נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

רד"צ הופמן: הצורך בעבודת ה' – ב: התפלה

לחלק הראשון: רד"צ הופמן הצורך בעבודת ה' א: – הקרבנות

עבודת התפילה כהמשך לעבודת הקרבנות

למהותה של התפילה, אמרו חז"ל בספרי, על הפסוק "ולעבדו בכל לבבכם" (דברים יא יג):

"'לעבדו' – זו תפילה. אתה אומר זו תפילה או אינו אלא עבודה? תלמוד לומר 'בכל לבבכם ובכל נפשכם'. וכי יש עבודה בלב? הא מה תלמוד לומר 'ולעבדו' – זו תפילה. וכן דוד אומר: 'תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב' (תהלים קמא ב). ואומר: כְּדִי יְדַע דִּי רְשִׁים כְּתָבָא עַל לְבַיְתֵהּ וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרֽוּשְׁלֶם וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָהֵהּ כָּל קֳבֵל דִּי הֲוָא עָבֵד מִן קַדְמַת דְּנָֽה (דניאל ו יא). ואומר: וּכְמִקְרְבֵהּ לְגֻבָּא לְדָנִיֵּאל בְּקָל עֲציב זְעִק עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל דָּנִיֵּאל עֲבֵד אֱלָהָא חַיָּא אֱלָהָךְ דִּי אַנְתְּ פָּֽלַח לֵהּ בִּתְדִירָא הַיְכִל לְשֵׁיזָֽבוּתָךְ מִן אַרְיָוָתָא (שם ו כא). וכי יש פולחן בבבל? הא מה תלמוד לומר 'ולעבדו'? זו תפילה. וכשם שעבודת מזבח קרויה עבודה כך תפילה קרויה עבודה". (ספרי עקב פיסקא מא[1]).

ביארו המפרשים,[2] שאין הכוונה שהתפילה 'עבודה שבלב', רק משום שהיא עבודה שנעשית ע"י הלב. אלא ש'עבודה שבלב', היא העבודה שצריך האדם לעבוד על לבו, לזכך אותו, ולרוממו. כשם שהאדמה אינה מצמיחה את פירותיה, ואינה יכולה לפעול את פעולתה התקינה, מבלי עבודה, המוגדרת בפרשת הבריאה כ"לעבדה ולשמרה" (בראשית ב טו), כך גם הלב זקוק לעבודה ושמירה בלתי פוסקים, בכדי לפעול את פעולתו הרוחנית התקינה.

חשיבותו של הלב, ככלי לעבודת ה' ולחיים הרוחניים שלנו, מובהרת בדברי החכם: "מִֽכָּל מִשְׁמָר נְצֹר לִבֶּךָ כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים" (משלי ד כג). רק כאשר הלב מטוהר מכל תאווה, משוחרר מכל גשמיות, ומזוכך מכל סיג של יצר הרע, הוא מוכן כראוי ועשוי לקלוט את הנבטים הקדושים של המידות הטובות, ולהיות קרקע פוריה לחיי תורה. קרקע לאותו "עץ-חיים" שביקש הקב"ה לנטוע בתוכנו, כפי שאנו אומרים בברכה שאחרי קריאת התורה "אשר נתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו".

הדרך שקבעה התורה לטיהור הלב ולזיכוכו, היא התפילה בכוונה. בה אנחנו נושאים את נשמתנו אל בורא עולם, המדריך אותנו, והמקיים אותנו בחיים. ואשר על ידיה אנו ממלאים את לבנו במחשבות הטהורות והנשגבות ביותר, ואיננו משאירים מקום לרגשות נמוכים או בלתי טהורים.

התפילה היא גם הנשק החזק והיעיל ביותר נגד האוייב שבפנים, היצרים העיקשים אותם אנו נושאים בקרבנו. את דברי יעקב אבינו ע"ה, כי ניצח את אויביו "בחרבי ובקשתי" (בראשית מח כב), תרגם אונקלוס: "בבעותי ובצלותי".[3] וגם דוד המלך ע"ה מתאר את התפילה כחרב: "רֽוֹמְמוֹת אֵ-ל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם", (תהלים קמט ו[4]). לפי מדרש חכמים, נראה שראו את התפילה כחרב הלוחמת באויבינו, וניתן לומר שבכלל זה גם אותם האויבים שכבר הצליחו לחדור אל קרבנו – התאווה והנטיה לגשמיות. וכמו הקשת אותה מדמה אונקלוס לתפילה, מסוגלת התפילה לדחות גם את האויבים שונאי ה' המסתערים מרחוק – האנוכיות ותאוות הבצע.[5] פעולתה של התפילה, שהיא מקשרת אותנו עם ה', ובעקבות כך עם כל בריותיו, בני האדם שנבראו בצלם אלוקים. על ידי התפילה, על ידי ההתקרבות אל הכל יודע והכל יכול, אנו זוכים בכוח והתמדה, כדי להנהיג את הטוב והאלוקי שבקרבנו, לניצחון על השפל והגשמי.

כאמור, עיקר המשמעות של "עבודה שבלב" היא עבודת ה' הנעשית ע"י הלב, אם הקרבנות במקדש היו "עבודה שבמעשה" הרי מילות התפילה והמחשבות המלוות אותה בקרבנו, בצדק נקראות "עבודה שבלב", ועשויות להיות תחליף לעבודת ה' בבית המקדש.

בכדי להבין, כיצד תואמת העבודה שבתפילותינו, לעבודת הקרבנות בבית המקדש בימי קדם, ועל ידי כך ללמוד על ערכה וחשיבותה של התפילה. עלינו ללמוד קודם, מה היתה משמעות עבודת הקרבנות של אבותינו לפי רוח התורה.

עבודת התפילה

מעבודת ה' זאת עליה דיברנו עד כה, נשאר לנו זכר בתפילות. קודם כל יש להעיר, שתפילותינו לא נתקנו רק אחרי חרבן בית המקדש, כאשר פסקה עבודת הקרבנות, אלא הן היו קיימות והתפללו בהן כבר בתקופת המקדש. אז ליוו מזמורי תהלים ותפילות את עבודת הקרבנות והיו קשורים אתה. התפילה ועבודת הקרבנות יחד היוו את "העבודה", את עבודת ה'. אפשר לכנות את עבודת הקרבנות "עבודה שבמעשה" ואת התפילה – "עבודה שבלב".

רש"ר הירש[6] מסביר את הכינוי "עבודה שבלב" לתפילה, שהכוונה היא שכל לבו של המתפלל חייב להיות חדור האמונה, כי רק ה' הוא המספק לאדם את כל צרכיו, הוא השולט על הכל, והכל משועבד לעבודתו. כשם שהמקריב קרבן מצהיר על ה' כאדוניו, ועל עצמו – עבד ה', השואף "להתקרב" לה' על ידי הקרבן, כך מבצע המתפלל עבודה זו בלבו, במחשבותיו ותודעתו. המתפלל משתדל לתת למחשבות ולתובנות אלו, הקשורות בדרך כלל בעניינים גשמיים, מדרגה נשגבת יותר. כדי שיודה לה', יתקשר אל ה', וישאף לעלות אליו ולהיכנס כביכול לשותפות עמו.

על יסוד השקפה זו על התפילה, נוכל להבין את דבריה של חנה, אשר לדעת חז"ל מבחינות רבות משמשת לנו דוגמה לתפילה אמיתית בכוונה. חנה אומרת "וָֽאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה'" (ש"א א טו), היא קוראת לתפילה "שפיכת נפש לפני ה'". כפי שאמרנו הרי עיקר הקרבן היה בשפיכת הדם על המזבח, אשר סימלה את מסירות הנפש המלאה להשי"ת. מסירות נפש דומה צריכה להתקיים גם בתפילה, אם רוצים שתהא זו עבודת ה' אמיתית. בס' שמואל (א ז ו) מסופר "וַיִּקָּבְצוּ הַמִּצְפָּתָה וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי ה' וַיָּצוּמוּ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמְרוּ שָׁם חָטָאנוּ". נראה, כי שפיכת המים הסמלית הזאת קדמה לתפילה כדי להביע את "שפיכת הנפש", את מסירות הנפש המוחלטת לה'. לפי תרגום יונתן למקום וכן ירושלמי תענית (ב ז) פירוש הביטוי הוא שפיכת הלב כמים להתמסר להקב"ה.

כינוי זה של התפילה – "שפיכת הנפש" – מסייע לנו בהבנת כמה מאמרי חז"ל על התפילה. נביא כאן אחדים מהם: אבא בנימין אומר: "שנים שנכנסו להתפלל וקדם אחד מהן להתפלל ולא המתין את חברו ויצא טורפין לו תפלתו בפניו" (ברכות ה.), ואת דבריו לומד מן הפסוק באיוב (יח ד): "טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזַב אָרֶץ וְיֶעְתַּק צוּר מִמְּקֹמוֹ". ורש"י מסביר שם: "לך אומר: אשר גרמת לך לטרוף את נפשך בפניך, ומה היא הנפש? זו תפילה, כמו שנאמר ואשפוך את נפשי לפני ה'. הלמענך תעזב ארץ? וכי סבור היית שבשבילך שיצאת תסתלק השכינה ויעזב את חברך המתפלל לפניו".

לדברינו ניתן לפרש את המלים "טורפין לו תפלתו בפניו" בצורה שונה במקצת מן המפרשים. המתפלל העוזב את מקום התפילה, מכונה בפסוק "למענך תעזב ארץ", מען, מלשון מענה לשון, אחר סיום מענך אתה עוזב. ולכן "טרף נפשו", מן השמים טורפין ומשליכים את תפלתו שהיא השתפכות נפשו בפניו, כפי המשל המתואר במשנה (סוכה כח:)  במקרה שה' מואס במצוה, למה הדבר דומה? לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לו קיתון על פניו. (ראה גם ערוך ע' טרף ב', המפרש את המלה 'טורפין' שבמאמרינו, לשון הכאה).

אין ספק כי אותו רעיון עומד ביסודו של מאמר ר' אליעזר בן יעקב, המפרש את הפסוק "לא תאכלו על הדם" (ויקרא יט כו) – "לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם" (ברכות י:). לפי פירוש הלכתי אחד אוסר פסוק זה לאכול מבשר הקרבן לפני זריקת הדם (השוה רש"י ויקרא שם, סנהדרין סג.). והוא הדין שאסור לאדם לאכול לפני שמסר נפשו לה', כי זה היה כאילו הוא אוכל על דמו הוא, מאחר שכתוב בדברים (יב כג)  "כי הדם הוא הנפש". התפילה היא מזון הנפש, אל תקחו מזון הגוף לפני שהאכלתם את הנפש!

זה גם ביאור מאמרו של רב, האומר (ברכות יד.): "כל הנותן שלום לחברו קודם שיתפלל – כאילו עשאו בָּמָה, שנאמר: (ישעיהו ב כב) חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כּֽי בַּמֶּה נֶחְשָׁב הוּא, אל תקרי בַּמֶּה אלא בָּמָה". גם כאן מסמלת התפילה עבודת קרבנות במקדש. מי שיוצא לפני עבודת ה' כדי להשכים לפתחו של חברו, הוא כאילו נוטש את מזבח ה' כדי להקריב קרבן האסור מן התורה, או כדברי מר שמואל (שם), הוא מקדים כבודו של אדם לכבוד ה'. את הקשר בין האמור לפסוק לאדם שלא התפלל, אולי למדו מן המלים "אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ", נשמה ונפש הן מלים נרדפות, ומכאן כי אדם שכל מעמדו המיוחס בעולם מבוסס על כך כי ה' נפח בו נשמה, לא יביע את כניעתו לאדם, עד ששפך נפשו לפני ה'. ושיעור הפסוק כך הוא: חדלו לכם מן האדם שטרם מסר נפשו לה', כי זה דומה לבמה.

המשותף לכל מאמרי חז"ל שהבאנו, שהם משווים את התפילה לקרבן, ומעמידים כמטרתה העיקרית את מסירת הנפש והחיים לה', אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. ולהלן תוך עיונינו בתפילות השונות, נראה עוד ראיות לכך, כי זוהי מגמת התפילה בישראל.

 הערות:

[1] ראה גם תענית ב.

[2] ראה רש"ר הירש בראשית כ ז.

[3] וכן בב"ב קכג א.

[4] ראה ברכות ה א, שדרשוהו חכמים על ק"ש שעל המטה.

[5] לא ברור מדוע האנוכיות מוגדרת כאוייב המגיע מרחוק, ואולי לגבי תאוות הבצע ניתן להבין שהפיתוי הינו חיצוני, וצ"ע.

[6] במקור רשב"א, ולא מצאתי ברשב"א, כנראה היה כתוב רשב"ר, והכוונה לדבריו בפירושו לדברים יא יג.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of