שאלה: מה אתם אומרים על ספרו של אייל רגב "הצדוקים והלכתם"? הוא מראה שברוב רובם של הדברים הפרושים היו הרפורמטורים, והצדוקים מייצגים את המסורת האמתית.
תשובה: לא ברור איך הגעת להגדרה זו, ראשית, אפילו רגב עצמו לא טוען ש"ברוב רובם של הדברים הפרושים היו הרפורמטורים, והצדוקים מייצגים את המסורת האמיתית". הוא טוען לגבי מספר דוגמאות שהצדוקים מייצגים את ההלכה הקדומה. דבר זה ניתן ללמוד מהקדמת הספר, וכן מראיון בו הוא מסביר את עיקרי הספר. שנית, אין ערובה שמה שהוא מכנה "ההלכה הקדומה" היא "האמיתית", שהרי מעצם הטענה שהפרושים שינו, משתמע שהלכה יכולה להיוולד משינוי כל שהוא, ולכן גם אם מישהו אוחז כהלכה קדומה כל שהיא אין זה עושה אותה ל"אמיתית" (חפש בדף "קדמות המשנה" את המלים "במשנה עצמה" ותראה דוגמאות). שלישית, רגב לא "מראה" אלא רק מציע תיאוריות, כפי שנפרט להלן.
רקע היסטורי על מחלוקת הפרושים והצדוקים, תמצא בתגית: צדוקים.
כדי להמחיש את ערכו של הבנין אותו בנה רגב, נצטט מעט מתוך הביקורת של פרופ' יורם ארדר מהחוג להיסטוריה של אוניב' תל אביב, ונראה איך מטיפים התל אביבים לחוקרי בר אילן, להיצמד יותר למקורות… (הביקורת פורסמה בקתרסיס גליון ו').
"ספר זה מבוסס על עבודת דוקטוראט, אך המחבר מעיד שלפנינו חיבור חדש לחלוטין משום שהשתמש בשיטות מחקר חדשות מתחום מדעי הדתות והסוציולוגיה. התוצאה היא שהמסקנות שבספר דומות לאלו שבדוקטוראט אך לא זהות להן (עמ' 9)…
חקר התנועה הצדוקית הוא משימה שאינה קלה כלל ועיקר, היות שאין בידינו ולו מקור צדוקי אחד. לא רק זאת; המקורות העומדים לרשותנו הם מאוחרים, מעטים ובעייתיים מכל בחינה שהיא, וספק גדול אם ניתן לשרטט בעזרתם תמונה הקרובה למציאות ההיסטורית. מקורות רעועים מביאים מטבע הדברים למסקנות רעועות, כפי שמעיד המחבר: "רבות מן המסקנות שיועלו כאן מבוססות על השערות בלבד, ואין הן עובדות היסטוריות". (רגב, עמ' 15. בעמ' 27, אומר המחבר: "האין מהלך מחקר זה הוא כהררים התלויים בשערה?") מצב עניינים זה מבהיר כיצד קרה שרגב עצמו הגיע למסקנות לא זהות בעבודת הדוקטוראט שלו ובספרו זה.
כאמור לעיל, מחקר התנועה הצדוקית מבוסס בעיקרו על חקר ההלכה שמייחסים חז"ל לצדוקים. חז"ל גינו את הצדוקים, והמקורות שהותירו בידינו נערכו זמן רב לאחר האירועים. על כן גורס רגב שספרות חז"ל אינה יכולה ללמדנו על מעמדם של הצדוקים בתקופת בית שני, על מעמד הלכתם ועל אירועים היסטוריים (עמ' 16, 116). למרות זאת, בכל מה שקשור להלכה, מעדיף רגב את עדות חז"ל על פני יוסף בן מתתיהו… יש לציין שרגב עושה שימוש נרחב בששת המועדים שבמגילת תענית, אשר לפי הסכוליון הצמוד למגילה נקבעו בשל ניצחון הפרושים על הצדוקים או על הבייתוסים. על קדמות מגילת תענית אין עוררין, אך באשר למועד כתיבת הסכוליון ומהימנותו ההיסטורית חלוקות הדעות.
…רגב גורס שהקשר הבולט שבין הבייתוסים לצדוקים בספרות חז"ל אינו מקרי, מפני ששני הבתים היו שייכים לזרם הילכתי אחד: "סבורני כי הגישה שהבייתוסים הם למעשה צדוקים עדיפה על ההפרדה בין שתי הקבוצות". מכאן שהוא בוחן את "ההלכות המיוחסות לבייתוסים כאילו הן מייצגות את כלל הצדוקים" (עמ' 67)… המסקנה שכל הלכה בייתוסית במקורותינו היא הלכה צדוקית היא בעלת חשיבות רבה בהבנת דרכו של רגב במחקר זה.
…כזכור, לשיטת רגב הבייתוסים קרובים לצדוקים, אך הוא הולך בעקבות החוקרים השוללים את הזהות שבין הצדוקים לקומראן… רגב עצמו מצא ששֿשבע הלכות דומות אצל הצדוקים וקומראן, אך אין לדעתו להתרשם ממספר זה, מפני שההלכות שנחלקו בהן שתי הכיתות היו מסוג "ההלכות החולקות"… למרות שלדעת רגב מגילות קומראן אינן יכולות לשמש מקור אותנטי לחקר הצדוקים, אין ערוך למגילות אלו במחקרו… למרות הניגודים המהותיים שבין קומראן לצדוקים, סובר רגב ששתי התנועות באות מאסכולה הלכתית אחת המנוגדת להקלות ולחידושי הפרושים (עמ' 212-213). ספרות קומראן משמשת את רגב גם לחקר הזהות החברתית של הצדוקים. בפשר נחום מוזכרים לגנאי "אפרים" ו"מנשה". במחקר רווחת הדעה ש"מנשה" במגילה זו הוא כינוי לצדוקים. הואיל והכתוב מזכיר את "רשי מנשה", לומד רגב שאין לראות בצדוקים את בני האריסטוקרטיה הכוהנית בלבד…
לשיטת רגב מדובר כאן בהלכה צדוקית לכל דבר, למרות שההלכה מיוחסת לבייתוסים… על מסקנתו זו אומר רגב: "היא רחוקה מלהיות ודאית, אולם היא עדיפה מניחושיהם של חוקרים קודמים".
…הפיכת ימי המילואים לחג לדורות בהלכת קומראן הביאה את רגב למסקנה שכך נהגו אף הצדוקים: "ומכאן קצרה הדרך למסקנה כי אף הצדוקים ציינו את ימי המילואים". כפי שעולה מדבריו אלו, אין בידינו עדות כלשהי להלכה צדוקית זו. למרות זאת הסיק רגב שמועד א' במגילת תענית כנגד הצדוקים נקבע: "נראה שמועד זה נקבע כביטוי לביטול מועד ימי המילואים שהנהיגו הצדוקים באותם ימים" (עמ' 140). כיצד קושר רגב בין ההלכה שייחס לצדוקים בעניין ימי המילואים למועד הנזכר במגילת תענית, שממנו משתמעת התנגדות למי שאוסר הקרבת עולת תמיד במשך שמונת הימים הראשונים של ניסן? בקבלו את הסברו של הסכוליון למועד הנדון כאן, שמדובר בשאלת מימון קורבנות התמיד, סבר רגב שהצדוקים לא נמנעו מהקרבת עולות תמיד בימי המילואים. לשיטתו, דווקא בימי המילואים המציינים את חנוכת המשכן התבלט עניין הקרבת קורבנות על ידי יחידים, הם הכוהנים, ועל כן נוגע המועד הראשון בסכוליון לימי המילואים. בסכמו את הסוגיה, הוא אומר: "אינני מקבל גישה זו ששורש המחלוקת במגילת תענית נוגע לשאלה אם מקריבים קורבנות תמיד בימי המילואים" (עמ' 146). לו היה רגב מתעמק בכלל מקורות חז"ל ומשווה אותם לכתוב במגילת המקדש, ולפרשני מקרא קראים שהושפעו מספרות קומראן בסוגייה זו, היה מגלה שהצגתו את הסוגיה ההלכתית אינה נכונה…. אשר לצדוקים, אין לנו ידיעה כלשהי אם חגגו מידי שנה בשנה את ימי המילואים, כפי שנהג בעל מגילת המקדש. מאליו איננו יודעים אם שאלת הקרבת התמיד בימי המילואים עמדה אצלם בכלל על הפרק, כפי שעמדה אצל בעל מגילת המקדש. אם מועד א' במגילת תענית מתעד מחלוקת על מועדים, עולה ביתר תוקף שאלת אמינות הביאור בסכוליון, שקשר את המועד למחלוקת צדוקיתֿ פרושית על אודות מימון עולת התמיד, ללא כל התייחסות לשאלת המועדים של ימי המילואים.
לאופייה של ההלכה הצדוקית
העיון הפרטני שלעיל במקצת מההלכות המיוחסות לצדוקים מעיד על הקשיים בחקר הלכתם, קשיים שרגב עמד עליהם בראשית ספרו בהתייחסו למקורות. באותה עת גורס רגב שכאשר אנו מדברים על השיטה והמגמה של ההלכה הצדוקית, ניתן בהחלט להגיע למסקנות על בסיס מוצק…
…באותה עת דוחה רגב את דברי אחד הנוסחים שבסכוליון למועד ד' בתמוז, שממנו עולה ניתוק מוחלט בין ספר הגזרות הצדוקי לתורה: "אין יודעין להביא ראייה מן התורה". רגב רואה בדברים אלו דברי פולמוס ותו לא. לדעתו, הצדוקים פרשו ודרשו את הפסוקים, אך ייתכן שלא הבליטו היבט זה, כפי שעשו חז"ל (עמ' 222-223)…
לפנינו חוליה נוספת בשרשרת המחקרים המנסים לפצח את התעלומה הצדוקית, בעיקר לאור חקר ההלכה. גם לאחר קריאה בספר זה אנו רחוקים מפתרון התעלומה. הנחות היסוד שעליהן מבוסס המחקר, כגון הזהות שבין הבייתוסים לצדוקים במקורות חז"ל ואמינותו ההיסטורית של הסכוליון למגילת תענית, הן עדיין במחלוקת. ראינו לעיל שיש אף להיזהר במידת השימוש במגילות קומראן לחקר ההלכה הצדוקית.
לגבי החלטת רגב על הלכות קדומות כותב ארדר בהערת שוליים 40: "רגב, עמ' 204, מונה שבע הלכות שהצדוקים מחמירים בהן יחסית לפרושים. רגב אימץ הנחת יסוד שענישה קדומה היא ענישה מחמירה יותר. ראה עמ' 125".
ובכן, רגב לא "הראה", אלא הציע תיאוריות ורעיונות, שזה לגיטימי בהחלט, אבל אין להתייחס לדברים כעובדות היסטוריות, ויש מקום לגישות אחרות, ובודאי גישות ספקניות יותר.
מתנצל מראש במידה והתגובה תהיה ארוכה; זו בכלל לא טענה חדשה וכבר טען אותה בזמנו ד"ר (הרב??) אברהם גייגר (מאבות התנועה הרפורמית הגרמנית במאה ה19) בספריו ומאמריו הוא ושאר חכמי חלם מ"חכמת ישראל" כדי להצדיק את מעשיהם בדו מלבם מן "התפתחות" בין היהדות המקראית לבין היהדות ההלכתית (רבנית, פרושית ושאר מילים נבובות) ואפילו רעיון זה, הוא למעשה העתק-הדבק מפרשנים גוים בעלי הדת הפרוטסטנטית (כידוע משמעות שמם בצורה פשוטה ללא תרגום מדוקדק הם ה"מוחים") שראו בברית הישנה (עפ"ל) יצירה אנושית בלבד אומנם אנשים קדושים ונביאים אבל אנושית עם השראה אלוהית לפי הבנתם. לא בכדי הם בדו מלבם ארבעה "מקורות" (פרי המצאת ולהויזן הגרמני ספק אנטישמי וחבריו ה"חכמים") בדיוק כשם שבברית החדשה (עפ"ל) מצוים ארבעה "מבשרים". לכן, כיון שאפילו מקוריות אין ב"אפיקורסות" קשה להתייחס ברצינות לטענות כאלה ואחרות בכל מה שנוגע ל"ביקורת המקרא" וקשה עוד יותר להאמין שאנשים שנחשבים חכמים מקבלים משכורת ותקציבים על גיבובי מילים כאלה. "ביקורת" המקרא והתלמוד הינה פסבדו-מדע מן הסוג הזול ביותר (קודם החליטו ואח"כ "חקרו") והילדותי ביותר ("אם כתוב כך זה מוכיח ומראה שכך…" בדיוק כמו ויכוח של ילדים: למה עשית את זה? כי הוא עשה לי ככה…) תגובתי אינה נכתבת מרגשנות יתירה אדרבה מהיכרותי מקרוב את המחקר הגעתי לכלל מסקנה שאין שום טענה נגד המקרא אלא פרשנויות בלבד שבמקרה הטוב מסתמכות על גישושי ארכיאולוגיה ובמקרה הפחות טוב דעתם האישית לחלוטין של החוקרים (קריאה רצינית ודקדקנית של ספרי פינקלשטיין ונדב נאמן ואפילו ישראל קנוהל המגדיר את עצמו איש דתי). הניסיון להוריד את קרנם של חז"ל הינו לחם חוקם של "חוקרים" כיון שקידשו מלחמת חובה על מסורת ישראל והמחקר הנ"ל הוא דוגמה לניסיון כזה, אלא יאמר לזכותו שלפחות הוא מודה שזו פרשנות ולא קובע מסמרות והופך דעה אישית לעובדה ופרשנות ל"היגיון מדעי".
אכן, לא כתוב דבר כזה בהקדמה כלל. דברי התייחסו לשאלה, לפיה כביכול רגב הראה שרוב ככל ההלכות של הצדוקים הם קדומות, ועל זה אמרתי שהוא לא טוען ולא מתיימר לטעון כך, הוא מעלה תיאוריות בקשר לקדמות כמה הלכות של הצדוקים, ולכן גם אם התיאוריות שלו נכונות, ויש אצל הצדוקים הלכות קדומות, אין זה אומר שההלכה הצדוקית היא אמיתית או נכונה. קל וחומר כשאין מדובר בדברים מבוססים, והמחבר עצמו מודה שאין לדעת בבירור.
בנוגע לשאלה איזו הלכה קדומה, ייחדנו לכך סדרת מאמרים "תורה בעל פה".
לא מצאתי ולו מילה אחת בהקדמה שלן או בראיון שמעידה על כך שבחלק מן הדברים דווקא הפרושים קדמו. אפשר שתצטטו בבקשה?