האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה
10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

קשקשת אבולוציונית – כענף 'מחקר' מכובד

תמונה של צוות האתר

צוות האתר

בהמשך לענף המחקר המעמיק"פסיכולוגיה אבולוציונית", אנו גאים להציג כיצד נוסחת הקסם 'אבולוציה' משמשת כפקק לכל שאלה טפשית מחד, וכענף מחקר מכובד מאידך. קשקשת ברשת כפשוטו.

למה נמלים עוקצות אנשים? הרי הגיוני יותר שלא תמשוך את תשומת לבי? נשאל בלדד השוחי, כרגיל, השאלה חסרת ביסוס רציני, מדוע נמלה צריכה לטפס עלי בכלל? זה לא חלק מהחיים שלה, ומליארדי נמלים בעולם לא ראו מימיהם אדם, וגם לא הוצרכו לטפס עליו,  לא שאלה "לאבולוציה", זו סתם קלוץ קאשע. כמובן, שאפשר תמיד לומר גם הפוך, הנמלה עוקצת את האדם כדי שאדם לא יתקרב לקן נמלים ויקלקל אותו, כשאלף נמלים עולות עליך ועוקצות אותך, אתה מאבד את החשק לעשות זאת שוב, וגם אין לאדם יכולת להרוג אלף נמלים, ובודאי לא לבעלי חיים אחרים שאין להם ידיים גמישות, הנמלה לא מסתכנת כשהיא עוקצת בעל חי. בקיצור, סתם דברי הבל.

אבל לבלדד זה לא מספיק, "סתם סברות", זה לא מרשים, לכן דבר ראשון הוא מבסס את השאלה מבחינה אבולוציונית מדעית ומכובדת:

לנו יש יצר עז לשימור עצמי – יצר שמגדיל את סיכויי השרידה שלנו, ולכן את הסיכוי שלנו להוליד ילדים ולהוריש להם יצר שימור עצמי משלהם. זה היגיון אבולוציוני בסיסי. אבל אצל הנמלים המלכה היא זו שמתרבה, ולכן לנמלה שזוחלת עליך אין שיקול כזה.

שוב, כרגיל, אפשר להגיד מה שרוצים, זה בחינם, אין שום קשר בין יצר לשימור עצמי ובין הסיכוי להוליד ילדים, הנמלה תורמת לאיסוף המזון בקן, ולכן הריגתה של הנמלה פוגעת באיסוף המזון. הנמלה מגנה על המלכה שמתרבה, ולכן הריגתה בלי שום סיבה פוגעת במלכה וברביה, ואם נאמר שהריגתה אינה בלי שום סיבה, אלא שומרת על הקבוצה, לא צריכים להגיע לכך שהמלכה מתרבה. בקיצור פלפול של קש וגבבא.

בשורה התחתונה, וזה צריך להיות כמעט מובן מאליו, ככל שיצור יותר חברתי, ככל שהוא תלוי יותר בחברה כדי לשרוד ולהעמיד צאצאים, כך הוא דוחק הצדה את יצר השימור העצמי שלו מפאת אינטרסים של הקולקטיב. במבט ראשון זו נראית התנהגות לא הגיונית, אבל מבחינה אבולוציונית זה די פשוט. והסיבה העיקרית לכך שהחברה האנושית אינה מורכבת ברובה מלוחמים מתאבדים היא שאנחנו עדיין פחות חברתיים מנמלים.

שוב דיבורים באויר בלי שום בסיס והקשר, היא גופא השאלה, מדוע אנו פחות חברתיים מנמלים? התשובה היא כמובן שישנו אילוץ אבולוציוני שהופך את הנמלים לחברתיות, ואותנו לפחות חברתיים, נניח, מה שברור הוא שאם נמלים לא היו עוקצות את האדם, היה ניתן להמציא הסבר 'מרשים' לא פחות, ולקשר אותו בדיוק לאותם מושגים של ילודה ושימור והתרבות וכו'. העיקר שדיברנו משהו על אבולוציה וגנים.

ומכאן לשאלה הבאה של בלדד השוחי: מתי התחלנו להתבייש?

בלדד לא נזקק חלילה לישות המוכרת לנו "נפש האדם", ישות עצמאית בעלת תודעה, שתכונותיה נובעות בין השאר, מתובנות מוסריות, משאיפה למשמעות, ומדברים כאלו. הוא רוקח מיידית הסבר מהשרוול, כאילו מדובר בעובדה מדעית:

"בושה, יחד עם אחיותיה מבוכה ואשמה, היא כלי שהאבולוציה נתנה לנו כדי שנעמוד במוסכמות חברתיות. כדי שלא נתנהג באופן "חסר בושה". והבושה אפילו אינה מיוחדת לאדם. כלבים, למשל, עושים ריקוד שלם של בושה כשתופסים אותם באחת מקלקלותיהם, וזה עובד להם יופי. גם אנחנו וגם הם הרבה יותר סלחניים כלפי מי שמפגין חרטה".

ובכן, מדובר בתכונה של אנשים וכלבים, כלי שהאבולוציה נתנה לנו כדי שנעמוד במוסכמות חברתיות, אין ספק שבלי הכלי הזה היו אבותינו דמויי הקופים נכחדים מהעולם. מה שנקרא "הסברים חסרי בושה", האם באמת תחושת הבושה של הכלב, דומה וקשורה לתחושת אשמה של האדם? אין לנו דרך לדעת כמובן מה מרגיש הכלב בתוך תוכו, אבל אין לנו שום אינדיקציה וסיבה לחשוב שהרגשות הכלביים קשורים לאנושיים והם באותה רמה של חוייה. במקום לנסות להסביר משהו שאנחנו לא יודעים וחשים (תחושות וחוייות של בעל חי), למה שלא נתמקד במה שאנחנו כן יודעים וחשים (תחושת אשמה או בושה אנושית), ואת זה עושה בלדד גרוע מאד, בהסבר פלסטלינה שיכול להסביר כל דבר.

המשך ה'תשובה' כמובן עוסק בכך שהבושה מעניני מין היא ענין של אפנה בלבד וכו', מיותר להתייחס, למי שמאמין במושג 'ערכים' אצל בני אדם ולא רואה אותו בהכרח כהפרשה של מוטציות.

במענה לשאלה "האם האבולוציה נגמרה?" קובע בלדד:

מכיוון שהברירה הטבעית פועלת לטובת מי שמסוגל להעמיד יותר צאצאים, היא מאריכה את תקופת הפריון שלנו, ועימה את תקופת הפעילות המינית

שוב קביעות חסרות כל בסיס, האם האבולוציה היא ענף מדעי, או סתם משחקי מלים? וכי עלית גיל הפריון בזמננו משפיעה ולו במשהו על הישרדותו של המין האנושי? חלקים גדולים מהאנושות נמנעים מלהביא ילדים מרצונם החפשי, הצמיחה בילודה ובריבוי האנושות קשורות בהמון גורמים, אבל בשום אופן אין השפעה מעליית גיל הפריון. זו כמובן טובה עצומה לאותם אנשים שלא הצליחו להביא ילדים עד גיל מבוגר, היכולים לזכות בכך בתנאי העולם המודרני, אבל אין שום קשר לאבולוציה.

מכיון שבלדד השוחי הוא כל יכול, ובהינף מקלדת פותר את כל בעיות העולם, אין לו בעיה גם לעסוק בשאלה "מדוע האבולוציה לא פתרה את כאבי הלידה?", כאילו, איזה כיף, אם יש את מלת הקסם אבולוציה, איך זה שיש בכלל כאבים בעולם?

אז זהו, שפתאום לאבולוציה לא אכפת שאנחנו סובלים:

הכאב שלנו לא באמת מפריע לה. כל עוד כאבי הלידה לא מונעים מאיתנו להתמסר שוב לתאוות הבשר, לא אכפת לאף אחד איך אנחנו מרגישים בקשר לזה כעבור תשעה ירחים.

האבולוציה מתנכלת לנקבות האדם באופן מיוחד. היא העמידה אותנו על שתי רגליים, מה שפינה את הידיים שלנו לעשות דברים מעניינים, אבל גם שינה את מבנה האגן שלנו מקצה לקצה, העניק לנו כאבי גב ובעיות ברכיים שכמותן טרם נראו בעולם החי, והצר בצורה משמעותית את המעבר שדרכו הוולד אמור להגיח.

היי, אבל לא מדובר רק בסבל, הרי הלידות האנושיות הן סיכון עצום, בתנאים טבעיים חלקן הגדול מאד מביא למוות, של העובר או של האם, גם זה לא אכפת לאבולוציה?

אז כן, כשצריך, אומרים שהאבולוציה לא פותרת את כל הבעיות, מה לעשות, יש לנו ראש גדול, והמחיר הוא חסרון הישרדותי עצום. אבל כשצריך להיפך, אומרים שהאבולוציה פותרת את הבעיות. זה כחו של "הסבר" שנשלף מהשרוול בביטחון מופרז ובעצם לא מסביר כלום.

כמובן ייתכן שהאבולוציה פותרת כביכול בעיה א' ולא פותרת בעיה ב', אלא שזה לא מהווה הסבר או משהו דומה, אלא סתם אמירות בעלמא. מומחיות של בלדד השוחי.

(התרגלנו לחלקים מהאבולוציה שקשורים בעקרונות שנשמעים הגיוניים כמו "החזק שורד", אמנם במציאות זה לא בדיוק כך ,זאת אומרת כשצריכים זה כך וכשצריכים זה להיפך, ד"ר שרון מועלם כתב ספר בשם "החלש שורד", בו הוא מראה הרבה דוגמאות שדוקא החלש שורד, ולא במובן של 'מין חלש' אלא במובן של סיכונים, מחלות, נקודות תורפה).

למעשה, התחום המכובד מקבל חיזוק בלתי צפוי מכיוון מכובד מאד באקדמיה, מספרת לנו קרן צוריאל הררי, במאמרה העוסק בנפיחות הפחות ושיהוקים, פרופ' רוברט פרוביין פיתח תחום מחקר נפלא שהוא מכנה 'המדע הזעיר':

מפתה להרים גבה כששומעים על תזה אבולוציונית שעוסקת בנפיחות גוף. אבל אצל פרוביין מדובר ביותר מאשר עוד נושא למאמרים אקדמיים. עבורו זה חלק מאידאולוגיה מקצועית – החזרתו של ענף המחקר המכובד שקרוי "המדע הזעיר".

כשחושבים על מחקר מדעי כיום מדמיינים מעבדות משוכללות של מכונים וחברות מתוקצבים. והדימוי נכון. רוב המחקר כיום הוא בתחום "המדע הגדול", מדע ששאלותיו מוכתבות מלמעלה, וממצאיו מיושמים בתחומים שמעניינים את מממניו.

אבל לא תמיד זה היה כך. איינשטיין פיתח את תורת היחסות כתחביב, בזמן שעבד כפקיד במשרד פטנטים. הביוכימאי פיטר מיטשל בנה בעצמו את המעבדה שבה גילה את הממצאים על תהליך יצירת האנרגיה בגוף שהקנו לו פרס נובל. למעשה, לאורך רוב ההיסטוריה האנושית המדע קודם בזכות מדענים קטנים ומחקרים פרטיים. רק מאז תום מלחמת העולם השנייה צנח מספר המחקרים העצמאיים במדעים השונים, ואפילו במדעי החברה, תחום שה"מעבדה" הטבעית שלו היא קניונים שכונתיים וספסלי רחוב.

האנלוגיה לאיינשטיין ממש מרשימה, איינשטיין לא החזיק במשרה רשמית, אבל פיתח תיאוריה פיזיקלית המתבססת על משוואות ומדידות ומסבירה את יחסי הכחות בין מרכיבי היקום. זה בהחלט דומה לאדם ש'חוקר' נפיחות והפחות בלי שום מחקר, אלא רק ע"י העלאת סברות:

פרוביין הוא חסיד של "המדע הזעיר" והזול של פעם, ואליו הוא מעודד את תלמידיו וקוראיו לחזור. ספרו הוא אמנם, בראש ובראשונה, תזה מרתקת על הקשר בין גרעפסים ופיהוקים לבין התפתחות האנושות כחברה. אבל הוא גם מניפסט והדגמה לדרך שבה כל אחד יכול לחקור את מסתרי החיים, בלי מעבדה ובלי כל תקציב (ולמי שממש מתעקש להוציא כסף על משהו, פרוביין ממליץ על שעון עצר).

"המחקר הקודם שלי עסק בנוירוכימיה של תאי העצב", אומר פרוביין, "אבל גיליתי שאפשר ללמוד דברים חשובים על המוח והביולוגיה אם יודעים איך להתבונן בהתנהגויות אנושיות פשוטות. מחקרים כמו פרויקט הגנום האנושי או מאיץ החלקיקים דורשים תקציב גדול, אבל זה תמיד הכרחי למדע רציני. הרבה פריצות דרך מגיעות פשוט מהתבוננות שיטתית בבעיות שהוזנחו. כשאתה מבין את האבולוציה של הצחוק אתה מגיע לתובנות על דברים מורכבים בשפה".

איך מבינים את האבולוציה של הצחוק? איך "חוקרים" דבר כזה? הרי אין לנו שום נתון אמיתי על שלבים מוקדמים כביכול בצחוק שלנו? אנו מכירים רק את הצחוק שלנו, מה עושים? פשוט ממציאים, מתעלמים מהנפש האנושית המורכבת ומתכונותיה המיוחדות, ויוצרים קוים גסים ומגוחכים בין הצחוק שלנו, לבין כל מיני פעולות של קופים בשעה שמדגדגים אותם, אכן 'מחקר זעיר', שלא דורש יותר ממח זעיר, ואף התועלת שלו זעירה – כלום. ברצונו דיבק לאור וברצותו פירש.

(גם פרופ' שיזף רפאלי, תרם את חלקו בענין הצחוק:

ובכן, הנה חלק נוסף מן המחקר המדהים של רפאלי: " מסתבר שהצחוק הספונטני, הטבעי, מקורו בהתנשמויות מאומצות, שמזוהות בדרך כלל עם משחק. מן ההתנשמויות האלה הגיע גם הצחוק הספונטני, זה ש"בורח" לנו ואין לנו שליטה עליו. החיוך האנושי הגיע גם הוא מן הצחוק. רק בשלבי התפתחות מתקדמים הרבה יותר לימדו בני האדם את עצמם לייצר צחוק סינתטי", נשמע כאילו הוא היה שם ועקב…)

פרוביין שותף לסברה שתפוצת השרשרת של פיהוקים היא שיטת תקשורת מהסוג שיש ללהקות בעלי חיים. תהליך ההדבקה מערב את "נוירוני המראה" – חלקים במוח שמופעלים גם כשאנחנו עושים משהו וגם כשאנחנו רואים מישהו אחר עושה אותו, ושזוהו גם במוחות קופים. והמסר בפיהוק? אין לנו את כל התשובות, פרוביין מסביר, אבל נראה שהוא משדר שינוי בהתנהגות ובמצב הפיזיולוגי, לדוגמה מעבר בין שינה וערות, בין רוגע ומתח, ושינויים בטמפרטורת המוח. ההדבקה משדרת הלאה את המסר שמשהו השתנה, וברפלקס קדום, מסייעת לסובבים להיערך.

ומתברר שהמנגנון גם מכיל הגנה מפני "פריצות": פרוביין גילה שקשה לזייף פיהוקים. ניסוי שבו דרש מסטודנטים לשחרר פיהוק אותנטי לפי הוראה נכשל, וכאשר צוות טלוויזיה צילם שחזור של ניסוי קריאת הטקסטים על פיהוקים – רק שבריר אחוז מהסטודנטים פיהקו. המודעות לתיעוד בלמה את הרפלקס. "אפילו כאלה שהתנדבו לתיעוד. הפסיקו לפהק כשניצבו מול המצלמה", כתב פרוביין.

מדהים! ממציאים סברת כרס בלי שום קשר למציאות, מקשרים בין פיהוק לבין "רפלקס קדום המסייע לסובבים להיערך", להיערך למה? איפה? כן, הוא אומר ש"אין לנו את כל התשובות", אבל מה שיש לנו, הוא פשוט קשקשת חסרת פשר ללא כל ערך. פשוט ציור מודרני של ילד בן חמש.

פרוביין עוסק בשאלות הרות גורל, כדוגמת "מדוע לא התפתחה יכולת דיבור מפי הטבעת"??? ומשפט הסיום שלו:

"אפשר לדבר על מדע רציני בשפה יומיומית. אני סקפטי דווקא בנוגע לאנשים שמתחבאים מאחורי ז'רגון ויוצרים רושם של עומק ואשליה של תוכן, שאין בו כלום".

ובכן, אני סקפטי גם לגבי אותו אחד שטוען שכל המדע האמיתי אין בו כלום, ואילו במדע הזעיר שלו, בו הוא מגחיך את עצמו לדעת, יש המון תוכן.

מי שבמתח מהמסקנות של הגאונים והמלומדים בנוגע לצחוק על פי שיזף רפאלי, הנה דוגמא קטנה, סנסן אחד קטן שממחיש את המפעל המדעי כולו:

"קבוצת חוקרים ממדינות ודיסציפלינות שונות, בהם ביולוגים, פסיכולוגים, פילוסופים וחוקרי תקשורת, בהובלת ג'ון בראיינט מהאוניברסיטה של קליפורניה, תהו על מקורותיו האבולוציוניים של הצחוק המעושה. איזו הצדקה יש להתפתחות הצחוק שאיננו אמיתי? לטענתם, כדי לשמר את התרומה החברתית של צחוק, האבולוציה היתה צריכה לפתח יכולות אבחנה בין צחוק טבעי לבין קולות והתנהגויות שרק מתיימרים להיות צחוק".

מה שנקרא: עושים צחוק…

הגאון התורן הבא, הוא אוריאל דסקל, הוא גילה סוף סוף את נקודת התורפה של הישראלים בבניית קבוצות כדורגל, במאמרו 'אבולוציה נגד בריאה':

אנשים רבים בישראל מאמינים באלוהים (80%) ורבים מהם מאמינים בסיפור בריאות העולם. כפועל יוצא מכך הם מסרבים להאמין במדעי האבולוציה. יש להדגיש כי האבולוציה אינה אמונה אלא מדע – שנים של מחקר על ידי המדענים המבריקים ביותר בתבל.

התפיסה היא ש"צריך מהפכה" או "להרוס ולבנות מחדש" כדי לתקן משהו נובעת מהאמונה שמשהו שנברא פתאום ככה וגם שיש מצב שמשהו ייהרס ככה לפתע פתאום (הרי אלוהים הרס, הטביע, שרף והעניש בלי סוף בסיפורי התורה).

נראה כי רבים בישראל לא מבינים את הקונספט האבולוציוני הזה של בנייה תוך תנועה, התקדמות דרך קונפליקטים, הבנה שמתפתחים ומשתפרים דרך התמודדות עם דברים שמסכנים את ההישרדות שלך. נראה כי בישראל אין הבנה שבשביל אבולוציה מוצלחת צריך ליפול ולקום, ללמוד ולהתקדם. אין תרופות קסם או פתרון מיידי. אבולוציה זה בדיוק ההיפך מ"כאן ועכשיו". זה לנסות, להיכשל, להבין, לנסות שוב, להיכשל אחרת, להבין שוב, לנסות שוב וכו'. אבולוציה דורשת ראייה לטווח הארוך, ניסוי, תהייה וטעייה.

כך, חד וחלק, במקום להבין שהמדענים המבריקים בתבל הם דוקא האבולוציונים, לא קולטים בכדורגל הישראלי את הבעיה, ולכן, דוקא לכן, הם מחפשים תרופות קסם ופתרון מיידי, ואין להם ראיה לטווח ארוך! מה רבו מעשייך האבולוציה….

ונחזור לבלדד השוחי ששולף מהשרוול הסברים לעולם ומלואו: מדוע מסמיקים? זה פשוט מאד, כך פחות ניתן לרמות בתוך השבט. אמנם בהתחשב בכך שרק חלק מהאנשים מסמיקים רק בחלק מהמקרים, ובעיקר ברגע שתופסים אותם, מה שמביא לבושה, ולא ברגע שהם מרמים, הרי שההסבר מאבד את המשמעות שלו. להיפך, מי שנתפס משקר ע"י הסמקה, נזרק מן השבט ולא מביא  צאצאים. האם באמת אדם שפוי חושב שזה מה שהשפיע על הישרדות שבט מסויים וזה הביא לאנושות את השינוי של ההסמקה? בלי שום התייחסות לנפש האדם כאוטונומיה של רגשות, שולפים משהו חסר כל פשר וקובעים בקול גדול ש"ככה זה", בהמשך לסיפורי ככה זה של קיפלינג. וכל זה בלי להסמיק!

כמה חברים אדם צריך שיהיו לו בפייסבוק? הביולוג האבולוציוני והאנתרופולוג רובין דנבר, מבזבז את כספי משלם המסים ואת האנרגיה של המפעל המדעי על העיסוק השטותי בשאלה הזו, בהתאם לממוצעים של חברות שבטיות בעבר או של ערים בימי הביניים, How Many Friends Does One Person Need, כאילו שחברות שבטיות שהממוצע שלהם הוא 153 חברים (!), מגיעות לכך מסיבות אבולוציוניות, ואם יש עוד חברים הורגים אותם, או שאם יש פחות חברים רוכשים נוספים בחנות הקרובה. הממוצע הוא פשוט ממוצע ומייצג גורמים שונים אם בכלל, ואין ולא יכול להיות לו שום קשר למספר אופטימלי של חברים שמותאם למנטליות האנושית כביכול. למרות הנתון המדהים של "משפחה צפון אמריקאית שולחת מדי חג מולד 68 כרטיסי ברכה הממוענים לבתי אב שבהם, ביחד, כ־150 נפשות", נו באמת, הפכתם את האבולוציה מענף בפיזיקה וביולוגיה לנומרולוגיה מטופשת.

ספרו החדש של דנבר לא מסתפק בנימוק המגבלות על גודל קבוצות חברים, אלא מנתח ביולוגית ואבולוציונית הרבה דברים שנדמה כי הם לגמרי עניין של בחירה: נאמנות ובגידה, נשיקות, תפקידה ההישרדותי של רכילות, קשרי משפחה והאופן השונה שבו שני המינים מתקשרים זה עם זה. למעשה, דנבר טוען שגם בשיא עידן הטכנולוגיה, האבולוציה היא שממשיכה לעצב את חיינו ואת סביבתנו החברתית

אין קץ לדברי רוח, טפשות במיטבה, חוסר כל קריטריון מדעי המבייש את הביולוגים המכובדים העוסקים בנושאים האלו.

רגע רגע, אני בטוח שאתם במתח עצום: למה היפסטרים מגדלים זקן? זה לא כי הם היפסטרים, זה לא כי יש אפנה כזו, זה לא משהו שקשור לרגשות שלהם כבני אדם, זה הרבה יותר מדעי ומדוייק:

במחקר, שפורסם בכתב העת לאבולוציה והתנהגות אנושית (Evolution and Human Behaviour), צוות החוקרים בראשותו של ד"ר סיריל גרוטר, חקרו את התיאוריה לפיה בחברות גדולות, הזכרים פיתחו "סמלים" ראוותניים שאמורים להגביר את המשיכה המינית של נשים כלפיהם, ולהעניק להם יתרון על פני הזכרים האחרים.

הסמלים האלה כוללים את ניפוח הלחי מצד קופי אורנגאוטן, יבלות בשפה העליונה אצל קוף סלוד אף זהוב ((Rhinopithecus Rhinopithecus וזקנים אצל בני אדם.

כמה יפה, אפשר לקשר במשיכת קולמוס את התנהגויות הקופים עם ההיפסטרים מיודעינו. אבל אני רק שאלה, מדוע רק ההיפסטרים הם כמו הקופים, מחפשים משהו ראוותני שמעניק יתרון עם זקן, ואילו אחרים, קונים נעלי מותגים, או משתמשים בבושם יוקרתי, רכב מרשים, או מליון תכונות אחרות? העיקר שפתרנו את השאלה שהכתב האויל מגדיר אותה כ"אחת התעלומות הגדולות של ימינו"… למה מגדלים זקן אחרי גיל הפריון? טוב, האבולוציה לא פותרת את כל הבעיות, זה פשוט נשאר, וכך הלאה, משחקים משחקי לשון ילדותיים, במקום לעסוק בפיתוח תרופות או משהו אחר שמביא תועלת. עולם מדעי אומלל שנסחף לפי פחת.

5 2 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
0
Would love your thoughts, please comment.x