שאלה: האם הפרשים שבמקרא הם אנכרוניזם?

שלום, רציתי לשאול בהקשר לפרשים במקרא.

במחקר מקובלת הדעה כי שימוש בפרשים במובן המקובל בימינו החל במאה ה8 לפנה"ס. לעומת זאת במקרא אנו מוצאים הרבה פסוקים שמדברים על פרשים הנבדלים מרכב מאות שנים לפני כן.

לדוגמא, 'ויעל עימו גם רכב גם פרשים' (בלויית יעקב) 'כל סוס רכב פרעה, ופרשיו וחילו', 'ופלשתים נאספו להלחם עם ישראל שלושים אלף רכב וששת אלפים פרשים' (שמואל).

תשובה: יש שפירשו כי במקור פרש הוא כינוי לסוס, וסמכו על 'סוסים ופרשים ופרדים' (יח' כז' יד') שטיינברג במילונו מביא דעה זו ולא מקבלה, כי 'היתכן לומר סוסים וסוסים'? אבל אינו מוכרח כי אולי יש סוסים מסויימים שנקראים פרשים, כגון מהירי הריצה, וכן סמכו על 'וימלט בן הדד על סוס ופרשים' (מ"א כ' כ'), כמראה סוסים מראהו וכפרשים כן ירוצון (יואל ב' ד'), שטיינברג דוחק שהכוונה שהרכב הוא כגוף אחד עם סוסו, והמם גלגל עגלתו ופרשיו (ישעיה כח כח).

את הוראת השם פרש גזר שטיינברג מדקירת הסוס בדרבן, במלמד הבקר (שופ' ג' לא') תרגומו בפרש תוריא. אבל מעצם הגזרון הזה אין ראיה אם מדובר במי שיושב על הסוס, או שנמצא בעגלה קטנה המחוברת אליו, או שזה שמו של הסוס שרגילים לדרבן אותו למלחמה.

בכל אופן לשיטה זו יש להודות שבהמשך בא השם 'פרשים' גם כחילוף ל'רוכבים'.

ההיסטוריה לא יכולה ואולי גם לא מתיימרת לדעת את כל ממדי התופעה, אלא רק לציין את הנקודה שממנה רואים התפשטות כלל עולמית. כך למשל יספרו לך שאת הדפוס המציא יוהן גוטנברג, למרות שבסין השתמשו בדפוס לפני אלף שנים (פורמלית כבר בדיסקית פייסטוס מלפני 4000 שנה נעשה שימוש בדפוס), וכן את אבק השריפה מייחסים לתקופות מאוחרות יותר, בעוד היה בשימוש בסין כבר במאה ה9.

כך גם לגבי ביות הגמל שמקובל אצל חלק שלא היה בזמן האבות, לא בגלל שיודעים שלא היה, אלא משום שלא ידוע על התפשטות שיטתית וכלל עולמית (ראה כאן וכאן). וכך לגבי עיבוד הברזל שהיה ידוע יותר מאלף שנים לפני 'תקופת הברזל', אלא שלא היה נפוץ כ"כ.

למרות האמור, מעיון במקורות אינני רואה שכתוב שלא היתה רכיבה לפני ההתפשטות של המאה ה8, אלא שאז הרכיבה התפשטה בצורה מאד בולטת, לפי הכתוב בויקיפדיה כאן אצל הערה 3, הסוסים המבויתים הראשונים באלף הרביעי לפני הספירה שמשו גם לרכיבה. כך נראה גם בכתבה הזו ואף בכתבה הזו שמיד עם ביות הסוסים היו רוכבים עליהם

ראה גם כאן:

הקיסר הראשון של סין, צ'ין שי-הואנגדי, (206-221 לפנה"ס), האיש שאיחד את סין לראשונה משמונה ממלכות נפרדות, בחכמה ובערמה ובעיקר בכוח הנשק. [4] מאחר והצבא היה נחוץ לו כל כך בחיים, הוא ווידא שלא יחסר גם לאחר המוות, לכן כאשר חצב את קברו במרכזה של עיר תת-קרקעית, הכין לו בסמוך צבא בן שמונת אלפים חיילי חרס בגודל מעל לממוצע – בין מטר ושמונים לשני מטר. הצבא עוצב בדקדקנות מפורטת ונכללו בו כל בעלי התפקידים: חיל רגלים ופרשים, חיילים זוטרים וקצינים גבוהים, קשתים ונוהגי עגלות ועוד. לכל דמות היה פרצוף ייחודי וניתנה תשומת לב רבה לכל פרטי הלבוש, הנשק והסוסים.

עם זאת הישראלים לא היו רוכבים על סוסים עד ימי שלמה, האבות רכבו רק על חמורים וגמלים לדוד היה פרד, אבל סוסים הגיעו רק משלמה ואילך. במצרים היתה כנודע מומחיות מיוחדת של סוסים ואולי היו להם גם רוכבים.

יתכן הבדל נוסף, במאה ה8 התפשט מין של סוס שמאפשר ישיבה נוחה, וכן טכניקות שמשאירות את הידיים פנויות ללחימה. אבל יתכן שבמאה ה15 לפני הספירה, הלוחמה על סוסים לא היתה על ידי קשת וחץ או רומח, אלא על ידי רמיסה ודריסה של בני אדם. וידיו של הרוכב היו תפוסות בצואר הסוס באמת. עם התפתחות כלי הנשק שוב לא היה טעם ב'פרשים' כאלו, שניתן להכניעם ע"י כלי נשק. עד שפותחה השיטה להיות גם פרש וגם לוחם בכחות עצמו.