נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

שאלה: איך יתכן ש"מקום ארון אינו מן המדה"?

שאלה: חז"ל אמרו, שמקום הארון בקדש הקדשים אינו מן המדה, כלומר הוא לא תפס מקום, איך ייתכן דבר כזה?

תשובה: משיב על כך אנונימי ברוח תורת היחסות, וברוח החסידות:

רקע: תורת היחסות הכללית

בעוד שתורת היחסות הפרטית של אינשטיין עוסקת בעיקר בגמישותו של הזמן (קצב זרימת הזמן של גוף כלשהו אינו קבוע אלא משתנה בתלות במהירות תנועתו של אותו הגוף, עד כדי כך שבמהירות האור אין חויה של זמן), תורת היחסות הכללית של אינשטיין עוסקת בגמישותו של המרחב-זמן. המרחב-זמן הוא מציאות בעלת ארבעה מימדים: שלושה מימדים של המרחב ובנוסף מימד הזמן. לפי תיאוריה זו (שניסויים רבים איששו אותה) כל גוף בעל מסה יוצר סביבו עיקום של המרחב-זמן ביחס ישר למסת הגוף, ככל שמסת הגוף גדולה יותר כך העיקום גדול יותר. על מנת להמחיש ולפשט את התיאוריה המוזרה והלא פשוטה להבנה הזו נדגים אותה במציאות בעלת שני מימדים בלבד, כלומר מישור:

אם ניקח סדין גדול ונמתח אותו באופן שווה מכל הכיוונים נקבל מישור חלק וישר, כך שאם נגלגל עליו כדור פינג-פונג קטן מצד לצד הוא ינוע בקו ישר. כעת, אם ניקח כדורסל ונניח אותו במרכז הסדין אזי הסדין "יתעקם" סביב הכדורסל ובעצם המישור הדו-מימדי החלק והישר שלנו הפך להיות מישור דו-מימדי עקום. אם נגלגל עליו כעת את כדור הפינג-פונג הקטן, הוא לא ינוע בקו ישר אלא הוא יושפע מהעיקום של הסדין שנוצר בעקבות הכדורסל. הוא ינוע בקו עקום ויגיע לצד השני בנקודה אחרת מהנקודה שאליה היה מגיע לולא היה שם הכדורסל.

חורים שחורים

לכל כוכב יש כח משיכה מסוים שתלוי במסה שלו – ככל שיש לכוכב יותר מסה, כח המשיכה שלו גדול יותר (למשל כפי שידוע שכח המשיכה של כדור הארץ גדול יותר מכח המשיכה של הירח). ברחבי היקום קיימים כוכבים אדירי מימדים. כח המשיכה של כוכב מסוג כזה הוא מאוד חזק ולכן כל גוף שעובר בסביבתו מיד נמשך אליו, מתנגש בו ובעצם מצטרף אליו ואז מסתו גדלה, ובעקבות כך גם כח המשיכה שלו גדל, וכן הלאה. באופן כזה נוצר תהליך של גדילת מסת הכוכב וכח המשיכה שלו. קיימת נקודה קריטית שבה כח המשיכה כל כך גדול עד כדי כך שהכוכב קורס לתוך עצמו וכל גוף שנקלע לתחומו של אותו כוכב כבר לא יצא ממנו. תחום זה הוא מעין ספירה כדורית שבה כח המשיכה של הכוכב משפיע באופן כזה שאף גוף לא יוכל לצאת ממנו, אפילו אור. ולכן אם אור לא יוצא מאותו כוכב אז הוא בלתי נראה, ומכאן שמו "חור שחור". החור השחור הוא כוכב בלתי נראה בעל מסה אדירה וכח משיכה עצום. אנו יודעים על קיומו ממדידת השפעותיו על הסביבה ולא מתוך מדידות ישירות שלו, כי הרי אי אפשר למדוד אותו – כל גוף שנכנס לתחומו (כולל אור) לעולם לא יצא חזרה החוצה.

בתורת היחסות הכללית (שהמירה את הגרביטציה לגיאומטריה), חור שחור הוא סוג של עיקום המרחב, אלא שזהו עיקום מאוד קיצוני. אם נחזור לדוגמת הסדין והכדורסל, נוכל לומר שאם נחליף את הכדורסל הרגיל בכדורסל מיוחד שמסתו כמסת כדור הארץ למשל, אז בסדין יווצר שקע כמעט אינסופי בעומקו (בהנחה שהסדין מספיק גמיש).

ארון הברית

אחד הניסים המופלאים בבית המקדש היה קשור לארון הברית. על ארון הברית נכתב שהוא "אינו מן המידה" (בבלי מגילה י, ב). רוחבו של קודש הקודשים שבו היה עמד ארון הברית היה 20 אמות, אך המרחק הנמדד בין ארון הברית עד הכותל מצד ימין היה 10 אמות, והמרחק הנמדד בין ארון הברית עד הכותל מצד שמאל היה גם 10 אמות, כלומר ארון הברית כאילו לא תפס מקום במציאות.

אז קודם כל לאור תורת היחסות הכללית זה כבר לא נשמע כל כך מוזר. ניתן אולי לומר שזהו עיקום מרחבי מופלא וקיצוני אפילו יותר מחור שחור: מכיוון שארון הברית לא תפס מקום בכלל, כלומר אפס מרחב, ניתן לומר שעיקום המרחב היה מקסימלי, כלומר עיקום אינסופי של המרחב, במילים אחרות המרחב "נקרע". לפי תורת היחסות הכללית עיקום אינסופי נוצר ממסה אינסופית, ולכן ניתן לומר שמסתו של ארון הברית היתה אינסופית. ומכיוון שארון הברית הכיל בתוכו את לוחות הברית ואת התורה, אפשר לראות כאן שהתורה היא לא חלק מהמרחב, התורה היא אינסופית וניצחית, מעל המרחב, כלומר מעל המימדים הברורים והגלויים לנו.

דבר מעניין נוסף: כתוב שארון הברית היה "נושא את נושאיו" (ילקוט שמעוני שמואל ב, פרק ה רמז קמ"ב), כלומר נושאי ארון הברית במדבר לא יכלו לשאת אותו בעצמם (מפאת משקלו) אם לא נתנו לו לשאת אותם. ואכן אם מסתו של ארון הברית היתה אינסופית הרי ברור שאי אפשר היה לשאת אותו בכוחות אנושיים, אלא רק בעזרת כוחות אלוקיים אינסופיים ואז הוא היה גם יכול לשאת את "נושאיו".

אז מה?

עם השנים מתווספים לנו עוד ועוד תארים (מקצועיים, משפחתיים, אקדמאיים וכו') ומאפיינים שונים (הצלחות, כשלונות, מקומות בהם ביקרתי, הישגים שהישגתי וכו') שמגדירים אותנו ומסרבלים ומעמיסים לנו את החיים, בגלל שאנחנו מאמינים להם. דווקא ההצלחות שלי בעבר, הרזומה המפואר, כל הדוקטורטים שלי במדעי החיים, דווקא הם עלולים לשתק אותי בהווה. ככל שקשור אליהם יותר ומשייך אותם אליי, יכול לפעול פחות. דווקא ההצלחה יכולה לשתק עשיה כי אם אכשל עכשיו אז זו תהיה פדיחה מאוד גדולה לאור רשימת ההצלחות שלי, אז למה להסתכן? רוצה לפרוש בשיא - להגיע להצלחה, להקפיא את הזמן ולהיאחז בה לנצח. ככל שלבוש ביותר הגדרות ותארים קשה לי יותר לזוז, כי אני תופס מקום- יש לי תואר, אג'נדה, נכסים, שיוך עדתי/משפחתי/פוליטי וכו', אין קלילות. כדי שיהיה לנו שוב "מזל של מתחילים" צריך להיות מתחילים, כלומר להתחיל הכל מחדש בכל רגע, כאילו מעולם לא הצלחתי ומעולם גם לא נכשלתי. ככל שתופס פחות מקום ומפשיט מעצמי את כל הלבושים המיותרים, נפתח לי מרחב יותר גדול, ואם תופס אפס מקום (ביטול, בלשון החסידות) אז אוכל להתחבר לאינסופיותי הטמונה בי מתמיד.

עד כאן.

נ.ב. הבסיס למאמר חז"ל שהארון נושא את נושאיו ושהתנהגותו היתה לא טבעית, הוא התיאור שבתורה, שאינו מאפשר מציאות של נשיאת הארון כפי שהיא מתוארת בדרך טבעית. לוחות הברית היו גוש אבן ענק, הם היו מונחים בתוך שלש ארונות, אחד מעץ, ושניים מזהב, ועליהם כפורת מזהב, כל זה בגודל של אמתיים וחצי, המשקל הוא עצום, ארבע טבעות זהב אינן יכולות לשאת אפילו משקל נמוך בהרבה.

 

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *