכויי ההישרדות של האורגניזם. ברעיון מהפכני זה מעמידות המחברות תיאוריה ניאו-למרקית המבוססת על תורתו של למרק, שמאז דרווין סר חנה ועקרונותיה נדחו בבוז".[2]

יבלונקה על אפיגנטיקה:

הערות:

[1] לא ברור לי מדוע באלכסון מייחסים לו את הספר The Orchid and the Dandelion, של תומס בוייס??

[2] יבלונקה עצמה דוקא מנסה להתפתל ולטעון שכל זה אקראי, בהתאם להנחות היסוד שלה. אבל המחקרים שלה מדברים בעד עצמם. מי שצופה בנסיונות שלה להסביר כיצד זה יכול להיות אקראי, אינו יכול שלא לתהות על הפער בין המחקר, לבין הקשקשת, כפשוטו, איך היא מתיימרת להסביר את התודעה, את החיים, ואת הרציונליות, שאלות שהיא טוענת שהן שאלות מאד קשות, ותשובתה היא שאולי בעתיד יהיה הסבר, בתוספת האמירה שאנחנו קרובים…

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

12
Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
6 Comment threads
6 Thread replies
1 Followers
 
Most reacted comment
Hottest comment thread
4 Comment authors
Elimelechאליעזרצוות האתריוסף Recent comment authors
  Subscribe  
Notify of
Elimelech
Guest
Member
Elimelech

אין שום חדש באפיגנטיקה, זה בסך הכל מגנון הפועל על, או מסביב לגנטיקה. יכול להיות שהוא מעורב בתורשה, אז מה? אז לDNA אין בלעדיות על מנגנון התורשה. זה לא משנה כלום. תורת האבולוציה התפתחה לפני גילוי הDNA, היא חלה על כל מנגנון תורשה אשר יהיה.
אותם עקרונות אבולוציניים ניתן להחיל גם על האפיגנטיקה. אין סיבה שלא.
ברור שלא הכל מובן וקל, הפרטים הם רבים לאין שיעור ואין ספק שיקח זמן רב עד שנבין הכל עד לפרטי הפרטים הקטנים, אם בכלל.
אבל הכלל ברור: התרבות, תורשה, מוטציות, ברירה טבעית. שום דבר לא השתנה עם הגילוי שהאפיגנטיקה משתתפת בתורשה.

אליעזר
Guest
Member
אליעזר

היות ואתם מקפידים תמיד לענות איני יודע אימתי יש כאן תשובה – וקוצר הבנתי אינה משיגה את עומקה, ואימתי אתם מבטאים במילים את מה שאין לכם לומר, עכ"פ לא הבנתי איך התגובה אמורה להסביר את ביטול דעתי. אבל נניח, חזרה נוספת לא תועיל. ברור הוא שכאשר אדם רואה מערכת המתנהלת לכאו' בחוסר סדר ובפשלות שאינם מובנות המסקנה הסבירה ביותר הוא שאין כאן מתכנן ומנהל, אע"פ שא"א *להוכיח* באמת שאין מתכנן משוגע שהחליט כך לנהל את עולמו. כאשר תראה זכוכיות מנופצות על הרצפה לא תאמר ש'אין הוכחה' שזה קרה במקרה ולא בסידור מכוון מתוך מטרה לא ברורה, אלא תניח בבירור שהמסקנה… Read more »

אליעזר
Guest
Member
אליעזר

אבקש אם ניתן להוסיף הסבר. [כוונתי הייתה לא לתכונה אפיגנטית אלא למנגנון כזה, שהברירה הטבעית עיצבה אותו, ומשם והלאה אין שום קושי במורכבות העולם].

ההבחנה בין תכנון לאקראיות הוא הסדר והמגמה הניכרת, תופעות העולם מעידות על היווצרות אקראית ע"י התנגשויות עצמים, אילוצי סביבה והכחדות המוניות, סימני אברים וגנים מ'עבר אחר' וכו', מה שמעמיד את הטענה בעד התכנון באור מוזר מאוד, ומרגע שניתן להשתמש עם המנגנון האפיגנטי [המבטל את הקושי מן האקראיות – אחר היווצרות המנגנון והלאה] מן היושר שלא להכחישו אלא להסביר את תופעת הבריאה על פיו.

אליעזר
Guest
Member
אליעזר

בלא האפיגנטיקה צריכים האבולוציונים לקבל על עצמם שכל מליארדי הפריטים המורכבים [השונים זה מזה] קרו בתהליך אקראי שאינו תלוי זה בזה [וגם אם העמידו את מנגנון 'הברירה הטבעית' זה רחוק מאוד מלהסביר באמת את ההתפתחות], אבל לפי תאוריה זו הם צריכים לקבל על עצמם רק את הופעת התכונה האפיגנטית בלבד, ומשם והלאה הכול מוסבר היטב ובקל, ואף נראה [מחמת הראיות] כנוטה על האמת המציאותית. אתה יכול להמשיך ולומר שגם הופעת תכונה זו היא דבר שלא מסתבר עד שראוי מחמתו לשלול את כל הראיות שהביאו בעד ההתפתחות, אבל רוב הטענות שהארכת בסדרת הבריאתנות אינם תקפים עוד, ותלויים בנידון זה לבד. כוונתי… Read more »

אליעזר
Guest
Member
אליעזר

הם יאמרו שפונטציאל זה עצמו התפתח בעזרת הברירה הטבעית, שהגנים שקדמו לו שהיה להם רק את הוראת הגנים כפי שהם נכשלו במלחמת ההישרדות בטבע, וזה היה הסיבה שהתבררה ועוצבה מציאות הגן האפיגנטי.
ומצד שני לומר שהבורא יצר עולם שיכול להשתנות לכל כיון שתמשוך אותו הסביבה, בלא שליטה בפועל על המתרחש [שעתה שהתחדשה תאוריה זו הושלם פער נוסף בידיעתינו על העולם, וכל מבחני ההסתברות שעורכים הבריאתנים – ושלשם מכניסים את האלוקים – נפלו ובטלו], והאדם שנוצר הוא תוצאה של גירוי אפיגנטי כל שהוא הוא דבר המטיל בספק גדול את בשורתה העיקרית של הדת.

יוסף
Guest
Member

שלום וברכה ויישר כוח על המאמר,
לא הבנתי רק מה ההבדל בין אם נאמר שאבולוציה קרתה ע"י אפיגנטיקה או ע"י מוטציות בגן עצמו?
בסופו של דבר הטענה היא שהיתה כאן התפתחות הדרגתית באופן אקראי (אפיגנטי או מטציוני),
ואקראיות כזו אינה תואמת לכאורה רצון מכוון של בורא?