נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

שאלה: האם ניתן להסביר את מעשי יעקב עם המקלות (בפרשת ויצא), לאור הידע המדעי של זמננו?

שיתוף ב print
הדפס מאמר

תשובה: בהחלט ניתן להסביר, נראה שיעקב השתמש בחוקי תורשה שנודעו לנו רק בדורות האחרונים. כדי להבין את הדברים, נעתיק חלק מדברי פרופ' יהודה פליקס במאמרו על התורשה במעשה יעקב (פורסם בתחומין כרך ג' עמ' 461, זמין ברשת), שפיסקת הסיום שלו היא:

מסקנתנו היא אפוא שהפרקים ל-לא של ספר בראשית הם המיסמך הראשון בכתב על בקיאות, הלכה למעשה. בחוקי התורשה ואון-היתר (הטרוזיס), כללים אלה נתגלו רק 3500 שנה אחרי כן ע"י מנדל וחוקרים אחרים. יעקב אבינו קנה אפוא את הבכורה בגילוי חוקי התורשה, והוא "איש תם יושב אהלים".

התגלות חוקי התורשה ליעקב אבינו

משהגיש מנדל בשנת 1865 את תוצאות מחקרו בהאבקת זנים שונים של אפונים, לא מצאו דבריו הד בעולם המדע, שהיה שקוע כולו בתיאוריה של דארוין על מוצא המינים. תגליתו הגדולה של מנדל נשתכחה משך 35 שנה, ורק בשנת 1900 הגיעו שלושה חוקרים, באופן בלתי תלוי זה בזה, לאותן מסקנות בענין כללי התורשה מאותה שעה הופנתה תשומת הלב למחקרו הנשכח של מנדל .

במאמר זה כוונתנו להצביע על האפשרות שמנדל לא היה הראשון שגילה את כללי התורשה. ואם נשתכחה תגליתו משך 35 שנה, אפשר שנשתכחה תגלית דומה מלפני 3500 שנה כמעט, משנעשתה על ידי רועה צאנו של לבן הארמי – הוא יעקב אבינו.

לשם הבהרת הנחתנו זו נעקוב אחר אחד מנסיונותיו של מנדל שהביאוהו לקביעת כללי התורשה, ונקביל לו את המסופר בפרקים ל' – ל"א של ספר בראשית על מעשה יעקב בצאן לבן.

  1. תיאור החוק

מנדל בודד זנים טהורים של אפונה צהובת – זרעים ואפונה ירוקת – זרעים. משהכליא אותם קיבל בדור הראשון זרעים צהובים בלבד. מהכלאתם של אלה קיבל בדור השני 7504 צהובים ול25% ירוקים. כל צאצאי הירוקים היו ירוקים בלבד, אבל בין צאצאי הצהובים בהאבקה עצמית (פרח האפונה אינו נפתח כרגיל, והאבקתו היא, איפוא, עצמית) נמצאו 2504 שכל צאצאיהם היו צהובים במשך כל הדורות, בעוד ש-ל75% הנותרים הניבו בהאבקה עצמת זרעים צהובים וירוקים ביחס 1:3.

מנדל הסיק מכאן, שבבני המכלוא הצהובים חבויה אותה תכונה של הירוק שהונחלה על ידי תא האבקה או הביצה. אלא שתכונת הצהוב היא משתלטת (דומיננטית) ומאפילה על תכונת הירוק, שהיא נכנעת (רצסיבית). בימינו כונו הגורמים להנחלת תכונות אלה בשם גנים, ונאמר איפוא, שהגאן לצהוב דומינאנטי על הגאן לירוק. הרי שלמראית העין – מבחינה פאנוטיפית – אותם בני מכלוא הם צהובים, אבל מבחינת ההרכב הגינטי – הגאנוטיפוס – אותם זרעים הם צהובים-ירוקים. בהכלאת אותם בני-מכלוא בינם לבין עצמם נקבל למעשה בדור השני 75% צהובים ו2504-ירוקים, אבל מבחינה גאנוטיפית יהיו מהם רק 2504 צהובים טהורים (הומוזיגוטים – צצ), השאר יהיו מעורבים (האטארוזיגוטים – צהובים-ירוקים – צי). אם נפריד כעת את הצהובים ההומוזיגוטים ואת הירוקים (שהם תמיד הומוזיגוטים, שלולא כן היה צבעם צהוב, שהגאן הדומינאנטי לצהוב היה מכניע את הרצסיבי לירוק), ונמשיך להכליא את הצהובים ההאטארוזיגוטים, ימשיכו אלה להתפצל לפי היחס הקודם. נמצא שמדור לדור ירד אחוז ההאטארוזיגוטים בכלל הזרעים בטור גיאומטרי יורד, ולבסוף, כעבור דורות אחדים, נקבל קרוב ל50% צהובים הומוזיגוטים וכ-ל,50% ירוקים היינו כמו בדור ההורים כך המצב בגידולים חד-שנתיים במקרה של גידולים רב-שנתיים או בעדר, המצב שונה כפי שיתברר להלן.

  1. הצגת המקלות

לאחר בירור זה נשוב ונציע פירושנו למעשה יעקב בצאן לבן, שלפיו נתגלו ליעקב אבינו כללי התורשה, ובידיעה זו השתמש כדי לקבל את המספר המקסימאלי של כבשים לבנים טלואים-חום, ועזים שחורות טלואות-לבן. כפי שהוסכם בינו לבין לבן, שאלה יקבל יעקב כשכר עבודתו מכלל הכבשים הלבנים והעיזים השחורות.

יש מקום לטעון נגד הנחה זו. שלכאורה מן הכתוב יוצא שיעקב הניח כיסוד למעשהו, שיש בכוח, הסביבה להשפיע על צורת העובר לעתיד. וכך נאמר בבראשית ל, לט : "ויקח לו יעקב מקל לבנה לח, ולוז וערמון, ויפצל בהן פצלות לבנות, מחשוף הלבן אשר על המקלות. ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים, בשקתות המים, אשר תבאנה הצאן לשתות לנוכח הצאן, ויחמנה בבואן לשתות. ויחמו הצאן אל המקלות, ותלדנה הצאן עקודים נקודים וטלואים". הרי שהסתכלות הצאן בפצלות שבמקלות הביא אותן להמלטת ולדות עקודים, נקודים וטלואים. אולם לפי פירוש זה קיים הקושי, ששעה שסיפר יעקב לנשותיו על מעשהו, לא הזכיר כלל את ענין המקלות. את הצלחתו תלה בהיגלותו של מלאך ה' לפניו: "ויאמר שא נא עינך וראה כל העתודים העולים על הצאן – עקודים, נקודים, וברודים" (לא, יב). כלומר לא המקלות המפוצלים הועילו כאן, כי אם הדברים שהורה לו המלאך. אנו נציע להלן את הרעיון, שבחלומו זה נתגלה ליעקב סוד חוקי התורשה, שבעזרתו הגיע לרכושו הרב. עניין המקלות שפיצל והניחם לפני הצאן לא בא כנראה אלא להרגיע את לבן, ולהזכיר לו שאין יעקב מתכוון אלא לנהוג בדרך הרגילה והידועה של הרועים, שהיו סבורים שיש בה כדי להשפיע על תדירות הופעת הכתמים החומים בכבשים הלבנים, והכתמים הלבנים בעזים השחורות. זו היתה צורת טיפול לגיטימית שלבן לא יכול היה להתנגד לה, מה גם שידע שטיפול זה אינו אלא פולקלור של הרועים, שאין בו לשנות הרבה את הרכב הצבעים של הצאן.[4]

ג. תיאור הפרשה לפי חוקי מנדל

נעבור עתה על פרשה זו ונעקוב אחר הכתובים, כיצד הם מתפרשים על פי הנחתנו הנ"ל. לבן שואל את יעקב: "מה אתן לך?" ויעקב יודע שבדרך משא-ומתן רגיל לא יזכה לקבל ממנו אלא אחוז זעום מהמגיע לו. הוא משיב לו: "לא תתן לי מאומה". יודע הוא שלבן לא יסכים שהוא יפסיק לרעות את צאנו. ועל כן הוא מרגיעו: "אשובה ארעה צאנך אשמור" (ל, לא). וכאן הוא מציע ללבן הצעה קוסמת: "אעבור בכל צאנך היום, הסר משם כל שה נקוד וטלוא, וכל שה חום בכשבים, וטלוא ונקוד בעזים – והיה זה שכרי" (ל, לב). כפי שכבר ציינו, הכבשים בארץ לפנים, כמו גם בימינו, צבען לבן בחלקי הגוף שגדל עליהם הצמר (רק הראש והרגליים גונם חום).[5] במקומות רבים במקרא מסמל הצמר את הצבע הלבן הטהור (השווה יש' א, יח: כשלג ילבינו… כצמר יהיו"), זה הגוון של הטלה, במשך הזמן הוא מתלכלך, ואחר הרחצה שלפני הגז חוזר הצמר ומלבין. השווה: ושיניך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה" – שיה"ש ד, ב). זהו הגוון השולט בצאן רק בחלק מהצאן, לא יותר מרבע, יש כבשים שצמרן בחלקו חום, בלשון הכתוב : "נקוד, עקוד וטלוא". העזים לעומתן שחורות הן ברובן המכריע (השווה :"שערך כעדר העזים שגלשו מן הגלעד" – שיה"ש ו, ה). רק חלק מהן, לא יותר מרבע, עורן טלוא כתמים בהירים, בלשון הכתוב : טלוא ונקוד וברוד (מלשון ברד, היינו הכתמים הלבנים על רקע השחור). להלן נציין את הלבן בכבשים והשחור בעזים במונח "חלק"(ח), וכל אשר חום בו בכבשים ולבן בעזים נציין במונח "טלוא" (ט). ברור שלבן לא היה מסכים שיעקב יקבל את כל הטלואים שבצאנו, שכבר אמרנו ששיעורן עשוי להגיע לבדי רבע מהצאן. ועל כן מציע לו יעקב, שלבן יפריד מן הצאן החלקות את כל הטלואות ויקחן לעצמו, בעוד שבעדר שיעקב ירעה אותו ייותרו רק ה"חלקים" – הכבשים הלבנות והעזים השחורות. עתה מבקש יעקב: "והיה שכרי" – שהוא יקבל כשכרו את כל הוולדות הטלואים שייוולדו מן הכבשות והעזים החלקות (טבלאות 2,ו3-)

הצעה זו קסמה לו ללבן, כי הוא הניח שהצאן החלקות יילדו רק אחוז קטן ביותר ולדות טלואים, וכך היה קורה למעשה לולא נקט יעקב בשיטה מיוחדת, כפי שיתברר להלן. לבן מיהר לקבל הצעה זו: "ויסר ביום ההוא את התיישים העקודים והטלואים, ואת כל העזים הנקודות והטלואות, כל אשר לבן בו (בעזים) וכל חום בכשבים, ויתן ביד בניו" (ל, לה). לבן הסיר איפוא את הצאן הטלואות ונתנן בידי בניו, ומחשש שמא בכל זאת ייווצר מגע ביניהן לבין הצאן החלקות שנשארו בידי יעקב, הוא הרחיק את שני העדרים : "וישם דרך שלושת ימים בינו לבין יעקב". בידי יעקב נשארו איפוא רק הצאן החלקות : "ויעקב רועה את צאן לבן הנותרות" (ל, לו).

עתה נעבור לצד הגנטי של המצב. למראית עין היו בעדר שרעה יעקב רק צאן חלקות, היינו כבשים לבנות או עזים שחורות מבחינה פאנוטיפית. ובסך הכל נשארו בידו מהעדר הכולל של לבן 7504 (2504, הם הטלואים, לקח לו לבן) אולם הצאן שבידי יעקב לא היו כולן חלקות טהורות, וכבר ראינו באפונה שהצהובים שבדור השני היו שליש צהובים טהורים (צצ) ושני שלישים צהובים ירוקים (צי) מבחינה גאנוטיפית. אותו מצב היה גם בצאן יעקב, ששליש אחד מהחלקים למראית עין היו טהורים מבחינה גאנטית (חח), בעוד שני השלישים האחרים היו בני מכלוא של חלק (ח) וטלוא (ט), מכאן שמבחינה גאנטית הם היו חט, אבל מבחינה פאנוטיפית היו חלקים, מתוך שהגאן לחלק הוא דומינאנטי ומכניע את הגאן לטלוא.

הנחנו שליעקב אבינו נתגלו חוקי התורשה, והוא ידע איפוא שעל ידי הכלאתם של בני המכלוא (חטXחט) בינם לבין עצמם עשוי הוא לקבל שפע ולדות טלואים, אשר יגיעו לו לפי ההסכם, אולם לא כן יהיה המצב אם יוכלאו החלקים הטהורים (חח) בבני המכלוא (חט) שאז כל הוולדות יהיו חלקים למראית עין, לפי הנוסחא הבאה (ציור 1):

(תרשים במקור)

תוצאות הכלאה של כבשים חלקים-טהורים (חה) עם הטרוזיגוטים חלקים-טלואים (חט)

דומה שלמצב זה התכונן גם לבן בשעה שהסכים לעסק עם יעקב, בידעו כי רק חלק קטן מעדר החלקים עשוי לתת ולדות טלואים, וכאן בא לעזרתו של יעקב מלאך ד' שפקח עיניו ואמר לו: "שא נא עיניך וראה : כל העתודים העולים על הצאן – עקודים, נקודים וברודים" (לא, יב). כלומר: אמנם למראית עין ההדיוט כל העתודים הם חלקים. אבל לאמיתו של דבר נסתרת בתוכם התכונה הרצסיבית-נכנעת של הטלוא. עליך רק לגלות בין הלבנים אותם בני המכלוא ורק להם עליך לאפשר להקים ולדות עם בני המכלוא, ומתוכם ייוולדו לך צאן טלואות.

  1. גלוי חוק און-יתר להאטארוזיגוט

באותה שעה נתגלה ליעקב, מלבד כללי התורשה, חידוש נוסף, שעמדו עליו רק בדורנו, והיא התופעה של ההקרוזיס או "און-יתר להאטארוזיגוט". כלומר שבני-מכלוא עשויים לגלות תכונות של פוריות יתירה לעומת ההומוזיגוטים-הטהורים. (לחקלאים בימינו ידועה תופעה דומה של "און בני המכלוא",בתירס ובגידולים אחרים, שבני מכלוא מזנים שונים מניבים יבול גבוה יותר מן הזנים הטהורים. במקרה שלפנינו, המדובר בהאטארוזיגוטים ולא בגזעים שונים). הרי שאותן הצאן שנשאו בתוכן את הגנים לחלק ולטלוא (חט), אף שלמראית עין היו דומים לחלקים הטהורים (חח), גילו תכונות של פוריות נוספת שמצאה את ביטויה באון הזכרים ובהתייחמות מוקדמת יותר של הנקבות. יעקב דאג איפוא שאותם זכרים יכליאו את הנקבות, ועינו החדה של הרועה הוותיק לא הכזיבה אותו בכך. וכאמור, כדי שלבן לא יחשוד בו, שאין הוא נוהג כמנהג הרועים. עשה כמוהם: "והיה בכל יחם הצאן המקושרות ושם יעקב את המקלות לעיני הצאן ברהטים ליחמנה במקלות" (ל, מא). אולם הוא עשה כן רק בצאן "המקושרות". וכפי שתירגם אונקלוס, המקושרות הן המבכירות, ואף בין הזכרים גילה יעקב את אלה שלהם און-היתר והכליאם אלו באלו.בדרך זאת הכליא יעקב רק את המעורבים. אלה ילדו לו ליעקב כבר בדור הראשון צאן טלואות (להלן נברר את האחוז).

התורה ממשיכה : "ובהעטיף הצאן לא ישים, והיו העטופים ללבן והקשורים ליעקב" (ל, מב). העטופים פירוש אונקלוס – "לקישיא", היינו המאחרים להתייחם וללדת. אבן עזרא קישר לכאן : "נפשם בהם תתעטף" (תה' קז, כ). העטופים היו איפוא החלושים. שלא גילו "און-יתר". יעקב היה בטוח שאותם "עטופים" הנם טהורים (חח) ואין כל סיכוי שיילדו או יולידו ולדות טלואים. הוא מיהר איפוא והחזירם ללבן. הרי שכבר בעונה הראשונה קיבל לבן נוסף ל25%-האחוזים של הצאן, היינו הטלואים שהסירם מהצאן שהפקיד בידי יעקב,גם את הרבע השני של החלקים הטהורים, יוצא איפוא שלמעשה נשארה לצורך ריבוי אצל יעקב רק מחצית העדר הכולל של לבן, וכולם היו חלקים למראית עין אבל מבחינה גאנוטיפית היו מעורבים (חט). מאלה התכונן יעקב להקים את עדרו הפרטי על טהרת הטלוא (ראה טבלה 2).

עתה עלינו לחזור לדברי יעקב אל לאה ורחל: "ואביכן התל בי והחליף את משכרתי עשרת מונים… אם כה יאמר : נקודים יהיה שכרך, וילדו כל הצאן נקודים, ואם כה ואמר עקודים יהיה שכרך, וילדו כל הצאן עקודים" (לא, ז – ח). יוצא איפוא שקודם לעיסקה שאנו דנים בה, הוסכם בין יעקב ללבן על שכר אחר שיקבל, ובכל המקרים התחרט לבן, ורק במקרה האחרון קיבל את הצעתו של יעקב, והיא שלבן יפריד מן הצאן את כל הטלואים, ואותם הטלואים שייוולדו מן החלקים יהיו של יעקב. במקרים הקודמים חשד לבן ביעקב, ואולי בצדק, שכיוון את ההכלאות, והשתמש רק בזכרים הטלואים כדי לקבל ולדות טלואים, היינו עקודים או נקודים, והפעם הסכים שיעקב יקבל גם את העקודים, גמ את הנקודים, גם את הברודים והטלואים, אנו השתמשנו במונח "טלוא" לציון כל הצורות של הכתמים החומים בכבשים הלבנות, ושל הכתמים הלבנים בעזים השחורות, והנחנו את הטלוא כתכונה רצסיבית אחת אף שידוע כי בכל דרגה של טליאות ("עקוד, נקוד, טלוא" בלשון הכתוב) פעיל גאן נפרד, אבל אין זה משנה את התוצאות שהבאנו.

לשם הבהרת עניין זה נביא כאן קטע מן הספר "יסודות הגאנטיקה" של א. מ. וינצ'סטר,[6] הדן אמנם בצבע העור בבקר, אבל אין המצב שונה בכבשים ובעזים. וכך נאמר שם:"יש גזעי בקר שהם בעלי עור טלוא, ויש גזעים שעורם בעל צבע אחיד. מתוך החקירות נתחוור, כי הבדל זה נגרם על ידי זוג של אללים. הגאן לטליאות העור הוא רצסיבי, ואילו הגאן לאחידות העור הוא דומינאנטי. תכונה זו נמסרת בירושה כגורם מנדלי פשוט. אולם מידת הטליאות היא שונה מאד בפרטים השונים. אצל מקצת בהמות הטלאים מאותרים מסביב לראש ולצוואר, בקצתן אנו מוצאים טלאי צבע מפוזרים על פני הגוף, ויש בהמות שטלאי צנע מכסים את מרבית גופן. מידת הטליאות היא תכונה כמותית, מה שמעלה על הדעת, כי היא נקבעת על ידי שורה של גנים. ואכן נראה הדבר כי זוהי הנחה נכונה, שכן אפשר על ידי ברירה לטפח עדר של פרות טלואות הרבה או של טלואות מעט. פרה הנושאת את הגאן הדומינטנטי לאחדות הצבע לא תהא טלואה כל עיקר, יהיה אצלה הרכב הגנים למידת הטליאות מה שיהיה".

  1. הסבר הטבלאות

אנו הבהרנו את המשמעות הכלכלית-מספרית של מעשה יעקב בצאן לבן בעזרת שלש טבלאות. הטבלה המרכזית (2) מדגימה את חלוקת הצאן בין יעקב ללבן לאור הנאמר בפרשתנו, שלפיה הכיר יעקב בחוק און-היתר (הטרוזיס) שנתגלה לו ע"י המלאך בחלום הלילה (לא,יב). עי"כ הבחין יעקב בין ההומוזיגוטים להטרוזיגוטים. הוא מנע את זיווגם של הראשונים ומסרם בעונות הייחום מידי שנה ללבן. טבלה 3 מדגימה את האפשרות שחוק און היתר לא היה מתגלה ליעקב ולא היה בידו להפריד בין החלקים הטהורים למעורבים. טבלה 1 מתארת מצב שיעקב אמנם היה מכיר את חוק און-היתר אבל היה מחזיק את הטלואים שלו בעדר המשותף.

בשלש הטבלאות הינחנו שבהסכם האחרון רעה יעקב את צאן לבן במשך שבע עונות המלטה. למען פשטות החישובים הינחנו שבפרוס ההסכם מנה עדרו של לבן 2000 ראש, כולם מבוגרים, חציים זכרים וחציים נקבות לקחנו בחשבון שגיל ההמלטה שונה אצל הטליות המתבגרות באשר חלקן ממליטות בגיל 15 חודש וחלק בגיל 20 חודש, לכן הינחנו שרק מחצית מזוגות הטלאים המתבגרים ממליטים ולד אחד בעונה בעוד שכל זוג בוגרים יולד ולד אחד בעונה. בטבלה המרכזית 2 הדגמנו בנפרד את הריבוי אצל הבוגרים והטלאים. בטבלאות הצדדיות הבאנו, למען פשטות החישובים, במצורף. את ההשתלשלות מדור ההורים הדגמנו בשתי עונות. בדורות ההמשך מורכבת מאד ההשתלשלות והסתפקנו במספרים שהעלינו במחשב.

בשלוש הטבלאות הינחנו, כי בפרוס ההסכם בין יעקב ללבן ("דור ההורים") כלל עדרו של לבן 3/4 חלקים ורבע טלואים, כלומר בעדר של 2000 ראש היו 500 טלואים, אותם לקח לבן ביום הראשון להסכם ונתנם ביד בניו (ל, לה). בידי יעקב הפקיד לבן את 1500 הנותרים, כולם חלקים למראית העין, באותה שעה לא יכול היה להבחין ביניהם אילו מהם חלקים טהורים (חח) ואילו נושאים את הגן לטליאות (חט). רק בעונת הזיווג הבחין יעקב באון-היתר של המקושרים (חט) לעומת חולשת "העטופים" (חח), האחרונים איחרו להתייחם ואותם נתן יעקב ללבן, וכך נהג בכל עונת ייחום (ל, מב).

עתה התחיל יעקב לרעות את הנותר – 1000 ראש חלקים למראית עין (חט). ומצאצאי עדר זה קיווה להקים את עדרו הפרטי, שהוא על טהרת הטלואים (טט). בדור הראשון נולדו 123 חלקים טהורים (חח) אותם מסר ללבן. כן נולדו 125 טלואים, אותם לקח יעקב בשכרו והפרידם משאר העדר, כנאמר: "והכשבים המריד יעקב, ויתן פני הצאן אל עקוד, וכל חום בצאן לבן, וישת לו -עדרים לבדו, ולא שתם על צאן לבן" (ל,מ). רש"י פירש : "הנולדים עקודים נקודים הבדיל והפריד לעצמן ועשה אותן עדר עדר לבדו והוליך אותו העדר העקוד לפני הצאן, ופני הצאן ההולכות אחריהם צופות אליהם".

להלכה רשאי היה יעקב להחזיק את הטלואים שלו בתוך העדר המשותף (השווה דברי הרמב"ן כנגד פירושו הנ"ל של רש"י). ברם נראה שבכך שהפריד את הטלואים עשה יעקב מחווה נוספת כלפי לבן, כדי שירבו צאצאיהם – הטלואים. יעקב לא רצה לתת פתחון פה ללבן, כדי שלא יתחרט, כפי שהתחרט פעמים קודמות (לא, ז). ומעניין לציין שבסופו של דבר לא רק שיעקב לא הפסיד ע"י הפרדת הטלואים, כי אם הרויח מזה (ר' להלן).

טבלה 2 מלמדת אותנו שבדור הראשון קיבל יעקב 125 ראש בלבד (טט). כמות כזאת (חח) קיבל גם לבן ולהם יש להוסיף את 500 החלקים (מדור ההורים) שקיבל לבן. בעונה הראשונה מנה אפוא עדרו הפרטי של לבן 625 ראש ושל יעקב 125 בלבד.

מבחינה מספרית הלך והשתפר מצב עדר הטלואים (טט) של יעקב מדור לדור. בדור השני הגיע ל297- ראש. אלה כללו 125 שקיבל בעונה הראשונה : 31 הוולדות שנולדו להם ובנוסף 141 הולדות שנולדו בעדר המשותף. בעדרו של לבן נוספו ל625- מהעונה הקודמת 141 החלקים הטהורים (חח) שנולדו בעדר המשותף. לא נלקחו בחשבון הולדות שנולדו אצל לבן, שהרי ענייננו רק הצאן שיעקב רעה אותם ומסרם ללבן. מסיבה זו הלך וגדל מספר הצאן שבעדר הפרטי של יעקב שהגיע בתום 7 עונות ל4127- ראש. לבן קיבל במשך זמן זה רק 2129 ראש,אבל בסיום ההסכם נאלץ בודאי יעקב למסור לו את כל הצאן שהיו בעדר המשותף (חט), 4257 במספר, ובסך הכל קיבל לבן 6386 כבשים ועזים.בידי יעקב נותרו אפוא 39% מהעדר שרעה, אחוז גבוה זה ודאי שלבן לא שיערו ולא יכול היה יעקב להגיע אליו אלא בזכות התגלית של און-היתר, שעל ידיה למד להבחין בין החלקים הטהורים (חח), שמסרם ללבן ובין ההטרוזיגוטים (הט), מצאצאיהם הקים את עדרו.

עיון בטבלה 3 מעמיד אותנו על החשיבות הכלכלית שהפיק יעקב מגילוי חוק און-היתר. מתברר. שלולא ידע יעקב חוק זה והיה מחזיק את החלקים הטהורים (חח) בעדר המשותף, היה עדרו של יעקב מגיע רק ל15%- מכלל הצאן, במקום 39% שהיו שלו בזכות ידיעת החוק (טבלה 2).

נשארה עדיין הבעייה שכבר העלינו : מה היה לולא הפריד יעקב מדי שנה את הטלואים (טט) המגיעים לו, ובמקום זה היה מחזיקם בעדר המשותף. ואכן מן הכתובים נראה שהיה רשאי לעשות זאת. בכל זאת הפרידם יעקב. והנה עיון בטבלה 1 מוכיח שלו היה יעקב מחזיק את הטלואים בעדר המשותף, לא רק שמספר הטלואים לא היה עולה, כי אם בדור השביעי היה מגיע רק ל34% מכלל הצאן, במקום 39% שקיבל לאחר הפרדת הצאן הטלואות (טבלה 2).

מסקנתנו היא אפוא שהפרקים ל-לא של ספר בראשית הם המיסמך הראשון בכתב על בקיאות, הלכה למעשה. בחוקי התורשה ואון-היתר (הטרוזיס), כללים אלה נתגלו רק 3500 שנה אחרי כן ע"י מנדל וחוקרים אחרים. יעקב אבינו קנה אפוא את הבכורה בגילוי חוקי התורשה, והוא "איש תם יושב אהלים".

  1. הזיקה לסיפור הדודאים ולקחו

לאור דברים אלה יובן לנו למה הקדישה התורה פסוקים רבים לענין זה של מעשה יעקב בצאן לבן. גם העובדה שמעשה זה נזכר בפרקנו לאחר סיפור הדודאים (ל, יד-יח) אומרת דרשני. מקובלת הדעה שהתורה נתכוונה למסור שהדודאים מסייעים להריון וללידה. ברם עיון בכתובים עשוי להוביל לרעיון שונה בהחלט. הכתוב מציין בסיום מעשה הדודאים "וישמע אלהים אל לאה ותהר ותלד.. הרי שדווקא לאה שמסרה את הדודאים התעברה ולא רחל שקיבלתם.

נראה אפוא שכוונת התורה היתה בשתי הפרשיות – הדודאים והצאן – להעביר מסר שבא להפריך את הדעה המקובלת. ופשרו הוא: לא הדודאים ושאר הסגולות יש בהם כדי לסייע להתעברות ולא המקלות המפוצלים יש בהם כדי להועיל בקביעת תכונות הוולד. ההריון, הלידה והתורשה הם בידי שמים. וחוקיהם הם בחינת "סוד ד' ליראיו".

עד כאן פליקס.

גם הרב מנחם בורנשטיין עסק בנושא בהרחבה, תקציר לשיעורו בנושא, הכולל את כל התרשימים  והטבלאות (שחסרים במאמר של פליקס בגירסה זו ונמצאים במקור), ניתן לקרוא כאן.

"

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

4
Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
1 Comment threads
3 Thread replies
0 Followers
 
Most reacted comment
Hottest comment thread
3 Comment authors
HJHTKצוות האתראליעזר Recent comment authors
  Subscribe  
Notify of
אליעזר
Guest
Member
אליעזר

שטויות שלא מתאימות לרציו לקבל. נגד הפשט בכמה מקומות. אני יודע שאתם אוהבים טיעונים ולא הכרזות, אבל אין זמני כעת לעבור שוב לציינם, יפתח נא הקורא את הפרשה, ויעבור בצמוד עם המאמר, ויראה אם זה מה שנראה שקרה שם. מתוך קריאה ללא עיון – המשמעות הברורה בפרשה שהטריק שעשה יעקב עם המקלות זה מה שהצליח לו ולא נעשה ל'הסחת דעת' בלבד, יעקב לקח מהצאן את כל המקושרות והנקודות כדי שיהיה סימן עליהם מה שלו, ולא להיפך [שלבן לקח], לבן החליף את משכורתו עשרת מונים אחרי עשיית ההסכם [קודם לכן לא עשה כלום לביתו] ובכל זאת לפי מה שסוכם כך נולד… Read more »