האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

שאלה: האם כל השאלות על התנ"ך לא נראות כמו ברווז?

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

יש ביטוי, נראה כמו ברווז, הולך כמו ברווז, ומגעגע כמו ברווז – כשאני קורא את התורה, אני רואה כל כך הרבה בעיות, סתירות, כפילויות, אנכרוניזמים, מצוות לא רלוונטיות, נבואות שלא מתקיימות.

יכול להיות שיש לך תשובות, ויש לך מה להגיד על כל מיני דברים, לדעתי מה שראיתי אצלך הוא דוחק, אבל שורה תחתונה, עדיף לתרץ ביסוד אחד את כל הקושיות, כמו שלימדו אותנו.

וכך אותו דבר במסורת חז"ל, שמלאה סתירות ומחלוקות ודוחקים ודברים חסרי הגיון וטעויות מדעיות, גם כאן יש תירוץ אחד הרבה יותר פשוט מצנא מלא פלפלי.

וגם לדחות את כל דברי החוקרים ועולם המחקר, זה קצת זלזול באינטלגנציה, וזה מצטרף למה שנראה כמו ברווז, שאולי כל הסיפור הוא ברווז עיתונאי. ופשוט לשחרר את כל התרצת והתרצנות והדחקנות, ולקבל את המסקנה הפשוטה…

תשובה:

ממש עכשיו הזמן לחזור אל עיקרון ההפרכה.

נניח שיש לנו תיאוריה מדעית מדהימה, היא מסבירה את כל המופעים והניסויים, ופותרת את כל הפרדוקסים, אבל – היא עשויה בצורה שאין דרך להפריך אותה, מה הבעיה עם זה? האם זה שאין דרך להפריך אומר שהיא לא אמת?

ואת האמונה בבורא עולם יש דרך להפריך? נראה שאין, האם היא פחות אמת בגלל זה?

עקרון ההפרכה הוא לא קריטריון לאמת, להיפך, אם משהו מסביר את הכל, וגם אי אפשר להפריך אותו, נראה שהוא יותר מתקרב לאמת.

עקרון ההפרכה, הוא קריטריון מדעי. המדע אינו מגלה אמיתות, מכיון שהוא תמיד חלקי, אנחנו לא יכולים לדעת הכל על הכל. אנחנו חושפים פיסה אחרי פיסה. אנחנו במירוץ מתמיד, בבירור מתמיד, ברור לנו שבעוד תקופה המדע יתקדם, ישתנה, ידע יותר, זה טבעו ומהותו. בכל אופן בודאי לעת עתה.

בתחום שבו יש לך את הכלים להגיע לאמת, ויש לך הוכחה חד משמעית, אתה לא צריך שתהיה ברת הפרכה, אם יש לי סרט אותנטי של הרוצח מבצע את הרצח, אי אפשר להפריך את העדות הזו, וכמובן שזה לא מוריד מתקפה אלא להיפך. האמת היא שהוא הרוצח.

בתחום שבו אתה  תמיד במצב של ידע חלקי והמסקנות הן תמיד מסקנות ביניים – אתה יודע שאין בידיך אמת, מה שאתה צריך הוא התקדמות לכיוון ידע יותר מלא. וכאן, תיאוריה שאינה ניתנת להפרכה עוצרת את ההתקדמות, היא תמיד תהיה טובה, או 'טובה', כי היא מסבירה כל דבר. העובדה שתיאוריה מסבירה משהו – לא אומרת שההסבר אמת, כי יתכנו עוד הסברים. אבל אם לא ניתן להפריך אותה, אנחנו לא נדע כלום על ההסברים האחרים, תמיד יהיה לנו טוב עם ההסבר הנצחי, זה כמובן לא טוב, כי נתונים חדשים וניסויים חדשים יכולים לקדם אותנו.

ומכאן, שעיקרון ההפרכה לא נצרך כאשר יש בידינו הוכחה ברורה, ולכן האמונה באל, במידה והמאמין מייסד אותה על הוכחה ברורה, לא נדרש להפרכה. אבל עקרון ההפרכה הוא קריטי כאשר יש בידינו רק תיאוריה, הסבר, שברור לנו שהוא זמני, ויתכנו באופן תיאורטי גם הסברים אחרים.

ומכאן לדיון באמיתות התורה:

לא רק שטענת הברווז היא בלתי ניתנת להפרכה, שכן הטוען אומר במפורש: אני לא מקבל את התשובות שלך, ולא רוצה כרגע  לשמוע אותן, אני רוצה לחבר את רשימת השאלות שיש לי ל'ברווז'.

אלא שהיא חלק מובנה של המציאות, כלומר היא 'קיימת' כביכול מול כל אמת שהיא.

הצגת רשימה של, נניח, עשרים קשיים ובעיות, ניתנת מול כל מציאות מורכבת. זו שיטתם של מכחישי מדע, שטוחיסטים, קונספירטורים. הם יציבו לך רשימה של עשרים שאלות, שבמבט ראשון באמת נראות מפתיעות, שאלות שמוכיחות לכאורה שנאס"א ביימו את הנחיתה על הירח, שמוכיחות שהעולם לא עגול, שיגאל עמיר לא רצח את רבין, וכו'.

לכן, אתה לא צריך לטרוח לפרט לי את עשרים הבעיות שמצאת בתורה או בתורה שבעל פה, וגם אם הבורא יתן עכשיו לנגד עיניך תורה שבכתב ושבעל פה, הרי ברור שבעוד שלשת אלפים שנה יוכל הצאצא שלך למצוא עשרים תופעות שנראות קשות ובעיתיות ממרחק הזמן והתרבות.

החיבור הזה של הבעיות לכאילו ברווז אחד, הוא בריחה מהכרעה, בריחה מלנתח באמת את הנושאים ולראות מה ניתן להסיק מהם. הרי אין שום קשר בין סתירות בתורה, נניח, לבין מצוות לא רלבנטיות, נניח. זה סתם צ'רי פיקינג של דברים שלא ברורים לנו.

אם אתה הולך על סתירות, ומנתח, ומנסה לראות האם ניתן לתרץ אותן בשיטת ה'ברווז', אתה מגלה שלא, שום חלוקה לתעודות לא פותרת את ה'סתירות', ולא מציעה מהלך שמסביר את ההגיון שלהן דרך היווצרות היסטורית כזו או אחרת. וכך לגבי כל הבעיות האחרות, ניתוח שלהן לא מוליך למסקנה קוהרנטית אחת, החיבור ביניהן מלאכותי, סתם אוסף בעיות. שניתן להציג מול כל דבר.

אוסף בעיות יוכיח לך שהיתה בגידה ב7 באוקטובר, כמו גם שלא היתה בגידה. שמפגיני קפלן בוגדים במדינה, כמו גם שהם מצילים את המדינה, כל עוד אתה לא בודק ולא חותר להכרעה, תיאוריות בלתי ניתנות להפרכה, המסתמכות על חיבור מלאכותי של בעיות או קשיים או דברים שלא באים טוב בעין – הן חסרות ערך, הן קיימות עוד לפני שתטרח לנסח אותן.

כאשר אתה בורח מהכרעה, ועושה קיצורי דרך – אתה חייב יכולת הפרכה. אם אין לך כח להיכנס ל'שאלה' אם העולם שטוח או מרובע, אתה לא יכול להכריע על ידי קיצור דרך של 'יש לי עשרים שאלות זה נראה כמו ברווז מרובע', או שתיכנס ותחפש את הנקודה המכריעה בויכוח, שהיא לא אחת מעשרים ה'בעיות' שמעלים השטוחיסטים. או שתעשה קיצור דרך, אבל תשתמש במשהו עם יכולת הפרכה, תשאל את השטוחיסט מה יכול לשכנע אותו שהארץ עגולה, האם יש דבר כזה? או שהוא תמיד יצביע על עשרים בעיות, גם אם מולן תעמוד הוכחה ניצחת? האמת היא: אין דבר כזה, אם תציג לו ניסוי שמוכיח שהארץ עגולה, מתועד בוידאו ומאושר על ידי ועדה של עשרת גאוני הדור, הוא יגיד שהם משקרים והניסוי לא היה והם קיבלו כסף מאהוד ברק כדי לשקר.

ואם נחזור למשל השוטה, עליו ייסד הגר"ח מבריסק את יסודו. תאר לעצמך שבבית המשפט נידונה שפיותו של מאן דהוא, דיון מאד שכיח ומשמעותי, במקרים של רצון להיפטר מעונש, או אחריות הורית, גירושין, וכו'. ובא מישהו ומלקט עשרים התנהגויות מוזרות שלו, בתאריך פלוני הוא עשה כך וכך, וכו' וכו', ועדיף לתרץ את הכל בתירוץ אחד. מה יגיד השופט? האם הוא יקנה את הלוקש, הרי על כל אחד מאיתנו ניתן להציג עשרים התנהגויות מביכות ומוזרות לאורך החיים? כדי לאבחן אי שפיות, יש קריטריונים מכריעים, שהם אלו שקובעים.

וכך לגבי אמיתות התורה, כדי לבדוק את השאלה, יש קריטריונים מכריעים, שאליהם יש לחתור, זמן כתיבת התורה, אמינותה, אחדותה, והתוכן הרוחני שלה. זה הסיפור שקובע.

אל השאלה האם התורה נראית מסמך אלוהי התייחסתי כאן.

ועל השאלה מה בדבר האינטלגנציה של החוקרים, באמת שאין לי שום ויכוח איתם, לפי הנחות היסוד שלהם, הם ממש צודקים, הם מעולם לא נכנסו לדיון הזה שלנו כאן, כפי שהארכתי להראות פה. יש מצב שאם היו דנים בזה היו מסכימים איתי, אבל אין לדעת.

ובכלל, בנוגע לאינטלקטואלים ירום הודם, לא קשור ישירות לנושא שלנו, אבל ממש קשה להתאפק, גם משום שמלאך רע עונה אמן בעל כרחו, וגם משום שבסופו של דבר יש קשר, כי ההכחשה לא יושבת על בסיס מדעי מחקרי אלא על בסיס של הלכי רוח ונפש במערב הליברלי.

ובכן, הנה ד"ר תומר פרסיקו, באחת הפעמים הנדירות בתולדותיו, מגלה משהו לא תקין במהלך החשיבה הליברלי, תחת הכותרת שחלק ממנה הוא 'שנאה עצמית מערבית', הוא מונה את שגעונות הליברלים, את סמיות עיניהם, את חוסר המוסריות של טובי הפילוסופים שנחשבים חוד החנית, אבל ההסבר שלו הוא כצפוי מין נוסחה שטחית, 'אנחנו לא יכולים לסלוח לעצמנו שנעשינו מודרנים', סך הכל נשמע הגיוני. האמת הרבה יותר פשוטה ואכזרית: הליברליות היא לא רק פתיחות, אלא גם תנועה חברתית, שמיוסדת על שנאת הסדר הקיים, שנאת הערכים השמרניים ונושאיהם, אמונה משיחית הזויה שיש להפקיד את גורל הרוב ביד המיעוט הנאור שהוא זה שידע לנווט את האנושות, שכדי להגיע  לטוב הזה תמיד צריכים להכניע ולהכריע את הרע, כלומר את הסדר הקיים, בכל מחיר, זה נשמע טוב לפעמים על הנייר, במציאות זה מוביל בסופו של דבר בהרבה מקרים לאטימות, אכזריות, היעדר מוסריות, קידוש האמצעי של הליברליות כמטרה, שמתעלה על כל הערכים האחרים. ישראל היא הסדר הקיים, רוצחי ואנסי החמאס הם הקוראים תיגר נגדו, וזה קוסם לליברלים, הם אוהבים את זה, וחיי אדם לא שוים כלום מול האהבה הזו, וכדי לרפד את הכיעור הזה, מציגים את המציאות איפה שהוא בין האמת לשקר, אין הוכחות מה בדיוק עשו המחבלים, אין הוכחות עד כמה  מידתית התגובה של הישראלים. סיפור חיינו.

והנה פרסיקו:

בשנת 1978, כשההפגנות נגד שה מוחמד רזא פהלאווי צברו נפח וקצב, ביקר מישל פוקו בטהרן. כאחד האינטלקטואלים הבולטים בזמנו הוא כתב על אווירת המהפכה שאחזה באיראן עבור העיתונות הצרפתית והאיטלקית, נסע לעיר קום ושוחח עם האייתוללות במקום, וגם ישב לדיאלוג עם האינטלקטואל האיראני באקיר פארהם.

בשיחה, שנסובה על המפגש בין הגות לפוליטיקה, התייחס פוקו למערב, וציין כי השאיפה לכונן חברה "בלתי-מנוכרת, צלולה ומאוזנת" הביאה, במהלך מאות השנים האחרונות, ליצירת הקפיטליזם התעשייתי, שעל פי פוקו הינו "החברה הקשה, הפראית, האנוכית, חסרת-היושר והדכאנית ביותר שניתן לדמיין".

המערב, כך נראה, הוא הרוע המוחלט. אבל תקווה חדשה עלתה במזרח, ובאופן ממוקד באיראן, בה צעירים ומבוגרים כאחד נאבקים כדי להסיר מעל גבם את מגף הרודנות. פוקו אמר לפארהם שהוא מסכים עם אלה שאומרים שמרקס אולי צדק באשר להיותה של הדת אופיום להמונים, אולם לא כשזה מגיע לאיסלאם השיעי. כאן מדובר בסיפור אחר. הדת השיעית שונה, העריך פוקו, משום "התפקיד שהיא ממלאת בהתעוררות פוליטית".

פוקו הריע להמונים וכתב בהתלהבות על התנועה להדחת השה, שהיה ללא ספק רודן מושחת ואכזרי. עם זאת בקריאת מאמריו מתקבלת ההרגשה שיותר מאשר התקווה לחירות עבור האיראנים, מלהיבה את פוקו מה שהוא תפס כדחייתה של המודרניות על ידם. "האירועים האחרונים", הוא כתב ל- Corriere della sera האיטלקי חודש לאחר שיחתו עם פארהם, אינם באופן פשוט הנסיגה מהמודרנה של יסודות חברתיים נחשלים, אלא הדחייה, על ידי תרבות שלמה ועם שלם, של המודרניזציה, שהיא בעצמה מציאות ארכאית.

לא התנועה החומיניסטית, אפוא, היא הנחשלת, אלא המודרניזציה. כמציאות ארכאית, היא חייבת להיות מפורקת, ופוקו חוגג את מה שהוא תופס כדחייתה בידי האיראנים: "המודרניזציה כפרוייקט פוליטי וכעיקרון של תמורה חברתית אינה רלוונטית עוד באיראן", כתב בהתלהבות.

כחלק מהמסורת הפילוסופית הצרפתית (המודרנית בעצמה, יש לומר), זיהה פוקו את המהפכה עם "הרצון הכללי" של העם האיראני. בהתאם לכך הוא קיווה, בסתירה מפתיעה לשאר הגותו, שבעוד המודרנה הביאה לניכר בין האיראנים לבין עצמם, אימוצו של איסלאם שיעי פונדמנטליסטי יחזיר אותם לזהותם האותנטית ויאפשר להם לממש חירות אמיתית.

פוקו חזה שהתנועה המהפכנית האיסלמיסטית תסתיים לא בתיאוקרטיה דכאנית אלא ב"פוליטיקה רוחנית" שתאפשר עידן חדש של פוליטיקה בלתי-מנוכרת לא רק במזרח התיכון, אלא בעולם כולו. הכישלון המוסרי והפוליטי שלו רדף אותו בשנים המעטות שנותרו לו לחיות.

החזרה לרומן של פוקו עם המהפכה האיראנית אינה נוסטלגיה, לא כאשר רק לפני חודשים בודדים התעקשה הוגה חשובה כג'ודית באטלר שהתקפת החמאס על אזרחי ישראל ב-7.10, שכללה טבח המוני, אונס שיטתי וחטיפת משפחות שלמות לעזה היא "התנגדות חמושה" ו"אינה התקפה טרוריסטית". עושה רושם שבאטלר, שרק לפני ארבע שנים כתבה ספר שמגנה אלימות פוליטית (The Force of Nonviolence), מוצאת כעת דרכים למסגר את הזוועות הגדולות ביותר כ"התנגדות" לגיטימית.

היקסמותם של חוגים בשמאל הרדיקלי מטרור שנחשב אנטי-קולוניאליסטי היא תופעה פחות או יותר קבועה, עוד מימי התמיכה של ברית המועצות באש"ף. גם אחרי מתקפת אל-קאעידה על מגדלי התאומים ב-11.9.2001 יכול היה ז'אן בודריאר לטעון כי

המערכת כפתה על האחר [=אל קאידה] לשנות את כללי המשחק… טרור היא פעולה שמשחזרת את הייחודיות הבלתי ניתנת לצמצום (irreducible singularity) ללב של מערכת סחר החליפין הכללית.

כמו אצל פוקו, גם בדבריו של בודריאר אנחנו נתקלים בתפיסה של הקפיטליזם כרוע המוחלט אשר בו מורדים הטרוריסטים, ושוב חוזים גם בתקווה לקיום אותנטי הבאה לעולם דרך חבלי הלידה הכואבים אך ההכרחיים של טבח המוני.

פונדמנטליזם איסלמיסטי הוא ידיד ותיק של ההוגים מהז'אנר הזה, וללא ספק הזרות החריפה שלו מהמערב החילוני מוסיפה לקסם ה"אותנטי" שלו. אבל אין לאיסלמיזם מונופול על החיבה שלהם לטרור אנטי-קולוניאליסטי, כפי שניתן לראות, למשל, בסימפטיה שהפגין ז'אן פול סארטר כלפי כנופיית באדר-מיינהוף, או מההקדמה הידועה לשמצה שלו לספרו של פרנץ פאנון, 'מקוללים עלי אדמות'. סארטר מעלה עקרונות דומים לאלה של פוקו ובודריאר כאשר הוא פוסק שבהתנגדות של המדוכא לאדונו הקולוניאליסטי

לחסל אירופאי פירושו להרוג שתי ציפורים באבן אחת: להשמיד את המדכא ואת המדוכא באותה עת: נותר אדם מת, ואדם חופשי.

שוב נמצא כאן לגיטימציה לטרור, ושוב נלמד שהדרך לקיום אותנטי עוברת דרך רצח, אם כי כאן הטרוריסט הוא לוחם החירות הילידי, לא האיסלמיסט הפונדמנטליסטי. אבל יש משהו נוסף שמשותף לכל הדוגמאות לעיל. יש לשים לב שבכולן המטרה של האלימות ה"משחררת" היא זהה: המטרה היא תמיד המערב.

***

יותר מאשר היקסמות רומנטית מהפרא הלא-כל-כך-אציל, מה שניצב לפנינו הוא דחייה של המערב, וגינוי שלו ושל יוצאת חלציו, המודרנה, כאלימים באופן אינהרנטי, כדכאניים, כאימפריאליסטים, פטריארכלים, או בפשטות כמרושעים. לכיוון המחשבה הזה יש היסטוריה, כפי שהראו אבישי מרגלית ויאן בורומה בספרם Occidentalism, שכותרתו מנוסחת כנגטיב, כמובן, לספר 'אורינטליזם' של אדוארד סעיד.

מרגלית ובורומה מראים כיצד החל מהמאה ה-18 והלאה "המערב" הושמץ תמיד על ידי שכניו מהמזרח, גם אם לא היתה מעולם הסכמה מי בדיוק היה אותו מערב. כל אומה ראתה את המערביים לה כמייצגים את "המערביות" ועל כן ראויים לגינוי וסלידה. הצרפתים זלזלו באנגלים; גרמניה סברה כי "פריז, אירופה, המערב", כפי שכתב ריכרד ואגנר, רקובות מ"חופש וניכור"; הוגים רוסים כטולסטוי ודוסטוייבסקי חשבו אותו דבר גם על גרמניה, ואינטלקטואלים הודים, סינים ויפנים ראו את כל אירופה ואמריקה כמנוונות ומושחתות.

כמה כיווני מחשבה משולבים בתפיסות הללו. רומנטיקה כמובן, שרואה ברציונליות ובתבונה מבנים מזויפים המנותקים מהחיים עצמם. לזה יש להוסיף את התפיסה הפרה-מודרנית של המסחר כפעולה נחותה ומשפילה; את החשיבות שמעניקה חברה מסורתית להיררכיה וסמכות; ואת ההתנגדות הדתית לחילון. המערב הקפיטליסטי, הליברלי והחילוני הופך על כן לדמון. אבל מעל לכל, אני מבקש לטעון, אנו עדים כאן לתחושת האבדן והחרדה שמגיעה כאשר קהילה הופכת לחברה.

המעבר מקהילה לחברה, מגמיינשפט (Gemeinschaft) לגזלשפט (Gesellschaft), אינו רק השאלה הבסיסית שעליה שדה הסוציולוגיה בנוי, אלא מהווה את סך כל הפחדים כולם עבור כל חברה מסורתית. הגלגול מקיום במסגרת חמולתית אורגנית אל ציבוריות פתוחה המורכבת מאינדיבידואלים אוטונומים, מעולם הרווי במיתוס ודת אל יקום שממנו הוסר הקסם, אל חברה המאורגנת על בסיס מריטוקרטיה ומסחר, הוא מה שקרל מרקס כינה "ניכור", מה שאמיל דורקהיים כינה "אנומיה", מה שמקס ובר, בסוף 'האתוס הפרוטסטנטי ורוח הקפיטליזם' המופתי שלו, תיאר כ"התאבנות מכאניסטית, המפרכסת מתוך חשיבות עצמית". זהו המשבר ששנאת המערב מגיבה אליו, מה שבעומקו של דבר פוקו, בודריאר, סארטר ובאטלר מוחים כנגדו.

התגובה למשבר הזה מגיעה בגלים – ובצורות שונות. גם הפשיזם הרי מרד ב"דקדנס", של החברה הליברלית והבטיח קהילת-אומה (Volksgemeinschaft) נועזת ונאמנה. והאם אין המרקסיזם, המתנגד גם הוא לליברליזם, המבטיח חברה חדשה משוחררת מניכור, מחפש גם הוא חזרה אל האחווה השבטית הפרה-מודרנית? כפי שכותב הסוציולוג הדגול פיטר ברגר, "המחאה כנגד האבסטרקציות של המודרנה נמצאת בלב באידיאל הסוציאליסטי."

***

כרגע המרד הזה במודרנה מתמקד בישראל. כנוכחות המובהקת ביותר של "המערב" בלב "המזרח", כמה שנתפס כשריד הנבזי האחרון לשלטון קולוניאליסטי ולאימפריאליזם, ישראל משמשת ככליא ברק לקצפם של האוקסידנטליסטים. מובן שהרבה מהביקורת על ישראל מוצדקת: ישראל שולטת צבאית על מיליונים ולמרבה הזוועה אינה מאותתת שהיא מבקשת לשים לכך סוף. אולם הסגסוגת שמשלבת פוסט-קולוניאליזם, פוסט-לאומיות ותיאוריות אנטי-גזעניות, שמתממשת כצהלות שמחה על ה"התנגדות" של החמאס, מסמנת משהו עמוק יותר מאשר התנגדות מוצדקת לכיבוש.

מספיק לשמוע את הקריאות להשמדה המוחלטת של ישראל או לחיסולם של יהודים באשר הם, מספיק לחזות בסטודנטים באוניברסיטת קולומביה מוחאים כף ושרים "אנחנו אוהבים אותך חמאס, שרוף את תל אביב עד עפר", כדי להבין שהתופעה שאנחנו עדים לה נובעת מתפיסה שלא מתמצה במאבק לעצמאות פלסטינית. ההמון שדורש "הפסקת אש עכשיו" ומיד אחרי כן "אינתיפאדה גלובלית" מהדהד את פוקו ובודריאר, בראותו הפעם לא את השה האיראני או השוק הקפיטליסטי אלא את ישראל כהתגלמות המזוקקת של המערב שעליה יש להתגבר. מתוך מיקומה, גאוותה וניגודה לעומת שכניה הפכה ישראל לצלם המערב שהוכנס אל ההיכל האוריינטלי, למטונימיה לכל הציביליזציה המערבית הנמשכת מתנועת הנאורות ועד לקומפלקס הצבאי-תעשייתי.

בדיוק כפי שהדחת השה היתה משנית עבור פוקו בהשוואה לדחיית המודרנה, או שהג'יהאד הפונדמנטליסטי של אל-קאעידה היה בלתי נראה עבור בודריאר המרוכז כולו במאבק בקפיטליזם, כך אפשרות הגשמת הזכות להגדרה-עצמית של הפלסטינים אינה אלא תולדה משנית הנלווית למטרה העיקרית עבור אותם מפגינים: הכחדתו של האי המערבי בלב הים המזרחי.

יהדותה של ישראל מקפיצה את הסיפור כמה רמות. כאמה-מולידתה של הנצרות נתפסת היהדות כשורש הקדום ביותר של המערב, הגרעין המהותי של המערביות. בזאת הופכת ישראל לטוטם מערבי המציג לראווה את מבחר הרוחות המרושעות של כל ההיסטוריה המערבית. מדובר בסוג חדש של אנטישמיות, המגנה את היהודים לא כזרים אלא דווקא כמערביים ביותר. באירוניה היסטורית מדהימה היהודים לא נתפסים עוד כשבט שמי, מזרחי, זר ומשונה, גם לא כגזע נחות של תתי-אדם, אלא כמייצגים הטהורים ביותר של המערב וכנציגים הגאים ביותר של העליונות הלבנה.

לא זאת אף זאת: כמהות המקורית של המערב נושאת ישראל בחטאו הקדמון: קולוניאליזם תרבותי ופוליטי. כך יוצא שגביית המחיר מישראל אינה רק נצרכת כצעד במסע הארוך לצדק גלובלי, אלא משמשת גם כאמצעי כפרה עבור המוחים המערביים. שריפת ישראל, בובת הווּדו של המערב, תזכך את המערב כולו מעוונותיו. הרצון להחריב את ישראל הוא תרפויטי, ולמעשה גאולי: חטאי אבותינו הקולוניאליסטים סוחרי העבדים סוף סוף ינוקו. מדינת היהודים מוגשת אפוא כעולה למען כפרת חטאיו הקדמונים של המערב.

***

באוקטובר 2021, שנתיים לפני המלחמה בעזה ומעט אחרי שהצבא האמריקאי נסוג לאפגניסטן, יצא עמי הורוביץ לגייס כסף עבור הטאליבן בקמפוס אוניברסיטת ברקלי. הוא סיפר לסטודנטים שפגש, שהטליבן זקוק לכסף על מנת "להכות באינטרסים אמריקאים מסביב לעולם ובמולדתם" משום ש"יש להכניע את ארצות הברית", וזכה לתגובות חיוביות ותרומות לא מעטות. שנאת המערב, במעגלים חברתיים מסויימים, הפכה למובנת מאליה, כמעט בנאלית. הסיבות המוצהרות – "אימפריאליזם" או "עליונות לבנה" אינן הרבה יותר מסיסמאות. למעשה מדובר בדחייה, על ידי תרבות שלמה, של המודרניזציה. אנחנו לא יכולים לסלוח לעצמנו על כך שהפכנו למודרניים.

עד כאן פרסיקו, אותן אוניברסיטאות שמזדהות עם הרוצים להשמידינו, ואותן קתדראות בהן מטיפים בעד רוצחינו, הן אלו שגם מפתחות את הדיספליצינות ה'מחקריות' האמונות על הכחשת האותנטיות של כל יצירה שתרמה היהדות לעולם. אבל לנו יש יותר סבלנות מלהם, המוות המוזר של אירופה, הסוף שלהם – כבר נראה באופק, אנחנו –נצחיים.

 

 

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
6 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
יהודה אריה ממודנה
יהודה אריה ממודנה
6 days ago

וכמובן שגם כאן השאלה חזקה בהרבה מהתשובה

דניאל
דניאל
7 days ago

האם אתאיזם מטראליסטי נטורליסטי לא נראה כמו ברווז?
העולם מתאים לחיים באופן יוצא דופן, נראה כמו משהו מוכוון למטרת קיום החיים?
העולם נתפס ומובן בחושינו האם זה לא מפתיע לפי הגישה הנ’’ל?
התודעה אינה דבר שניתן להסבר מטריאליסטי (הבעיה הפסיכו פיזית) האם זה לא מפריך את הגישה הנ’’ל?
עם שלם טוען לעדות היסטורית להתגלות המונית, האם זה לא מוכיח את האל?
האם המוסר האנושי, והרצון הבסיסי לעשות טוב ללהמנע מרע, גם כאשר זה מנוגד לדחפים שלנו, לא מעידים על משהו נעלה שקיים בבריאה משהו שאינו יכול להיות מוסבר בגישה הנ’’ל?
וכמו שכתבו פה בתגובה, על כך שאלות אלו ניתן להשיב בתשובה אחת שמיישבת את הכול.

שמח
11 days ago

תודה על הדברים היפים. אני מוסיף- הטענה "עדיף לתרץ ביסוד אחד את כל הקושיות, כמו שלימדו אותנו" לגבי הנושא הזה שקר מוחלט, כי אין שום יסוד אחד שפותר את כל הבעיות עם התורה שבכתב או שבעל פה. ולהגיד שאין התורה אלוהית זה ממש לא פותר כמעט כלום, אפילו אם התורה כולו יצירת מחשבת אנושית ח"ו, לכל בעיה ובעיה, לכל סתירה וסתירה, לכל אנכרוניזם ואנכרוניזם, לכל מצוה ומצוה, צריכה הסבר אחר. ולהיפך- להגיד שכל התורה היא יצירת מחשבת אנושי זה מוליד הרבה יותר קושיות מלהניח שהיא אלוהית (עם התערבות מחשבה אנושית בתורה שבע"פ, כמובן).

ימואל
ימואל
12 days ago

למה ברווז לא קשור כאן-
א. יש הרבה ברווזים בעולם, וניתן לומר שיצור פלוני הוא ברווז ולשייך אותו למין הברווזים, אבל כאן אין שום מציאות מקבילה ודומה שניתן לומר שזה מתנהג כמותה.
ב. בשביל לטעון טענת ברווז, צריך שיהיה מוסכם בעיני כולם שהיצור שלפנינו אכן נראה ומתנהג כברווז, ברגע שרק בעיני מישהו אחד או בעיני חלק מן האנשים זה נראה כך ובעיני אחרים לא, הרי שאין כאן בכלל התחלה לטענת ברווז, שהרי לגבי ברווז אמיתי כולם אמורים להסכים שהוא נראה ומתנהג כברווז, ולכן גם מי שבאים להקיש אליו צריך שיהיה מוסכם על כולם שהוא לכה"פ נראה ומתנהג כברווז. אבל אם בעיני הרבה אנשים הוא לא נראה כברווז ואף לא מתנהג כברווז – אז דווקא כנראה שאין זה ברווז. ודוק.

chananya
chananya
12 days ago

בעקבות המאמר ניתן לשמוע את השיר למרות ספירת העומר? 😄

6
0
Would love your thoughts, please comment.x