1

קריעת ים סוף בנביאים ב – כחלק מהתגלות ה'

קריעת ים סוף כחלק ממלכות ה' בעולם

לחלק א'

במקומות רבים בנביאים ובכתובים אנו רואים שהמעשה של קריעת ים סוף נקשר בתיאור מלכות ה' בעולם. וכשבאו לתאר גדולתו, או שליטתו על הטבע מימי בראשית, העמידו את קריעת הים לבני ישראל והתגלותו אליהם, כהמשך למלוכת ה' על העולם בימי בראשית.

ישנה אחדות לשונית בולטת בין דברי הנביאים במקומות רבים, המלמדת על מקור משותף מלבד דברי התורה. ואין לדעת אם היה אצלם בכתובים מהנביאים הקדמונים, או שהוא 'ספר הישר' שהיה כבר בימי משה.

בעיני קדמוננו לא היתה יציאת מצרים אירוע נפרד מהתגלות ה' ומתן תורה. כי ה' נגלה עליהם כדי ללמדם תורתו, ולשם כך הוציאם ממצרים. וכל הסממנים הבלתי טבעיים של יציאת מצרים היו רק פועל יוצא מהתגלות ה' וירידתו למצרים, התגלות ה' כרוכה בענני אש ועשן, ברעידת האדמה, ברעש גדול. הים ואיתני הטבע חפצים להשתולל כרצונם, אך ה' מייבש את הים, ועוצר את איתני הטבע כפי רצונו. ולכך מתקשרים שני האירועים של יבוש הים ועצירתו: בימי בראשית, כאשר נקבע גבול ישוב האדם והיבשה מול הים, ובימי יציאת מצרים, כאשר יבש הים לצורך בני ישראל.

אלמנט נוסף הקשור ליציאת מצרים אך גם לימי בראשית, היא ניצחון ה' על התנין. בימי קדם היו כנודע 'התנינים הגדולים', יצורים מפלצתיים שאיימו על המינים החיים בארץ, וה' הכניעם על המים. וגם האלילות המצרית שדומתה לתנין ע"י המצרים עצמם וע"י הנביאים,[1] אף היא נופצה על המים. אף שר הים שנוצח נקרא 'רהב', וכינוי זה משמש גם למצרים (כרמוז בישעיה ל' ז': "ומצרים הבל וריק יעזרו, לכן קראתי לזאת רהב.. וכן בתהלים פז' ד').

בחלק א של מאמר זה ראינו שהנביאים האחרונים קישרו את הדבר גם לגאולה העתידה, בה יחזרו מאורעות אלו. ואכן בנבואות מתערבבים שלשת צירי הזמן הללו זה בזה מתוך כוונה תחילה.

התיאורים הקיצוניים של הרים נמסים כדונג, שמים נקרעים, גבעות מרקדות ורוגזות, ארץ רועשת, אש ענן וערפל, ימים ונהרות מתייבשים. אינם תיאורים מן המציאות. לא היו בתקופה ההיסטורית בישראל וסביבותיה הרי געש פעילים, או רעידות אדמה יוצאות דופן שהיה אפשר לקשרן להופעת ה' (יוצאת מן הכלל רעידה אחת: בימי עוזיהו. אך זו לא נקשרה בנביאים להופעה של ה' או לאירוע דתי כל שהוא. והיא גם מאוחרת לרוב התיאורים כאן). על מה אמר איוב 'המעתיק הרים',[2] האם הוא צפה בהיווצרות ההעתקים בהרי האנדים? מי הוא זה שישבח את ה' בדבר שלא נראה מעולם במציאות?

מקור כל התיאורים האלו במסורת על תקופת יציאת מצרים, שהיתה תקופת התגלות ה' לעמו. ויש שאף צירפו את עצירת השמש והירח, על פי המסופר ביהושע. ונראה שגם תקופת הכיבוש הראשונה נכנסה תחת אותה השקפה של 'ימי התגלות ה'. לפיכך מסיימת שירת הים ב"ה' ימלוך לעולם ועד", משום שזה התוכן של כל השירה הקדומה, שע"י נצחון הים ושרו 'רהב' והתנין אשר בים, הכירו הכל במלכות ה' לעולם.

בטבלה המצורפת, מובאים המקורות השונים, (כאן הובא מדבריהם רק מה שנוגע למלכות ה' הניכרת ע"י קרי"ס, החלקים ההיסטוריים מוזכרים בקטע הקודם),  מהם נראה כיצד כולם משתמשים באותם מונחים ואותם רעיונות, שניכר שיסודם במקור אחד, אולי השירה העברית הקדומה ביותר שבידינו. הקשר בין התורה לבין השירות הוא בעיקר עניני, ופחות לשוני. – השירה היא מסמך נפרד שחובר על פי הסיפורים המוזכרים גם בתורה.

טבלה: מלכות ה' על הים

תורה שופטים ה' ש"ב כב' – תהלים יח',  כט', קיד'. תהלים פט',

צז'

תהלים סח' תהלים עז' איוב ט' יואל ב' מיכה א' ישעיהו נחום א' חבקוק ג'
אשירה לה' אשירה.. לה' אלהים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו פעל פעלת בימיהם בימי קדם (תהלים מד') חסדי ה' עולם[3] אשירה  לדר ודר אודיע אמונתך בפי

 

שירו לאלהים אזכור מעללי יה כי אזכרה מקדם פלאך     "ראשונות וקדמוניות" (מב' מג', מתייחס לקרי"ס, ומובא לעיל). 'ימי קדם דורות עולמים' (נא)    
מי כמוכה נאדר בקדש נורא תהלות (שמות טו')

ואתה מרבבות קדש (דברים לג')

  היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו (תהלים קיד')

וירכב על כרוב ויעוף (ש"ב כב')

אל נערץ בסוד קדשים רבה ונורא על כל סביביו.. מי כמוך

 

לרכב בערבות.. אלהים במעון קדשו.. רכב אלהים רבתים אלפי שנאן אדני בם סיני בקדש..

עלית למרום..

ראו הליכותיך אלהים הליכות אלי מלכי בקדש.. לרכב בשמי שמי קדם

אלהים בקדש דרכך כקול מרכבות על ראשי ההרים.. לפני חילו כי רב מאד מחנהו [יואל ב']   הנה ה' רכב על עב קל ובא מצרים ונעו אלילי מצרים מפניו (יט')

וכסופה מרכבותיו (סו')

  כי תרכב על סוסיך מרכבתיך ישועה.. דרכת בים סוסיך חמר מים רבים

 

 

ה' מסיני בא הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קדש (דברים) ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום קול ה' יחיל מדבר יחיל ה' מדבר קדש (תהלים כט'. ייתכן שיש קשר גם להושע יג' טו' "יבא קדים רוח ה' ממדבר").   אלהים בצאתך לפני עמך בצעדך בישימון סלה ינהג בעזו תימן (תהלים עח' כו', הנושא הוא ישראל במדבר)   כי הנה ה' יצא ממקומו מי זה בא מאדום (ישעיה סג')*   אלוה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן סלה.. יצאת לישע עמך
ותבקע האדמה אשר תחתיהם: ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ..  וכל ישראל אשר סביבתיהם נסו לקלם (במדבר טז)

שמעו עמים ירגזון

ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים ותגעש ותרעש הארץ ומוסדי הרים ירגזו ויתגעשו כי חרה לו (ש"ב כב')

מלפני אדון חולי ארץ (תהלים קיד')

האירו ברקיו תבל ראתה ותחל הארץ (תהלים צז') ארץ רעשה אף שמים נטפו ראוך מים אלהים ראוך מים יחילו אף ירגזו תהמות המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון (איוב ט')

עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערת (איוב כו')

ירגזו כל ישבי הארץ.. מפניו יחילו עמים.. לפניו רגזה ארץ רעשו שמים [יואל ב']

    ותשא הארץ מפניו ותבל וכל יושבי בה

אמלל בשן וכרמל ופרח לבנון אמלל

עמד וימדד ארץ ראה ויתר גוים

ירגזון יריעות ארץ מדין

 

כי אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית ותאכל ארץ ויבלה ותלהט מוסדי הרים (דברים לב' כב') הרים נזלו מפני ה' זה סיני מפני ה' אלהי ישראל

 

ההרים רקדו כאילים גבעות כבני צאן.. מלפני אדון מלפני אלוה יעקב (תהלים קיד') הרים כדונג נמסו מלפני ה' מלפני אדון כל הארץ (תהלים צז') למה תרצדון הרים גבננים..

מפני אלהים זה סיני מפני אלהים אלהי ישראל

  המעתיק הרים ולא ידעו אשר הפכם באפו [איוב ט']

ירקדון כקול להב אש אכלה [יואל ב']

ונמסו ההרים תחתיו והעמקים יתבקעו כדונג

 

ונמסו הרים מדמם (לד').

אחריב הרים וגבעות (מב' מג')

כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו והיה העקב למישור והרכסים לבקעה (מ'). קרעת שמים ירדת מפניך הרים נזלו (סג')*

בעשותך נוראות לא נקוה ירדת מפניך הרים נזלו (סד')

הרים רעשו ממנו והגבעות התמגגו ויתפצצו הררי עד שחו גבעות עולם..

ראוך יחילו הרים

והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן  ויחרד כל העם (שמות יט' יט')

וההר בוער באש עד לב השמים חשך ענן וערפל (דברים ד' יא')

 

מן שמים נלחמו הכוכבים במסלותם קול ה' חצב להבות אש (תהלים כט')

עלה עשן באפו ואש מפיו תאכל גחלים בערו ממנו.

ויט שמים וירד וערפל תחת רגליו (ש"ב כב")

ה' הט שמיך ותרד גע בהרים ויעשנו (תהלים קמד ה).

ענן וערפל סביביו צדק ומשפט מכון כסאו אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו (תהלים צז').

 

כהנדף עשן תנדף כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים קול רעמך בגלגל האירו ברקים תבל רגזה ותרעש הארץ האמר לחרס ולא יזרח ובעד כוכבים יחתם [איוב ט']

ענן וערפל.. לפניו אכלה אש ואחריו תלהט להבה.. שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נגהם [יואל ב']

מפני האש כמים מגרים במורד ענן יומם ועשן ונגה אש להבה לילה (ד')

קרעת שמים ירדת (סג').

כקדח אש המסים מים תבעה אש להודיע שמך לצריך מפניך גוים ירגזו (סד').**

ה' באש יבא.. וגערתו בלהבי אש (סו')

לפני זעמו מי יעמוד ומי יקום בחרון אפו חמתו נתכה כאש והצרים נתצו ממנו

 

 

ונגה כאור תהיה..

שמש ירח עמד זבלה לאור חציך יהלכו

 

כי גאה גאה.. וברוח אפיך נערמו מים נצבו כמו נד נוזלים קפאו תהמות בלב ים..

ה' ימלך לעולם ועד

נחל קישון גרפם נחל קישון נחל קדומים תדרכי נפשי עז קול ה' על המים אל הכבוד הרעים ה' על מים רבים.. ה' למבול ישב*** וישב ה' מלך לעולם (תהלים כט') אתה מושל בגאות הים בשוא גליו אתה תשבחם

 

        הלוא את היא המחרבת ים מי תהום רבה השמה מעמקי ים דרך לעבר גאולים ה' בסופה ובשערה דרכו וענן אבק רגליו גוער בים ויבשהו וכל הנהרות החריב (השווה הושע יג' טו': יבא קדים רוח ממדבר עלה ויבוש מקורו ויחרב מעינו. וישעיה יט' במשא מצרים: ונשתו מים מהים ונהר יחרב ויבש) הבנהרים חרה ה' אם בנהרים אפך אם בים עברתך..

זרם מים עבר נתן תהום קולו

 


וישם את הים לחרבה ויבקעו המים
(בקיעת הירדן ביהושע א')
  הים ראה וינס הירדן יסב לאחור.. מלפני אדון.. מלפני אלוה יעקב (תהלים קיד') .. ושמתי בים ידו ובנהרות ימינו:

 

אמר אדני מבשן אשיב אשיב ממצלות ים בים דרכך ושביליך במים רבים ועקבותיך לא נדעו נטה שמים לבדו ודורך על במתי ים (איוב ט')

חק חג על פני מים (איוב כו')

      שבעות מטות אמר סלה נהרות תבקע ארץ..

דרכת בים סוסיך חמר מים רבים

 

חמת תנינים יינם וראש פתנים אכזר.. לי נקם ושילם.. מחצתי.. (דברים לב')

ימינך ה' תרעץ אויב..

אמר אויב ארדוף אשיג.. כסמו ים.. במים אדירים (שירת הים).

ירד שריד לאדירים .. כן יאבדו כל אויבך ה'   אתה דכאת כחלל רהב בזרוע עזך פזרת אויביך

 

אך אלהים ימחץ ראש איביו   אלוה לא ישיב אפו תחתו תחתיו שחחו עזרי רהב (איוב ט')

בכחו רגע הים ובתבונתו מחץ רהב:

ברוחו שמים שפרה חללה ידו נחש בריח (איוב כו')

 

  עורי עורי לבשי עז זרוע ה' עורי כימי קדם דורות עולמים הלוא את היא המחצבת רהב מחוללת תנין (נא')

ביום ההוא יפקד ה'.. על לויתן נחש ברח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים (כז') *

  מחצת ראש מבית רשע
וגאלתי אתכם בזרוע נטויה (שמות ו' ו') עזי.. ימינך.. בעזך (שירת הים)     ..לך זרוע עם גבורה תעז ידך תרום ימינך:

 

ה' יתן בקולו קול עז.. ועזו בשחקים הודעת בעמים עזך

גאלת בזרוע עמך..

ורעם גבורותיו מי יתבונן (איוב כו')

וה' נתן קולו (יואל ב')

  עורי עורי לבשי עז זרוע ה' (נא')*    
מי כמוכה באלים ה'..

נורא תהלות עושה פלא

    כי מי בשחק יערך לה' ידמה לה' בבני אלים

 

  מי אל גדול כאלהים

אתה האל עשה פלא

עשה גדלות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר (איוב ט')        
תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מקדש ה' כוננו ידיך גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים     גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה..

ההר חמד אלהים לשבתו אף ה' ישכן לנצח.. ממקדשך

 

           

 

*סוף הפרק עוסק בקרי"ס לעתיד. מובא לעיל.

***אפשר לפרש 'למבול יָשָב', כמו 'יַשֵב', שנשב ברוחו לסלק את מי המבול, ומלך שוב על הבריאה החדשה. ובזה דומה לקריעת ים סוף שנשב ברוחו וקרע את הים, ונתמלך.  ונופל על 'ויֵשֶב ה' מלך', וכן דומה ל'ייבש' שיבשו המים ונראתה היבשה. ואף בניקוד שלנו: יָשָב, ניתן לפרש כן שהרי מדובר בלשון עבר והוא כמו 'נָשַב'. ונופל על סיום השירה 'שובה', ראה הערה להלן.

——

מה שלמדנו מכל המקורות האלו, הוא שהשירה הישראלית, יצרה יצירה יחודית הקשורה באירועי יציאת מצרים כזמן גילוי מלוכת ה' בעולם כולו.[4] והנביאים והכתובים, ראשונים ואחרונים, הסתמכו עליה כדברים ידועים, שדי לצטט מהם ראש משפט, קצה קצהו של ענין, בכדי שהשומע יבין. סביר לפיכך להניח (כאמור לעיל) שהמדובר בקטע מספר הישר, שהיה נפוץ בישראל עד כדי שספרי יהושע ושמואל שולחים את הקורא אליו (יהושע י' יג', שמואל ב' א' יח'). לכך מתאים הקשר הישיר ללשונות שופטים שמואל ותהלים בני התקופה. ואילו הדמיון ללשונות הנביאים הוא משני (כפי שניתן לראות בטבלה). ואפשר שבימיהם לא היה ספר הישר קיים בשלמות.

נושא השירה היה קדמוניות וימי קדם, בכל האלים אין כה' עושה פלא. ה' בא מוקף בפמליה ומרכבות של קדושים או כרובים ומלאכים, שנמשלו לסוסי מרכבתו, אשר כמובן אין בהם וברבבות הקדושים כמוהו ולא אשר יעשה כמעשיו. כח ה' על המים, מרכבותיו באות במים אדירים, בתהום ובמצולות, והים והנהרות נסים ממנו ונבקעים לבקעים. הם חרבים ויבשים. ה' מדכא ומוחץ בעוז זרועו ראש אויביו, ראשי תנינים, ו'רהב',[5] עוצר ומרגיע את הים עצמו ושם לו גבול. ה' מושל בים.

ה' יוצא ממקומו, ומופיע מן המדבר והישימון, מדרום מכיוון אדום, וממדבר קדש, אל מדבר פארן וסיני, יוצא לפני עמו לישעם. קולו מחיל את המדבר, הארץ רועשת והשמים נוטפים. עמודי הארץ רוגזים, וההרים והגבעות שבמדבר סיני רוקדים ונמסים כדונג. ההרים חלים ממנו, מתפוצצים ומושפלים. רק הר אחד ה' חומד לנחלתו.

ה' יורד וערפל תחת רגליו, קולו חוצב להבות אש, אשו הגדולה הולכת ומלהטת את צריו. נשמעים רעמים וברקים והארץ רועשת.[6] ה' מולך על כל העולם.

ההקבלות אינן רק בתוכן, אלא גם בהרבה ביטויים שוים, שבאים לשימוש ע"י המשוררים בוריאציות שונות בנוגע לחלקים מהתיאור של מלכות ה'. וייתכן שהשירה המקורית עצמה אף חזרה על ביטויים בלשון נופל על לשון, כך למשל ה' מופיע מקָדֵש, אך גם מופיע ברבבות קֹדֶש, ואף: 'היתה יהודה לקָדְשוֹ'. ה' מסיני בא, וגם: רכב אלהים סיני בקודש, וכן: הרים נזלו מפני ה' זה סיני. או שהשם סיני הופיע בשיר בכמה הקשרים, או שהמשורר משתמש בביטויים מהשירה המקורית, כאשר השומע מבין את הפראפראזה.

ה' החריב את הים, אך גם "החריב הרים וגבעות", עליבות המרכבות והסוסים של פרעה, מודגשת, כשהמדובר נגד מרכבות ה' וסוסיו. בתורה נמצאים אילי מואב, בשירה ההרים רקדו כאילים. המכסים את המצרים הם התהומות, זו תהום רבה שהתמרדה נגד ה'. בשירות קדם הים גאה נגד ה' עד שהוכנע, בתורה ה' הוא ש"גאה גאה". דבורה קוראת 'עורי עורי דברי שיר', וישעיה אומר 'עורי עורי זרוע ה'. המצרים הם 'אדירים' הטובעים בים, ויעל משקה את סיסרא ב'ספל אדירים'.

התורה, שמתארת את מלוכת ה', לא יאה לה להעלות מול ה' את התנין או את הים, אפילו לא כאוייב זמני ומנוצח. שהרי אין כאן באמת אויב ריאלי. רק השירה שמרה תיאור אגדתי זה, המופיע גם באגדות חכמים. כאשר הדימוי של 'אויב' המנוצח ע"י ה', הוא סוג של שיר ושבחה. אך הנושא הכללי של השירה הוא "אויבי ה'", כפי שמודגש הדבר פעמים רבות, הלוחמים עם ישראל נתפסו כאויבי ה', המלחמה היא "לעזרת ה', לעזרת ה' בגיבורים", (שופטים ד' כו'), "כן יאבדו כל אויבך ה'" (שם לא'). בתואם לאמור בתורה "קומה ה' ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך מפניך" (ראה הערה בסמוך, על הקשר לשירה זו). כל עוד המלחמה קשורה היתה בעליה ממצרים ובכיבוש הארץ, כל הפרעה היא "מלחמה בה'". כמו: "מלחמת לה' בעמלק".

התורה, היורדת לפרטים, ומתארת את הסיפור ההיסטורי. אינה מדברת על אש ועשן באופן כולל, אלא מסבירה על עמוד האש ועמוד הענן ובאיזה אופן שירתו את ישראל. וכן כל שאר המאורעות הבלתי טבעיים, כולם מתוארים בתורה לתכלית מדוייקת. אבל במבט מרחוק, נראית הבחינה של התגלות ה' על ידי הרעשה ורגיזת הארץ, אש וענן סביבותיו.[7]

מכל זאת ברור שהסיפור ההיסטורי שבתורה, על כל פרטיו, אינו איזה מעשה ש'התגבש', אלא סיפור היסטורי לכל דבר וענין, שזכרו נמצא כאפוס ענק, כראשית האומה וראשית התמלכות ה' בעולם, בכל הכתבים העתיקים של המשוררים, הנביאים, והחכמים, שמכל הדורות לאורך אלף שנה. זה הוא חלק מה'זכרון הקולקטיבי' של העם כולו מאז היותו.

החיבור הזה שבין כל האירועים שהסיפור ההיסטורי מפרטם ומחלקם, נותן נקודת מבט חדשה על רצף האירועים. הכרזת מלכות ה' על ישראל, על אויבי ה', ועל הטבע. ולא לחינם אמרה האגדה "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי",[8] כי ההתגלות היתה לאורך כל הימים האלו, ומעמד הר סיני לא היה אלא השיא.

בהתמלכות ה' נמצאו ארבעת הצורות של התגלותו: שליטה בטבע כאות ומופת, גמול לרשעים וגילוי השגחתו, הופעתו וגילוי כבודו, ושמיעת קולו ע"י כל העם בחורב. זה הוא הסדר ההיסטורי של ארבעת צורות ההתגלות. אך לכולם קדמה שמיעת קול – ע"י משה בחורב. ושמיעת הקול ליחידים נשמעה עוד בהמשך ההיסטוריה תדיר, והם אלו שהכריזו על בא מלכות ה', על ארבעת השלבים הבאים שבא יבואו.

 

מלכות ה', התגלותו על עמו וכריתת הברית. משמעותה הרבה יותר מאשר קיום המצוות הכתובות בתורה. הגישה המלאכותית של הדורות האחרונים, מפתחת מין ציפייה למצוא בנביאים או בכתובים יותר התייחסויות מפורשות לספר התורה ולגורלו. אלא שמקורה של ציפיה זו בחוסר הבנה. אין לך פרק בנ"ך שאינו ניזון מהמטען הלשוני והתוכני של התורה, לא באופן מלאכותי של ציטוט או שימוש בספר, אלא באופן חי ואורגני. ספר התורה אינו "התורה", הוא אינו אלא ספר שבו נכתבו הזכרונות מקבלת התורה. ברור שהוא המקור המוסמך והקדוש, אבל הוא רק מקור המספר על התורה. התורה ניתנה בעל פה לעם, ועברה מאיש לאיש, כשהיא כוללת הרבה יותר מהמצוות הכתובות בתורה. וגם המצוות הכתובות בקיצור נמרץ, כוללות הרבה יותר בתורה שבעל פה.

הנביאים אינם מתייחסים כלל אל התורה כספר, תהלים מד' מספר את סיפורי התורה תחת הכותרת: "אלהים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו פעל פעלת בימיהם בימי קדם". לפי טעמינו היה לו לצטט מתוך התורה. אבל התורה שלפנינו (ושהיתה לפניו וממנה לקח את הלשונות בהם משתמש) אינה אלא ספר, סמכותו וקדושתו עברה מדור לדור, ולכן התוכן הוא "אבותינו ספרו לנו". ה"באזננו שמענו" רחב הרבה יותר.

דניאל ט' אומר: "ה' לנו בשת הפנים למלכינו לשרינו ולאבתינו אשר חטאנו לך לה' אלהינו הרחמים והסלחות כי מרדנו בו ולא שמענו בקול ה' אלהינו ללכת בתורותיו אשר נתן לפנינו ביד עבדיו הנביאים וכל ישראל עברו את תורתך וסור לבלתי שמוע בקלך ותתך עלינו האלה והשבעה אשר כתובה בתורת משה עבד האלהים כי חטאנו לו ויקם את דברו אשר דבר עלינו ועל שפטינו אשר שפטונו להביא עלינו רעה גדלה אשר לא נעשתה תחת כל השמים כאשר נעשתה בירושלם כאשר כתוב בתורת משה את כל הרעה הזאת באה עלינו ולא חלינו את פני ה' אלהינו לשוב מעוננו ולהשכיל באמתך וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו על כל מעשיו אשר עשה ולא שמענו בקלו".

וכן עזרא אומר (ט'): "ועתה מה נאמר אלהינו אחרי זאת כי עזבנו מצותיך אשר צוית ביד עבדיך הנביאים לאמר הארץ אשר אתם באים לרשתה ארץ נדה היא בנדת עמי הארצות בתועבתיהם אשר מלאוה מפה אל פה בטמאתם ועתה בנותיכם אל תתנו לבניהם ובנתיהם אל תשאו לבניכם ולא תדרשו שלמם וטובתם עד עולם למען תחזקו ואכלתם את טוב הארץ והורשתם לבניכם עד עולם".

אך עזרא מצטט כאן פסוקים מתוך התורה כלשונם, יודעים אנו כי עזרא מיחס את התורה בכל מקום למשה, ולא עלה על דעתו כי נכתבה על ידי הנביאים.

גם זכריה כותב: "ולבם שמו שמיר משמוע את התורה ואת הדברים אשר שלח ה' צבאות ברוחו ביד הנביאים הראשונים.. והארץ נשמה אחריהם מעובר ומשב וישימו ארץ חמדה לשמה" (ז יב).

לפי המקורות האלו, שחיו בלי ספק בזמן שספר התורה היה מרכז היהדות. התורה נשלחה ביד הנביאים, היא אמנם "תורת משה", אבל הנביאים הם שנצטוו לתווך בין ה' לעם. מלכות ה' והשכנת שכינתו, אינה רק קיום החוקים שבספר, אלא ענין כללי הרבה יותר שהספר מזהיר עליו גם הוא: לעשות הישר והטוב בעיני ה', ללכת בדרכיו, ליראה ולאהבה אותו. להרגיש חלק מעם ה', לשמוע בקולו – הבא על ידי הנביאים. המצוות המוכרות לנו הם הדרך להגיע להשכנת שכינתו, ולהמליכו ולעבדו. אך אין אלו אלא כלי, להגיע למטרה של קרבת ה', לחסות בצל כנפיו, להיות עבדו ולהמליכו.

את החוקים לא ציווה משה, אלא ה'. גם את הנפלאות לא עשה משה אלא ה'. והנביאים, אף שמזכירים את משה הרבה פעמים (משה נזכר 113 פעמים בנ"ך), במקומות רבים אחרים הם מדלגים על התיאור הפרטני המתאר את חלקו של משה בתמונה. הם יונקים את כחם ישירות מה' ודברו, הם מתבוננים באופן ישיר במעשיו. וה' חי בקרבם. כך בדיוק גם התורה חיה בקרבם, על לשונותיה ודרישותיה, הרבה יותר מאשר בתורת ציטוט מספר. וידעו גם הם כי הספר אינו אלא אפס קצה של התורה, שעברה מדור לדור. כאשר חלקים נכבדים מתושבע"פ זכו גם להגיע עד לדורות חז"ל שהנציחום עלי ספר.

הערות:

[1] ראה יחזקאל כט': פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו.

[2] גם באונגליון מוצגת כפסגת ההתנבאות: 'בכח האמונה להעתיק הרים'.

[3] המפרשים נתחבטו בלשון 'ה' עולם', ולפי המבואר שמדובר בשירה עתיקה, יש לומר שבמקור נאמר 'אל עולם', כינוי השגור אצל האבות (בראשית כא' לג'. ראה פירוש על יג' ט') ותהלים השתמש בשם ה', כמו בכמה שירות שהוחלפו בתהלים משם אלהות לשם ה', כנודע.

[4]קאסוטו רואה את הקשר בין חלק מהכתובים האלו כעוסקים בסיפור בריאה בימי קדם בלבד. במקביל למיתוס האוגריתי על הבעל הנלחם בשר של נהר ושל ים. אך גם אם היה בישראל סיפור שכזה על הבריאה, שעסק בנצחון ה' על התנינים הגדולים ועל השר שלהם, או בקביעת גבולות הים, וסיום ההצפות והשטפונות הגדולים שהיו בימי בראשית ואחרי המבול. הרי שהשירה שלפנינו בכל המקורות המובאים כאן, קשורה גם בקריעת ים סוף ובגאולת ישראל. כך שאין טעם ואי אפשר לבודד אלמנטים שהיו קיימים לפני כתיבת השירה הזו במתכונתה הנוכחית של הקטעים שאנו מוצאים ממנה. ועל ידי כך להרחיק מן השירה הקדומה אלמנטים הקשורים במישרין במדבר, בסיני ושעיר, שקאסוטו אינו יכול להכליל בשירת תיאוגוניה.

ובנוגע להקבלה למיתוס, ראה ליונשטם: "אין בקטעי המיתוס האוגריתי המועטים הידועים לנו כדי הסבר שלם של הכתובים הנ"ל ובמיוחד לא של הכתובים המציינים שה' הוביש את מי הים והנהר והחריבם. לא מצאנו עד כה כדוגמתו של רעיון זה בכתבי אוגרית.. ועוד שאין בכתבי אוגרית רמז שמלחמתו של בעל בים ובנהרות היא בעלת אופי קוסמוגוני", (מסורת יצי"מ בהשתלשלותה, עמ' 105). מאחר ואין במיתוס קשר להחרבת הים, ולא למעשה בראשית. הרי שני האלמנטים העיקריים אינם אלא קריעת ים סוף, והתמלכות ה' שאחריה, המתבטאת גם בסיום השירה: "ה' ימלוך לעולם ועד".

תיאורו של יואל (ב') את יום ה' העתידי קשור גם בפסוקים האלו כמובא בטבלה, יואל גוזר את העתיד מן העבר.

[5] מצרים נמשלו בנביא ל'רהב' וגם לתנין, ראה בקטע הקודם. ולכן  שגויים בעליל דבריו של פרופ' לוינשטם המניח כי טביעת המצרים היא יסוד מאוחר שכן אין לו מקבילה במיתוס. והרי המיתוס שלו יסודו בנצחון על רהב והתנין. כמובן שכך או כך ההנחה שהמציאות התרחשה או תוארה רק בעקבות המיתוס אין לה יסוד.

[6] המסורת היתה מגידה, שכל אלו רק הקדמות להתגלות ה', אבל התגלות ה' עצמה היא בדממה. שכן אין ה' גוף או דמות הגוף שנוכל לקשרו עם אש ורעש, אלו רק פמלייתו, רבבות קדושיו. וראה מלכים א' יט' ח': "ויקם ויאכל וישתה וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלהים חרב.. ויאמר צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עבר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה' ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה". וראה איוב ד' טז': "תמונה לנגד עיני דממה וקול אשמע".

מזמור כט' בתהלים מוקדש כולו לתיאור קול ה', וראה יחזקאל י' ה': "כקול אל שדי בדברו".

[7] נושאים נוספים שאולי קשורים בשירה: הדימוי של ישראל כצאן, בהתאם לרמזים בשירת הים. ראה הערה לפסוק טו'.

עמידת השמש והירח, המוזכרת בחבקוק ובאיוב בצמוד לחלקי השירה. והרי עליה אומר יהושע 'הלא היא כתובה על ספר הישר'.

הכתוב בתורה (במדבר י' לה'): "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה, קומה ה' ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך מפניך", משפט זה מסומן בשתי אותיות נ' הפוכות בצורה של סוגריים. ולפי האגדה מדובר בספר בפני עצמו (שבת קטז'), והכוונה כנראה היא לחלק של ספר אחר גדול (כך פירש האר"י). ואפשר שזה הבסיס הראשוני לספר הישר, ספר השירות של בני ישראל, שהיו שרים לפני ארון הברית. ואולי זו הכותרת של השירה שחלקים ממנה משוחזרים כאן (המקובלים הבטיחו שלעתיד לבא יתגלה ספר הישר, ראה פירוש חיד"א למסכת סופרים פ"ו). – אין להתעלם מכך שתהלים סח' שהוא חלק מהשירה, משתמש בפתיח זה: "יקום אלהים יפוצו אויביו וינוסו משנאיו מפניו" (השווה האמור בגוף הדברים כאן, בנוגע לרעיון של "אויבי ה'"). ועצם הפתיחה הזו, מתאימה רק בזמן שארון הברית היה יוצא למלחמה, בימי המדבר. הנסיון להוציאו למלחמה בתקופת השופטים, לא צלח, ולא היה טעם לחבר שירה לכבודו (לא ידוע על פעם נוספת בו יצא הארון למלחמה, למרות שמתוארות מלחמות רבות מאד בשופטים ובשמואל). ואולי על זה אומר ירמיהו ב' כז': "ובעת רעתם יאמרו קומה והושיעינו" (ראה תהלים ג' ח'). דוד השתמש בפתיח זה כשהעלה את הארון למקומו בירושלים.

תהלים קלב' ח' משתמש בחלק השני של שירת הארון שבתורה, ואומר "קומה ה' למנוחתיך אתה וארון עוזך" (וראה דה"ב ו' מא'). הוא נוקט 'קומה' ולא 'שובה', כיון שהארון מעולם לא היה בירושלים, והוא בא למגורי קבע.

(ובאגב יש להעיר, שהשיר הקדום הזה שנחשב גם ע"י החוקרים כעתיק מאד, מדבר על 'רבבות אלפי ישראל', מה שמלמד שנדודי המדבר כללו אומה שלמה ועצומה. ויש בביטוי זה הקבלה לתיאור שבתהלים סח': "רכב אלהים רבתים אלפי שנאן" הקשור גם בשיר זה, כאמור. ראה פירוש על יב' מא').

המשך השיר ששרו בני ישראל בנסוע הארון מובא בע"ז כד: בלשון מקראית: "רוני רוני השיטה התנופפי ברוב הדרך המחושקת ברקמי זהב המהוללה בדביר ארמון ומפוארה בעדי עדיים", בלי ספק ממקור מקראי קדום. השיטה היתה העץ ממנו נעשה ארון הברית, וכן עצי המשכן. לעצי המשכן היו חישוקים, מכסף (להלן כז') ומזהב (להלן לו'). הביטוי "עדי עדיים" מוזכר עוד רק ביחזקאל (טז' ו', וכעין זה טז' י') כלפי דור המדבר. ואפשר שבעת המשא היו מקשטים את הארון בהרבה עדיים. התנופפי, אולי רמז לארון הנושא את נושאיו.

באגדה ("מדרש חסרות ויתרות") אמרו שפרשת ויהי בנסוע היא מנבואת אלדד ומידד. וזו הכוונה "ותנח עליהם הרוח והמה בכתובים", נבואתם כתובה, ואולי היו הם ממשוררי ישראל המושלים ("יאמרו המושלים", במדבר כא' ז'). וגם לפי אגדת חז"ל נבואתם עסקה בענין היסטורי: "משה מת ויהושע מכניס".

ואפשר שספר הישר הוא זה שמכונה בתורה 'ספר מלחמות ה', והכינוי 'המושלים' שבא בהמשך הפרק הוא על דרך הגיוון, המושלים הנזכרים לעיל שכתבו את מלחמות ה', (לשון הכתוב: "על כן יאמר בספר מלחמת ה' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון: ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב.. על כן יאמרו המשלים באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון: כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחן אכלה ער מואב בעלי במות ארנן..". באמצע יש גם תיאור פרוזאי, אבל כשהתורה חוזרת לשירה היא מציינת 'על כן יאמרו המושלים', ואפשר שהם אותם המושלים של 'מלחמות ה', כאמור. את השיר המלא הכיר אולי ירמיה כנראה מדבריו בפרק מח'). הכותרת 'מלחמות ה' מתאימה בהחלט לשיר שלפנינו.

זכר לשירת ההרים הנוטפים (ולעוד מוטיבים הבאים בשירה זו) נמצא גם בכתובת כנתילת עג'רוד, שמקורה בשבט שמי שהכניס לתוכו אלמנטים ישראליים ("ובזרוח אל וימסון הרים ידכון גבנוננים, לברך בעל ביום מלחמה לשם אל ביום מלחמה". השווה 'זרוח' ל'הופיע', 'גבנונים' ל'גבנונים' בתהלים. ו'יום מלחמה' לשירת הים. 'בעל' שימש כינוי גם לאלהי ישראל כידוע). ראה לעיל הערה למאמר 'נס וטבע ביציאת מצרים'.

שחזור משוער בהערכה גסה מאד של הקטע מספר הישר, יכול להיראות כך:

קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך: רוני רוני השיטה התנופפי ברוב הדרך המחושקת ברקמי זהב המהוללה בדביר ארמון ומפוארה בעדי עדיים: אשירה לה' הרוכב בערבות בסוד רבבות קדושים: מי כמוך באלים ובקדושים נאדר ונורא: מרכבות ה' וסוסיו דרכו על במתי ים: קולו הרעים על תהומות וישדד מצולות: ידו ייבשה מים אדירים ימינו החריבה נהרות: זרוע עוזו דכאה רהב מחצה תנינים שיבר ראשי אויביו נקם משנאיו: ה' בצאתך ממקומך לישע עמך בצעדך לפניהם: בהופיעך מתימן ממדבר פארן בישימון: ארץ רעשה ורגזה גם שמים נטפו: ההרים נזלו כדונג נמסו מפני ה': זה סיני בוער באש עד לב השמים: הרים שחו ויתפוצצו והגבעות רצדו ויתמוגגו: ויט שמים וירד ענן וערפל סביביו: קולו כברקים חוצב להבות אש תלהט סביביו צריו: שובה ה' רבבות אלפי ישראל:

הקטע הזה הוא נושא לעצמו, בלי קשר לתיאור שבבמדבר כא' המתאר את מסעות ומלחמות ישראל בהמשך הארבעים שנה, שהוא – לפי ההשערה הנ"ל – פרק אחר בספר הישר, ואולי בו נכלל הקטע: "ידם השמש וירח עמד עד יקם גוי איביו: וישב ה' מלך לעולם", המובא ביהושע. ואולי 'וישב ה' הוא סוג של סיומת בדומה ל'שובה ה' שהיה שר משה לפני הארון. וכן בתהלים כט' שהוא חלק מהשירה (ראה טבלה) מסיים: "וישב ה' מלך לעולם". וכך השיר פותח בקומה ומסיים בשובה.

[8] וכנראה גם בהשפעת יואל ג' ב': 'וגם על העבדים והשפחות בימים ההם אשפוך את רוחי'.