לחץ לגירסת הדפסה

שאלה: איך יתכן שיונה נבלע ע”י דג ונשאר בחיים?

תשובה: אין לנו דרך לדעת האם סיפור יונה מתאר מציאות טבעית, או שמא מתאר מעשה נסים. אבל יש לדעת שגם מבחינה טבעית מציאות כזו אינה בלתי אפשרית.

אורן סעיד באתר תורה ומדע מצטט את ד”ר מנחם דור הכותב (בספרו “החי בימי המקרא המשנה והתלמוד”, מנחם דור, הוצאת גרפאור־דפטל, 1997, עמ’ 179): “הדגים המפורסמים, הבולעים בני אדם, הם רק כרישים. גם בחופי הארץ נמצאים כרישים כאלה. אין ספק שבזמן הקדום קרו מקרים כאלה”. הוא מביא את דעת החוקרים הטוענים, שע”פ נפח החזה של הכריש הלבן (carcharodon), הוא הדג הגדול שאיחסן את יונה. כמו כן, הוא מדגיש שרק כרישים מסוגלים לבלוע בני אדם, ולא לוויתנים ולא תנינים.

אך ראה הקדמה לפירוש דעת מקרא ליונה (בהערה):

“החוקר אלדרס מספר בספרו מעשה שאירע ב-1927 (נ.ב. לכאורה יש כאן טעות בשנה כי גם המקרה המובא בהמשך מתיימר להתרחש באיזור איי פוקלנד, י.ע.), בסביבת איי פוקלנד (ליד הקצה הדרומי של דרום אמריקה), המזכיר את מעשה יונה, והרי סיפור המעשה:

לוויתן שנתפס בצלצל (=מכשיר לדיוג דגים גדולים), הפך במכת זנב את סירת הדייגים ובלע אחד מאנשי צוותה. הלוויתן הומת ובותר, וביום השלישי נמצא המָלַח בתוך קיבתו של הלוויתן כשהוא מקופל ובלא הכרה. רחיצה במי ים החיתהו במהרה, אך עור פניו, עורפו וידיו, שהיו גלויים לפעילותו של מיץ קיבתו של הלוויתן, הולבן ללובן מזעזע ומראהו הטבעי לא חזר אליו עוד; מלבד זאת לא היתה לחוויה האיומה הזאת כל השפעה שלילית על בריאותו.

ג’ מקלוסקי מאוניברסיטת פרינסטון טרח להוכיח, כיצד יתכן שאפילו לוויתן רגיל יציל אדם מטביעה. הוא מצביע על כך שהלוויתן, שהוא בעל חיים נושם אוויר, חייב להוציא מחלל פיו כל מים מיותרים מיד לאחר שקיבל את אוכלו. על כן, אם יצור נושם אוויר אחר יוחדר לפיו יחד עם אוכלו, ויובל ע”י המים הנכנסים בין לסתותיו של הלוויתן, הרי יועבר “פולש” זה מן המים שבהם היה טובע, לתוך מערכת אספקת האוויר של הלוויתן. הוא לא יוכל להיכנס לתוך קיבתו של הלוויתן משום הפתח הצר, אך הוא יוכל להגיע אל שקיק הגרון הגדול, שמתחיל למטה ולפני הגרון ומגיע מחזית העורף עד לחזה. דפנותיו של שקיק זה הן עבות וגמישות, ויש בו חלל שהנו גדול במידה מספקת, כדי לקבל גופו של אדם ולספק לו אוויר לנשימה” (ע”פ מאמרו של אמברוז ג’ון וילסון, Princeton Theological Revue, משנת 1927).

עד כאן דעת מקרא.

הרחבה ומקרה נוסף מתוארים בידי יהודה בלו:

ב-14 באוקטובר 1771 דיווח the boston post boy על מקרה מעניין: לוויתן גדול ממדים שספינה לציד לווייתנים עקבה אחריו בים הדרומי, תקף את הסירות שדלקו אחריו, ובחמת זעם בלע את אחד מאנשיה, marshall jenkins שמו. אז צלל הלוויתן לעומק רב, ומשהגיח מן המים פלט את המלח האומלל, שאמנם נפצע קשה אך היה בחיים. המקרה כמעט שנשכח אף בהדסון, ארצות הברית, מקום מגוריו של הניצול, עד שה”דיילי טלגרף” הבריטי מצא לנכון לפרסם זאת ב-17 בפברואר 1928. באותה שנה עסקו גם במקרה דומה שדווח כי אירע 37 שנים לפני כן.

ב-9 בפברואר 1891, לא רחוק מאיי פוקלנד, נשמעה קריאתו של הצופה במרומי התורן כי לוויתן שט בקרבתם. מיד נשמע הפעמון המצלצל, ואנשי הצוות מיהרו להוריד את הסירות אל המים. ג’יימס בארטלי, מלח צעיר בן 21, הפליג זו הפעם הראשונה בחייו. הוא בחר לעשות זאת ב”כוכב המזרח”, ספינה לציד לווייתנים, ועתה נמנה על אנשי הסירה הראשונה אשר חתרה לעבר היונק הענקי. אנשי הסירה התקרבו אל הלוויתן ובבת אחת שילחו בו את צלצליהם.

הלוויתן ההמום צלל מיד לעומק רב ונעלם. לא חלפו דקותיים והוא התרומם בזעם בדיוק מעל הסירה וניפץ אותה לרסיסים. כל מי שנמצא בסירה הועף אל המים. מלבד שניים נמשו כולם על ידי חבריהם מן הסירות האחרות. אחד נמצא ללא רוח חיים והשני אבד. היה זה ג’יימס בארטלי. החיפושים אחריו לא העלו דבר. האוניה המתינה במקומה עד שהלוויתן הפצוע יסיים את חייו ויצוף על פני המים.

עם רדת החשכה נראה הלוויתן הגוסס בפרפוריו האחרונים, והסירות שוב הורדו אל הים. לאחר שתקעו בו עוד צלצל, החלו מושכים בחבל כדי לקרבו לירכתי הספינה. היונק הענקי שוקל טונות רבות והיה צריך לחתוך מבשרו נתחים נתחים, כשגוויתו צפה על פני המים. בינתיים התקהלו סביב כרישים רבים שריח הדם הזעיקם ממרחקים. לקראת חצות, הגיעו סוף סוף אל קיבתו הענקית של הלוויתן והחלו לפלס את דרכם לשם. והנה, בתוך גוש הבשר הבחינו בתנועות מוזרות. משנצמדו אליו יכלו לשמוע נשימות כבדות. קברניט האוניה הזעיק מיד את הרופא, שהגיע למקום עם מספריים חדים. בזהירות רבה חתך את הבשר, עד שרגל נעולה בנעל נחשפה אל מול עיניו. לא חלפה דקה וכבר משכו משם את גופו של אדם צעיר. היה זה ג’יימס בארטלי. אמנם צפוד כולו ומחוסר הכרה, אך חי ונושם.

בארטלי האומלל הועלה לספינה. את גופו רחצו במי ים והשכיבוהו בתאו של המפקד. כעבור שעות אחדות הצליח הרופא להשיב את רוחו להכרה, אבל זה מיד איבד אותה מחדש. כך חלפו שבועיים בהם נאבק על חייו, סובל מהזיות ומחום גבוה, ומתעורר מעלפונו אחוז טירוף. רק כעבור חודש החל לשוב בהדרגה לאיתנו. חלפו עוד שבועות אחדים עד ששב כושר דיבורו, והוא יכול היה לספר את אשר אירע עליו:

“עפתי באוויר וכאשר נפלתי חזרה למים, ראיתי לוע כביר פעור לעברי. פרצתי בזעקה. זה היה איום ונורא. החלקתי פנימה בין שיניים קטנות וחדות, אל תוך מה שנדמה כצינור גומי רוטט מלא משחה שמנונית. נשימתי כמעט אבדה לי. ניסיתי לשאוף אוויר בכל כוחותיי ובקושי יכולתי. מיששתי בכפות ידיי את החלל בו שהיתי, וחשתי שהוא עשוי חומר דוחה. החושך היה מוחלט והחום כה רב. הבנתי שהלוויתן בלע אותי, וההלם הכריע אותי עד שאיבדתי את הכרתי. כשהתעוררתי, מצאתי אתכם עומדים סביב מיטתי”.

ג’יימס בארטלי שהה כחמש עשרה שעות בבטן הלוויתן, ומסתבר כי לנוזלי הקיבה של הלוויתן היתה השפעה שלילית על גופו. עורו הלבין והתקלף ללא הרף. בנוסף לכך נשרו כל שערות ראשו עד האחרונה שבהן. גם ראייתו הלכה ונחלשה עד שכמעט נעשה עיוור. במשך 18 שנים עד יום מותו, ביקרו אותו מומחי רפואה רבים שלא יכלו לסייע לו, והתפלאו הכיצד שרד את שעותיו בתוך בטנו של הלוויתן. על מצבת האבן בעיר gloucester נכתב:

james bartley, 1870-1909, a modern jonah

יש לציין עוד למאמרו המפורט של ג’ראלד גטרוקס, המראה כי התיאור ההיסטורי של נינוה ומצבה מתאים במדוייק למפורט בספר יונה, וכן הוא מתעכב במאמרו על ההיתכנות הפיזית של בליעה בידי דג.