נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ריצ'רד דוקינס – יש אלוהים? (2006)

ירידה משמעותית ברמה מספריו הקודמים של דוקינס, ברגע שדוקינס זונח את תפקידו כביולוג, ומתחזה לפילוסוף, מתגלה לפנינו בליל שטחי של קטעים ברמה עיתונאית. גיבוב של קטעים המתאימים לבלוגי אינטרנט, ופרקי תעמולה פופוליסטיים.

 

ריצ'רד דוקינס – יש אלוהים? (2006)

ירידה משמעותית ברמה מספריו הקודמים של דוקינס, ברגע שדוקינס זונח את תפקידו כביולוג, ומתחזה לפילוסוף, מתגלה לפנינו בליל שטחי של קטעים ברמה עיתונאית. גיבוב של קטעים המתאימים לבלוגי אינטרנט, ופרקי תעמולה פופוליסטיים. אין פלא שהטיעון הלוגי הראשון בספר מופיע רק בעמ' 181. וגם כאשר אנו פוגשים טיעונים לוגיים שונים מדי פעם, באים אלו בשטחיות, בשני משפטים לכל היותר, ללא כל ביסוס וסימוכין.

הספר כולו ניזון ממאמרים ומפולמוסים שפורסמו והתרחשו בשני העשורים האחרונים, כאלו שזו חזות הכל בנושא גדול זה שלקח עליו המחבר לברר. דוקינס מרבה לציין לספרים פופולאריים שכתבו עמיתיו או מעריציו בשנים האחרונות (כשמשום מה כולם תורגמו והודפסו בהוצאת 'עליית הגג'..), וכנראה סובר כי זה פוטר אותו מלעסוק בספרות מקצועית בנושאים רציניים שכאלו.

לנושא המרכזי בתחום זה, הדיון הפילוסופי, מוקדש פרק 3, (פחות מעשירית מן הספר כולו), וגם העמודים האלו כתובים בצורה שטחית, כמין רפרוף אקראי על פני כמה משפטים שנאמרו במשך הזמן בנושא, אין פלא שקאנט מוזכר בכל הפרק רק פעם אחת (!) ודיויד יום פעמיים (כנראה בשל היותו בריטי..). אין מלה על דקארט, לייבניץ, שופנהואר, ופילוסופים אחרים שהקדישו את מסותיהם לנושא. דוקינס מרבה לדבר על עצמו, על ספרים שכתבו חבריו, ועל הלצות מכוננות שכיוונו אותו בחייו. בפי המאמינים נותן דוקינס את הטיעונים הרופפים בצורה הקנאית והפונדמנטליסטית ביותר, ואת תשובותיו הוא עונה בסגנון חמקמק וחלקלק, ללא התמקדות. כאשר הוא מעלה כמה וכמה 'אפשרויות' מוזרות לשם ריכוך, ואפשרות מוזרה יותר לשם תשובה, מהולה כמובן בסיפורים מצוצים מבלוגי האינטרנט והפורומים, שכנראה תופסים מקום חשוב ביותר בעיני דוקינס. לאורך כל הספר אנו למדים בעיקר על תיסכולו של המחבר שאין לו את האפשרות הנכספת לזכות בפרס טמפלטון או בתמיכה אחרת מסוג כזה, הנושא הזה עולה בכל פרק ופרק.

דוקינס אינו עוסק אמנם באלוהים עם זקן היושב על ענן, אך הוא עוסק באלוהים כפי שהוא מצטייר בעיני פונדמנטליסטים נוצרים הנשקפים מחלון חדר עבודתו באוקספורד, ו/או קנאים אמריקאים הטורחים לשלוח אליו מכתבים ודוא"ל נזעמים. לא כולל אנשי טלויזיה פופוליסטיים המתראיינים באחת מתוכניותיו הרבות. את האלוהים הזה הוא שולל בכל תוקף, ברטוריקה, בסיפורי מעשיות, ובעצות פרקטיות. לשיטתו כמובן תשובתם של המאמינים תהיה "לא לפתוח ספר זה, שבלי כל ספק הוא מעשה ידי השטן", (מבא, עמ' 19).

יש אלוקים

לאחר כל המלל נשארה עובדה אחת אותה לא שינה המחבר: אי אמונה באלהים אינה יכולה להיות מוכחת, ולכן אין אפשרות רציונלית להיות אתאיסט. אגנוסטיקניות וספקנות נובעות בד"כ ממקור רציונלי, אך "הכחשה אינה חקירה" כפי שקבע פולמוסן יהודי בדור הקודם, (מסכים עמו בזה גם אתאיסט יהודי מפורסם: סטיבן ג'י גולד, המצוטט בספר זה עמ' 86). ועל חוסר הטיעונים מחפה המחבר בהצהרה מרהיבה: "אם הספר יפעל כפי שאני מקוה, קוראים שהם דתיים בתחילת הקריאה, יהיו אתאיסטים לאחר שיניחו אותו מידיהם", (מבא, עמ' 19). האם לשם כך לא רצוי להשתמש בטיעונים כל שהם? או שמא באוקספורד סבורים כי מכתמים ומשחקי מלים נחשבים כטיעון בשעת הדחק?

המסר העיקרי של הספר  – "דמיינו עולם ללא דת", ובעולם שכזה היו מגדלי התאומים נותרים על כנם – מוטעה ומטעה. ההיסטוריה הוכיחה בבירור כי כל האירועים הם "תולדות הטירוף האנושי", בכל התרבויות ובכל הדתות, בכל סוגי האמונות או חוסר האמונות, שררו המתחים וכחות ההרס, כמה אלפי אלפים מגדלים ובתים חשובים והיסטוריים ירדו מקו הרקיע של אירופה במלחמת העולם השניה, בה לא היו מעורבים מתחים דתיים? לו לא היתה באה לעולם דת האיסלם, הרי שכחות הרשע והטירוף של אי אלו מהפשיסטים והברוטליים שבאומה הערבית היו יוצאים לאור בצורה אחרת, מנימוקים אחרים, ובשפה אחרת, אך התוצאה היתה שוה. תולדות הטירוף האנושי הם דם ואש ותמרות עשן, והצעדים שנעשו במאה ה20 להמעטת השיטות האלו לא נבעו מדת או מאתאיזם, אלא מחרדה אנושית מול תוצאות הזוועה של המלחמות העולמיות.

מסעי הצלב שוייכו לדת משום שהיא היתה ההגמוניה השלטת, ומסעי הטיהור של סטאלין שוייכו לקומוניזם משום שהוא היה הדעה השלטת. אין לייחס את הטירוף והרשע אלא למטורפים ולרשעים ולא לשום דת, כשם שנעשו מלחמות בשם הדת, כך נחתמו הסכמי שלום בשם הדת. וכשם שנעשו מלחמות בשם דעות בלתי דתיות (כגון תורת הגזע), כך נחתמו הסכמי שלום שלא בשם הדת. ואילו דוקינס בבורות אופינית מייחס את "מלחמות ישראל פלסטין" לחלק מהשפעות הדת (מבא, עמ' 14), בזמן שכולנו יודעים שהדת אינה אלא מנוצלת לצורך המלחמה הזו על הטריטוריה. כשם שהערבים מתאבדים לצרכי בתולות בגן עדן, היו הקמיקאזה מתאבדים לשם האדרת כבוד הקיסר, כי הטירוף אחד הוא.

ככלל מנסה דוקינס לכל אורך הספר לשחק ברגשות הקורא, אם במבא הוא מבכה מרה את העובדה שהאתאיסטים הם מיעוט נרדף ו"דומה למעמד שהיה להומוסקסואלים לפני 50 שנה" (עמ' 18), הרי שבהמשך הוא מנסה לשכנע אותנו כי כל אנשי המדע וכל האנשים הנאורים שבימינו הם באמת אתאיסטים (למעט סטיבן הוקינג, המרשה לעצמו בחוצפתו להזכיר את אלוהים בספריו פעם אחר פעם. ולפיכך אינו מוזכר בספר זה אלא בעקימת שפתיים, תוך העויית פנים חמוצה המשאירה טעם רע).

בסקירה על הספר כולו, וגם כאשר יימצא לנו לשלות אי אלו טיעונים מפוזרים ומפורדים, הרי שאינם עומדים בפני שום בקורת ענינית.

על פרקי הספר:

1 בלתי מאמין אדוק מאד

הפרק פותח בעירוב התחומים הרגיל בין דת למדע, כאשר עולה שאלתו המופלאה של קארל סאגאן "איך זה שאין כמעט שום דת גדולה שהתבוננה במדע והגיעה למסקנה – זה טוב יותר ממה שאנחנו חשבנו! היקום גדול הרבה יותר ממה שאמרו הנביאים שלנו!" (עמ' 27). באמת איך? אותה דת יכולה גם להיכנס למאפיה ולומר על העוגות: הם טובות הרבה יותר ממה שחשבנו, או להיכנס לנגריה ולומר על הארונות החדישים: זה מעוצב הרבה יותר משהיה לנביאים שלנו.. מה הקשר בין המדע ומסקנותיו על המציאות הפיזית, לבין האמונה או אי האמונה ברוחניות?

מסתבר שכל הלהג והמעשיות המרוחים על פני כל הפרק הזה באו כדי להוכיח לקורא הנאמן שאיינשטיין לא היה חלילה מאמין באלוהים אישי, ומכאן נגזר שהיה אתאיסט[1] (איך בדיוק?). וכמובן שנושא זה רלבנטי מאד לשאלה הפילוסופית הזו.. (יש גם להעיר, כי חלק מהציטטות של איינשטיין בפרק זה חסרות מקור, מדוע?? ואולי שמעם המחבר בשיחה אישית עמו..).

בסיום הפרק נפרסת מסה נוספת הבאה ללמדנו כי בימינו חולקים כבוד לדעה שבאה מרקע דתי הרבה יותר מאשר לדעה אישית, זה כמובן עיוורון נוראי. אך למציאות זו ישנם שלשה גורמים: 1) הדת היא בעלת ערך רגשי, מכיון שהמאמין רואה אותה כחובה עליונה ומטרת בריאתו. 2) האמונה היא תהליך נפשי, גם כאשר הלוגיקה מוכיחה כי יש אלוהים וכו', הרי לחוות זאת יש צורך בתהליך נפשי, הנפגע מדברי זלזול. 3) גם בחברה של מאמינים ישנם אנשים  תמימים יותר הסומכים על המלומדים (בדיוק כמו בכל תחום וחברה, כך למשל גם בתחום המדעי), ודברי זלזול גורמים להם נזק בפועל. לפיכך כאשר דוקינס כותב על בורא העולם, שמאמינים אמורים לחוש אליו רגשות חזקים מכל: "הומופוב, טרוף גדלות ודורש רע, איזה זבל הוא" (עמ' 51). יש כאן בהחלט פגיעה גסה ברגשות הגורמת נזק, בדיוק כשם ששטיפת מח הנערכת לאדם כנגד אישיותה של אהובתו או של אמו מהווה פגיעה ברגשות הגורמת נזק.

מדוע משחרים לפתחם של אנשי דת בשאלות מוסריות, כאילו יש להם מומחיות שוות ערך לפילוסוף של המוסר? אך מה היא המשמעות של לימוד פילוסופיה בהכרעת שאלה מוסרית, כלום הפילוסופיה מלמדת אותנו מה מוסרי ומה לא? רק אדם שהוא באמת מוסרי, ומרגיש את גודל האחריות שבהכרעה מוסרית, יכול לגשת מתוך מצב נפשי זה להכרעה מוסרית ללא נטיות אחרות. האם אנשי הדת המתראיינים בתכניות טלויזיה הם מוסריים? זו כבר שאלה אחרת.

2 ההשערה בדבר אלוהים

"שלא במפתיע ההשערה בדבר האלהים מופיעה בגירסאות רבות מאחר שהיא מסתמכת על מסורות מקומיות של התגלויות אישיות ולא על ראיות", (עמ' 52). וזו כמובן טעות, הגירסא הראשית, היהדות, טוענת להתגלות לאומית לעם שלם, ולכן היא מבוססת על ראיה, ולא על ענין אישי ומקומי. אותה דוקינס כלל לא מזכיר, וכנראה לא מכיר. הוא כנראה לא מכיר גם טיעונים בדבר נסים שנעשו לעיני עם שלם, או על נבואות שהתגשמו. עליהם לא שמעו מחברי הבלוגים באינטרנט, ומכאן שאינם קיימים.

כמובן שאין צורך להאריך בדבר פלפולי השילוש הנוצריים, שדוקינס חושב כי אם ילגלג עליהם יוכיח כי אין אלהים. הוא אינו מבין מדוע אלהי ישראל "קנאי לגבי עליונותו הוא על אלים מתחרים", בזמן שכל אחד יודע שהפוליתאיזם חייב להיות אמונה טפלה, ואילו המונותיאיזם מוצג כמסקנה פילוסופית. זו בודאי סבה מספיקה לקנאות כנגד האמונה הטפלה המזיקה ביותר בהיסטוריה. האם רק לדוקינס מותרת 'קנאות לגבי עליונות הדרויניזם על הסברים אחרים'? דוקינס כותב "בין שלש הדתות האברהמיות אין הבדלים של ממש. דברי יהיו מכוונים בעיקר לנצרות, אבל רק משום שזו הגירסה שהזדמן לי להכיר טוב יותר", (עמ' 61), ובכן, הבה נחפש הפרכות לטיעון שכתוב מתחת הפנס, אותו קל לנו לקרוא.. הידד!

כאן מוקדש פרק נרחב בהקשר לדתיותם או אי דתיותם של מיסדי ארה"ב, אכן רלבנטי! (ובפרט הוכחות בסגנון דיוקי לשון מההסכם שחתם ג'ון אדמס עם המוסלמים, בו הוא מציין משהו כמו "ארה"ב איננה מיוסדת על הדת הנוצרית, ואין לה שום צורה של עויינות כלפי המוסלמים, ולכן אין סבה למתיחות בין הארצות", עמ' 64).

מעמ' 80 ואילך, לאחר כל הסיפורים, טוען סוף סוף המחבר: "אני לא יכול לדעת בוודאות, אבל אני חושב שמאוד לא סביר שיש אלוהים, ואני חי את חיי בהנחה שהוא לא קיים". את חייו יחיה דוקינס כרצונו, אך כאשר הוא בא סוף סוף ללמדנו דבר, לא הועלה כאן שום טיעון הסתברותי בדבר קיומו של אלוהים, וידוע שאין שום משמעות להסתברות באשר לאי קיום של ישות בלתי מושגת, כפי שכבר הבהיר קאנט, וזו מוסכמה שאין עליה חולקים בין השאר משום שאי אפשר לחלוק עליה. גם אם הברירה הטבעית יכולה להסביר את היווצרות המינים, האם ישנה כאן הוכחה שאין אלוהים? (ומה עם היווצרות החומר וחוקי הטבע?).

מלל דמוי טיעון מובא בהמשך בדמות 'קנקן התה השמימי', האם ישנה הסתברות שהוא קיים? (עמ' 82). כמובן שכאן הבן שואל, מדוע קנקן, ומדוע תה. כשם שאין אנו דנים על ההסתברות למציאותה של כיפה אדומה, שלגיה, וכל מעשיה אחרת, אין משמעות לפרטים כדוגמת קנקן חרסינה, או תה ארל גריי. אך האם העולם נוצר על ידי כח חיצוני או לאו, זו שאלה במקומה, אין אנו מייחסים כרגע לכח זה ידיות של קנקן, או מילוי של שקיק תה. על שאלה זו חייבים לענות: כח פנימי, או כח חיצוני. הסתברות לא הובאה כאן כלל, אף כי דוקינס ממהר כמובן להצהיר כי הוא חי את חייו בהנחה שאלוהים לא קיים (בתקוה שההימור האישי שלו ישכנע אותנו?).

על הטיעון (המצוטט בשם ס.ג. גולד, האבולוציוניסט הנלהב!) כי למדע אין דעה בנושאים תיאולוגיים, מתרעם דוקינס כי אם כך, <>קל וחומר שלתיאולוגים אין מידע על כך, בודאי לא יותר מאשר לגנן או לטבח (עמ' 88). ייתכן, אך אין כאן תשובה על הטיעון העובדתי, כי למדע אין כלים לשפוט טיעונים תיאולוגיים. המסקנה היא: "המלומדים שהכריזו על אי חפיפה בין תחומי הדת והמדע, עשו שמיניות באויר מתוך נימוס" (עמ' 89). גם תומס הנרי הקסלי שילם מס שפתיים בנושא (עמ' 85). אכן, הוגן בהחלט, אחת הידיעות הבסיסיות בפילוסופיה של המדע, המקובלת על כל גדולי המדע, לא נאמרה אלא מתוך נימוס לאנשי הדת (ובפרט ס.ג. גולד, "המנומס הגדול", בתמיכתו הבלתי מסוייגת באבולוציה, תוך הכרה במגרעותיה).

בהמשך הוא טוען כנגד טיעון זה: השאלה אם מרים היתה בתולה היא שאלה היסטורית, ועוד: לו היה המחקר מחזק סיפור מכתבי הקודש בודאי היו התיאולוגים מנפנפים בו, למרות שהמדע והתיאולוגיה בלתי מתנגשים! ובפרט, נסים הלא מפרים את עקרונות המדע! (עמ' 92). ובכן, מציאות האלהים תלויה בשאלת מציאות בתוליה של מרים, ונכונות טיעונו של גולד (ורבים אחרים, כאמור) תלויה בנכונות כמרים פופוליסטיים לקבלו!

ושוב במעומעם: יקום הנוצר על ידי מתכנן תבוני שונה בפועל מיקום הנוצר על ידי אבולוציה (עמ' 94). אך האם יודעים אנו את חוקי האבולוציה, או את חוקי התכנון התבוני, כלום הביא דוקינס דוגמא אחת להבחנה מעשית עליה אנו יכולים להכריז: "זו יכולה להיות פרי אבולוציה ולא פרי תכנון"?

כנראה שהרגיש המחבר שלא ענה דבר בקשר לטיעון המרכזי, ולכן הביא את מחקרו של סטרנד בדבר השפעת התפילות על חולים (עמ' 96), שכמובן אינו מוכיח דבר בהקשר לקיומו של אלוהים, או להאזנתו לתפילות מסויימות של דת מסויימת וכדו'. מה גם שמחקרים אחרים טוענים אחרת, בזמן שכל הנושא כולו כמעט בלתי ניתן לבדיקה וחקירה, בפרט כשתפילה לקונית ורשמית הבאה לצרכי מחקר היא חסרת משמעות כנראה גם בעיני האל.

ושוב לאחר אריכות אין קץ, בא טיעון חדש ישן: הבריאתנים מזלזלים בהפרדת תחומי העיון בין תיאולוגיה למדע, והם רומסים בטלפיהם המלוכלכות כל חלקה במדע, (עמ' 104). אכן נוגע ללב, הוכחה לתיאוריית האבולוציה. אלא שהבריאתנים עוסקים גם בצד המדעי של האבולוציה, שאף הוא לא מן המשופרים, ומה בכך? האם רק לדוקינס המדען מותר לדשדש בטיעונים תיאולוגיים?

3 טיעונים בזכות קיומו של אלוהים

ההוכחות של אקוינס לקיום האלהים אינם מוכיחות דבר, שלש הראשונות אינן אלא שלש דרכים לומר אותו דבר, כל הטיעונים האלו נשענים על רעיון הרגרסיה ומעלים את רעיון האלהים כדרך להפסיק אותה. וכאן בא טיעון המחץ: עדיין אין שום סבה עלי אדמות לייחס לאלהים עוצר רגרסיות שכזה האזנה לתפילות ומחילת חטאים! (עמ' 118). בכך כמובן הופרכו לחלוטין שלשת הראיות שהן אחת, אך מתוך אהבת השלמות מוסיף המחבר כמה שורות להשלמת התמונה:

דרך אגב, אם אלהים יודע כל, הוא אינו יכול לשנות את דעתו לגבי התערבותו, מה שאומר שהוא אינו כל יכול (שם). זהו סוג מיוחד וחדיש של פרדוקס, שאינו צריך להכיל סתירה פנימית בתוכו. כל שינוי דעה כולל בתוכו סבה לשינוי, אך אצל הידיעה המושלמת לא תיתכן סבה לשינוי, דוקא משום שהכל גלוי וידוע לפניו. בדיוק כמו שאין אנו שואלים "האם צדיק מושלם יכול כמוני לחטוא ולהפסיק?", או "האם רץ כל יכול, מסוגל כמוני להחליק על הקרקע, ולקום מיד בשביל להמשיך בריצה?".

ואם זה לא מספיק, הרי אפשר להתייחס סוף סוף לענין: "חסכוני יותר לשלוף מהכובע יחודיות של מפץ גדול או איזה מושג פיסיקלי אחר שעדיין אינו ידוע ולקרוא לו אלוהים", (עמ' 119). ובכן, אנו מודים כי ישנה סבה ראשונה, השאלה כעת היא כיצד לכנות אותה. ברור שסבה זו אינה יכולה להיות אחד מן המושגים הפיזיים שאנו מכירים, מכיון שהם כפופים לשלשת ההוכחות הנ"ל, ומחייבים סבה.

ולגופו של ענין: "כלל לא ברור שאלוהים מהוה נקודת עצירה טבעית לרגרסיות של אקוינס", (עמ' 120). אין צורך בטיעון, מספיק לומר "כלל לא ברור". אמנם ברור לנו שחוקי הטבע אינם יכולים לתת נקודת עצירה טבעית, לא לתנועה ראשונה, לא למציאות חומר ראשונית, ולא לעצם קיום וכח האנרגיה בהווה (ואלו כמובן, שלשה נקודות שהן אחת, מה זה כבר משנה?). זה מוכיח כי מאחורי המציאות הטבעית, מסתתרת מציאות שאינה מצייתת לחוקים המוכרים לנו, ואין אנו מכירים את כלליה (מה שמכונה "רוחנית"). האמנם שמענו כאן תשובה?

הקטע הבא מטפל בטיעון האונטולוגי, טיעון שהוא באמת בעייתי ושנוי במחלוקת, ולכן מקדיש לו דוקינס 8 עמודים (לעומת 2 עמודים לשלשת הטיעונים ה'בטלים' הקלאסיים). אלא שהקלות הבלתי נסבלת והשטחית בה מטפל דוקינס ("זה טיעון זה?") בנושא פילוסופי סבוך שדיו כה רב נשפך עליו, מראה לנו כי לא מצא אלא עילה להיתלות בה, ותירוץ לספר עוד כמה מעלילות ראיונותיו הטלויזיוניים. וכמובן שבאינטרנט נמצאו עוד הוכחות מצחיקות לקיומו של האל, מה שמחזק את הסבירות של דוקינס כי הוא באמת איננו קיים.

הטיעונים מתוך היופי (עמ' 130) ומתוך חוייה אישית (132) הם לא רציניים כמובן, ולכן יכול דוקינס להקדיש להם ברווחה עוד 8 עמודים, כשהוא מנצל את ההזדמנות ללגלג על כך הכרוך בנושא. מה שעושה לנו חשק למצוא איזה אתאיסט נאיבי, ולכתוב סדרת מאמרים על טעויות שונות שעשה בחייו האישיים.

בעמודים 139-146 שוב זוכים אנו לאריכות מופלגת הבאה להוכיח כי הסיפורים על לידת ישו אינם היסטוריים, (כאילו שהיה מי שחשב שאכן כן), והטיעון ההיסטורי הדתי העיקרי זוכה להתייחסות בסוגריים: "חוקרי תנ"ך בעלי שם אינם מתייחסים בד"כ לברית החדשה (וכמובן, גם לא לברית הישנה) כאל תיעוד אמין של האירועים ההיסטוריים, ומכאן ואילך לא אתייחס אל התנ"ך כראיה לקיומה של אלוהות מכל סוג שהוא", (עמ' 146). הלא תודו, שבמלים ספורות בבחינת מועט המכיל את המרובה, הפריך דוקינס את הטיעון ההיסטורי של התנ"ך, ולפיכך מכאן ואילך אין להתייחס לתנ"ך כראיה. אין כאן חידוש בעצם, שהרי "כמובן", גם לא לברית הישנה. החידוש אינו אלא שישו לא נולד בבית לחם, שזו היתה הראיה הניצחת עליה נשענה האמונה כולה. אגב, את הטיעון להוכחת האל מתוך המאורעות ההיסטוריים שבתנ"ך מייחס דוקינס (עמ' 139) ל.. א.ס. לואיס (מחבר הספר אגדות נרניה, נפטר ב1963).

מעמ' 147 והלאה, בא הנושא החביב על מחברינו כל כך: "הטיעון מתוך מדענים דתיים נערצים", כותרת זו מספיקה בכדי לתלות בה עלילות דוא"ל ובלוגים רוויים בסרקאזם וולגרי. הנושא כולו כמובן לא רלבנטי, כמו רוב הטיעונים שמצא דוקינס בזכות קיומו של אלוהים. אלא שקשה להתעלם מטעות היסטורית בולטת בפתיחת הדברים: "ניוטון אכן הצהיר על היותו דתי. כך עשה כמעט כל אדם עד המאה ה19 שאז פחת הלחץ השיפוטי להצהיר על אמונה בדת", (עמ' 147). בזמן שכל המכיר את ההיסטוריה של המדע בכלל ושל ניוטון בפרט, יודע כי ניוטון לא "הצהיר על היותו דתי", אלא היה דתי בכל רוחו, ומיסטיקן נלהב בנשמתו, הגילויים המדעיים שלו באו יחד עם הזיות ו'גילויים' רוחניים, ואת חוקי הכוכבים גילה על פי תרשימים שערך עבור מבנה בית המקדש. (ראה "מילדות לבגרות בשביל החלב" עמ' 93, ועוד רבים).

"מדענים גדולים המעידים על עצמם שהם דתיים הולכים ומתמעטים לאורך המאה ה20", (עמ' 148). כאן שוב מבלבל המחבר בין "דתיים" ובין מאמינים באלהים. לפי דוקינס, אנשי אקדמיה דתיים הם "בולטים לעין בנדירותם, ומשמשים מושא לתהייה משועשעת מצד עמיתיהם בקהילה האקדמית", (עמ' 149). ואנו תוהים, באיזה עולם הוא חי?

על ההימור של פסקל יודע דוקינס לומר רק כי לא תיתכן אמונה לצורך הימור, שהרי אמונה היא הנחה שכלית, (עמ' 155). ברור אמנם כי ההימור הזה אינו מכובד ואף פוגע באמונה אמיתית, אלא שלמען הדיוק יש להעיר, כי פסקל מדבר על ההשלכות של האמונה, על עבודת האלהים ודרישותיו, ואלו ייתכנו אף כהימור ויש להן משמעות עצמית.

4 מדוע כמעט ודאי שאין אלהים

הפרק הארוך הזה (עמ' 168-233) מכיל כולו טיעון אחד בלבד, שהוא בעצם הגנה:

הטענה בדבר הוכחת האלהים ממורכבות העולם, לוקה בחסר, שכן יוצרו של עולם מורכב חייב להיות מורכב, ויצורים מורכבים נוצרו בסוף הסולם האבולוציוני. מכיון שהמחבר נוקט בטקטיקת הגנה הוא פורס את הטיעון על פני אינסוף דפים וסיפורי מעשיות (בהם עושה דוקינס פרסומת לעצמו, לחבריו, ולספריו הקודמים), אלא ששוב אין אנו מדברים על יוצר גשמי, שלשם שכלול הוא חייב להיות מורכב, אלא על כח רוחני, שאין לנו מושג במהותו, אך ברור שאין הוא מחוייב לנוסחאות הפיזיות המוכרות לנו, רוחניות יכולה להיות מעל הזמן (שנוצר כידוע במפץ הגדול) ולכן אין טעם לשאול אימתי ואיך התחילה.

משום  מה גולש דוקינס בעמ' 181 והלאה לתורתו בדבר רצף הX-ים (ריבוי של X, נעלם) שבין צורות החיים, מה שלא רלבנטי כלל לנושא. על תורתו זו חזר בכל ספריו הקודמים, ועל החורים שבה ראה "מגבלות המוטציה: מורכבות". במקרה חירום (עמ' 187) הוא מגייס את הכלל האמוני העתיק, שחוסר ידיעה זמני, אינו סבה להטיל ספק בתיאוריה כולה, יש ללמוד ולמצוא תשובות לחורים שבתיאוריית האבולוציה, מישהו אמר 'אמונה'?

בהמשך הגלישה לדיון באפשריותה של תיאורית האבולוציה, מתחדש כאן כי ישנה אפשרות להפריך את האבולוציה, לו יימצאו ארנבונים מאובנים בפרקמבריום (עמ' 189). זו כמובן טעות לוגית וגם עובדתית, ראה "חריגות מן הסכימות האבולוציוניות". נמצאו חריגות לרוב מהסכימה האבולוציונית, ואין אלו הפרכות להתרחשות אבולוציה בעולם, אלא לסכימה המקובלת, הניתנת תמיד לשינוי. בפרט מציאת הסבר חריג למיקומו של מימצא יחיד, היא משימה קלה שנעשית לא פעם ולא פעמיים.

שוב ושוב רואים אנו כי תחת הכותרת "כמעט ודאי שאין אלהים", לא מובא שום טיעון השייך לנושא, אלא להיפך: המחבר מנסה להגן על האפשרות ליישב את הטענות ולמצוא מקום להניח שאין אלהים. הוא מנסה ליישב את תיאורית האבולוציה מן החורים שבה, מנסה להסביר את המורכבות, ולבסוף: מנסה להסביר כי האנתרופיה אינה חורגת מן הססטטיסטיקה. "המוח הדתי אינו מסוגל לתפוס כי ישנה עוד אלטרנטיבה להסביר את האנטרופיה" (עמ' 203). מכיון שיש מליארד מליארדים של כוכבים, הרי סביר שבאחד מהם יגיעו החיים לדרגתם הנוכחית (עמ' 204). לפי טענה זו אין טעם לערוך ניסויים בעכברי מעבדה, מכיון שישנם מליארדי עכברים בעולם (לצורך הענין) הרי שאין שום משמעות סטטיסטית לתוצאות.. (אין שום משמעות לשאלה אם יש עוד כוכבים, כיון שנפגשנו רק באחד, והסיכוי אחד למליארד, אפשר לומר בפשטות כי אנו עומדים מול מציאות של אחד למליארד).

כל זאת יכול להוות פקק מילולי לדיון באנטרופיה של כדוה"א, אך מה בדבר האנטרופיה של היקום כולו הנצרכת לקיום החיים בו? על כך יש תשובה מוכנה מראש: אלהים המסוגל לקבוע את כל הקבועים האנטרופיים חייב להיות בלתי סביר לפחות כמו צירוף הקבועים עצמו (עמ' 213). שוב נצטרך להסביר, כמו לתינוק, בפעם המאה, כי אלהים ככח רוחני ראשוני אינו מורכב, ואינו נוצר במקרה, הוא המציאות הראשונית היחידה, וכל ה'מורכבות' הפיזית אינה אלא בבואה של רצונו. לא רוצה – לא צריך, אך מה הטעם לתקוע את עירוב התחומין הזה בכל פעם שאין תשובה ענינית מספיקה?

אמנם לאחר ההכרזה הזו אנו "פונים אל האלטרנטיבה האנטרופית: ראשית אנו יכולים לדון בשאלה זו רק ביקום המכוון ליצור חיים, ולכן קיומינו נובע מההגדרה הזו, ואין טעם לשאול מדוע. שנית, כאשר נגיע ביום מן הימים לתיאוריה כללית נראה כי כל הקבועים תלויים זה בזה או במשהו אחר שעדיין לא ידוע בדרכים שאותם איננו יכולים כיום לדמיין. אפשר שיתגלה כי ששת המספרים אינם חפשיים להשתנות יותר מאשר היחס בין היקף המעגל לקטרו", (עמ' 214). נו טוב, בכדי להאמין כי בעתיד תהיה תשובה, אין צורך ללכת כל כך רחוק. גם המאמינים באלוהים יכולים לומר כי אולי בעתיד נדע תשובה. לטיעון הראשון אין צורך להתייחס, אנו יכולים לדון רק בטיעונים שעצם קיומינו אינו נובע מהם.. (כך ניתן לטעון כי ריקודי סלסה פולטים קרינה המחריבה בדרך כלל את העולם, העובדה שאנו עושים כך והעולם לא נחרב, אינה מוכיחה דבר, שהרי לו היה העולם נחרב לא היינו כאן, ואנו כאן דוקא משום שהמקרה הבלתי סביר אירע).

רעיון נוסף לפתרון: ריבוי יקומים, לא בהווה, אלא בעבר ובעתיד.. (עמ' 217). לפי זה אין אנו יכולים לסמוך על שום ניסוי סטטיסטי ביקום, גם אם הוא כולל את היקום כולו, מכיון שלא הבאנו בחשבון את היקומים שהיו ושעוד יהיו..

סיכום הפרק קובע כדלהלן: הפרק הזה מכיל את הטיעון המרכזי של ספרי, לכן בעודי מסתכן בכך שאחזור על עצמי אסכם אותו.. הפיתוי להסביר מראית עין של תכנון במתכנן הוא שקרי, שכן מי תכנן את המתכנן? רק הברירה הטבעית יכולה להסביר מראית עין של תכנון", (עמ' 233). וכל מי שמכיר ולו במעט את הספרות הפילוסופית על מציאות האלוהים, יהיה מוכרח להודות שאוי לו לספר שהטיעון המרכזי שלו נשמע כמו התגובה הראשונית של ילד בן שלש, בזמן שהפילוסופים התווכחו ויכוחים טעונים ועמוקים על כל המשמעויות הלוגיות הכרוכות בכך, סותם דוקינס את הגולל על כל הנושא ב'טיעון מרכזי' אינטואיטיבי, המרוח על פני 70 עמודים של מלל.

יש אלוקים

5 שורשי הדת

הנושא 'שרשי הדת' מתבקש כאן, לאחר שכבר 'הוכח' שאין שום משמעות לכל טיעוני הדת, נותרה רק השאלה המסקרנת, איך  וכיצד הגיעו בני אדם לרעיון הנואל הזה ששמו דת? לשם כך יש לדוקינס הסברים כל שהם. מפליא הדבר שבכל ה'מסה' הפופוליסטית הזו, לא נזכרות כלל תורותיהם של חוקרי הדת והסוציולוגים הגדולים, שמן הסתם ידעו משהו על שרשי הדת. עוד בליל של טיעוני פורום אינטרנטי, שבא להחליף עיון ולימוד היסטורי מדעי.

לפי דוקינס (עמ' 242 והלאה) הדת היא פונקציה גנטית המשפרת את סיכויי השרידה, מבלי לשים לב ברוב איוולת כי אין לנו שום ידיעות על דת לפני 10,000 שנים, וכל שנות הקיום של המין האנושי (מאות אלפי שנה לפי הסכימה המקובלת), ולפיכך אין שום משמעות אבולוציונית לתופעה כזו, "מלחמת הקיום" בין בני אדם בעלי "הגן הדתי" ובין בעלי "הגן האתאיסטי" לא היתה מעולם, ולכן אין לייחס את מציאות הדת לאבולוציה. ההסבר ה'פסיכולוגי' הזה אינו מקובל על אף חוקר, מכיון שאינו נוגע אלא באיזו תועלת צדדית של הדת (אם בכלל היא קיימת), אך אינו מסביר איך וכיצד נוצר התהליך הנפשי הזה, מדוע מאמינים כל כך הרבה אנשים בדברים שלא ראו מימיהם ומוכנים לעשות פעולות קשות מאד לשם כך וכו'. המציאות מלמדת דוקא כי האדם מטבעו יכול להיות אתאיסט ללא כל מכשול גנטי, בזמן שאין מולו תעמולה והסברה דתית, לפיכך הדת אינה פונקציה גנטית, אלא דעה או ידיעה השוררת אצל בני האדם.

הברירה הטבעית מובילה לבניית מוחות של ילדים עם נטייה מולדת להאמין לכל מה שהוריהם או זקני השבט אומרים להם. צייתנות מלאת אמון כזו היא רבת ערך לצורך ההישרדות (עמ' 256). כל אחד יודע שאין שום נטייה מולדת כזו, הילד באמת אינו מסוגל לחשוב ולהבין כל דבר, והוא סומך על מי שמסביר לו כיצד מוצאים אוכל, כיצד מטפסים על עץ, כיצד פותרים בעיות. זו צורת חשיבה הגיונית.

כל האריכות בנושא שרשי הדת אינה רלבנטית כמובן לעיקר הנושא.

6 שורשי המוסר, מדוע אנחנו טובים?

"אנשים דתיים מתקשים לדמיין איך אדם יכול להיות טוב או אפילו לרצות להיות טוב בלי הדת", (עמ' 301). זו כמובן שגיאה, ייתכן שאפשר להיות טוב בלי דת, אך הדת היא חובה שהטיל האל, ואי אפשר לקיים חובה מבלי לקיים אותה. קיום החובה האלהית הוא מעשה טוב שאי אפשר לקיימו בלי הדת. אם אדם אינו מאמין בחובה, ומנסה להשתמש בדת לשם שכנוע (של אחרים?) בצורך קיום מעשים מסויימים, זה בודאי מטופש. שוב טיעון לא רלבנטי, כמו כל הספר כולו.

כאן מראה המחבר את כחו בליקוט תגובות נזעמות המועתקות לספר על כל המלים הגסות והמגונות שבהן (עמ' 302 והלאה). את זאת עושה הוא בתענוג בלתי מוסתר. בזמן שכל גולש מתחיל יודע, כי מטוקבקים ופורומים אפשר ללקט מלאי בלתי נדלה של קללות וחרפות, ניבולי פה ואיומים מלוכלכים בכל תחום בעולם. אין ספק כי גם מעריציו של הזמר המזרחי אבי ביטר יוכלו למצוא כנגדו שקי שקים של ניבולים, המוכיחים כי אלו שאינם אוהדים אותו הם בודאי בצד הבלתי מוסרי של המפה. וכך בכל תחום ותחום, וכי הצד השני אינו משתמש במאורות האפלות של האינטרנט בכל הביטויים המכוערים האלו? (וגרוע מכך: בשגיאות כתיב!).

לאחר הבהרה שאינה משתמעת לשתי פנים כי הדרויניזם אינו ניהיליסטי, וכבר "הקדשתי ספר שלם לרעיון של משמעות סופית, לשירה שבמדע" (עמ' 306), בא הסבר ארוך כי רגש המוסר הביא תועלת בשלב מסויים של הברירה הטבעית, אף כי כעת אין הוא מביא תועלת (עמ' 307-317). הדחף לטוב לב הביא תועלת הישרדותית בזמן שהיתה לנו הזדמנות להיות אלטרואיסטים רק כלפי קרובים גנטיים (עמ' 316). ומן הצד השני: "אל תחשבו אף לרגע קט על דרויניזציה כזו כאילו היא ממעיטה או מחסירה מערכם של רגשות נאצלים כמו חמלה ונדיבות או כמו תשוקה מינית", (שם). ובכן מודה המחבר כי לרגש המוסר אין ערך עצמי, הוא נוצר בגופותינו במקרה גמור, אך מטעי נימוס הוא מסתייג כי אין להמעיט בערך רגשות נאצלים, כשהוא כורך אותם למרבה חוסר הרגישות יחד עם תשוקה מינית. לאזהרה שלא להמעיט בערך רגש מוסרי לא בא שום הסבר, למרות ה'שירה שבמדע' לפי הדרויניזם אין לרגש מוסרי ערך. ולפי דוקינס יש לו ערך בדומה לתשוקה מינית. כל זה לא עושה חשק לחלוק את העולם עם בני אדם שאינם רואים ברגש מוסרי דבר בעל ערך אמיתי.

בפועל הדרויניזם הוא גורם ישיר לגישה ניהיליסטית, דוקינס עצמו אינו מבין מה הערך של ענינים אתיים שאין להם בסיס בביולוגיה האבולוציונית:

"הריגת בני אדם שלא במלחמה היא פשע נתעב הנחשב חמור ביותר, הדבר היחיד שתרבותינו גוזרת עליו איסור חמור יותר הוא אכילת בני אדם. עם זאת אנו אוכלים בהנאה בני מינים אחרים.. איני יודע אם אפשר לתת לאתיקה של מיננות בסיס מוצק יותר ממה שיש לגזענות. מה שאני יודע היטב הוא שאין לה כל בסיס הראוי לשמו בביולוגיה האבולוציונית",  (הגן האנוכי עמ' 24).

יש אלוקים 2

אמנם אני מצטט כאן הוגים יהודים, אך דומה שאין ויכוח על העובדות שהם מציגים:

"הדרויניזם הפיל את אחד המחסומים החזקים ביותר שהגנו על לא תרצח, ומבחינה זאת להתפשטותו העצומה ולהשפעתו העמוקה חשיבות של נקודת מפנה בדברי ימי האנושות.. וזה היה בין הגורמים העיקריים שהביאו לשואה ולהשמדת מליונים מבני עמנו אכזריות שטרם היתה בעולם", (פרופ' יעקב טלמון, סימפוזיון יד ושם על השואה והתקומה, 19.4.73).

"הפילוסופיה שהביאה להתפתחות הנאציזם היתה זו של המאה ה19 שראתה באדם מין זיאולוגי", (פרופ' שמואל הוגו ברגמן קובץ מחקרים על השואה הוצאת מכון יד ושם מאמר ראשון).

"חקר מקרה בתחום שרשי המוסר", (עמ' 318-323), כאן מפלפל המחבר בדילמה מוסרית קלאסית, ולאחר כל האריכות מתברר כי המטרה היא להראות שלא היה הבדל בין שיפוטם של אתאיסטים או של דתיים בדילמה זו, "הדבר מתיישב עם ההשקפה שאני ורבים אחרים מחזיקים בה, ולפיה אין לנו צורך באלוהים כדי להיות טובים או רעים", (עמ' 323). ושוב, התפרצות לדלת פתוחה, האם מישהו טען כי שכלו של האתאיסט לקוי ולפיכך אינו יכול לשפוט במקרה של דילמה? השאלה היא למי יעמדו כחות הנפש להחזיק בהכרעה המוסרית גם כאשר היא קשה לביצוע (הקרבן יהיה יקר ללבו של המכריע את הדילמה), למי שאינו רואה ערך עצמי במוסר, אלא תוצר לואי של מקריות. או למי הרואה במוסר חובה קדושה מטרת החיים וציווי של האל? אם דתיים מקריבים את חייהם למען מטרות מגונות (פיגועי התאבדות) ששקרנים מציגים אותם כנעלות, האם לא קל וחומר שדתיים מקריבים את חייהם למען מטרות נעלות באמת?

"אם אין אלוהים למה שנהיה טובים?", זו שאלה ממש שפלה, שהרי דוקא קיום מצוות מחמת פחד מעונש אינה טוב אלא חנופה, (עמ' 324). ראשית, האם לא כדאי לציין כי קאנט למשל עוסק בשאלה זו בהרחבה?

שוב ושוב נוהג המחבר בנושאים פילוסופיים עיוניים כבזירת אינטרנט. לגופו של ענין: אין הכוונה במערכת של חובה אלהית כי "ללא אלהים היית שודד אונס ורוצח", ברור שגם ללא אמונה היו בני האדם הנעלים משתדלים לשמוע בקול מצפונם,

חובות האמונה לא באות במקום הרגש הטבעי, אלא בנוסף עליו. אני נמנע מרע משום שהוא רע, ואני גם יודע שיש מערכת אלהית של חובות.

האמת היא שפעולה הבאה רק מרצונו של האדם היא אמנם פעולה מצפונית, אך היא גם פעולה מרגיעה, התפרקות של הרגש המצפוני, בזה היא דומה לדחפים. דחף טבעי אינו ראוי להערצה מצד עצמו. דוקא  פעולה הבאה מהבנה שכלית כי היא חלק מן המערכת המגשימה את האידיאל הנולד מן ההכרות המצפוניות, אידיאל שאינו יכול להתבטא רק בפעולות הנגזרות ישירות מן הדחף המצפוני, אלא בכל פרטי המערכת יחדיו – היא המוסר היחידי הקיים בעולם.

מקיים המצוות אינו מתחנף, ואינו דואג רק לשכר של עצמו. כי הרי המציאות מראה שדוקא החנפנים והאגואיסטים אינם להוטים לקיים מצוות (ולאו דוקא משום בעיות אמונה, אלא משום בעיות אופי). באמת זו טעות עובדתית, לאדם יש בחירה חפשית, והעובדה שחלק גדול מן האוכלוסיה אינו מקיים את מצוות האל מראה שכל אדם יכול בקלות לתרץ לעצמו תירוצים ולהמציא נימוקים מדוע אין הוא מחוייב בעול הכבד הזה. יש כאלו שבוחרים להודות באמת הניכרת לעיניהם למרות המאמץ הכרוך בכך, ויש המעדיפים להתעלם ולהפליג למחוזות אחרים, ומכיון שהכרעתו באה ע"י בחירה חפשית, אין היא באה מאגואיזם, אלא מהכח להכיר באמת.

מלבד זאת ברור שרוב המקיימים את המצוות, אינם חשים את עצמם כדואגים לפנסיה בגן העדן, אלא הם מזדהים רגשית עם רצונו של האל ושמחים לעשותו, הם נעלבים ולוקחים אישית פגיעה בערכי הדת, ומעוניינים בצמיחה וריבוי כבוד בורא העולם, הם מרגישים חלק מן הערכים שהם מזדהים עמם, ורחוקים מאד מלהיות שרויים ברגשות אגואיסטיים של "הנה, חסכתי לעצמי עוד צליה אחת על השפוד".

האם ניתן לומר כי הציונות היא אגואיזם, שכן מטרתה הראשונה היתה להבטיח את קיומינו וקיום בנינו בא"י, והרי בכך אדם דואג לקיומו ולמשפחתו? האמנם אדם מוסר את נפשו בקרבות, מחנך את משפחתו לאידיאלים, מאמין ודבק ברעיונות, מזוהה רגשית בשמחה ובצער עם מדינתו, מרגשות אגואיסטיים? הבחירה הראשונית ללכת בדרך הציונות היא בודאי לשם כל היקר והטוב עבור הבוחר עצמו, אך לשם כך יש לו צורך להכיר בערכים אלו כאמת, ולא לנהוג כאגואיסטים האמיתיים ההולכים לבלות במקום שנח להם. ולשם כך האדם מכיר בערכים וברגשות וחי בצורה ערכית, ולא אגואיסטית.

"מעניין לדעת אם היתה מגמה סטטיסטית כלשהי ולו גם קלה שתראה כי אנשים דתיים בוזזים ומחריבים פחות מהלא מאמינים", (עמ' 327). אין לי מושג מה מצב המאמינים באוקספורד, אך אצלינו כל אחד יכול לראות שאחוז האסירים חובשי הכיפות (בשעת כניסתם) הוא מועט בהרבה מחלקם באוכלוסיה. בערים חרדים אין נקודות משטרה וכמעט ואין פשיעה, אצלינו כאשר אדם מאבד תכשיט יקר ערך או ארנק ובו סכום כסף, הוא פונה לגמ"ח השבת אבידה ומקבל אותו. ברור שאת כל זה אין למצוא באוקספורד. הנצרות היא דת ללא דרישות מעשיות, ולכן קשה להכריע על בסיס סטטיסטיקות מי באמת מקבל על עצמו עול מוסרי ברצינות ומי לא.

"טענתו של הדתי שבלי קשר לשאלה מאין נובע המניע להיות טוב, הרי בלי אלוהים לא יהיה מדד סטנדרטי להכרעה מהו הטוב. כל אחד מאיתנו יוכל לחבר לעצמו הגדרה משלו לטוב לנהוג בהתאם לה", (עמ' 330). ושוב שיא השטחיות, כאילו בדרך אגב, פותר דוקינס את כל ההתחבטויות המוסריות, האם בכלל אפשר למצוא הגדרה לטוב ולנהוג על פיה? מהי המשמעות של טוב ש"כל אחד מאיתנו" ממציא? דוקינס אינו מביא כאן שום בשורה בתחום הפילוסופיה של המוסר, ומודה בעצמו כי "קשה למדי להגן על מוסר מוחלט בהסתמכות על נימוקים אחרים מאלה הדתיים" (עמ' 333), שוב השימוש במלים עמומות כמו "קשה למדי". מה היא אם כן מגמת הדיון? כאשר אינו ממצה את החלק המדעי מחקרי, אינו מביא טיעונים חדשים, אינו מסכם וממצה את הדיון, והמקוריות היחידה של המחבר מסתכמת ביצירות דמגוגיה עצמאיות. כך למשל בסיום ה'דיון' בשאלה אם יש מוסר לא דת, מגיע כצפוי דוקינס לטיעונו המרכזי: "אלה הדבקים בסמכותם של כתבים קדושים מגלים סקרנות מועטה במידה מצערת בנוגע למקורות ההיסטוריים (המפוקפקים מאד בד"כ) של ספרי הקודש שלהם", (עמ' 334). שוב מגלה את בקיאותו בהיסטוריה המקראית ואולי בבקורת המקרא, ובהחלה סטריאוטיפית כי לדבקים בדת אין מושג על נכונות ההיסטוריה הדתית. משום מה ישנה הרגשה כי דוקא לדוקינס אין מושג בנושא והוא מסתפק ברמיזות עמומות ודמגוגיות.

 

7 הספר ה"טוב" ורוח הזמן המשתנה

ציטוט הפתיחה של הפרק כמו ממחיש את הרדידות העוברת בין כל חלקיו, "הפוליטיקה רצחה באלפיה אבל הדת רצחה בעשרות אלפיה" (עמ' 355). מלבד השיבוש ההיסטורי (מלחמת העולם השניה היתה פוליטית בלבד, ורצחה בעשרות מליונים, ג'ינג'יס חאן, ואירועים רבים בהיסטוריה לא היו קשורים כלל לדת), שוב מתערב הטירוף בדת: ברור שכשנבוכדנצאר מלך אשור רצה לכבוש עוד ועוד ארצות, הוא ניכס רצון זה לאל אדד, אך האם זהו רצח של הדת?

כאשר בא לדון ב"כתבי קודש כמקור למוסר" (עמ' 337). שוב שולף הוא את הקלף המנצח, "כתבי הקודש חוברו, שוכתבו, תורגמו, "שופרו", בידי מאות מחברים, עורכים ומעתיקים אנונימיים, שאינם ידועים לנו ובמידה רבה אינם ידועים זה לזה", זאת מנין? יש לכך שני מקורות (לן פוקס 1992, וברלינר בלו 2005). מענין מה חשב על הנושא דוקינס עד 1992?

הנושא העיקרי בלול בדוגמאות מוטעות ומגוחכות, את אי מוסריות התנ"ך מוכיח דוקינס מהתנהגותן של בנות לוט, של יפתח הגלעדי שהקריב את בתו, ושל אנשי גבעת בנימין במעשה הפילגש. מה שמלמד על טיפשות וחוסר ההבנה המביאים את המחבר לראות דוגמאות של רוע המובאות בתנ"ך לגנאי, כמייצגות את המוסר התנכ"י.

בהמשך הוא שב על הטעות העתיקה בפרשנות של מעשה שרה במצרים כאילו אברהם הציג את שרה כאחותו בכדי לקבל עושר ומתנות מפרעה, (עמ' 344) על הפירוש הנכון כבר האריך קאסוטו, (אברהם וארץ היעוד עמ' 238, ראה גם: תורה שבעל פה עמ' 123, בקורת המקרא עמ' 67). הופך שוב ושוב למבין גדול בבקורת המקרא: אולי הסיפור של לוט ושל פילגש בגבעה הם אותו סיפור, שמא קטע מכתב יד הוזז ממקומו בטעות באיזה גינזך נידח של כתבי יד? המחשה לניידותם רבת התהפוכות של המקורות של כתבים מקודשים (עמ' 344). האם הדמיון בין מעשה שרה במצרים ושרה בגרר הוא רמז נוסף לכל שאין לסמוך על הטקסט (עמ' 344). אכן 'מחקר' רציני ומקיף. דמגוגיה זו של ירייה לכל הכיוונים נקראת בהלכה היהודית "חוזר מטיעון לטיעון".

בין השיטין הוא משלב גם טעות בקריאת הטקסט, כשהוא מייחס לבני ישראל בשיטים עבודה לבעל (עמ' 349), כאשר בשיטים לא עבדו לבעל האל הכנעני, אלא לבעל פעור האל המדייני (במדבר כה'). מוסיף טיעון תיאוסופי רב משמעות: למה שיהיה איכפת לאלוהים מה הם מעשי העולה הפעוטים של בני האדם? (עמ' 339). בגסות רוח אופיינית הוא חוזר על הטיעון השחוק שלו מן הפרקים הקודמים: "זעמו הכביר של אלהים בכל פעם שהעם הנבחר שלו מתעסק עם אל מתחרה דומה יותר מכל דבר אחד לקנאה מינית מהזן הגרוע ביותר", (עמ' 346). מבלי להבדיל בין אמונה עיונית, ובין אמונה טפלה, כמו שהוסבר ראש פרק 2. אין "אל מתחרה" כי אלוהים יש רק אחד, מבלי הפצת העיקרון הזה היה דוקינס עד היום מקפץ מעץ לעץ וקולף בננות, כמו אבותיו באיים הבריטיים בזמן מתן התורה.

הנושא היחידי שהוא באמת קשה, עמוק, וטעון הסבר, הוא עונשי המוות של האל, בדוגמאות שמביא דוקינס: ההחלטה להשמיד את בני האדם בדור המבול, סיפור עקדת יצחק, השמדת המדייניים, והשמדת עמי כנען על ידי יהושע. בכדי לשמור על העמימות הרגילה מדי שלשה משפטים הוא יודע לומר כי "כמובן (?) שהדתיים מפרשים את כל הקטעים האלו (המבול, מלחמות ישראל, וכו') כסימבוליים", דוגמא נוספת של עונשי מוות הוא מביא: עונש מוות על ניאוף לסוגיו ועל קללת אב ואם ועל חילול שבת (עמ' 352). הנושא אינו רלבנטי כלל לשאלה של מציאות האלוהים, אך הוא באמת טעון הבהרה.

העולם מלא ברוע, רצח, מוות, ודם שפוך. בכל יום נרצחים וסובלים אלפים רבים של בני אדם כתוצאה מפציעות זדון של בני אדם אחרים. האם אפשר למנוע זאת? הגישה המוסרית האתאיסטית אינה מתיימרת לתקן את העולם, והיא דבקה בעיקרון של 'חיה ותן לחיות', אל תכפה את דעתך על אחרים. ברור שכך לא יתוקן העולם, אף כי בהתנהגות זו האדם נמנע ממעשים שערכם מוטל בספק. אפשר לומר שהגון ונכון הוא במצב הקיים בחברה המערבית, לקבוע כי אין לאף אדם זכות לכפות או לנסות לכפות על חברו את דעותיו בדבר האסור והמותר, ובודאי לא זכות להעניש או לפוצץ מגדלים אנשים הסוטים מדעתו, גם אם היא מנומקת בדת או בקדושה או בגן עדן וגהינום.

אלא שהדת היהודית מציגה תכנית עולמית, תכנית לשינוי העולם, להפסקת הרציחות והסבל. ברור שכל ההוראות הכרוכות בתכנית זו רלבנטיות רק בשעה שהתכנית ברת ביצוע. כל אחד מבין כי אי אפשר לשנות את העולם ביום או ביומיים, וגם לא בכל מצב ולא מכל עמדה. אף אחד אינו הולך להרוג מדיינים או כנענים, ואפילו לא מחללי שבת. התכנית של התורה היא בשלב ראשון ליצור עם שלם שיהווה צבא של הרצון האלהי, יקבל על עצמו את המוסר המוחלט האלהי ככללים שאין חריגה מהם, ואת בניית הצבא הזה של ממלכת כהנים וגוי קדוש כמטרת חייו. מובן שאין הכוונה בענישת מחלל שבת או נואף להשמיד חלקים מן העם, אלא להיפך: לגרום שלא יהיו יותר מחללי שבת ונואפים. לפי המסורת היהודית (מכות ז.) כמעט ולא השתמשו בעונשי מוות, מן הסבה הזו, שעונש מוות אחד פעם בשבעים שנה מספיק בכדי לגרום לציבור להבין את חומרת החריגה. גם בצבא ישנן עונשי מוות על עריקה ועל הירדמות בשעת שמירה.

א קונפליקט ראשוני האם הידע האינסופי מאפשר בחירה

השלב השני היא השפעה של היהדות על העולם כולו, אין המדובר בתכנית בדיונית, אלא בדברים שהתרחשו בפועל בהיסטוריה, כמו שנראה להלן. ההשמדה של עמים מסויימים, עד כמה שהיא קשה לעיכול אצל אנשים הגונים בני זמננו, היתה כנראה הכרחית לתיקונו של העולם, אם חברה המבוססת ובנויה על רוע, ללא אפשרות והסכמה של תיקון (לכל העמים המושמדים על ידי ישראל ניתנה אפשרות של השלמה עם התכנית האלוהית והישארות בחיים) מושמדת, הרי שאנו חוסכים בכך הידרדרות של האנושות. לו היתה התכנית הראשונית של ישראל עם כניסתו לארץ מוגשמת, הרי שהעידן המודרני וההומני היה מגיע שלשת אלפי שנים קודם. וכאן יש להגיש כי כל זיהוי הרוע הזה שאנו מדברים עליו לא נעשה על ידי מולות, איממים, או רבנים, אלא אך ורק על ידי נביא השומע מהאל בעצמו. וכאן הנקודה העיקרית: מי שאינו מאמין בנבואה מפי האלהים, חייב באמת לחשוב את כל המעשים האלו כרצח וכשחיתות, כי אין בן אנוש יכול לקבוע על קבוצה או על עם גורל שכזה. אך מי שמאמין בנבואה, צריך לקבל את האפשרות הזו של תכנית עולמית, המחייבת קבוצה מסויימת להתפרק ממהותה או למות. ברור כי לו האלהים היה מודיע לנו לפני עלייתה של גרמניה הנאצית לשלטון, כי האומה הגרמנית מסכנת כעת את האנושות, מוצדק היה להשמיד אותה. ולכן אי אפשר לבא בטענות על מקרים כאלו שאירעו בתקופת מתן תורה. היתה זו תקופה יחידה בה נעשו מעשים כאלו, ואין לנו זכות לשפוט אותם. ולפיכך המסקנה של דוקינס: "כוונתי העיקרית היא כאן לא להראות שלא נכון לנו לקבל מוסר מכתבי הקודש, כוונתי היא להוכיח שבפועל, כעובדה, אנחנו לא שואבים את המוסר שלנו מכתבי הקודש", (עמ' 354).

אינה נכונה, התורה אינה מצוה על העתיד בהשמדת עמים, כי אם להיפך, לסובלנות ולסבלנות,

לדיני מלחמה מיוחדים במינם שעד היום לא נכנסו לנורמה החברתית. בפועל אנו שואבים את כל יסודותהמוסר המודרני מכתבי הקודש.

נביא כאן כמה ציטוטים מוכרים:

  • "בכל דברי ימי העולם המערבי היתה תורת משה הכח הממריץ ביותר נגד העריצות הרוחנית והפוליטית לצורותיה הגרועות ביותר. התורה היא המגנא כרטא של העניים ושל המדוכאים. עד עצם היום הזה אין לשום מדינה חוקה שההתחשבות באינטרסים של העם בה כה רבה וההדגשה של חובות השליטים מעבר לזכויותיהם כה ברורה כפי שבאה לידי ביטוי בספר דברים ויקרא. בשום מקום לא הובעה בעוצמה כזאת האמת היסודית שטובת המדינה תלויה ככלות הכל ביושר אזרחיה… תורת משה היא הספר הדמוקרטי ביותר של העולם", (האקסלי תומס הנרי, ביולוג ופילוסוף אנגלי נודע, 1825 – 1895).
  • "התנ"ך הוא המקור המזוהה הקדום ביותר של התגליות המושגיות הגדולות החיוניות לקיומה של ציביליציה: שוויון לפני החוק, קדושת החיים, כבוד היחיד, אחריות פרטית וציבורית, שלום כאידיאל, אהבה כבסיס לצדק", (פול ג'ונסון: Johnson, History of the Jews, Harper & Row, New York 1987).
  • קשר הדוק זה שבין התחומים המוסרי והדתי הוא מעיקר תכונתו של המקרא, ומכאן נתייחד למוסר מקומו המרכזי במקרא כולו. לפיכך השפיע המקרא השפעה מכרעת על עיצובו של המוסר בתרבות עמי אירופה בכללה, בין במישרין ובין בעקיפין ע"י הוראת המוסר שנתפתחה על יסודות מקראיים בספרים החיצוניים ובברית החדשה" (אנצ"מ ערך מוסר עמ' 728).
  • "הרעיון שלפיו מוסר ושיטה אתית ניתנים בכלל לקודיפיקציה היה חדש אפילו בימיו של אריסטו.. החקירה נסבה על טיבה של המידה הטובה וביטויה, האם אמנם ימשיך היחיד בחיפוש ויבכר או ידחה התנהגות לפי המידה הטובה – זאת לא היתה השאלה אשר בראש מעייניו של הפילוסוף", ("אריסטו", בהוצ' ידיעות אחרונות 2000, עמ' 15).

ועוד כמה דוגמאות, מעט מהרבה:

  • "חוקי העמים שבמזרח הקדמון בדרך כלל אין בהם הוראות מוסריות, ועל כן אין מצוות כיבוד אב ואם נזכרת בהם במפורש", (אנצ"מ ערך כבוד אב ואם).
  • "המיוחד שבמוסר החברתי של המקרא – המדרגות העליונות של המוסר המקראי (מצות אהבת הרע, דמותו של אברהם, פרק א' בספר תהלים, וכיוצא באלה) מיוחדות למקרא וקשה למצוא כדוגמתן במקום אחר", (אנצ"מ ערך מוסר עמ' 730).
  • ההבדל העקרוני בדיני רצח בין משפט התורה למשפט המזרח הקדמון הוא באיסור התורה לקחת כופר לנפש רוצח בזדון ובשגגה. הבדל זה נובע מן ההערכה המופלגת שהתורה מעריכה את חיי האדם, לפי שנברא בצלם אלהים והואיל ואין ערוך לנפש האדם, אין רציחתו מתכפרת אלא במיתת הרוצח, ואילו לפי הספרות המיסופטומית הרי אע"פ שרצח אדם נחשב כעוון חמור המעורר את כעס האלים, האדם נחשב כחלק מן היצירה ואין לו אלא ערך כלכלי, לפי שנוצר להיות עבד האלים ולפטור אותם מעבודת האדמה ומעמל ישוב העולם", (אנצ"מ ערך רצח עמ' 431).
  • "דומני שאין עוד שיטה של משפט, לא בימי קדם ולא בימינו, היכולה להידמות לענין זכות הגר, זכות הזר והנכרי אשר יושב בקרבנו, למשפט המקראי שלנו. לא זו בלבד שאנחנו מצווים שתורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם, וכולכם תהיו שוים לפני המשפט, גם האזרח גם הגר, אלא לגר יש עוד מעין מעמד מיוחד במינו, הנובע מזכותו המיוחדת לאהבה, זכותה מיועדת רק לו ולעשוקים ונרדפים הזקוקים משום כך לדאגה ולהגנה יתירה", (השופט חיים כהן, זכויות אדם במקרא ובתלמוד, בהוצ' אוניב' משודרת עמ' 43).
  • בקשר עם חוקים אלה אין להם תקדים בשום חוקה אחרת… בכל העולם האלילי היתה המלחמה מקודשת ושמשה כעין מצוה דתית ולאומית לרוחו ולרצונו של האל הלאומי שהיה על הרוב גם אל המלחמה. הגיבור המנצח הוא אהוב האלים וכל בן עם אחר הוא שונא לאומי ודתי כאחד. שלגביו אין חוקי מוסר חסד ורחמים קימים, באוירה כזאת לא יכלה כמובן לקום שום חוקה כללית לקביעת יחסי מלחמה הוגנים ודינים להגבלת האכזריות היתרה כל האמצעים היו כשרים וכל ערמה ומרמה היתה רצויה, השקפה זו היתה מקובלת לא רק אצל המלכים והשרים המצביאים ואנשי המלחמה למיניהם, אלא נתקבלה ואושרה גם על ידי גדולי המחשבה בעולם העתיק ואחר כך נעשתה רכושם הרוחני של רבים מחוקרי ימינו ואנשי מדע, לרבות אנשי כמורה ודת, מענינת העובדה כי רק בשנת 1948.. נזכרה עצרת האומות המאוחדות בזכותו האלמנטרית של האדם על החיים.. עד עכשיו (תשכ"ו) חתמו על האמנה הזאת לא יותר משלושים עמים בערך (מתוך שבעים עמים בערך המאורגנות באו"ם).. לפיכך לא תהא בזו משום הפרזה כלשהיא אם נגיד שרק ישראל מראשית ימיה ועד עתה היא האומה הראשונה והיחידה שלא ראתה במלחמה אידאל, שקבעה מאז חוקים למניעת שפיכות דמים והגבילה את יצריו של האדם ופראותו, שלא הנהיגה פולחן של הערצת גבורים ולהיפך מלכה הגיבור –דוד, נפסל על ידי האלוקים להקים לו בית, "כי מלחמות רבות עשית ודמים רבים שפכת לפני" ואחרון אחרון היא היא שהעלתה לאנושות את החזון על השלום הנצחי כמטרה הסופית לאחרית הימים" (סיכום חוקי התורה, ד"ר ברקלי, עמ' 76).
  • "בחוקי המלחמה נמצא חוק האוסר על הצרים על עיר האויב, לכרות את עצי הפרי אשר בסביבת העיר הזאת, לשם בנית מצור הותרו רק עצי סרק, ואף לחוק זה אין למצוא דוגמה בחוקי העמים האחרים של אותה תקופה לרבות – בימינו". (שם עמ' 81).
  • "ואולם יודע החוק הישראלי שיש מקרים שאסור להתעלם גם בשעת מלחמה מהרגשותיו ומבעיותיו של היחיד, במקרים כאלה מצוה המחוקק סטיה מן המקובל ודורש להעמיד את האינטרס של היחיד מעל האינטרס הצבורי הכללי.. (בונה בית חדש נוטע כרם חדש ונושא אשה חדשה הפטור מן המלחמה) – התחשבות כזאת ברגשותיהם של הצעירים העומדים על סף החיים אין למצא בשום מקום אחר". (שם עמ' 82).

על הקשר הברור בין תורת היהדות לבין הקידמה כתוב באנצ"ע ערך היסטוריוגרפיה:

  • "ספר התנ"ך הוא שהסב את תשומת הלב לתולדות מין האדם כשהוא פותח בבריאת העולם.. בתחלת המאה 5 חש אוגוסטינוס בצורך ללמד זכות על חשיבותה של ההיסטוריה.. ספר התנ"ך הוא הוא שהצמיד את רגליו לקרקע.. והחזירו אל זיקת אמת להיסטוריה.. ברור הדבר שרק בתוך מסגרת דוגמת שיטה יהודית נוצרית זו אפשר היה לו לרעיון הקידמה להיולד בזמן מן הזמנים.. מספר התנ"ך באה גם ההשקפה שנעשתה רווחת בנצרות בדבר קשר הגומלים ההדוק בין היסטוריה ובין מוסר הדגשת התגלמותם של משפטי צדק בהיסטוריה". (שם)
  • "האנושות קבלה מהעולם הישן שלשה מורים, מורה האמונה מידות ומוסר הוא היהודי. מורה לחכמה ולחרושת המעשה הוא היווני, למשפטים הוא הרומאי. מהיונים ומהרומאים למדנו כל מה שהיה לנו ללמוד מהם ואחרי מלאם את ייעודם הלכו ואינם עוד. והיהודי עודנו חי וקיים, וזה לאות כי לתורתו אנו צריכים כולנו עוד יש לנו הרבה ללמוד מהם", (הפילוסוף צרפתי ראיניאל).
  • "אלמלא היהודים היינו רואים את העולם בעיניים שונות שומעים את הדברים באזנים שונות ואפילו הרגשות שלנו היו שונים… גם צורת החשיבה שלנו היתה שונה היינו מפרשים את כל ההתנסויות שלנו באופן שונה, היינו מסיקים מסקנות שונות מכל מה שקורה לנו והיינו מתוים נתיב שונה לחיים שלנו", (פרופ' תומס קהיל, "מתת היהודים". הוצאת כנרת 1999. עמ' 7).

אין ספק שהעולם יונק את תורות הרוח והמוסר שלו מן הברית הישנה.

"רוח הזמן המוסרית" (עמ' 374), כאן חוזר המחבר ל"עשרת הדברות החדשים", אשר כולם אינם עוסקים אלא בעיקרון הקדוש של "חיה ותן לחיות", אל תכפה על אחרים שום דבר, הנח לאנשים להקים אתרי פורנוגרפיה ברשת האינטרנט, ולשלוח למכשירך הודעת SMS המציעה לך חילופי זוגות. העמד כל דבר למבחן והטל ספק בכל דבר (האמנם כל אדם מסוגל לבדוק כל שאלה?, האמנם מחנכים באוניברסיטה להטיל ספק בתורת היחסות? או בסמכות בית המשפט?) האם אפשר לחנך ילדים קטנים על עשרת הדברות שכאלו, ילדים יכולים לקבוע לעצמם אמות מדה של טוב ורע? יכולים להטיל ספק בכל דבר? "אין ילד קתולי", אך גם אין ילד אתאיסט. ילד בכלל אינו יכול לקבוע לעצמו השקפה, וחובתו של מבוגר הדואג לילדו להסביר לו דברים שעדיין אינו יכול להבין. האמנם ילד מבין את תורת הקואנטים, או שהוא מקבל את מה שאומרים לו המבוגרים?

קשה להחליט אם לצחוק או לבכות מכח ההוכחה שרוח הזמן משתנה, בעקבות דבריו הגזעניים והמקוממים של תומס הנרי הקסלי כנגד הכושים, הקסלי היה אדם נאור ובכל אופן כתב מה שכתב לפי רוח הזמן (עמ' 377). אלא שהקסלי כתב זאת לפי התיאוריה הדרוינית, שנתנה את ההשראה לכל מלה ומלה בקטע, המתמקד בהבדלי גודל הלסת בין הכושי ובין "קרובו" הלבן. התיאוריה הדרוינית מביאה למסקנות כאלו גם בזמננו, אלא כמובן עדיין ביד האדם (גם הדרויניסט) הבחירה אם להפלות ולדכא בן מין שונה. אין פלא שמתוך תפיסת המציאות המעוותת של דוקינס: "היטלר נורא ככל שהיה, לא היה רחוק כל כך מרוח הזמן של ימיו.. היטלר נראה רע במיוחד רק על פי אמות המידה המתונות יותר של זמננו", (עמ' 380). כהמשך לבלבול המח הוא מאריך בנושא התקדמות רוח הזמן וכו' כביכול בני אדם כיום מוסריים יותר מאשר לפני 60 שנה.

"נוסף לכך יש שיפור בחינוך, ובעיקר יש הבנה הולכת וגדלה שכל אחד מאיתנו חולק את היותו בן אנוש עם בני גזעים אחרים ועם בני המין השני – שני רעיונות בלתי תנכיי"ם מיסודם שמקורם במדע הביולוגיה", (עמ' 384). אין אנו מצפים מדוקינס שיהיה בקי בתנ"ך, הספר הראשון המביע את רעיון השוויון: "הלא אב אחד לכולנו הלא אל אחד בראנו, מדוע נבגד איש באחיו?" (מלאכי ב י). אלפיים שנה לפני המהפכה הצרפתית, בניגוד למדע הביולוגיה המבדיל בין המינים והגזעים, ואינו יכול לייחס ערך של קדושה לחיי אדם יותר מלחיי מין אחר, כפי המונח שטבע הדרויניסט דוקינס 'מיננות', כאומר אין הבדל בין גזענות המפלה בין בני אדם לגזעיהם, ובין מיננות המפלה בין בעלי חיים ובני אדם. בהקשר למעמד האשה אנו קוראים: "בהשואה למצב החוקי של האשה אצל העמים העתיקים בעולם העתיק, מצטיין חוק התורה בדרך כלל בשאיפתו להגן על זכויותה של האשה וככל האפשר מנסה הוא להוציאה משפל המדרגה בה היתה נתונה בארצות השכנות", (ד"ר שאול ברקלי, סיכום חוקי התורה עמ' 89).  "כל שיטות המשפט העתיק נוהגות אי שוויון בין המינים, ועקבות אי שויון זה ניכרות בחברתנו עד היום הזה. להלכה, ובאורח עקרוני, יצא דוקא משפט התורה מן הכלל.. השוה הכתוב איש ואשה לכל דינים שבתורה.. בבריאת האיש וגם האשה בצלם אלהים ושם אדם נקרא על שניהם כאחד ניתן לראות בהן מעין חוק יסוד כל עוד לא נקבע דבר אחר", (השופט חיים כהן, זכויות אדם במקרא ובתלמוד, בהוצ' אוניב' משודרת עמ' 61).

"היטלר וסטלין היו אתאיסטים?" (עמ' 385 והלאה), בעמל רב מנסה דוקינס לשכנע אותנו, כי היטלר היה נוצרי מאמין, וסטלין לא היה אכזר משום שהיה אתאיסט. הנסיון הזה מגוחך למדי, בהתחשב בעובדה ההיסטורית הידועה כי היטלר הושפע בעיקר מתורתו של ניטשה, תורת הגזע האתאיסטית בהתגלמותה. ראה לעיל תחילת פרק 6. כל אחד שפגש רוסי בוגר מקרוב, יודע היטב כי האתאיזם והקומוניזם זרמו באותו עורק, והתכחשות למציאות זו הינה פאתטית. ובפרט משפט הסיום הנאיבי "מדוע שמישהו יצא למלחמה למען העדר אמונה?" (עמ' 394) מעורר גיחוך, וכי לא טרחה התעמולה הסובייטית השכם והערב להראות כיצד הדתות מסכנות את איחוד כח הפועלים, ופוגעות בנאמנות לאמא רוסיה? וכי לא הכריז היטלר כי המצפון הוא המצאה יהודית ויש למגרו?

8 מה רע בדת?

המחבר מנסה לשכנע אותנו כי האמונה בספרים קדושים היא חסינה בפני ראיות, ואילו האמונה בתיאוריה 'מדעית' כגון תיאוריית האבולוציה אינה חסינה בפני ראיות, לו רק תוצג פירכה על התיאוריה היא תושלך כאבן שאין לה הופכין (עמ' 399). אלא שכל אחד יודע שהמציאות אינה כזו, ראה למשל: מלחמת הממסד מול כפירה באבולוציה.  ונביא כאן כמה דוגמאות קלאסיות:

"ב1959 כתב ארתור רסטלר ספר על לידת המדע החדש במאות ה16 וה17. לספר בו מתוארים קופרניקוס, קפלר וגלילאו – קרא "הסהרוריים", והוא סימל תקופה חדשה בכתיבה על ההיסטוריה של המדע. אחד הדברים הראשונים שהתבררו במחקר ההיסטורי היה שהפילוסופיה האמפריציסטית מהסוג שיצר פופר (לפיה המדע משכלל את עצמו על ידי הפרכת הלא נכון) פשוט לא מתאימה עוד לסיפור ההיסטורי. התברר שאנשי מדע לא משתדלים להפריך, להיפך – הם משתדלים לאמת את התורות שלהם. וכאשר מופיעות הפרכות, הם נוטים להתעלם מהם בשיטתיות מוזרה. הויכוחים בין אנשי מדע , שמחזיקים בתיאוריות שונות, הם בדרך כלל ויכוחים של חרשים. והביקורתיות הנאורה שפופר ציינה כסימן סגולי של המדע, נשמטה איכשהוא בעקביות מאנשי המדע.

הדעות הקדומות וההתנגדות האטומה להתקדמות המדע באו לעתים קרובות ביותר בתולדות המדע מצד אנשי המדע של המימסד עצמו,יותר מאשר מוסדות שמחוץ למדע,

 כגון הכנסיה או ההמונים הנבערים מדעת. ותמונת המדע כמפעל רציונלי מתקדם ואמפירי – הלכה וטושטשה במהירות" (הפילוסופיה של המדע, פרופ' ז. בכלר, בהוצא אוניב' משודרת).

מאקס פלאנק (1858-1947) מגדולי הפיסיקאים בדור העבר אומר:

  • "אמת מדעית אינה מנצחת על ידי שכנוע של מתנגדיה ופקיחת עיניהם כדי שיראו את האור, אלא במדה רבה יותר בגלל שמתנגדיה מתים בסופו של דבר ודור חדש בא אשר לו היא מוכרת", (מצוטט ב:"בין מדע ודת", פרופ' צ'רנייבסקי, עמ' 321).

בכדי לשכנענו באוביקטיביות של המדע מספר לנו דוקינס על מורה זקן שחזר בו בהקשר לפרט מסויים בעקבות הרצאה (עמ' 401), חן חן לו, אך האם היה הופך גם מאתאיסט למאמין בעקבות הרצאה?

"כמדען אני עויין את הדת הפודמנטליסטית מפני שהיא משחיתה בפועל את המפעל המדעי. היא מלמדת אותנו לא לשנות את דעתנו ולא לרצות לדעת דברים מרגשים שניתן לנו לדעת אותם", (שם). אך האם שמענו באיזה שהוא מקום על דתיים המתערבים בפעולות המדע, מונעים מחקר כל שהוא, או מבקשים שינוי דעת כל שהוא? ההתעקשות היחידה של הדתיים היא בתחום התיאולוגי שאין המדע נוגע בו כמלא נימה. ויש גם המנסים את כחם בתחום האבולוציה, שהוא תחום של חובבי מדע, אך בנסיונות אלו מדובר בטיעונים לוגיים ולא תיאולוגיים, לפיכך אין זו התערבות דתית, אלא התערבות של אנשי דת, המנסים לחזק את דעתם.

כאן באה מסה בעד ההפלות, הכוללת משפטים מטופשים כדוגמת: "העובר, גם אם כבר יש לו מערכת עצבים, בודאי הוא סובל פחות, למשל, מפרה בוגרת בבית המטבחיים", (עמ' 415). כאן שוב מדבר הדרויניזם מפיו, אין הוא מכיר בערך חיי אדם מעל חיי הפרה. במצבים מסויימים גם האדם אינו סובל בשעת מוות, כשהוא מחוסר הכרה למשל, ולכן ישנה הצדקה להרגו? ומה בקשר לטיעון ה"מדרון החלקלק"? "רגע הלידה נותן לנו רוביקון טבעי שאין לחצותו לצורך הגדרת חוקים" (שם). ז"א שלו המיילדת במקום ליילד את העובר, תנעוץ סכין בראשו, לפני רגע הלידה כמובן, הרי שאין לראות במעשה זה רצח. האם יש לך מדרון חלקלק יותר מזה? רגע הלידה הוא שרירותי מבחינת מצבו הפיזי והמנטלי של התינוק, ואותו תינוק שנולד בחודש השביעי, יכול היה להיות שרוי בבטן אמו עוד חודש תמים. האמנם כך נקבע ערך חיי אדם?

יש אלוקים

9 ילדות התעללות ומפלט מן הדת

מעללי הקנאות הדתית לדורותיה, אינם רלבנטיים לויכוח, אם כי פה ושם ישנם משפטים הממחישים לנו את גישתו המצומצמת של המחבר: "האנשים הדתיים יודעים ללא שום ראיה כי האמונה הדתית שלתוכה נולדו היא האחת והיחידה הנכונה", (עמ' 443). הנסתר ממנו כי יש אנשים דתיים לא מעטים הסוברים שיש להם ראיות לדעתם?

"ילדים קטנים הם צעירים מכדי לגבש השקפה על מוצאו של היקום, על החיים, ועל המוסר", (עמ' 477). ולכן לא נתווה להם דרך מוסרית עד שיהיו גדולים, רק אז, כשיגיעו לגיל 18 כשמאחוריהם רקורד של שנות ניהיליזם רב הישגים, נתחיל להרגיל אותם לחשוב על טוב ועל רע?

בהמשך משכנע אותנו דוקינס על ערכו של התנ"ך כמקור לפתגמים, ואופייני מאד שהוא מצטט ביטוי ה"לקוח היישר מן התנ"ך" כדוגמת "זקן כמו מתושלח".. (עמ' 482, מתושלח אמנם מוזכר בתנ"ך, אבל הביטוי הוא סלנג ילדותי).

10 פער נחוץ מאד

כאן מתמודד המחבר עם היווצרות האל כ"חבר דמיוני" של ילדים, אימוץ הדת לצרכי נחמה, שוב נושא משעמם ולא רלבנטי. ובין הדברים אנו מוצאים את המשפט המלבב הבא: "כאשר אני אגסוס הייתי רוצה שחיי יילקחו ממני במצב של הרדמה כללית בדיוק כאילו היו תוספתן מודלק. אבל לא יתירו לי את הפריבילגיה הזאת מפני שלרוע מזלי נולדתי כבן המין הביולוגי הומו ספיינס", (עמ' 502).

לאחר קריאת הספר כולו, קשה להאמין כי הספר נכתב על ידי איש מדע, שאמור לעסוק בנתונים ובטיעונים, ולא על ידי עיתונאי חובב, המתמצא היטב בספרות יפה ובפוליטיקה האמריקאית, אך חסר משנה סדורה וברורה בנושא המרכזי עליו הוא כותב: יש אלוהים?

ונחתום בביקורת מתוך הסקירה בYnet:

"דוקינס הזועם, הצדקני והצעקני, מוכיח בסגנונו שהוא בן תקופתו – פונדמנטליסט לא פחות מיריביו הרעיוניים. בכך, ספרו הוא חלק אינטגרלי מתקופתנו חובבת הקיצוניות. אבל חשוב מכך, השנאה המקלקלת את השורה של הספר חושפת חוסר ביטחון עצמי, חוסר ביטחון שנחשף ככל שדוקינס קוצף יותר ויותר. חוסר הביטחון הזה אינו נובע רק משגשוגה המפתיע של הדת הממוסדת במאה ה-21.

אחת המגרעות התוכניות הבולטות של ספרו של דוקינס הוא היעדר מוחלט של דיון בקונטקסט ההיסטורי והסוציולוגי של שגשוגה הנוכחי של הדת. דוקינס מגלה בורות או לפחות מתעלם מההתפתחויות שחלו בדור האחרון במדעי הרוח והחברה, שעמלו מאמצע שנות ה-60 על הגדרת העידן בו אנו חיים כיום…. האתגר והאויב הרעיוניים של דוקינס הרבה יותר עמוקים ומתוחכמים מכפי שהוא מציג אותם. לו היה בקי יותר במדעי הרוח והחברה, היה דוקינס נתקל בדוברים אינטליגנטיים, שגם אם אינם מאמינים באל בעצמם, אינם יכולים לקבל את גישתו הנלהבת והנאיבית למדע, והיו מצביעים על האנכרוניזם שבה (דוקינס מתייחס בקצרה ובביטול להאשמות שהוא "איש המאה ה-19"). בעוד חיצי התגובה ההיסטרית של דוקינס מופנים כלפי הדת, המניעים להיסטריה שלו הם היסטוריים: חוסר הביטחון שהוא ואחרים חשים, בתועלת שיש למין האנושי בהתמסרות טוטאלית למדע ולגילוייו".

ראו עוד: לא היה ולא נברא, מאת מאפיהו, שם הוא מקדיש פרק לבקר גם את הספר הנוכחי. וכן: מסע הצלב הדוקינסי. כדאי לקרוא גם את הביקורת של פרופ' טרי איגלטון כאן: "תארו לעצמכם אדם שעוסק בביולוגיה, כאשר הידע היחיד שלו על הנושא הוא "ספר הציפורים הבריטיות", ויש לכם מושג גס איך ההרגשה לקרוא את דוקינס על תיאולוגיה. דוקינס שהוא הדבר הקרוב ביותר לאתאיסט מקצועי שיש לנו מאז ראסל, הוא במובן מסויים הכי פחות מבין את הרעיונות אותם הוא בא לדחות, הוא לא מאמין שיש משהו להבין, או שאפשר להבין אותו, לכן הוא תמיד מגיע עם קריקטורות וולגריות של אמונה דתית, שתגרום לסטודנט לתיאולוגיה בשנה ראשונה להתכווץ. אם הוא יתבקש להביע דעתו על הגיאופוליטיקה של דרום אסיה, בלי ספק הוא יבדוק את הפרטים בשקידה רבה, אבל כאשר מדובר בתיאולוגיה, אין צורך" (תרגום חפשי). עוד על דוקינס: ספר נגד דוקינס

הערות:

[1]בעמ' 28 כותב דוקינס כי איינשטיין היה אתאיסט. בזמן שכל מי שמכיר את דבריו (גם המצוטטים בספר הנוכחי) מבין שזו שטות. וראה בספר: איינשטיין והדת, מאת תלמידו של איינשטיין.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

2 מחשבות על “ריצ'רד דוקינס – יש אלוהים? (2006)”

  1. המאמרים שלכם מדהימים. באמת. אבל השאלה היא אם אתם עושים אותם בעצמכם? או מעתיקים אותם ממקורות באנגלית?

  2. צוות האתר

    ישנם הרבה מאמרים מקוריים והרבה מאמרים שמובאים בשם אומרם, בעברית או באנגלית, במדה ולא מצויין מקור, המאמר הוא משלנו (למשל המאמר הנוכחי)
    בברכה

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *